אגדות ילדים, לא אגדות לילדות.

אחד הצ'ופרים של להיות אבא זה שיש לך תירוץ לחזור לכל הסרטים שלך מן הילדות. התכוננתי לזה שנים מראש ויש לי בבית אוסף אדיר של כל סרטי האנימציה של דיסני, פיקסאר ועוד. אבל, כל האגדות הקסומות שאהבתי כזאטוט נראות פתאום קצת אחרת כשאתה גדול. כשפיתחת קצת מודעות. ובייחוד כשיש לך בת בבית. קשה לי מאד לראות את יואב רץ בבית ויורה בכולם, מסביר להם שהוא הרג אותם. ורע לי כשהוא תופס איזה צעצוע מהידים של יעל, מסביר לה שזה צעצוע של בנים.

ואז יצא לי להיחשף להרצאה פשוט מרתקת. ברצינות, הקדישו 12 דקות לראות את אחת ההרצאות הכי מרתקות שיש בטד. שימו לב שמימין למטה מתחת לוידאו אפשר לבחור בכתוביות בעברית לסרט ( אם אתם גולשים מהמחשב ולא מנייד), ההרצאה ניתנת לצפייה כאן.

ההרצאה הזו הבהירה לי כמה הסרטים הללו משפיעים על התפיסה של הילדים שלי. כמה הבן שלי רץ בבית מניף חרבות ומנצח את הרעים. וכמה הבנות הסרטים הללו הן נסיכות יפות ועדינות שמחכות שהגבר יציל אותן. אני חושב שהשלושים שניות הראשונות של הסרטון הזה אומרות הכל.

יעל ילדה בטוחה בעצמה, אמיצה, שמחה וסקרנית. הדבר האחרון שאני רוצה ללמד אותה זה להיות תלותית, פסיבית, ולהסתמך על גברים שידאגו לה. או שהיא לא יכולה להיות הגיבורה של הסיפור שלה. הנסיכה פיונה (מהסרט שרק) היא גיבורה הרבה יותר מתאימה מבחינתי כמודל לחיקוי מאשר סינדרלה, שלגיה או כל אחת מהנסיכות הקלאסיות.

princesas606

אני מחפש את הסיפורים הקסומים, שגם מלמדים את הילדים שלי משהו על העולם כפי שהוא אמור להיות ולא כפי שהיה. לא רוצה מכשפות ונסיכות מול אבירים וגיבורים. רוצה טוב לב ועזרה ולא אלימות והרג.

כשיואב הולך לישון הוא מבקש סיפור לילה טוב. אז מר סופר על נתפס על ידי הרובוט, וגברת סופר על מצילה אותו. אבירים זה אחלה, אבל כשהדרקון מגיע, הוא נהיה חבר של האביר, ואני עובד על גרסה של אגדה בה דרדסית צריכה להציל את סמי הכבאי. אני מבטיח לעדכן.

אין לי סיכוי להסתיר מהם את העולם כולו. עולם שתופס את הבנים כחזקים והבנות בחלשות נשיות ותלותיות. אני גם לא מתיימר לא להיות תוצר של העולם הזה. אבל אני מקווה לאזן קצת את התמונה. להכיר להם גם נרטיבים אחרים, וגם גיבורים, סליחה – גיבורות מסוג אחר.

וזה כנראה הסיבה שאני חושב ש"גיבורה" של פיקסאר, ו"לשבור את הקרח" הם לא פחות מסנסציה.

עכשיו לילה טוב, אני הולך לשים לילדים את מולאן.

 

On fairy tails for boys and for Girls.

One of the perks of being a Dad is having an excuse to revisit all of your childhood movies. I've prepared for this for years in advance and I have a huge collection of films from Disney, Pixar etc. But somehow, all my favorite childhood fairy tales now look somewhat different, now that I've grown. Now that I've developed some awareness. And especially now that I have a daughter. It's very hard for me to watch Yoav running around the house shooting everyone, explaining to them that they're dead. And I feed terrible when he grabs a toy from Yael's hands and explains to her it's a toy for boys.

Then I got to see this TED talk. Seriously, take 12 minutes to watch one of the most fascinating lectures on TED.

