The Soapbox

אנשים גדולים וחכמים ממני כתבו כבר שהכבוש משחית. ישעיהו לייבוביץ' זה חברה טובה להיות בה בעיני. מנגד, עומדים אנשים וטוענים שוב ושוב שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם.

אין לי ברירה אלא לפנות למקרה עדכני, החיילת הכי מפורסמת בצה"ל, עדן אברג'יל. כולם כבר שמעו על התמונות שפרסמה בפייסבוק, שלה בפוזות שונות על רקע עצירים כפותים. אם לא ברור לכם למה השפלת עצירים אינה מוסרית, אתם יכולים להפסיק לקרוא כאן. אבל היא המשיכה, הגדילה ועשתה.

"אני שונאת ערבים… בכייף הייתי הורגת אותם אפילו טובחת". בחורה בת 19 או 20 ששונאת עם שלם, והיתה טובחת בהם בכיף. הם כל כך לא בני אדם בעיניה, שברור שלהשפיל אותם זה שטות בעיניה. אם היא מוכנה לטבוח בהם, משל היו בקר אז למה לא להשפיל. שלא יהיה לנו ספק, אותו נוער שאנחנו מפמפמים לו לאומנות באוזן מילדות רק עושה את מה שהטלנו עליו.

אבל זה רק הדור הצעיר אתם אומרים? אז זהו, שלא. אלוף בן, באחד המאמרים המצמררים שאי פעם קראתי, כותב על ימיו כחייל.

אף פעם לא ראיתי "חריגים". לא מכות, לא סטירות, לא הטלת מום. אבל האזיק חד-כיווני, ואם מהדקים אותו טיפה יותר חזק, חצי סנטימטר, העציר סובל כאבי תופת.   …היו חיילים שקשרו את האזיק יותר חזק. עינוי קטן, מהסוג שלא מוזכר בדו"חות אמנסטי וגולדסטון. עינוי שנתון לשיקול דעתו של החייל הבודד, בלי הנחיות מהפיקוד ומהפרקליטות הצבאית. פורקן לשנאת ערבים בזמן משימה שגרתית…

פעם עשיתי מעשה גבורה שמאלני. שמרתי על משאית מלאה עצירים, שחיכו בשמש לקליטתם באנצאר. פתאום הופיע מילואימניק בריון, עם נעלי ספורט ובלי חולצה, וביקש לעלות למשאית ולהכות את העצירים. לא, אמרתי לו. הוא עשה תנועה מאיימת. לא היה לי סיכוי מולו בידיים ריקות. דרכתי את הנשק, והוא נרתע לאחור והפטיר בזעם: "בגלל אנשים כמוך המדינה נראית ככה".

עורך המאמרים של עיתון הארץ, העיתון לאנשים חושבים, לא ראה שום דבר חריג בעינויים קטנים, בגרימת כאבי תופת לאסירים, לפורקן לשנאת ערבים. בעובדה שהוא פעם מנע מחייל להכות עצירים כפותים הוא רואה "מעשה גבורה שמאלני" ולא התנהגות אנושית טריוויאלית.

באחד המשפטים האירוניים ביותר שבמאמר, הוא טוען:

"הכיבוש לא "השחית" אותי, וגם לא את חברי ליחידה. לא חזרנו הביתה להתפרע בכבישים ולהתעלל בחסרי ישע.".

מר בן היקר. אם אתה באמת לא רואה כל פסול במעשים שלך וחבריך, אם אתה רואה כנורמאלי ולא חריג מה שקורה לעדן אברג'יל, הכיבוש השחית לך את האמ-אמא. לך ולכל קוראיך שהנהנו בצדקנות כשקראו אותך. אנחנו כן מתעללים בחסרי ישע. ילדה שיכלה להיות הבת שלך עשתה את זה ומתגאה בזה בשידור חי בגלי צה"ל. מתפרעים בכבישים? לא נהגת כנראה בעשור האחרון.

הבעיה עם זה שהכיבוש משחית כל כך, היא שלא רואים את זה. כמו הצפרדע שלא תקפוץ מכלי מים שמחממים לאט לאט, עד שתתבשל למוות, אין נקודה שבה קופצים יום אחד וקולטים שהמוסר שלנו הלך. זה נעלם לאט לאט, בלי שמרגישים, עד שיום אחד השפלת עצירים נראית נורמטיבית.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

Greater men than I have already said that the occupation corrupts. Prof Leibowitz is always good company to be in. On the other hand, many people here claim again and again that the IDF is the most moral army in the world.

I have no choice but to refer to a recent event. To those that missed it, the most famous soldier in the military is Eden Abergil. She uploaded to her Facebook account pictures of herself posing in front of bound and eye covered detainees. for the complete story, look here. If you cannot imagine why posing in front of bound prisoners is immoral, you can stop reading now. .

But she has gone further. in answering her critics, she said "I hate Arabs. I would happily kill them, even slaughter them""

A 19 or 20 year old girl who hates an entire people, and would slaughter them happily. The Arabs are so clearly sub-human to her that just humiliating them by posing in those pictures is obviously not a big deal. Have no mistake, if for years you pump nationalist and hateful propaganda down the youth's throats, they will do what they are asked to.

