בשישי לשישי – תמונת מצב

יש לי בראש רשימה של דברים קטנים, את כל אחד מהם אנחנו מנסים לפטור לבדו. אבל היא מצטברת.

זה מפלגה שמציעה "חוק נאמנות". זה חוק האזרחות. זה ההשתלחות במערכת המשפט, זה הדמוניזציה של תקשורת שמאלנית. זה נורמאליזציה של תופעה בה שוטרים שמסירים את תג הזיהוי שלהם לפני שהם הולכים להכות במפגינים. זה זה שהתרגלנו לדבר על הפתרון ל"בעיה הדמוגראפית", כאילו זה לא מצלצל לנו רע.

זה שר ביטחון שאומר בשלווה שאין רעב בעזה. זה היחס של המדינה לעובדים זרים. זה רבנים "מכובדים" שקוראים לערבים "נחשים" ומקללים אותם, וראש הממשלה שמזדחל לקבל מהם סטירת לחי ידידותית. זה חברי פרלמנט שלא מבינים את חוקי הדמוקרטיה הבסיסיים, ומפרים אותם שוב ושוב.

זה מדינה בה ההליך הדמוקרטי היה כה חשוב, וקרוב ל80 אחוז מהעם הצביע בבחירות, ועתה נואשנו כולנו, שהרי גם אם לא הצבעת למישהו כי אתה לא מאמין בו, במקום שיילך הביתה ויתחבא בפינה – קיבלת אותו כסגן ראש הממשלה ושר ביטחון. לא פלא שאנשים כבר לא מצביעים.

זה התשוקה למנהיג חזק. זה 15 מנדטים לישראל ביתינו, מפלגה שלא רואה פסול ב"חילופי שטחים" בהם יגורשו מאות אלפי אזרחי המדינה ממנה, בלי שמישהו ישאל אותם. זה עיתונות שבקושי מעיזה לנבוח בפני השלטון. זה העיוורון שבו כל מי שמעיז לבקר את מעשי המדינה מוכרז אויב, ובוגד, ואנטישמי – גם אם הוא השכן שלך.

משהו רקוב בממלכת דנמרק. לאט לאט, הקווים האדומים שלנו מיטשטשים. כמו הקו האדום של הכנרת, שהיתה לנו החוצפה להוריד למטה שוב ושוב, אנחנו מרשים לעצמנו ללכת טיפה יותר רחוק כל פעם. פעם מותו של פלסטיני ברחוב בגלל כדור תועה הוציא אנשים לרחובות. פעם "כך" הוגדרה בלתי חוקית והקאנו אותה מתוכנו.

למי שלא יודע – לא מספיק שהרוב יקבע בכדי שנוכל להיקרא דמוקרטיה.

פעם קראתי ספר מרתק. בספר הזה קיבלתי תשובה, גם אם חלקית, איך מדינה דמוקראטית הפכה לדיקטטורה גזענית. איך אזרחים רגילים לקחו חלק במעשי אימה מחרידים שהדעת השפויה אינה מעלה על הדעת. הרשו לי לספר לכם – התהליך הוא איטי. ההדרדרות היא בצעדים קטנים. הם לא הלכו לישון מלאכים וקמו בוקר אחד מפלצות, הם הפכו לכאלה לאט לאט, יום אחרי יום. אני ממליץ לכם לקרוא את הספר, הוא פשוט ספר חובה. מרתק, פוקח עיניים, אני אומר שוב – חובה.

הספר נקרא "סיפורו של גרמני" של סבסטיאן הפנר. עכשיו כולכם תזדעקו. אז מהר מהר – לא, אני לא אומר שאנחנו גרמניה הנאצית. השטחים זה לא גטו וארשה. אבל התהליך שאותו עברה החברה הגרמנית בשנות השלושים – נראה מאד מוכר לי בשלב זה. אם תקראו אותו, תוכלו להרגיש איך עמודים שלמים כמו נלקחו מהאקטואליה הישראלית. זה מצמרר.

היום, ה6 ליוני, הוא לא רק ערב העונה החדשה של השרדות. זהו ערב שבו מציינים 43 שנה לכיבוש. הקונפליקט החיצוני ופנימי בו אנחנו שרויים כבר כל כך הרבה שנים אוכל אותנו, משבש אותנו, ולאט לאט הופך אותנו למשהו שקשה לי לראות במראה. נהיינו אלימים. נהיינו כהי חושים. נהיינו עיוורים ואדישים לסבל ולמוות של האחר. נהיינו מכורים לאדרנלין של מבצעים צבאיים עם שמות מנצנצים שנותנים שוב ושוב לצה"ל לנצח.

שמאלנים כבר לא נספרים פה. אבל קראו פעם את הספר של הרצל, איך הוא חזה את המדינה, ותגידו לי האם למדינה הזו הוא פילל.

לא מעניין אותי מי אשם, מי יותר רע, ורשע, ופספס הזדמנויות. מעניין אותי למה אנחנו נהפכים פה. וזה כואב לי מאד.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

מחשבה אחת על “בשישי לשישי – תמונת מצב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>