This lecture made it clear to me how much these movies influence my kids' perceptions. How we teach my son to run around the house, swinging swords and beating bad guys. And how Girls should be gentle, pretty princesses waiting to be saved by a prince in these movies. I think the first thirty seconds of this video say it all:

 

Yael (my daughter) is a confident, courageous, happy and curious girl. The last thing  I want to teach her is to be passive, dependent, waiting for the men in her life to take care of her. Or that she can't be the hero of her own story. In my mind Shrek's princess Fiona is a much better role model for her than Snow White, Cinderella or any of the other classic princesses.

princesas606

I'm looking for the magical stories that also teach my kids about how the world should be and not just how it was. I don't want witches and princesses with knights and heroes. I want kindness and good deeds and not violence and killing.

When Yoav goes to sleep he wants a good night story. So Mr. Incredible is caught by a robot, and Ms. Incredible saves him. Knight stories are cool, but when the dragon comes, they become friends. And I'm working on a fairy tale where Smurfette saves Fireman Sam.  I promise to keep you posted.

I can't hide the world from my kids. A world that perceives boys as strong and girls as weak and dependent. Let's face it, I am myself a product of that world. But I hope to balance the picture a little. To show them other narratives, and heroes – sorry, heroines.

And that's why I think that Pixar's "Frozen" and "Brave" are nothing less than sensational.

Good night, I'm going to put Mulan on for the kids.

להרגיע

(English at the bottom of the hebrew text)

אנחנו חדשים בעידן הזה של רשתות חברתיות. רובנו לא מבינים עדיין את התפוצה הרחבה, את ההשפעה שיכולה להיות לפוסט.

זה מגניב שעושים לך לייקים. זה מדהים שמה שכתבת, שהתמונה שהעלית מתפרסמת בסטטוסים מצייצים. אבל מה שאתם כותבים גם משפיע על המציאות.

אין אינו מתווכח עם כמה זה מחריד שחטפו ורצחו שלושה ילדים. זה מעשה מתועב, שיש להעניש עליו את מבצעי המעשה, בצורה שבה מדינה מתמודדת עם רוצחים. משפט ועונש.

אבל פתאום הפייסבוק מוצף בתמונות "מגניבות" של אנשים מחזיקים שלטים עם דברי נאצה, הסתה לרצח, גזענות ושנאה אפלות, באותו חיוך שבו היו מחזיקים שלט שאומר "אם אקבל אלף לייקים אמא תתן לי לנסוע לאילת".

וזו האוירה שמתירה מעשי זוועה.

לפני כעשרים שנה "איבדנו את הבתולין" שלנו כמדינה בכל הקשור בזה. המדינה געשה בתמונות של רבין במדי אס אס, פולסא דנורא ושאר איחולי מוות, שהתגשמו. המאחלים, המסיתים, טענו שלא ידעו. שלא התכוונו. שלא חשבו שזה יוביל לרצח. וויתרו להם.

אבל כבר עברנו את זה אז. אי אפשר יותר לטעון שלא ידענו. אז כשאתם מעלים לפייסבוק דרישה להרוג בבכוריהם, כשאתם משתפים תמונה של אדם עם מסיכה וסכין שאומר שצריך לטבוח בהם, זה לא משחק הלייקים הרגיל. זה מעשה הסתה, זה עידוד לרצח. עידוד לרצח שכרגע הסתיים בילד קטן שנשרף למוות.

אז תביטו בראי ותחשבו טוב טוב. תבינו שאנשים אמיתיים יכולים להפגע. אנשים שלא שונים מכם וממני. אולי החברים שלכם. ותרגעו. תספרו עד עשר.

אין דרך קלה חזרה מהמקום הנוראי אליו אנחנו צועדים בצעדי ענק.

הפוסטים האחרים בנושא:

עומר להט- תנו לגדול בשקט

עומרי אימבר חלפין- להרגיע את הפייסבוק

איתמר סולומון- מה התוצאה?

יואב מורן- דרושה קרירות

יואב כהן מלמד- לאבא שלי יש סולם… ערכים

אור לבו- די

אוהד קויתי – קצת שקט

Calm Down. 

We are quite new to these social networks. We still do not fully understand the effect a single post can have.