But is this a new thing? Is this just the young generation? Aluf ben, an Israeli journalist and the editor of Haaretz, wrote about his days as a soldier in Lebabnon in one of the most blood chilling articles I have read.

I never saw "irregularities." No beatings, no slappings, no maimings. But if the cuffs were put on a bit too tight, half a centimeter that couldn't be reversed, the prisoner suffered great pain

…

There were soldiers who tied the cuffs on too tight - a small torture that's not in the reports by Amnesty International or the Goldstone Commission. It's a torture that depends on a single soldier, without instructions from above or the military advocate general. An outlet for the hatred of Arabs during a routine mission.

…

I once performed a leftist act of courage. I was guarding a truck full of prisoners who were waiting in the sun to be processed at Ansar. Suddenly a reservist thug showed up, with sneakers and no shirt on, and wanted to get on the truck and beat the prisoners. I refused to let him on. He made a threatening move. I had no chance against him one on one. I cocked my weapon, he took a step back and, enraged, said: "It's because of people like you that the country is in the state it is."

An editor in Haaretz saw nothing unusual about torture, hurting prisoners, and violent outlets for Arab hating. The fact that he stopped a fellow soldier from beating up prisoners he considers a "leftist act of heroism" and not just plain humane behavior. In one of his most (unknowingly) ironic lines, he says

The occupation did not "corrupt" me or any of my colleagues in the unit. We didn't return home and run wild in the streets and abuse helpless people.

Dear Mr Ben. If you really see nothing wrong with what you and your peers did, if you see as normal what Eden abergil did, the occupation has corrupted you to the core. You and all your readers that have nodded approvingly at what you wrote. We do indeed abuse the helpless. A girl that could be your daughter just did it and takes great pride in it live on the radio.

The problem is that the occupation does corrupt. It does so in a way that is hard to notice. Like the famous frog that will hop out if dropped in hot water, but sit and boil to death if you heat the water slowly, there is no one point where you wake up, look in the mirror and realize your morality is all screwed up. It deteriorates slowly, unnoticed, until one day humiliating prisoners seems normative.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

הכל התחיל מפגישה מקרית, שהביא ליוזמה ברוכה. אתמול בערב פגשתי (חלקם לראשונה מאז) חברים שהיו פעילים איתי באוניברסיטה לפני 6 שנים. ישבנו בפוסט קפה, כתריסר אנשים, שמכנה משותף אחד לכולם - פעם מזמן, היה לנו אכפת.

ב2003, סביב החומה, חיסול השייח יאסין ועוד, התנערנו והתארגנו, ויצרנו תא פוליטי בקמפוס (בעל השם המזעזע) קואליציית הסטודנטים. מול תאים מפלגתיים של חמישה אנשים שחילקו פלאיירים בעיקר, ההתארגנות היתה א-מפלגתית, ואיגדה את כל התאים הפעילים בקמפוס, יחד עם עוד אנשים. הרעיון הכללי - מלחמה על זכויות אדם, שאיפה לשלום ודו קיום אינה שייכת למפלגה אחת, ולמענם אפשר לפעול ביחד.

הצלחנו לאגד מאות סטודנטים להפגנות, הסענו הסעות של אנשים לגדה בכדי לפגוש פלסטינים ולארגן איתם פעולות משותפות, הקמנו קורס סימסטריאלי על הכיבוש, וארנגו פעם "יום ללא לימודים" שבו במהלך יום שלם, הרבה מאד סטודנטים ומרצים נפגשו בכיכר אנטין ומהבוקר עד הלילה שמעו פאנלים, ראו תמונות, שוחחו עם אנשים ופגשו ארגונים שונים של אקטיביסטים. בסוף דור התחלף, אנשים סיימו תואר, ולאט לאט הארגון התמוסס. 3 שנים של פעילות זה לא מעט לארגון כזה, ולמרות שלא סיימנו את הכיבוש, אני גאה מאד במה שעשינו שם.

אז אתמול, התארגן מעין מפגש של האנשים המרכזיים שהיו מעורבים בהתחלה. ישבנו לנו עם בירות וקשקשנו, מתעדכנים מה קורה היום יותר ממעלים זכרונות, והיה ערב מרגש. אחד מסיים דוקטורט פה, אחד בייל, אחד כתב בהארץ ואחד עובד באו"ם. אחד עובד בפרסום, אחת מהמארגנים של ההפגנות בשייח ג'ראח ואחד עבר לאנגליה ללמוד אמנות. שונים, גדולים יותר, אבל איכשהו, אותו דבר. בין ההיא שעובדת בלונדון וקירשנבאום, להוא מהאו"ם והבחור שעובד בפרסום, הגענו למסקנה שעכשיו היה הזמן לארגון פעילות פוליטית…

לאורך השנים לא מאד סיקרן אותי מה קורה לאנשים שהיו איתי בבית הספר, פייבוק הספיק לי. אבל לשבת עם אנשים שחלקו תשוקה אמיתית איתך, שנלחמו איתך יחד על משהו שכל כך חשוב, זה משהו מיוחד.העולם לא השתנה הרבה, ויש שיגידו שאפילו לרעה. הסטודנטים עדיין לא יצאו מהכיתות, ואנחנו, רובנו כבר פחות פעילים מפעם.

