הזכות להפיל.

אז השבוע נדבר על נושא קשה לעיכול. הפלות. הזכות לקבוע את עתידו של עובר.

קשה לי לדון בזה לא רק בגלל המורכבות, אלא כיוון שההסטוריה שלנו רצופה בכ"כ הרבה אפליה כלפי נשים, ואפילו כיום יש אנשים שרוצים לקבוע לנשים האם מותר או אסור להן לקבל החלטה לגבי עתידו של גוש התאים שגדל בגופה. ולמרות הרגישות הזו, ולמרות שאני חושב שיש עוד דרך ארוכה עד שנשים יזכו בחופש המגיע להן על גופן וחייהן, יש פה נקודה חשובה שיש להתייחס אליה.

הדיון על זכות האשה לגופה מתנהל לפעמים בהתעלמות מזכות הגבר לבחירה על ההשפעה שלו על חיי ילדו.

יש מקרים קלים – זוג נפגש בבאר, קונדום נקרע, היא לא מכירה אותו והיא לא רוצה ילד. מבחינתי היא לא חייבת אפילו לספר לו אם היא לא רוצה. זו החלטה שלה, בהתאם לנסיבות.

אבל יש מקרים אחרים. כשזוג מנהל זוגיות רצינית ועמוקה במטרה לחיות יחד את חייו. ואז יש הריון. הריון שהאשה רוצה, או לא רוצה להמשיך. אז מה עם מה שהגבר חושב? חשוב לזכור שהריון נמשך רק (פה אשתי תהרוג אותי – מה זה "רק"???) תשעה חודשים. טוב, שמונה חודשים ושנה. אבל זו תקופה קצובה, שנגמרת, ובסופה יש ילד. אמנם היא מגדלת אותו בגופה, מייצרת אותו מבשרה, ואי אפשר לזלזל בזה. אבל הוא של האב באותה המידה, כל שאר חייו. אחרי שהוא נולד, יש לתינוק הזה עוד חיים שלמים, עשרות שנים, בהם הוא צריך יחס, הורים, אהבה, כלכלה, הוא לא הולך יותר לשום מקום. והתינוק הזה הוא חצי האם וחצי האב.

אני לא מסוגל לראות את העניין כבלעדי לאשה במצב כמו נישואין. זוג שבחר לבנות חיים יחד הוא יותר מאדם אחד, ויותר מסך חלקיו. זה צוות. ומקבלים החלטות שמשנות את החיים יחד. כמו שהם לא יתחילו לנסות לעשות ילד לפני ששני הצדדים מסכימים, כך גם כל שלב אחר בדרך.

שיהיה ברור. מהרגע שהחלטתם לעשות תינוק, הוא של שניכם, לטוב ולרע. אתה נהיית האבא מרגע ההחלטה. מחליטים יחד על ההריון, מחליטים יחד על הבדיקות, מחילטים יחד מה לעשות עם התוצאות. מתמודדים יחד עם התוצאות של ההחלטות, קשות כקלות. נכון, יש גברים כאלה, שאחרי כ"כ הרבה שנות תכנות חברתי חושבים שזה לא מקומם ומשאירים את כל ההחלטות לאשה. מותר להם, ושיתמודדו אחר כך עם התוצאות, כי את האחריות הם לא מאבדים. אם זה שהם מגלים שיש פתאום ילד בבית שהם לא יודעים איך להתמודד איתו, או איך חדר הילדים נראה, מה הילדים לובשים…  זה שויתרת על הזכות להחליט לא אומר שאתה לא אחראי. זוגיות בה רק צד אחד מקבל על דעת עצמו החלטה כמו הפלה, היא זוגיות לא שוויונית, שיש בה משהו שלטעמי שבור.

אני מסתכל על הילדים שלי. בכל אחד יש קצת ממני. וקצת מאורלי. העיניים הגדולות והיפות של אורלי. השפתיים שלי. אוזני הפייפר בוודאי שלי. שני הילדים המהממים האלה הם חלק מגופי, הם שלי. לא ייתכן שתהיה החלטה חשובה לגביהם שאני לא אהיה חלק ממנה. וזה משהו שהבנתי כשהחלטתי שאני רוצה ילדים, ואני לא חושב שצריך להכנס להורות לפני שמבינים את זה. אם במהלך ההריון של אחד מהם היתה בעיה שדרשה דיון במה לעשות, היינו משוחחים על זה יחד. מקבלים החלטה ביחד. אי אפשר אחרת, ואבוי לאדם שבמערכת יחסים אחרת.

מחשבה אחת על “הזכות להפיל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>