IT is definitely cool to get "Likes" for your post. It is amazing when half the world shares what you posted. But beyond that, what you post has a real effect on the world we live in.

No one is arguing that the kidnapping and murder of three kids is horrendous. It was a despicable act, that demands that we punish the perpetrators, in the way a country deals with murderers. A trial, and a punishment.

But all of a sudden, Facebook was swamped with "cool" selfies of people holding signs calling for murder, hate speech, racism and calls to violence, smiling the same stupid smiles you expect on someone posting a pic with a sing that says "If I get 1000 likes, mom will let me go camping this weekend"

And this is the atmosphere that allows for despicable, horrid acts to take place.

As a nation, we "Lost our virginity" regarding such issues 20 years ago. The whole country was full of posters of Issac Rabin in SS uniform. Rabbis were casting curses, demanding his death, and various other death wishes were delivered, in Demonstrations etc. Wishes that came horribly true. These wishers claimed they had no idea. That they didn't mean it. That they didn't imagine it would lead to murder. But it did, and we let them all get away clean.

But we did go through that then. And now you can no longer claim you had no idea what these acts enable. When you post to Facebook that you demand we kill their first born, when you share a selfie of a guy with a mask and a knife, holding a sign that demands we kill them all, you are not playing the regular "How many likes" game. You are an accomplice. You are calling for murder of real people. A "game" that has already cost a young boy his life. A boy that was burnt to death.

So take a good look in the mirror. And think about the fact that real people can get hurt. People like you and me, maybe even your friends. Then take a deep breath, and count to ten. And Relax.

There is no easy way back from the very terrible place we are walking to so very very fast.

למה לקומדיה יש תאריך תפוגה

ממש מזמן, לפני איזה 25 שנה, ראיתי לראשונה את הסטנדאפ של אדי מרפי "בגסות". צחקתי כל כך. הוא קילל, הוא אמר מילים גסות, הוא צחק על כווולם. שנים זכרתי את זה כאחד הסרטים הכי מצחיקים שראיתי. שנים.

ואז לפני כשנה עשיתי טעות נוראית וניסיתי לראות שוב את המופע. אחרי כרבע שעה הבנתי שלא רק שאני לא ממש צוחק, לא נוח לי. לא נוח לי עם הבדיחות הבוטות שלו על הומואים, לא נוח לי עם ההומור שלו על נשים. אני לא כזה פלצן, אני חובב סטנדאפ ונהנה מהרבה הופעות בהן יש גם הומור כזה. אבל ההומור שלנו עבר איזה עידון עם השנים. יש משהו בבדיחות שמתיישן, ככל שהתרבות משתנה. יש בוטות שכבר לא לעניין.

את הסדרה "רמזור" אני אוהב. חבריי המלומדים בחרו ברובם לכתוש היום את הסדרה על בדיחות שלהם בעונה האחרונה. במידה מסויימת הם צודקים. יש משהו מבעס לצחוק על גברים כאילו כולנו משתמטים מגידול הילד. כאילו אנחנו מתחברים בעבודה, עסוקים נורא, ישיבה שאי אפשר לצאת ממנה כדי לא להיות עם הילדים. כאילו כולנו פרמיטיביים. מטומטמים, לא מעורבים.

אבל מה זה חשוב? קודם כל, זה מצחיק. וזה מצחיק כי בכל בדיחה של שמץ של אמת. והאמת היא שבישראל 2014, יש מספיק גברים מסביבנו שמתנהגים ככה. ודווקא מוצא חן בעיני שמגחיכים את ההתנהגות הזו. שנית, זה כנראה פרפורי הגסיסה של ההומור הזה. כי המציאות כן משתנה. ובעוד עשור, כנראה שנראה את הבדיחות האלה ברמזור באותה אי נוחות שבה אני היום רואה את המופע ההוא של אדי מרפי.

כי היום כן רואים אבות עם עגלות. כן רואים אבות אוספים ילדים מהגן. יש מקומות עבודה שמבינים שאנחנו גם רוצים לראות את הילדים, והעולם כן משתנה. גם אם יותר לאט ממה שבא לנו.

