בחזרה לבית ילדותי

בראש השנה בילינו 4 ימים אצל אמא בחיפה. זה היה הביקור הכי ארוך שעשיתי בבית בו גדלתי מזה זמן רב.
פתאום היה לי שקט וזמן להיות שם עם הבן שלי. חוויה מוזרה ומרגשת. במהלך הביקור אמא שלי סיפרה לי שהיא מוכרת את הבית. עכשיו יש משפחות שעוברות כל כמה שנים דירה, ויש כאלה שלא. הבית הזה הוא הבית שבו נולדתי, אליו חזרתי מהגן, מבית הספר, ומהצבא. קשה לי לתאר לכם כמה הוא הבית בשבילי. כל פעם שאני יושב לאכול שם ארוחה, אני מסתכל על הרדיאטור בפינה ליד השולחן שתמיד נשענתי עליו. בין המטבח למדרגות יש בדיוק מספיק בלטות לארבעה מהלכים של פרש בשח. כשהייתי קטן ומדבר בטלפון, הייתי הולך הלוך ושוב על הבלטות האלה שוב ושוב הלוך וחזור. אני עוד רואה את המהלכים הללו כל פעם שאני נכנס הביתה. כשהייתי חייל הייתי מטפס בלילה החוצה מהחלון שלי לגג של המרפסת ושותה משהו, עם כל הנוף של חוף הכרמל מולי.

הנוף מהחלון שלי

כמעט כל זכרון ילדות שלי קשור איכשהו לבית הזה. את המדרגות לקומה למעלה אני יכול לעלות ולרדת בחושך, בעיניים עצומות. הבית הזה ואני מחוברים. תמיד דמיינתי שאני מגדל בו את הילדים שלי.
למחרת בבוקר יצאנו יואב ואני לטיול עם העגלה. הלכנו ברחוב, צעדתי באותה מדרכה בה הלכתי לצופים בתור ילד בכיתה ה'. הכל אותו דבר, והכל שונה. הילדים שהכרתי מזמן עברו מפה, חלק מהבתים כבר לא כמו שהיו. בגן השעשועים שבו שיחקתי כדורסל, כדורגל ומירוצי אופני בי אם אקס השבילים השתנו, המתקנים אחרים, ואסף שריד כבר לא קורע אותי ב"חיובים".  אין לי פרצוף מוכר אחד לומר לו שלום ברחוב. הלכתי בתחושה מאד מוזרה, עם דמעות בעיניים.
הצד הבודהיסטי שלי אומר לשחרר. זה רק חפצים ואין לנו אחיזה נצחית בשום דבר. הצד השני בוכה ורוצה הביתה. לכל אחד מגיע איזה קן. איזה מקום שמוכר לו כל כך שהוא יכול להתכרבל בו כשרע. שהוא מכיר בו כל פינה וכל בלטה, שהוא תמיד רצוי בו והוא מרגיש בו שייך לחלוטין. מרגע שאתה נולד, אתה למעשה במסע ארוך שמתרחק משם. החדר שלך כבר לא אותו דבר מאז שאתה עוזב את הבית, בד"כ הופך למחסן, או חדר טלויזיה. ההורים עוברים דירה…

לכן כל כך חשוב לבנות לך מקום חדש שהוא שלך. רצוי עם אדם שאתה ממש ממש אוהב. כמו שאישתי אמרה לי מתחת לחופה – "בכל מקום שבו אהיה איתך, יהיה הבית שלי".

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

On Rosh Hashanah, we spent 4 days at my mom's house in Haifa. That was the longest visit I had at the house that I grew up in, in a very long time.

I had time to spend with my son, and some peace of mind. What a strange and special opportunity. During that visit, mom told me that she is selling the house.  Now, there are families that move every few years, and there are those that stay in the same house for generations. This house is the house I was born in, it was the house I came back to from kindergarten, from school and from the army. It is hard to describe how much this house is Home for me.

Every time I sit down for dinner, I see the radiator at the kitchen corner that I used to lean on as a kid. Between the kitchen and the stairs, there are just enough tiles on the floor for four moves of the knight in chess. When I was a teenager and was on the phone, I would walk back and forth on those tiles like a knight, over and over. I can still see those moves each time I walk into the house.When I was in the military, I would climb out of the window in my room, onto the roof of the terrace, having a drink and looking at the view with nothing to interrupt the vista. Just about every childhood memory I have has to do with that house. I can climb the stairs to the second floor blindfolded. That house and I have a connection. I always imagined that this is the house I would raise my kids in.

The next morning I tool Yoav on an early walk in his stroller. We wandered the streets of my old neighborhood, walking the same streets I walked when I was going to the scouts meetings a long time ago. Somehow it all looked the same, while still looking different. The kids I grew up with had grown and moved away, and some of the houses have changed. In the playground where I used to play basket ball and race my BMX bike all the paths are different, everything is slightly changed, and much much smaller. Not a single familiar face to say hello to on the street. I walked with a strange feeling, tears welling in my eyes.

My Buddhist side tells me to let go. It is just an object, and we do not have an eternal hold on anything anyway. The other side is crying inside, and just wants to go back home. Everyone deserves to have a nest. A familiar place where they can hide when they feel bad. Where they know every corner, where they are always welcome and wanted. Where you feel you belong completely.

From the moment you are born, you begin a long journey of slowly moving away from that place. Your room changes after you move out. It starts looking like a storage room. Sometimes becoming a TV room,or worse. Sometimes your parents move out.

That is why it is so important to make a place that is your own. Hopefully with someone you love. As my wife said to me when we got married: "Any place where I am with you, will be my home"

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

6 מחשבות על “בחזרה לבית ילדותי

  1. טל הגיב:

    ממש יפה.

    אני עובד על מכונת זמן בדיוק. לא כזו שמקפיאה את הדברים ולא מאפשרת לשום דבר חדש להיווצר, אלא כזו שמאפשרת לך לעשות מתי שאתה רוצה בקווארד לילדות לקצת זמן בשביל לנוח ואז אפשר לחזור.

    חסרים לי רק מברג פיליפס, אייפאד ו-flux capacitor.

  2. Noa הגיב:

    מזדהה עמוקות מאוד עם הפוסט.
    ממש הוצאת לי את התחושות מהבטן.
    כל כך בדיוק…
    אצלי זה קרה לפני שש שנים שההורים עברו לעיר אחרת – ועדיין קשה לי לעכל, בייחוד שאני באיזור של הבית הישן.

    טל – תודיע לי כשהמכונה מוכנה, אני רוצה לעשות טיסת ניסוי :)

  3. עמי הגיב:

    וואו!

    הבאת לי דמעות לעיניים.
    גם ההורים שלי בימים אלו מחפשים קונים לבית ילדותי – הם עוברים לעיר אחרת.
    לא סתם עוברים, מתל-אביב לירושלים. הכי שינוי שאפשר.

    וגם אני הולך ומאבד את המקום הזה שבו, לא משנה מה, תמיד יקבלו אותך.

    אוף!
    פתאום אני מרגיש כל כך לבד…

  4. admin הגיב:

    עמי
    קשה לי לעודד אותך מאד, שכן זה שובר לב. אבל יש לנו זכרונות שאי אפשר לקחת. יש עדיין את האנשים, המשפחה, ובשאיפה, זה ימקד אותך בחשיבות של הקן החדש שיש לך בחיים, הבית שלך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>