אין לי מסר. אין לי פואנטה. היה לי ערב נהדר, שיש בו שמחה ויש בו עצב. ספירת המלאי של אנשים טובים שירדו מהארץ, ומישהו מאיתנו אינו בקו הבריאות, מול הרמת כוסית על ילדים שנולדו. קצת כמו החיים. כנראה שהצלחנו פחות מגנדי, אבל אני מאחל לכולכם שתחושות תשוקה למשהו כפי שחשתי, ושתמצאו איתכם אנשים טובים ומיוחדים כמו שהכרתי אז.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

It all started with a random meeting of two people on the street. Last night I met a bunch of people that I have barely (or not at all) seen since Uni, 6 years ago. We sat down for a drink at the Post Cafe, about a dosen people, with one thing in common - way back then, we really cared.

Around 2003, when the separation wall started, sheik Yassin was assassinated and other good stuff was happening, we got together and created a political group on campus (with the horrific name) - the student coalition. As opposed to the existing political party groups that consisted of about 5 people and mostly gave out fliers, we created a group with no affiliation to any party, and managed to collect doezens of activists from all the other groups together, with some that were affiliated to none, and make something bigger. The main idea was that fighting for human rights, against the separation wall, for coexistence and for peace can be done by anyone regardless of the party they are a member of.

We organized demonstrations with hundreds of students, we organized groups that traveled to the west bank to meet Palestinians and work together in creating protest activities. We ran a semester long course on campus about the occupation (twice) and once had a "Day without studies" in which for a whole day, students and proefssors met at the main square and from morning till nightfall heard discussions, saw picture galleries, met activists and organisations. Eventually, people finished their degree, the generation was replaced, and the group dissolved. 3 years of activity for a group without a Political party's sponsorship is a lot, and even though we did not manage to end the occupation, I am extremely proud of what we did back then.

Yesterday, we met up. Most of the main people that were involved at the start. We had a few beers and talked. Hearing what's up with each other more than telling old stories, it was a very exciting and emotional evening for me. One guy finishing his PHD here in Tel Aiv, one in Yale. One writes for Haaretz, one starting a job at the UN. One works in marketing and one is a main organizer of the protest activities at Sheik Jarah. One even went to the UK to study art. Lots of different stories, all good. All of us different, older but yet somehow the same. We laughed and said that with a member in the London and Kirshenbaum TV show, a UN employee, a guy in advertising and a city council member, now is actually the time to start a political movement..

Through the years, I barely cared about the people I knew i Highschool, Facebook giving me all the info I need. But to sit with people that shared real passion with you, that fought with you for something that mattered so much to all, is something special. The world has not changed much since then, definitely not for the better. Students are still very much in the classrooms and not in the streets, amd most of us are much less active than before. Jeez, who has the time now

I have no mesage. No intellectual opint to this post.I had a wonderful night, which had sadness and happiness. On one hand, counting the good folks that have left the country, and one of us is not well, on the other hand we were drinking to new born kids and good times. Just life I guess. I guess we didn't succeed as well as Ghandi, but still I wish you all to feel as passionate as I did about something in your life, and to share it with special folks like the ones I knew way back when

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

רגעים שפשוט לא אשכח מהימים האחרונים:

• להחזיק אותו בידיים, ולהרגיע אותו כשהוא בוכה.
• להחליף לו חיתול בפעם הראשונה, ולגלות שעשיתי את זה בפחות מ20 דקות, ושהפצפון בכה פחות מאשר כשהאחות עשתה את זה.
• לשבת במיטה, התינוק שלך עליך, ואתה מאכיל אותו מבקבוק. הוא אוכל במרץ, ומסתכל עליך במבט עמוק ורגוע.
• לשמוע את הרבנית במיטה לידכם במחלקת יולדות, מספרת שיש לה 12 ילדים, ושילדה ברגע זה שלישייה.
• להסתכל על כל השלטים שאומרים שאסור לדבר בתינוקייה בטלפון בעודך מחכה שהאחות תסיים את  השיחה שהיא מנהלת בסלולארי.
• לשבת במחלקת יולדות בבית חולים ראשי בישראל של שנת 2010, ולראות איש נושא ארגז קרטון מטייל בין החדרים וצועק "בייגלה חם".
• ללכת לתינוקיה, לשמוע 60 תינוקות בוכים, ולזהות את הבכי של התינוק שלך, כך שאתה יודע לאיזה מיטה ללכת בלי להסס.
• לשכב במיטה, בעוד הקטנצ'יק ישן עליך.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

/

Moments I will not forget from the past few days

Holding your boy in your arms and calming him when he cries

Changing diaper for the first time, and realizing it took less than 20 minutes, and he cried less with you than with the nurse

Sitting in bed and feeding him from a bottle, while he gives you this calm, trusting look

Sitting at the maternity ward listening to the religious lady in the bed next to yours explaining that she has 12 kids and just gave birth to a triplet

Calmly reading the signs in the nursery explaining that use of cellphones is forbidden while you wait for the nurse to finish her call on her mobile phone

Sitting in a major hospital in Israel, at the year 2010 and watching a guy carrying a cardboard box wander from room to room calling "hot bagels!". Seriously

Walking to the nursery, where there are 60 babies crying, and recognizing your own baby's voice well enough for it to guide you straight to his bed without a doubt

lying in bed while the little guy is sleeping on you

Priceless

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

(English below the Hebrew)

41 שבועות וארבעה ימים זה הרבה זמן. לקראת הסוף, ביקורות יום יומיות בבית חולים ועייפות וטיפה לחץ, קצת שחקו והוציאו את ההתרגשות ממרכז העניינים. משהו התחיל להרגיש שהוא החליט להשאר שם בפנים.