אז גם אם העונה האחרונה קצת מבעסת מול קודמותיה, וגם אם לא כל הבדיחות ממש מוצאות חן בעיני האבות החדשים, תנו להם. זה רק חבורה של אנשים שמנסים להצחיק אותנו, במציאות לא ממש פשוטה ומצחיקה.

לסיום, הנה הקטע האחד שכנראה לעולם יצחיק אותי, בעיקר כי הוא נכתב על הילדות שלי. ועל אמא שלי, ועל ההמבורגר שכל כך רציתי בתור ילד.

 

 

מכתב גלוי לחברי כת האייפון

בוקר טוב חברים. אני אומר בוקר טוב כי השמש זורחת, למרות החדשות של אתמול.

רציתי לנחם אתכם. לומר לכם שזה לא כזה נורא. שלמרות שהייתם בטוחים שאתמול בערב יגיע המשיח (המשיח הזה, דגם 5, שיתחלף מיידית בדגם הבא) החיים ממשיכים. הם ממשיכים ואפילו, ייתכן שטוב יותר ממה שחשבתם.

תחשבו על זה לרגע. בחיים בכלל, וודאי בעולם של אפל, הציפייה הרבה יותר חשובה מהרגע בו היא מתגשמת. כמה זמן חיכיתם לאייפד, רק בכדי שהוא יוחלף תוך יומיים באייפד 2? בעוד הציפייה נמשכת עוד ועוד, ומרגישה כמו נצח, יש בה משהו מתוק מאד. השתוקקות, תאווה, פנטזיה על פיצ'רים אפשריים. את זה קיבלתם עד עתה, ולמעשה, אפל נתנו לכם ליהנות מהתאאוה הזו עוד קצת, עד ההשקה הבאה. אבל הם לא השאירו אתכם בלי כלום. למרות שעוד נשארה הציפייה, יש לכם דגם חדש שאפשר לרוץ ולשדרג, ולהתענג כשאנשים יראו ברחוב את הפס הנוסף מעל הרמקול שאומר שלכם, ורק לכם (לפחות ליומיים הקרובים) יש את האייפון 4S, ולתת לכל פשוטי העם עם האייפון 4 להתבייש.

למעשה, המצב לא כזה נורא. ואם תראו איזה חב"דניק בדרך, מבטו משתוקק לביאת המשיח, חייכו אליו. בניגוד אליכם, הוא לא מקבל את מושא ההשתוקקות שלו בכל מאי מחדש.

.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

iphone-cartoon

An open letter to the members of the Iphone cult.

Good morning. and I say Good morning because the sun is still shining despite yesterdays news.

I wanted to console you. To tell you that things are not so bad. That despite the fact that you were expecting the coming of the messiah (well, this messiah, version 5, to be immediately replaced with the expectation for messiah v6) life will go one, and perhaps things are better than they seem.

Just think about it for a minute. In life in general, and with Apple even more so, the expectation is in many ways better than the moment of realization. How long did you wait for the Ipad, just to see it replaced in a heartbeat with the Ipad 2? Expectation feels like it never ends. Like time crawls, and there is something very sweet about it. Dreaming, wanting, desiring what you will have. Fantasies of exotic features to come. You did in fact get this from Apple for moths and now, you get to do that a bit more, until the next big launch. But they did not leave you empty handed! While you can still keep dreaming and wanting the Iphone 5, you can still run to the store and upgrade to the Iphone 4S. You can then walk the streets proud. Knowing that all that see that tiny line above the speaker, that sets you apart from the owners of a plain Iphone 4. You can look them in the eye and see them cower in shame. Well, for at least a few weeks.

So cheer up. And if you see a member of Chabad, smile to him. After all, his messiah does not come and make him blissful anew every Apple convention.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

אופיום להמונים בקופסה לבנה עם ציור של בית

ברצינות. אני מבין. זה מבעס נורא שלא כל כך מזמן קוטג' עלה קצת, ועכשיו הרבה. אבל הסתכלתם מסביב? מרוב שהיינו עסוקים בלהתכופף ולהושיט את הוזלין לחברות הכבלים, הסלולאר, הדלק, וכמעט כל מוצר צריכה פה בארץ, פשוט היה קשה להרים את הראש ולראות כמה מבחינה צרכנית לא כזה מדהים פה בארץ.  אבל זה לא כזה חדש. מי לא מבקש מאנשים כבר שנים להביא דברים מחו"ל? בו נכיר בעובדות. היה פה פעם שלטון יותר סוציאליסטי, ואחרי קרוב לעשות של ממשל ימני, ההגנה של המדינה עלינו ירדה. זה מה שבחרתם, וזה המחיר.

