אני קניתי בית (טוב, דירה) בארץ ישראל.

עזבתי את תל אביב לפני כחמש שנים, בערך כשהתחתנתי עם אורלי. עברנו לרמת גן בגלל שתל אביב נהייתה סיוט לשוכרים. שיחקנו עם הרעיון של לקנות דירה, ואפילו חשבנו על בית קטן עם גינה שדרש שיפוץ ברמת חן. הבית הדו משפחתי הזה עלה שני מליון ש"ח, ואמרנו לעצמנו שזה מחיר מטורף אז בוא נחכה קצת, שהמחירים יירדו. אותו בית יימכר היום באיזור הארבעה מליון שקלים.

באקט של גאונות נדל"נית, ויתרנו אז על הרכישה, ודחינו את זה עד שמחירי הדירות כמעט יכפילו את עצמם. לפני כשנה בחרנו דירה שהתאהבנו בה לחלוטין, וקנינו. הצטרפנו לאלפי הזוגות הצעירים שקנו דירה במחיר מטורף, משכנו את עצמם עד שיהיו מכוניות שעפות, ועכשיו מתפללים שרק לא יירדו המחירים כי אז שוב נצא טמבלים ברמות.

אנחנו מאד אוהבים את הדירה שלנו. היא יפה ומקסימה ואנחנו עובדים כל הזמן להפוך אותה יותר ויותר לבית, ככל שהתקציב מאפשר.  אותו תקציב שמתחלק עם שני ילדים בגן, עם המשכנתא, האוטו, הסופר…

אנחנו זוג עם מזל, כך נראה. היתה מספיק עזרה מההורים, שיחד עם החסכונות שלנו, קנינו דירה שממש אהבנו. הרבה זוגות יתחלפו איתנו. אני יודע. אבל.

אני עובד בחברת הייטק. אני מרויח מעל הממוצע בשוק. משכורת יפה, שיחד עם אורלי שגם מרויחה טוב, מאפשר לנו להחזיק את הראש מעל המים בסוף החודש. מעמד הביניים המתוסכל זה אנחנו. ופה אני מרגיש אחראי: את המשכורת שלי אני חייב להביא. נקודה. חלומות על לימודי תואר שני? פנטזיה לעזוב הכל ולהפוך למורה/סופר/נהג מירוצים/סמי הכבאי? איפה. המשפחה שלי מסתמכת עלי להביא כל חודש תלוש שכר. ולמרות כל השיחות על שוייון, וכל פנטזיות האבא המעורב, יש פה בעיה אמיתית.

כמה אני יכול לסכן את הקריירה שלי כעת, בשביל להיות עם האישה והילדים? אני תיכף בן 38. מרבית אנשי ההייטק לא מוצאים עבודה אחרי 40, אלא אם הם מטפסים בסולם הניהול. יש לי שנתיים לככב, או לחדול. רק שבאותן שנתיים אני רוצה להבגיע הביתה מוקדם להיות עם הילדים. לבלות בערב עם האשה. כמה אנשים אתם מכירים שטיפסו בעולם ההייטק כשהם הולכים הביתה יום, או יומיים בשבוע בשלוש וחצי?

אם אני רוצה להיות נאמן לבית שלי, אני צריך לחזור הביתה ולקחת חלק בחיים של המשפחה שלי. אם אני רוצה להיות מסוגל לממן את הדירה שלי, אני חייב להיות איש הייטק מוצלח, ולעבוד כמו משוגע.

אני האבא. אני הגבר. אני המפרנס, גם אם לא היחידי. וזה מלחיץ.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

I bought a home (well, an apartment) 

I left Tel Aviv five years ago, around the time I married Orly. We moved to Ramat Gan because Tel Aviv became a renter's nightmare. We toyed with the idea of buying a place, and even though of a small house with a yard that required renovating in Ramat Hen. That two-family house cost two million NIS, and we told ourselves that this was an insane price, so let's wait a little for the prices to come down. That same house would sell today for around four million.

In an act of real-estate genius we stopped looking, and waited until housing prices nearly doubled. About a year ago we picked an apartment that we absolutely fell in love with, and we bought it. We joined thousands of young couples who bought an apartment at an insane price, mortgaged themselves until cars will fly, and now pray that prices don't drop so we don't look like world class idiots.

We really do love our place. It's beautiful and charming and we keep working to make it a home, as much as budget allows. The same budget that keeps two kids in preschool, pays the mortgage, the car, the supermarket groceries…

We're a fortunate couple, I guess. We had enough help from our parents, and together with our savings, we were able to buy an apartment we really loved. Many couples would trade with us. I know. But.

I work in High Tech. I make above average wages. A nice salary, that, together with Orly's salary (which is also nice), allows us to hold our heads above water at the end of the month. WE are the frustrated middle class they keep writing about. And here's where I feel responsible: I have to bring in my paycheck. Period. Dreams about a Masters Degree? Fantasies about leaving everything and becoming a teacher / writer / race car driver / Fireman Sam? Forget it. My family depends on me to bring in a paycheck every month. And despite all the talk about equality, and all the "involved Dad" fantasies, there's a real problem here.

How much can I risk my career right now to be with my wife and kids? I'll soon be 38. Most high tech employees over 40 can't find a job, unless they climb up the management ladder. I have two years to become a star, or it's over. Only in those two years I also want to come home early to be with the kids. To spend the evening with my wife. How many people do you know climbed the high-tech corporate ladder while going home at three thirty once or twice a week?

If I want to be loyal to my home, I need to come home and be a part of my family's life. If I want to be able to finance my house, I need to be a successful high-tech employee and work like crazy.

I'm the dad. I'm the provider, even if not the only one. And that's frightening.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

 

2 מחשבות על “אני קניתי בית (טוב, דירה) בארץ ישראל.

  1. אילן שיינפלד הגיב:

    יובל,
    מלחיץ לקרוא את זה, האמת. מלחיץ כי זה מוכר לי, מהדהד קונפליקט דומה שלי. הנחמה היחידה שלי בשבילך, יובל, היא שבסופו של יום דברים מסתדרים, ומצליחים איכשהו לתמרן בין הכול.
    אילן.

  2. admin הגיב:

    היי אילן. מכיר את דיוויד יום?
    הוא אמר שזה שמשהו היה בצורה מסויימת בעבר, לא מוכיח שכך יהיה בעתיד :)
    אני מקווה שאתה צודק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>