אז כשביום שלישי אחרי הצהריים ישבנו לראות סרט, ואורלי אמרה לי שיש לה כיווצים חזקים, עשיתי פאוז על הסרט ולא סטופ. לקח לי קצת זמן להבין שהנה זה מגיע. אבל באמת. כל מה שלמדנו בשיעורי הכנה ללידה, כל מאות העמודים שקראנו בספרים ובאינטרנט, כמובן התנדפו לי מהראש בשניה. התרוצצתי בדירה מבולבל, עובר שוב על התיק שארזתי כבר עשר פעמים, ופתאום לא מסוגל להחליט האם אני רוצה להביא כפכפים. מבולבל כבר אמרתי?

כשהכיווצים נהיו בלתי נסבלים עברנו לתל השומר. אין צורך לפרט כל מה שהלך שם, אבל למרות הצוות הנהדר, הדולה המדהימה חוה, לילה ארוך בו אורלי היתה מדהימה הסתיים בניתוח קיסרי, כי הבחור פשוט לא יצא. כל מה שקרה מאז יצאנו מהבית נראה לי קצת כמו חלום. הזכרון הכי חזק שלי זה לעמוד ליד היצור הקטן הזה במשך 7 שעות עד שיבדקו אותו והא יסיים להתבשל בטוסטר, בזמן שאורלי מתאוששת. משום מה לא הייתי מסוגל להשאיר אותו שם עם האחיות כמו שאר האבות, היה לי חשוב שידע שאני איתו ברגעים הראשונים שלו פה. ליטפתי אותו, דיברתי אליו, שרתי לו שירים, וכל הזמן הייתי איתו, שלא יהיה לבד. אולי זה זה, ואולי זה האופי המדהים שלו, אבל הוא היה התינוק הכי רגוע בחדר. הוא בקושי בכה. ואחרי שישן קצת, הוא שכב לו שם רגוע, עם העיניים הגדולות שלו, כחולות אפורות כהות, והתבונן לו מסביב. גם אלי הוא הגניב מבטים.

לפעמים בחיים יש חוויות שאנשים חוו, ומתארים לך. ואז הם אומרים לך משפט שאני שונא לשמוע. "לא יעזור לך, עד שלא תחווה את זה, לא תבין על מה אני מדבר" - איזה מעצבן. אבל הנה דוגמה מצויינת. כמה פעמים אמרו לי את זה על הרגע שאתה פוגש את התינוק שלך. וכמה פעמים חשבתי שאני מבין על מה מדברים. ואז פגשתי אותו. קטן ורועד ובוכה, וורוד וכחול וסגול, והתאהבתי. התרגשתי עד דמעות, וידעתי שהחיים שלי השתנו. כמו כל מה שאמרו לי, אני לא מתעצבן כשהוא בוכה, אני לא מוטרד מזה שהוא מריר עלי. לגבי זה שלקקי שלו יש ריח של וורדים אני עוד לא הגעתי. מי שאמר את זה, לך להסתכלות.

אנחנו קצת מבולבלים, מטושטשים ועייפים. בלילה של הלידה לא ממש ישנו, ובלילה שאחרי היו בחדר תינוקות בוכים, נשים נוחרות, ושאר מדברות בסלולארי. אה, ויש לנו תינוק שאנחנו עוד מנסים למצוא לו את חוברת ההוראות. במקום לידה קלה, זה היה קשה. במקום טבעי, קיסרי. במקום לעבור בשקט למלונית ושימצוץ חלב כמו חלום, אנחנו תקועים באגף שמזכיר את גן הירקון ביום העצמאות ומנסים ללמוד וללמד איך מאכילים את הקטן. אבל כל זה נמחק ונעלם ברגע שהוא פותח את העיניים האלה ומסתכל עלי. אני טובע במבט הזה, שיש בו חוכמה קדמונית מדהימה שמביטה אלי חזרה, ואומרת לי שאני אסתדר. הבוקר האכלתי אותו בידיים שלי. אין לכם מושג. פשוט אי אפשר לתאר במילים את ההרגשה.

אני אכתוב עוד, בהמשך, אבל הגיע הזמן לאסוף את הקטנצ'יק מהתינוקיה, אחרי טיפול 10000. המשך יבוא.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

/

Forty one weeks and four days is a long time to wait. Towards the end, the daily visits for check ups at the hospital, tiredness and tension took their toll and wore away at the excitement. IT almost felt like the little guy decided to stay in for good.