מה שמטריד אותי זה המהפיכה הגדולה, ההד התקשורתי, כאילו קוטג' זה הבעיה הגדולה ביותר שבוערת פה. 95% מהאנשים בעולם חיים בלי קוטג' כל בוקר. יקר לכם, קנו גבינה לבנה. גם זה הולך עם לחם ועם עגבניה.

חברים, יש פה כל כך הרבה דברים שלא בסדר. אפילו אם אתה ימני. מחיר הקוטג'? זה מה שמניע אתכם לעשות לייק בפייסבוק ולהרגיש לוחמנים? יש פה תחת שליטתנו כמה מיליוני אנשים, שהם סיר לחץ רותח של ייאוש ושנאה. יש פה יותר ויותר אנשים עניים שלא גומרים את החודש. יש פה ניצולי שואה שאין להם כסף לתרופות. עמותות שעושות עבודת קודש (עבודה שהמדינה הנאורה שלנו כבר מזמן התנערה מהמחוייבות שלה לעשות) על סף סגירה. האנשים ששולטים במדינה הם יצורים נאלחים שלא הייתם מפקידים בידיהם את האוגר שלכם לבייביסיטר לשעתיים. מושחתים, עבריינים, גנבים, נטולי מוסר.

ומה עכשיו? עכשיו הממשלה תעסוק בקוטג' שלושה חודשים, ותצא בהכרזות גדולות שלא יתממשו. זה במקום להתעסק במה שחשוב באמת. אני לא אתפלא אם כל העסק הזה לא התחיל מאיש יחסי ציבור של ביבי. הרי אם נלחמים על הקוטג' מי זוכר שביבי עסוק בלרסק את הקשר שלנו עם ארה"ב, שהוא לא מקדם את תהליך השלום.

חברים. אתם מבינים שהקוטג', הלחם, הדלק, היו עולים כל כך הרבה פחות אם היינו יוצאים מהשטחים? אתם מבינים שהכבישים להתנחלויות, הבניים הם, ההשקעות בתשתית עולות לכם מחיר הרבה יותר יקר משלושת השקלים של הקוטג'? אתם מבינים מה היה אפשר לעשות בחינוך, בבריאות, בכל אספקט של החיים שלנו עם 50 מיליארד דולאר שהשקענו עד עתה מעבר לקו הירוק???

אנשים מקליקים לייק בפייסבוק, ועיתונאים עצלנים עושים מזה כתבה. איזה יופי, כולם מרגישים חשובים, שהם נלחמים על העתיד שלנו, שהם פעילים. כמה מכם באמת הפסיקו גם לקנות קוטג' בסופר? כמה מכם מרגישים שעשיתם משהו באמת?

קשה לי שכולם מרגישים שהם פעילים, כשאת כל הדברים החשובים באמת הפסקנו מזמן לנסות לשנות. יש לי תחושה שייאוש מהמצב פה בארץ כזה, שאנחנו מתנחמים באיזה שטות שהשאירו לנו, כדי שנרגיש שעוד יש לנו השפעה.

אני לא אומר שלא חשוב להלחם מלחמות צרכניות. באמת שקשה לחיות פה בארץ. אבל בחייאת, מכל המאבקים שיש להיאבק פה, זה המאבק הכי ראוי? קחו את האנרגיות שלכם מהקוטג' ותמשיכו לעוד משהו. נסו לעזור למישהו. יש כל כך הרבה אנשים שהבעיה האחרונה שלהם פה זה מחיר הקוטג'.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

photo

.

Opium for the masses in a little white box with a house on it.

OK. Seiously. I get it. It really does suck that cottage cheese used to cost a little, and now it costs a lot. But have you looked around? We have been so busy bending over and passing the vaseline to the cable companies, the cellular companies, gas companies and almost any consumer product related company in this country, that we barely get to raise our head and see that consumer-wise, things are not so cool in Israel. But since when is that news? For years we have all been asking anyone going abroad to bring stuff over.

