למה לקומדיה יש תאריך תפוגה

ממש מזמן, לפני איזה 25 שנה, ראיתי לראשונה את הסטנדאפ של אדי מרפי "בגסות". צחקתי כל כך. הוא קילל, הוא אמר מילים גסות, הוא צחק על כווולם. שנים זכרתי את זה כאחד הסרטים הכי מצחיקים שראיתי. שנים.

ואז לפני כשנה עשיתי טעות נוראית וניסיתי לראות שוב את המופע. אחרי כרבע שעה הבנתי שלא רק שאני לא ממש צוחק, לא נוח לי. לא נוח לי עם הבדיחות הבוטות שלו על הומואים, לא נוח לי עם ההומור שלו על נשים. אני לא כזה פלצן, אני חובב סטנדאפ ונהנה מהרבה הופעות בהן יש גם הומור כזה. אבל ההומור שלנו עבר איזה עידון עם השנים. יש משהו בבדיחות שמתיישן, ככל שהתרבות משתנה. יש בוטות שכבר לא לעניין.

את הסדרה "רמזור" אני אוהב. חבריי המלומדים בחרו ברובם לכתוש היום את הסדרה על בדיחות שלהם בעונה האחרונה. במידה מסויימת הם צודקים. יש משהו מבעס לצחוק על גברים כאילו כולנו משתמטים מגידול הילד. כאילו אנחנו מתחברים בעבודה, עסוקים נורא, ישיבה שאי אפשר לצאת ממנה כדי לא להיות עם הילדים. כאילו כולנו פרמיטיביים. מטומטמים, לא מעורבים.

אבל מה זה חשוב? קודם כל, זה מצחיק. וזה מצחיק כי בכל בדיחה של שמץ של אמת. והאמת היא שבישראל 2014, יש מספיק גברים מסביבנו שמתנהגים ככה. ודווקא מוצא חן בעיני שמגחיכים את ההתנהגות הזו. שנית, זה כנראה פרפורי הגסיסה של ההומור הזה. כי המציאות כן משתנה. ובעוד עשור, כנראה שנראה את הבדיחות האלה ברמזור באותה אי נוחות שבה אני היום רואה את המופע ההוא של אדי מרפי.

כי היום כן רואים אבות עם עגלות. כן רואים אבות אוספים ילדים מהגן. יש מקומות עבודה שמבינים שאנחנו גם רוצים לראות את הילדים, והעולם כן משתנה. גם אם יותר לאט ממה שבא לנו.

אז גם אם העונה האחרונה קצת מבעסת מול קודמותיה, וגם אם לא כל הבדיחות ממש מוצאות חן בעיני האבות החדשים, תנו להם. זה רק חבורה של אנשים שמנסים להצחיק אותנו, במציאות לא ממש פשוטה ומצחיקה.

לסיום, הנה הקטע האחד שכנראה לעולם יצחיק אותי, בעיקר כי הוא נכתב על הילדות שלי. ועל אמא שלי, ועל ההמבורגר שכל כך רציתי בתור ילד.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>