So, When on tuesday, when Orly told me that she was feeling strong contractions, I hit Pause on the movie we were watching, instead of Stop. It took a while to understand that this is really it. Of course, in the span of the next two seconds, everythin we learnt in the course, every page we read in books and on the web flew out the window and I was confused as hell. I went through the backpack we already packed ten times, suddenly completely stuck over the important question if we really need Flip Flops or not.

When the contractions became unbearable, we went over to the Hospital. No need to go over everything that transpired, but despite everythin we learnt, the wonderful staff, the amazing support or Hava the Doula and a very long night in which Orly was absolutely incredible, we ended up having an emergency ceasarian section, as the little uy just would not come out.

Everything that happened since we left the house seems a bit like a dream. My strongest memory is standing next to the little guy for the first 7 hours until he got checked up and toasted under the "grill" while Orly recovered from the operation. For some reason I just could not leave him alone with the nurses like the other dads - I needed him to know that I'm with him for this ride in his first hours here. I spoke to him, sang to him, and touched him constantly, to let him know I'm with him. Maybe it has to do with that, or maybe he is just an amazing guy, but he was the most calm baby in the room. He barely wept, and after a nap, he woke up and just lay there, calmly looking at his surroundings. He opened these amazing dark dark gray eyes, and looked at the room, sometimes even at me.

There are some experiences in life that people will say to you something I hate hearing - "It wont help, Until you go through it, you will have no Idea what I am talking about." This is a wonderful example though. So many times people told me this about the meeting you have with your baby. I thought I knew what they were talking about, and then I meet him. Tiny and shiverring, all crying, pink and purple. And I fell in love. I was so excited I was driven to tears, and I knew that my life will never be the same. Almost everything they said is true. I dont mind hearing him cry, I don't care when he drools on me. His used diapers smelling like roses to me - not so much. Whoever said that to me - go get yourself checked.

We are a bt confused still. The night of the delivery was no sleep at all. The night after that we found ourselves in a room with 5 other women, crying babies, snoring, and way too much cellphone chatter. All this while we are still searching for the instructions manual for this tiny thing that is crying in our hands. Instaed of the dreamy natural easy birth we dreamt of, it was hard and painful, and ended in an operation. Instaed of him starting to breast feed immedaitely, things are hard going. Instaed of going up to the private rooms and resting, we are stuck at the communal rooms with too many people, reminding us mostly of a public park on a holiday.

But all this goes away and matters not at all the second that little guy opens his eyes and looks at me. I can drown in his gaze, that seems to look back at me with some ancient wisdom, telling me things will be ok. This morning I held him in my hands and fed him. You have no idea. I simply cannnot find the words to describe the feeling.

I will write more, but now it is time to pick him up from the nursery, after some maintainance work…   To be continued

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

.

הערב הבנתי משהו. כולם אומרים לי שהחיים שלי עומדים להשתנות. לא יודע למה, זה לא כזה מפחיד אותי. לעומת זאת, פתאום הבנתי שמה שקורה עכשיו, השינוי הזה, הוא לתמיד. משום מה למשפט הזה יש הרבה יותר השפעה.

הנצח הוא מושג מוזר. בכלל, נראה לי שכאנשים בני תמותה, יש לנו תפיסה מוזרה לגבי הנצח. כמה אנחנו מוקסמים מזה, כמה זה מסקרן אותנו. הסרט איש הנצח, סרטים על ערפדים, הכל נסיון לתהות לגבי חיים ללא סוף.

פתאום אתמול הבנתי, שהילד שלי הולך להיות שם כל שאר חיי. אין החלטה אחת שקיבלתי, עם כזו משמעות והשפעה. הוא יהיה שם בעתיד, אחרי שאני איעלם. הוא יידע מה יקרה לעולם בשנת 2100, אולי יטוס לחלל.

לעשות ילד, זה הדרך הכי אמיתית שיש לנו לגעת בנצח. שמשהו שלך, ממך, ימשיך הלאה. לשלוח משהו ממך קדימה, שימשיך אחריך.

קסם כל הקטע הזה.

http://www.youtube.com/watch?v=5L8-FTvSVxs

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

This evening I figured out something. People keep telling me that my life is going to change. That, for some reason, doesn't scare me very much. But tonight I understood that this change, this kid, is forever. Somehow, that hit me much harder.

All in all, I think that the concept of eternity occupies us very much as mortal beings. How it enchants us, how it fascinates us. Look at the movie Highlander, or any of the recent Vampire flicks. All an attempt to ponder a life without end.

All of a sudden, I realised that this kid is going to be there for the rest of my life. There is no single decition or act in my life so far with such lasting consequences. Wow. He will even be there after me. He will see what happens in the year 2100, and maybe fly to the moon

Then it hit me. To make a child, to create a new human being,is the closest we can ever get to eternity. To have something of yours, a part of you, live on after you. To send a part of you on, into the future

Magical stuff, going on here

,

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

.

הכל כבר מוכן.

יש לו חדר משלו, עם שידה חדשה, מיטה, וכל מיני דברים קטנים, יותר בשבילנו מאשר בשבילו. סדינים עם פו הדב, בובה של דרקון מחייך שישמור עליו, פרה עם כנפיים שתלויה מהתקרה. יש כסא לאוטו, ויש עגלה.

