8 שבועות של שכרון חושים

לא ייאמן. הגוזל כבר בן 8 שבועות. מי שכבר הורה לא יופתע ממה שאני הולך לכתוב, ומי שעוד לא כנראה לא יבין. אבל בכל אופן.

יצא לי, בורכתי, ואני בבית עם אורלי כל התקופה האחרונה. זכיתי לזמן איכות עם הילד, להתחבר ולהתאהב. זה מדהים אבל לא תמיד קל.

הגעתי לרמות עייפיות שגורמות לטירונות להרגיש כמו מנוחת שבת. מצאתי את עצמי דואג, כמו שאמא פולניה יכולה רק אחרי השתלמות למקצוענים. החלפתי חיתולים במאות, השתינו עליי, והחזקתי חבילה של צווחות עד שנקרע לי עור התוף. אני עייף, עצבני, תשוש, וממש מתגעגע לאיזה דרינק וסרט בקולנוע שקשה לתאר.

הרומנטקה שלפני הלידה התחלפה במציאות שאינה מניחה לך לרגע. אין הפסקה, אין מנוחה. אתה אחראי לאפרוח הזה בכל רגע של היום, גם אם ממש ממש בא לך לשירותים ואתה רעב, ומזמן מזמן לא ראית חבר שאתה מתגעגע אליו. לפעמים הוא מעצבן. לפעמים פשוט אין לך כוח, לפעמים סתם אין חשק, אבל חייבים. היו רגעים ששאלתי את עצמי למה עשיתי את זה, הרבה יותר כיף להתכרבל עם האישה שאתה אוהב בסלון ביחד עם סרט טוב ופופקורן.

אבל השבוע, הוא חייך. הוא גמר את המטרנה שלו, הסתכל עלי, וחייך. בלי אזהרה, מפל של חיוכים התחיל להופיע. הוא רואה אותנו, ודופק לנו את החיוך הכי מתוק וממיס ומדבק שאפשר לתאר.

הבוקר שמנו אותו אצל הבני דודים והלכנו לקולנוע לראות את התחלה. סרט מדהים אגב. בסוף הסרט הסתבר ששנינו שלחנו כל הסרט הודעות בטלפון לראות שהכל בסדר. כשהוא נגמר, יכולנו ללכת לשתות משהו, ושנינו פשוט היינו צריכים לראות שוב את יואב.

משהו בנו השתנה. התמכרנו אליו.

dsc_1109-large

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

מחשבה אחת על “8 שבועות של שכרון חושים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>