Face it, this used to be a more socialist country. Electing the right wing for govt for the last decade or so has diminished the protection of the govt and we are now paying that price.

What really bugs me is the big hoo-ha. The crazy media coverage. As if cottage cheese prices really are the most pressing issue here. 95% of the folks in the world manage fine without cottage cheese. If you don't like the price, buy something else. Plenty of stuff in the shop to go with bread and a tomato.

Folks, there are so many things that are so wrong in this country, even if you are a Likkud voter. The cottage cheese price?? That makes you click "Like" and feel all militant?  We control a few million people here that are turning into a boiling mass of anger and despair. We have more and more poor people that can't make ends meet. We have Holocaust survivors that cannot afford their medication. We have NGO's that are trying to pick up where the gov't has stopped doing its basic job of caring for the people, and are going bankrupt. The people running this country are corrupt, immoral thieves that you would not trust with your hamster for 2 hours.

And now what. Now the gov't will talk about cheese for 3 months. They will hold big press conferences that promise big empty promises. All that instead of dealing with something important. I would not be surprised if all this was started by a PR person in the PM office, for the cottage cheese mess has completely overshadowed the fact that we are so busy destroying our friendship with the USA, alienating ourselves from the world and going no-where with the peace process.

My friends. Don't you understand that the cottage cheese, the gasoline, bread and everything would cost so much less if we were not occupying the west bank? Don't you realize that the roads to the settlements, the buildings, the infrastructure investments, are all costing you so much more than cheese? Have you any notion of what our education system. our healthcare, everything would look like with an extra 50 BILLION dollars that we have so far poured into the west bank?

Instead, people are clicking "Like" on Facebook, and lazy reporters are making big headlines out of it. Cool for you. Everyone feels important, and feels like you are active, and fighting for our futures. How many of you have actually stopped buying the product you said you are banning? How many of you feel like you are really accomplishing something meaningful?

I find it so hard to see people feel like they are doing something important, when in fact we have long stopped trying to change the things that really matter. It is like we have grown so weary of things here, of the ability to bring change, that we settle for some crappy triviality that the big bosses still let us play with. so we feel like we matter.

I'm not saying we should stop fighting for consumer rights. Things really are hard here in that regard. But seriously, of all the fights to be fought, is this the first and most worthy of fights? Take your cottage energy and and do something more. Try to help someone that needs help. We have so many here that need to worry about more pressing things than the price of cheese.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

כעבור 6 שנים

הכל התחיל מפגישה מקרית, שהביא ליוזמה ברוכה. אתמול בערב פגשתי (חלקם לראשונה מאז) חברים שהיו פעילים איתי באוניברסיטה לפני 6 שנים. ישבנו בפוסט קפה, כתריסר אנשים, שמכנה משותף אחד לכולם – פעם מזמן, היה לנו אכפת.

ב2003, סביב החומה, חיסול השייח יאסין ועוד, התנערנו והתארגנו, ויצרנו תא פוליטי בקמפוס (בעל השם המזעזע) קואליציית הסטודנטים. מול תאים מפלגתיים של חמישה אנשים שחילקו פלאיירים בעיקר, ההתארגנות היתה א-מפלגתית, ואיגדה את כל התאים הפעילים בקמפוס, יחד עם עוד אנשים. הרעיון הכללי – מלחמה על זכויות אדם, שאיפה לשלום ודו קיום אינה שייכת למפלגה אחת, ולמענם אפשר לפעול ביחד.

הצלחנו לאגד מאות סטודנטים להפגנות, הסענו הסעות של אנשים לגדה בכדי לפגוש פלסטינים ולארגן איתם פעולות משותפות, הקמנו קורס סימסטריאלי על הכיבוש, וארנגו פעם "יום ללא לימודים" שבו במהלך יום שלם, הרבה מאד סטודנטים ומרצים נפגשו בכיכר אנטין ומהבוקר עד הלילה שמעו פאנלים, ראו תמונות, שוחחו עם אנשים ופגשו ארגונים שונים של אקטיביסטים. בסוף דור התחלף, אנשים סיימו תואר, ולאט לאט הארגון התמוסס. 3 שנים של פעילות זה לא מעט לארגון כזה, ולמרות שלא סיימנו את הכיבוש, אני גאה מאד במה שעשינו שם.