כולם שואלים אותי אם אני מוכן. מוזר, איך אתה יודע אם אתה מוכן למשהו שמעולם לא חוית? אין לי מושג אם אני מוכן. אבל אני מאד מאד רוצה. בחודש אחרון אני מקנן. אני מתכונן, ומכין את עצמי והבית לבואו של הפצפון. אני קורא, אני מדבר ואני כותב, אני משתף, ומדמיין. אני מנגן לו ג'ז בסלון, שיהיה לו טעם טוב במוסיקה. כבר יש לו ספרייה קטנה של 4 ספרים, ואוסף בגדים מקסימים ושמחים. יש לו אבא ואמא שכל כך מתרגשים, ומדברים אליו כבר עכשיו, מספרים לו כמה מצפים לו.

היום, יום שבת, חיבקתי אותה כשישנה. שמתי את היד שלי על הבטן שלה, וקרוב לחצי שעה, עם עיניים עצומות, ליטפתי אותו בזמן שהוא זז לו ושיחק שם בפנים. לא יודע אם הוא באמת מבין שאני שם איתו, אבל  עוצמת החוויה קשה לתיאור במילים. קסם הקטן הזה ממש זז. מגיב אליי.

עולם האנשים שאני מדבר איתם נחלק לאחרונה לשניים. המדכאים והמעודדים. חלק מהאנשים רק מספרים לי כמה זה קשה. "תאמין לי, תישן ותבלה כמה שאתה יכול כי הולכים להגמר לך החיים" זה המוטו המרכזי של שיחות איתם. אם חתכתי איתכם שיחות לאחרונה, כנראה שאתם כאלה. לעומת זאת, יש כמה אנשים מדהימים, תרופות ההרגעה שלי. אנשים שפויים ושמחים, ששמחים שיש להם ילדים. שנהנים מהם, ולא רואים בהם עול. אנשים שמספרים לי כמה זה כיף להם, ונהנים מהחוויה. שעוזרים לי להרגע כשאני נלחץ, והם גם אלה שאני מתייעץ איתם כשאני לא בטוח לגבי משהו (כמה שיותר חיתולי טטרה, אבל לוותר על עגלה ב5000 ש"ח). מזל שיש לי בן דוד וגיסה שרגועים ומרגיעים, ועוזרים להרגיש שמשהו טוב מגיע.

עוד רגע זה קורה, הכל כבר מוכן. נראה לי שגם אני.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

.

Everything is ready.

He has his own bed and dresser, in his own room. He has lots of tiny things that are probably more for us then him, considering a newborn's fashion sense.  Bedsheets with Pooh Bear, a smiling dragon doll, and a cow with wings that hangs from the ceiling. He has a car seat, and a stroller. And some really cool clothes.

Everyone keeps asking me if I am ready. How can you really be ready for something that you never experienced? I have no real idea if I am ready, but I know how much I want him to arrive. For the last month I've been nesting like crazy. Preparing for the tiny guy's arrival. Reading, organizing, making his room ready, writing, imagining, talking, and buying. Lots of buying.

We have been playing him Jazz in the living room, so he knows what good music is all about, and he already owns 4 books and some really cool clothes. He has very excited mom and dad that actually talk to him sometimes, telling him how much they are waiting to see him.

On Saturday, I hugged her for an hour while she slept. I put my hand on her belly, and played with the little guy while he moved around inside her, kicking and rolling. I don't know if he really knows I was with him, but the intensity of that experience was overwhelming, with that little magical guy moving, reacting to me.

The people I speak with lately are divided into 2 groups. Those who depress and those who cheer up. some folks just enjoy telling me to sleep and have fun now since my life is about to be over. As if they take pleasure at alarming me. IF I have suddenly cut short conversations with you lately, you know you are one of those people. On the other hand, there are some amazing people, those who are sane, and happy to have kids. Those who enjoy their children and do not see them as a burden. They tell me how great the experience is, with shiny eyes, and help me calm down when I get stressed. They are also the ones I turn to for advice (get lots of cloth diapers, but don't waste 5000 shekels on a stroller…) I am lucky to have such a great cousin and sister in law, to calm me down and prepare for this amazing experience.

Any minute now. Everything is ready. I think I am too.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

נתקלתי הבוקר בכתבה במרקר. הכתבה מספרת שיש חרם צרכנים ישראלי על טורקיה, ועל הנזק שנגרם לכלכלה הטורקית כתוצאה ממנו. אם להאמין לכתבה, המלונות בטורקיה ניזוקו קשות מחרם ישראלי על טיסות לשם.

אני זוכר ששמעתי קולות שקראו לזה, לא האמנתי שזה באמת יקרה. מסתבר שהצבור הישראלי התגייס באותה שמחה לחרם על טורקיה, בו האמריקאים ניסו למחוק כל מה שצרפתי לפני כמה שנים. את התמונה הזו ראיתי ליד הבית אתמול.

מעניין שכל כך קל לנו לקרוא לנשק החרם על טורקיה, ובאותה מידה אנחנו מתקשים להאמין כשמישהו מעיז להציע חרם אקדמי למשל, על ישראל. אני לא רוצה כזה חרם או כל חרם אחר, שלא תטעו.

