מקום לדאגה

יש אנשים שעוברים את החיים מבסוטים וחסרי דאגות. יש אנשים שבלי כוס דאגה על הבוקר הם לא מתעוררים. האיום האיראני, מחלות ללא תרופה, מה יהיה אם העולם יוצף במים. כולנו איפשהו על הגראף שמתחיל בשאנטי שאנטי, ונגמר בחרדה קיומית.

מסתבר שהגעתו של הדור החדש מביאה איתה סדרה חדשה לגמרי של דאגות. זה היום מתחיל כבר בסדרת הבדיקות שעושים לזאטוט עוד לפני שנולד. אולטרה סאונד, סקירות, מי שפיר, הגוף שלו ממופה יותר ממה שיהיה אי פעם בשאר חייו. שככה יהיה לי טוב, מתי בחנו לי את הפעימה בכח חדר בלב במהלך חיי הבוגרים? אבל זה רק ההתחלה. שלא יתחשמל בדירה, שלא יפגע בפינה חדה של רהיט. מה אם ימשוך את הטלויזיה ויפיל אותה על עצמו (פחד רק של שמרנים שאין להם פלזמה, אני יודע). שלא יידרס במעבר חציה, שלא ייפול כשמטפס על עץ. אני לא מתחיל עם מה לעשות אם ירצה לנהוג על אופנוע, או לשלוח ילד לצבא.

ראיתי אנשים שמפתחים חרדה לכל נשימה של הילד שלהם. ראיתי אנשים ששולחים ילדים בני 12 לבד לטיסה טרנס-אטלנטית. מצד אחד אתה רוצה לשמור על האוצר הקטן הזה. אתה רוצה שלא יאונה לו כל רע. מצד שני, החרדות האלה יכולים לשתק אותך, ולגרום לך לעטוף את הילד בצמר גפן ולנעול אותו בקופסה.

mr-men-mr-worry

אני רוצה לשמור עליו מכל הרע שיש שם בחוץ, אבל אני רוצה ליחיה את העולם הזה. רוצה לקחת אלת בייסבול על האנשים שיעיזו להרים עליו אצבע, אבל רוצה שילמד לשמור על עצמו. רוצה להזיז מהדירה כל דבר במשקל גרם שלא יכאיב לו, אבל מת שיטפס את הרי ההימלאיה ויקפוץ בנ'גי.

ברור לי שאי אפשר באמת שלמור על אף אחד מהכל. אני מבין שיקרו לו דברים רעים ואני לא יכול למנוע את זה. בראש אני מבין את זה מצויין. בבטן? בלב? מחפש את דרך האמצע, ומקווה שיהיה בסדר…

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן

.

6 מחשבות על “מקום לדאגה

  1. צחי לונט-לוי הגיב:

    יובל,
    אני יכול רק להבטיח לך שזה רק ילך ויחמיר בשנה הראשונה לחיים שלו.
    אתם עוד עתידים לריב המון על שטויות שבעיקרן יהיה חרדה – מי חרדתי יותר, מי חושב שצריך תרופה עכשיו ולא עוד מעט, צריך לאשפז/ללכת לרופא, הילד לא מספיק חברותי, המטפלת לא משקיעה את כל עולמה בילד, וכו'.
    אה כן – גם תצפו לעשות טעויות. הרבה. בטונות – זה חלק מתהליך ההורות.

  2. טל הגיב:

    לדעתי אתם צריכים להתחיל לשחרר כבר עכשיו ולשלוח אותו לאולטראסאונד לבד. מה זה הפינוק הזה?

  3. יובל הגיב:

    צחי – תודה על העידוד :)

    טל – רציתי, אבל החופשי חודשי לא נכנס לו בכיסים עדיין. ננסה שוב בחודש שביעי

  4. מיכאל ז. הגיב:

    להיות הורה זה לדאוג. תמיד. לכל גיל יש את הדאגות שלו, ובכל שלב אנחנו כהורים מוצאים נושאים נוספים שאפשר לדאוג בגללם.
    קראתי פעם שאחד ההבדלים בין מצב נורמלי של דאגה למצב של חרדה קלינית, הוא מה אנחנו עושים עם הפחדים הללו: האם אנחנו מתפקדים כרגיל, והם רק יושבים לנו בראש וצפים מפעם לפעם, או שמא האם החרדה משתקת ולא נותנת לנו אפשרות לתפקד בשום רובד.

  5. admin הגיב:

    אבל מי מגדיר מהי דאגה נורמאלית?
    נראה לי שזה מוסכמה חברתית. בארץ אחת הורים בהסטריה אם הילדים לא חזרו הביתה ב9, בארץ אחרת ילדים בני 12 מטיילים בלב העיר עד 2 בבוקר ולא מזיז לאף אחד.

    הפוסט הזה הגיע מתהיה שלי על זה שגיליתי עולם שלם של אפשרויות לדאוג, ואיזה סירוב שלי להכנע למערבולת הזו.
    מקווה שזה יצליח…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>