אז אתמול, התארגן מעין מפגש של האנשים המרכזיים שהיו מעורבים בהתחלה. ישבנו לנו עם בירות וקשקשנו, מתעדכנים מה קורה היום יותר ממעלים זכרונות, והיה ערב מרגש. אחד מסיים דוקטורט פה, אחד בייל, אחד כתב בהארץ ואחד עובד באו"ם. אחד עובד בפרסום, אחת מהמארגנים של ההפגנות בשייח ג'ראח ואחד עבר לאנגליה ללמוד אמנות. שונים, גדולים יותר, אבל איכשהו, אותו דבר. בין ההיא שעובדת בלונדון וקירשנבאום, להוא מהאו"ם והבחור שעובד בפרסום, הגענו למסקנה שעכשיו היה הזמן לארגון פעילות פוליטית…

לאורך השנים לא מאד סיקרן אותי מה קורה לאנשים שהיו איתי בבית הספר, פייבוק הספיק לי. אבל לשבת עם אנשים שחלקו תשוקה אמיתית איתך, שנלחמו איתך יחד על משהו שכל כך חשוב, זה משהו מיוחד.העולם לא השתנה הרבה, ויש שיגידו שאפילו לרעה. הסטודנטים עדיין לא יצאו מהכיתות, ואנחנו, רובנו כבר פחות פעילים מפעם.

אין לי מסר. אין לי פואנטה. היה לי ערב נהדר, שיש בו שמחה ויש בו עצב. ספירת המלאי של אנשים טובים שירדו מהארץ, ומישהו מאיתנו אינו בקו הבריאות, מול הרמת כוסית על ילדים שנולדו. קצת כמו החיים. כנראה שהצלחנו פחות מגנדי, אבל אני מאחל לכולכם שתחושות תשוקה למשהו כפי שחשתי, ושתמצאו איתכם אנשים טובים ומיוחדים כמו שהכרתי אז.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

highq

It all started with a random meeting of two people on the street. Last night I met a bunch of people that I have barely (or not at all) seen since Uni, 6 years ago. We sat down for a drink at the Post Cafe, about a dosen people, with one thing in common – way back then, we really cared.

Around 2003, when the separation wall started, sheik Yassin was assassinated and other good stuff was happening, we got together and created a political group on campus (with the horrific name) – the student coalition. As opposed to the existing political party groups that consisted of about 5 people and mostly gave out fliers, we created a group with no affiliation to any party, and managed to collect doezens of activists from all the other groups together, with some that were affiliated to none, and make something bigger. The main idea was that fighting for human rights, against the separation wall, for coexistence and for peace can be done by anyone regardless of the party they are a member of.

We organized demonstrations with hundreds of students, we organized groups that traveled to the west bank to meet Palestinians and work together in creating protest activities. We ran a semester long course on campus about the occupation (twice) and once had a "Day without studies" in which for a whole day, students and proefssors met at the main square and from morning till nightfall heard discussions, saw picture galleries, met activists and organisations. Eventually, people finished their degree, the generation was replaced, and the group dissolved. 3 years of activity for a group without a Political party's sponsorship is a lot, and even though we did not manage to end the occupation, I am extremely proud of what we did back then.

Yesterday, we met up. Most of the main people that were involved at the start. We had a few beers and talked. Hearing what's up with each other more than telling old stories, it was a very exciting and emotional evening for me. One guy finishing his PHD here in Tel Aiv, one in Yale. One writes for Haaretz, one starting a job at the UN. One works in marketing and one is a main organizer of the protest activities at Sheik Jarah. One even went to the UK to study art. Lots of different stories, all good. All of us different, older but yet somehow the same. We laughed and said that with a member in the London and Kirshenbaum TV show, a UN employee, a guy in advertising and a city council member, now is actually the time to start a political movement..