אבל מעצבנת, מתגרה וחצופה ככל שלא תהיה בעינינו העובדה שטורקיה אפשרה למשט מחאה נגד המצור על עזה לצאת משטחה, או ההתנהגות הבוטה והפרובוקטיבית של טורקיה כלפינו בתקופה האחרונה עלינו לזכור - אם זה המדד שבעינינו מתיר חרם כלכלי על מדינה, אוי ואבוי לנו.

אנו שהושבנו את השגריר הטורקי בהשפלה על כסא נמוך כמו ילדים מפגרים. אנו, ששר החוץ שלנו מתבטא בטקט של פיל בחנות חרסינה. אנו, שחיילינו הרגו פעילי שלום אמריקאים ומסרבים לחקור את זה. אני צריך להמשיך?

אי אפשר לצעוק חרם כמו ילד בכיתה ג', בלי לחשוש שזה יחזור אלינו כמו בומרנג. גם אם אנחנו שוגים באשלייה שכל מעשינו טהורים, חשוב להבין שהעולם כבר לא חושב ככה, ואנו בעצמנו מתירים את הרסן על נשק החרם.

שלא תגידו שלא אמרתי לכם.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

This morning I stumbled upon an article in the Marker magazine explaining that an Israeli boycott on turkey is bearing  fruits, and that the local economy is badly hurt buy loss of millions of dollars as Israelis have stopped traveling to Turkey.

I remember hearing voices calling for this boycott, but never thought it would amount to anything. But it seems like the Israelis are taking to this with the same enthusiams with which Americans stopped buying French, and started calling their French Fries - Freedom Fries. The Picture above states that that shop does not sell anything produced in Turkey.

I find it very interesting that we are so easily happy to boycott Turkey, but are incapable of comprehending when someone suggests to boycott us, like say the proposed Academic boycott that is being discussed now. Please do not get me wrong, I am not pro any boycott against Israel.

Never the less, annoying, provocative and brash as allowing those boats to sail from their shores, or annoyed as we might be with their provocative attitude toward us recently, let me still say that we are in big trouble if we think that this is enough of an excuse for boycotting a country.

We were the ones to publicly humiliate the Turkish ambassador by seating him in a lower chair, we are the ones who's foreign minister acts with all the delicacy of an elephant in a china shop. We killed American peace activists and refuse to investigate.  Need I continue

You cannot shout Boycott like a six year old annoyed at your classmate, and not expect the same weapon to them turn around like a boomerang. Even if anyone here still imagines that everything Israel has ever done is pure and innocent, that is no longer the way the world sees it. Now, we ourselves are making the boycott a fair tool to be used in the game.

Just don't say I didn't warn you.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

(English below the Hebrew)

חזרנו הביתה מצעצוע של סיפור 3. אני שונא את העובדה שהוליווד התאהבה בסרטי המשך ומרשה לעשות אותם כמו זבל. רובם מוצר נחות ועלוב ופוגע גם בטעמו הטוב של המקור.

שלבו את זה עם הטריילר המבעס, ותבינו למה הגעתי לסרט במצב רוח סקפטי. אבל, מרגע שהתחיל הסרט, הלב שלי נמס. פיקסאר, הקוסמים של הקולנוע, יודעים לספר סיפור. לא רק יופי ואפקטים, שגם הם לא חסרים.

בלי לספר לכם יותר מידי, יש קטע בסרט בו הצעצועים מגיעים למעון יום שבו הרבה צעצועים ישנים. ואז - חגיגה! כל הצעצועים הישנית מהילדות שלי באו לשחק. ישבתי באולם, מתרגש ומתלהב, והצבעתי שוב ושוב על חבריי לשעשוע מלפני מליון שנה.

הטלפון על הגלגלים ושאר החברים מימים ימימה ריגשו אותי כמעט כמו העלילה היפה.

לכו. קחו אנשים שאתם אוהבים. תיהנו ותתרגשו.

פשוט כדאי.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

Ohhhhhhhhhhhhh

We have just come back from Toy Story 3

Generally, I hate it that Hollywood has allowed itself to put out sequels like crazy. Most of them are crap, and they take away the good taste  the original might have left behind

Combine that with the stupid trailer, and you can understand why I had very little expectations from the movie, and a skeptical mood. However, the second the movie started, my heart melted. Pixar, the Cinema magicians, can really tell a tale. Such an important, and often overlooked part of movies, no less important than effects and beauty, which the movie also has.

Without spoiling the movie, let me just tell you that there is a part in it, where the gang reaches a daycare center. There, they meet lots of old toys. Man, what a surprise, all the old toys I had as a small kid were coming to life in  front of me. I sat there, all excited, and kept pointing at the screen at my old friends from a gazillion years ago.

That old phone on wheels and the rest of the gang excited me as much as the plot itself, which is beautiful.

So take someone you love and just go see it.

Enjoy!

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

(Scroll down for English)

מישהו עוד זוכר? כשהאמריקאים פלשו לעיראק הם התקבלו בפרחים וסוכריות. כיבוש נאור ופופולארי, הצורר סדאם חוסיין סולק והעיראקים קרנו מאושר.

