שרון
אני מבדיל בין המוני אנשי שמאל שנואשנו מתהליך השלום ועברו ימינה, תופעה שאין עליה עוררין לצערי, לבין אנשים שבמהלך פעילויות נפגשו פנים אל פנים עם בני אדם מהשטחים.
הציבור הכללי הולך ימינה, אבל אנשים שנהיים פעילים, נמשכים פנימה ושמאלה.
זה מה שאני רואה קורה.

לא יודע, אני דווקא רואה שהרבה מאוד אנשי שמאל עוברים לצד השני או לפחות מתמתנים מאוד אחרי שהם רואים בשטח עם מי ועם מה יש לנו עסק ומתפכחים מהתמימות
למשל כשאני רואה איך הפלסתינים בעזה סובלים בגלל החמאס אני הרבה פחות מוכן לסבול את זה ולאט לאט מבין שמחיקת כל מה שקשור לחמאס - היא בלתי נמנעת, לטובתם ולטובתנו …

איש מהונחים לא עבר ימינה, אם כבר אז המשיך במדרון
האבחנה שלי היא שאם אתה נהיה פעיל ונחשף יותר ויותר למה שקורה בשטח, הדעות שלך הולכות ונוטות יותר שמאלה. ברגע שאתה פוגש בני אדם אמיתיים בגדה ומבין מה עובר עליהם, עוד יותר קשה להתנתק מההבנה שזה מה שהכיבוש גורם.
במנותק מאשמה, תהליך מדיני וכולי. לגמרי ברמה האישית, כשחבר שלך סובל, אתה הרבה פחות מוכן לסבול את זה.

כולם המשיכו באותו כיוון, או שהיו כאלה שעברו לצד השני ?