ילד הולך לצבא.

(English text follows)

פוסט מיוחד לקראת יום הזכרון, חלק מפרויקט פרלמנט האבות.

אני ממש זוכר, שכשהגעתי לגיל 17 וקיבלתי צו ראשון, אמא שלי הסבירה לי שהיא ואבא חשבו שכשאגדל כבר לא יהיה צבא. כמה נאיבי ומקסים זה היה מצידם. אולי אנחנו דור אחר, אולי סתם אני ציני. אולי המציאות השתנתה. ברור שיש לי שאלות רבות על איך תיראה המדינה בעוד 14 שנה כשיואב יגדל, אבל מדינה ללא צבא? כפי שבני הדור הצעיר אומרים – "פחחחחחחחח!!"

לקראת הגיוס שלי, נקרעתי מבפנים. הרי גדלתי בארץ, הייתי מדריך בצופים, עברתי את כל תהליך הדוקטורינציה הישראלי בהצלחה והאמנתי במדינת ישראל, בהגנה על המולדת. בחשיבות לשמור על המדינה הקטנה והנהדרת שלנו מפני אויביה. יאללה לקרבי! מצד שני, גדלתי להאמין באידיאלים חירות, שוויון, אי-אלימות, והיה לי קשה מאד לחבר את ההסתייגות הקשה שלי מפתרון סכסוכים באלימות עם השירות בצבא. בייחוד כשהרגשתי בצורה מאד חזקה שמרבית העבודה של הצבא היום אינה הגנה על המולדת אלא שיטור על עם אחר. שהשחור-לבן שגדלתי עליו של טובים מול רעים, של הגנה על המולדת כבר דהו. שיש הרבה מאד אפור. שיש הרבה מוות מיותר ושלא ברור לי שהמטרה ראויה. תודה לאל שהצבא פתר לי את הדילמה כשהציבו אותי במודיעין, רחוק מהרובים והאלימות האמיתית. אני מאד מקנא לפעמים בחברים שעדיין מרגישים את אותה שליחות.

עברתי את השירות הצבאי. שלוש שנים. לעצמי אני אומר שהצבא עזר לי להתבגר, שלמדתי שם הרבה. ששלוש שנים מהחיים זה לא מחיר כבד לשלם. אבל זה כן. הזמן שלנו בעולם הוא משאב יקר, מתכלה, שאינו חוזר. העובדה שכולנו מוסרים שלוש שנים מחיינו לא אמור להיות כה טריוויאלי, כה מובן מאליו. זאת לפני שנכנסתי לדיון על אלו שנפגעים בגופם, בנפשם, או לאלה שבכלל לא מסיימים את השירות וקבורים בהמוניהם סביבנו.

ממרום שנותי אני משוכנע שאם היו מגייסים לצבא רק בגיל שלושים, לא היו יותר מלחמות. לא היו יותר צבאות. כי בגיל שלושים אתה כבר מבין שהחיים נגמרים. אתה כבר לא חושב שתחיה לנצח, ולא קונה בכזו קלות אידיאלים שיכולים להרוג אותך. בגלל זה הם מגייסים ילדים בגיל 18 – צעירים וטיפשים.

ועכשיו השאלה הקשה באמת: מה עם יואב? מה עם יעל? איך אשלח את הילדים שלי לשם? איך אני ארצין פנים ואסביר שזה חשוב, שחייבים, כשאני כבר לא מאמין בזה בעצמי?

על יעל הקטנה עוד קשה לי לחשוב בכלל. אבל יואב כבר משחק פה בבית בטובים נגד רעים ויורה במפלצות. וזה טבעי, אבל זה מעביר בי חלחלה. כי אני מדמיין אותו חייל.

אני לא רוצה שהוא יילך לצבא. הנה, אמרתי את זה. לא רוצה. כמו שקרה לי בברית המילה שלו, אני רוצה לקחת אותו בידיים שלי ולברוח רחוק רחוק, שאיש לא יפגע בו. אז נכנעתי לתכתיבים של הסביבה שלא הסכמתי איתם, וזה הרג אותי.

אבל אם נחיה כאן? אם הוא יהיה ילד נורמטיבי. החוק מחייב. ומה אז? אם יגיד שהוא לא רוצה, נדון על זה יחד בבגרות, ואציב לו את הצדדים הטובים והרעים של כל אפשרות. לא אלחץ. אם ירצה להתגייס, לא אעמוד בדרכו, אבל אז אתפלל שייפול על גלי צה"ל. על מודיעין. שיהפוך למורה. שייכנס למערכת אבל יעשה בה טוב. ישתמש בשכל שלו, בטוב ליבו, לעזור לאנשים. שלא ירים יד על אף אחד, ויהיה רחוק כמה שאפשר מאנשים שיורים אחד על השני. אני לא אומר שיבזבז את חייו בתפקיד חסר חשיבות. רק שלא יחווה את האלימות והדילמות הבלתי אפשריות שמציב הצבא בפני החיילים בחזית. וגם מחסום קלנדיה זה חזית. 