להם לא היו 43 שנה, אלא רק שש שנים בודדות שבהן הצליחו למוטט את החברה העיראקית למצב של כאוס מוחלט, ולהפוך את האוכלוסיה המקומית לשונאים וטרוריסטים. היום, הם לא מעיזים להציץ החוצה מהחלון, החברה העיראקית הדרדרה לאנרכיה, ואנשים נרצחים ומתפוצצים שם כל יום. איך זה קרה?

הסרט הזה, No End in Sight הוא סרט דוקומנטארי מקרתק ומאלף שמסביר כיצד אויילות מצליחה לייצר גיהנום על כדור הארץ.

חלק ראשון

חלק שני

חלק שלישי

זה לא סרט מצחיק כמו האחים בלוז, אבל זה פשוט מסמך מרתק, שמאפשר לנו אולי להציץ טיפה החוצה פעם, ואולי ללמוד מטעויות של אחרים. אני ממליץ בחום.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

Does anyone still remember? When the United States conquered Iraq, they were welcomed with flowers and candy. Everyone there was thrilled that Saddam was gone, and the Iraqi people were excited.

The Americans didn't take 43 years like us, but in just about 6 years, the Iraqi society has deteriorated into a violent chaos, and the local folk no longer throw flowers, they set up bombs. The Americans no longer dare peek outside their windows,  and people get murdered there daily. How did this happen?

This documentary film is a fascinating explanation of how love turns to hate, and how sheer idiocy created hell on earth.

Here are Parts One, Two and Three (All my links always open in a new window)

This is not a Laugh out loud kind of film. However it is really well done, and it may actually allow us to look outside our little pond, and perhaps learn from someone else's mistakes.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

(English text below)

אני לא כותב הרבה על מחשבים, אבל אני רוצה להמליץ על התכנה הכי שווה שפגשתי בהרבה הרבה זמן. היא עונה על כמה וכמה צרכים בבת אחת, והיא חינמית.

• יש לי מסמכים על כמה מחשבים, ותמיד קשה לי שאני לא נמצא עם המחשב הנכון. אם אני בבית, אני צריך מסמך שנמצא על המחשב בעבודה ולהפך.
• סינכרון המסמכים הוא כאב ראש תמידי. אני עובד על סיפור, ואני רוצה לעבוד על המסמך העדכני ביותר אם במחשב בחדר עבודה, אם על הלפטופ, או המחשב שבעבודה.
• גיבוי - כל מי שאי פעם איבד מחשב, לפטופ, דיסק נהרס, יודע שהטרגדיה היא קשה, ושתמיד שכחנו לגבות חודש לפני המסמך הכי חשוב שאיבדנו.

יש לי על המחשב תכנה בשם DropBox. אני מגדיר ספרייה על המחשב (את שלי שמתי על שולחן העבודה) והיא מתעדכנת מול השרתים שלהם כל הזמן. התקנתי את התכנה גם על הלפטופ שלי ובמחשב בעבודה. הספרייה עכשיו מעודכנת כל הזמן, על שלושת המחשבים.

עכשיו, הספריה הפכה להיות ספריית "My Documents" שלי. החומרים של הבלוג שלי מגובים כל הזמן, כמו גם המסמכים. הסיפור שאני כותב מעודכן אוטומטית על כל המחשבים, כך שאין בעיה של גרסאות ישנות והתנגשויות ביניהן. והכי חשוב - גם אם הלפטופ שלי נאבד, הכל מגובה ברשת.

בונוס אחרון - אני יכול לשתף את הקבצים שם כרצוני. הדרך הכי קלה לשלוח קובץ גדול למישהו זה לשלוח לינק לעותק שלו בשרתים של החברה. לדוגמה - לינק לסרט מופת (400 מ"ב) על המצב בעיראק - שווה צפייה! וכאמור - אין שום בעיה לשלוח לכם את זה.

הליקו כאן להתקין אותה, קל ונוח, ולעולם לא תאבדו יותר מסמכים. אם תשתמשו בלינק שלי, אני גם מקבל בונוס - הגדלת שטח האכסון…

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

I don't write much about comouters in my Blog, but this is one time I am making an exception, to ercommend to you one of the best programs I have found in a long time. It answers a few of my most important needs, and it is free. I have bee using it for months, and thought I'd share

One, the document/file that I need is always on the wrong computer. If I'm using my desktop, it's on the laptop, etc

Two, Synchronicity. I am working on a story, and I want the file to be the same on any computer I am on

Three - and most important of all - Backup. If you ever lost a laptop, had a hard drive die, you know how tragic it is, and that you always backed up just before the most important file was saved

So, I have installed DropBox on my computer. It lets you define a folder (which I placed on my Desktop) and it keeps that folder synched with their servers all the time. Now I installed it on my Desktop, my Laptop, and on the computer at work. Now that folder is always available, always synchronized, and can never be lost if my laptop gets stolen. As an added bonus, I can also define a Public folder inside, and use it to send you really large files easily. For example, why don't you download the movie "No end in sight" from my Dropbox? it is 400mb but worth seeing. it is a real must.

Seriously, download DropBox, and you will not regret it. Always have access to your files, always have them Backed up. And if you use this link, I also get increased storage.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here