כל יום זכרון אני נחרד מחדש. אני מתגעגע לשני חברים שלי שכבר אינם, שמתו סתם, הרבה יותר מידי צעירים. הזכרונות שלי מהם חזקים, כמו גם הזכרון של עצמי שוכב על הספה בתנוחה עוברית, בוכה עליהם, כששמעתי שנהרגו. כל יום זכרון אני כואב, בוכה בשקט, ומתקשה משנה לשנה יותר ויותר במעבר הזה לעליצות של יום העצמאות.

כמה טוב יש במדינה הזו. וכמה כבד המחיר שאנחנו משלמים על הזכות לחיות פה. עכשיו, כל יום מחדש, אני תוהה האם זה הדבר הנכון בשבילם. בשביל שני הקטנים האלה. שעוד לא בכו משום דבר יותר רציני ממכה בברך.

.

כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג. כל פוסט חדש יגיע אליכם, ללא פרסומות, או שטויות. המייל שלכם לעולם לא יימסר לאחרים.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

רשימת הפוסטים המלאה:

דואג לילדים: ברק שטרית - קרבי זה הכי, אבא?

עם רסיס בירך: אליסף יעקב - שניים קפה, אחד סוכר.

בנאמנות אמיתית: טל חן - אחריי.

מטיל ספק: גבריאל ויינמן - תם טקס יום העצמאות. תחלנה חגיגות יום הזיכרון.

בועט במוסכמות: עומר להט - לא כולם חייבים לעשות צבא.

סומך ובוטח: גיא רוה - עוד 7 שנים ואיתי על מדים.

נלחם בסטטיסטיקה: אילן שיינפלד - שני זוגות נעליים צבאיות.

 baby with gun 3

A boy goes to the army

I clearly remember how, when I reached 17 and got my draft order, my Mom told me how she and dad thought that when I grow up we would no longer have to go to the military. How charming and naïve it was of them. Maybe we're a different generation, or maybe I'm just cynical. Maybe the reality has changed. Obviously I have many questions about what our country will look like 14 years from now when Yoav is older, but no military? As the younger generation says – "Pffffffffffffffff!!"

Coming up on my draft date, I was torn inside. After all, I grew up here, I was a scout master, I went through the entire Israeli indoctrination process successfully and I believed in Israel, in defending our homeland. In the importance of keeping our wonderful little country safe from its enemies. On to Combat Service! On the other hand, I grew up believing in the ideals of liberty, equality, non-violence, and it was very hard for me to connect my deep dislike of resolving conflicts violently with the thought of military service. Especially since I felt very strongly that most of what the military does today is not defending our country but policing another people. That the black-and-white I grew up with of good vs evil and defending my country have faded. That there is a lot of grey. A lot of unnecessary death for a goal that I'm not sure is worthy. Thank god the military solved my dilemma by assigning me to military intelligence, far from the guns and real violence. Sometimes I really envy my friends that still feel that sense of a higher calling.

I made it through my service. Three years. I tell myself the military helped me mature, that I learned a lot there. That three years of my life is not a high price to pay. But it is. Our time in this world is a precious, diminishing, non-renewable resource. The fact that we all give three years of our lives shouldn't be so trivial, so taken for granted. I say that before even discussing those hurt in body, and mind, and the many who never got to complete their service and are buried all around us.

At my age I'm convinced that if they only drafted thirty-year-olds, there would be no more war. No more armies. Because at 30 you realize life is finite. You no longer think you'll live forever, and you don't easily buy into ideals that could kill you. That's why they draft 18 year old kids – young and stupid.

And now, the really hard question: what about Yoav? What about Yael? How will I send my kids there? How can I keep a straight face and tell them it's important, that you have to, when I don't believe it myself anymore?

It's still hard for me to even think that about little Yael. Buy Yoav is already running around here playing good vs. bad guys and shooting at monsters. While completely natural, it horrifies me because I imagine him as a soldier.

I don't want him to go to the military. There, I've said it. I don't. Like I felt at his Briss, I want to take him in my arms and run far far away, where nobody can hurt him. Back then I succumbed to social norms that I didn't agree with, and it killed me.

But if we live here and he's a normative kid, the law is clear. And then what? If he says he doesn't want to, we'll discuss it together, and I'll pose the good and bad sides of each option. I won't push him. If he wants to enlist, I won't stand in his way, but then I'll pray he ends up in IDF Radio. In military Intelligence. Become a teacher. Go into the system but do good within it. Use his brains, his kind heart, to help people. Not raise his hand over anyone, and be as far away as possible from people shooting at each other. I'm not saying that he should waste his life in an unimportant role. Just not experience the violence and impossible dilemmas the military faces soldiers on the front lines with. And Kalandia Checkpoint is also the front line.

Each Memorial Day I'm horrified again. I miss my two friends who are gone, who died for nothing, far too young. My memories of them are vivid, as is my memory of myself lying on the couch in the fetal position, crying over them, when I heard that they died. Every memorial day I hurt, and cry quietly, and find this immediate transition to the Independence Day festivities the same evening harder and harder.

There is so much good in this nation. And how heavy is the price we pay for the right to live here. Now, every day anew, I wonder if it's the right thing for them. For these two little ones. Who haven't cried over anything more serious than a bruised knee yet.

.

As I don't post every day, please subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>