Through the years, I barely cared about the people I knew i Highschool, Facebook giving me all the info I need. But to sit with people that shared real passion with you, that fought with you for something that mattered so much to all, is something special. The world has not changed much since then, definitely not for the better. Students are still very much in the classrooms and not in the streets, amd most of us are much less active than before. Jeez, who has the time now

I have no mesage. No intellectual opint to this post.I had a wonderful night, which had sadness and happiness. On one hand, counting the good folks that have left the country, and one of us is not well, on the other hand we were drinking to new born kids and good times. Just life I guess. I guess we didn't succeed as well as Ghandi, but still I wish you all to feel as passionate as I did about something in your life, and to share it with special folks like the ones I knew way back when

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

קופסת קסמים – DropBox

(English text below)

אני לא כותב הרבה על מחשבים, אבל אני רוצה להמליץ על התכנה הכי שווה שפגשתי בהרבה הרבה זמן. היא עונה על כמה וכמה צרכים בבת אחת, והיא חינמית.

  • יש לי מסמכים על כמה מחשבים, ותמיד קשה לי שאני לא נמצא עם המחשב הנכון. אם אני בבית, אני צריך מסמך שנמצא על המחשב בעבודה ולהפך.
  • סינכרון המסמכים הוא כאב ראש תמידי. אני עובד על סיפור, ואני רוצה לעבוד על המסמך העדכני ביותר אם במחשב בחדר עבודה, אם על הלפטופ, או המחשב שבעבודה.
  • גיבוי – כל מי שאי פעם איבד מחשב, לפטופ, דיסק נהרס, יודע שהטרגדיה היא קשה, ושתמיד שכחנו לגבות חודש לפני המסמך הכי חשוב שאיבדנו.

יש לי על המחשב תכנה בשם DropBox. אני מגדיר ספרייה על המחשב (את שלי שמתי על שולחן העבודה) והיא מתעדכנת מול השרתים שלהם כל הזמן. התקנתי את התכנה גם על הלפטופ שלי ובמחשב בעבודה. הספרייה עכשיו מעודכנת כל הזמן, על שלושת המחשבים.

עכשיו, הספריה הפכה להיות ספריית "My Documents" שלי. החומרים של הבלוג שלי מגובים כל הזמן, כמו גם המסמכים. הסיפור שאני כותב מעודכן אוטומטית על כל המחשבים, כך שאין בעיה של גרסאות ישנות והתנגשויות ביניהן. והכי חשוב – גם אם הלפטופ שלי נאבד, הכל מגובה ברשת.

בונוס אחרון – אני יכול לשתף את הקבצים שם כרצוני. הדרך הכי קלה לשלוח קובץ גדול למישהו זה לשלוח לינק לעותק שלו בשרתים של החברה. לדוגמה – לינק לסרט מופת (400 מ"ב) על המצב בעיראק – שווה צפייה! וכאמור – אין שום בעיה לשלוח לכם את זה.

הליקו כאן להתקין אותה, קל ונוח, ולעולם לא תאבדו יותר מסמכים. אם תשתמשו בלינק שלי, אני גם מקבל בונוס – הגדלת שטח האכסון…

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

dropbox-256-arrow

I don't write much about comouters in my Blog, but this is one time I am making an exception, to ercommend to you one of the best programs I have found in a long time. It answers a few of my most important needs, and it is free. I have bee using it for months, and thought I'd share

One, the document/file that I need is always on the wrong computer. If I'm using my desktop, it's on the laptop, etc

Two, Synchronicity. I am working on a story, and I want the file to be the same on any computer I am on

Three – and most important of all – Backup. If you ever lost a laptop, had a hard drive die, you know how tragic it is, and that you always backed up just before the most important file was saved

So, I have installed DropBox on my computer. It lets you define a folder (which I placed on my Desktop) and it keeps that folder synched with their servers all the time. Now I installed it on my Desktop, my Laptop, and on the computer at work. Now that folder is always available, always synchronized, and can never be lost if my laptop gets stolen. As an added bonus, I can also define a Public folder inside, and use it to send you really large files easily. For example, why don't you download the movie "No end in sight" from my Dropbox? it is 400mb but worth seeing. it is a real must.

Seriously, download DropBox, and you will not regret it. Always have access to your files, always have them Backed up. And if you use this link, I also get increased storage. :)

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

בשישי לשישי – תמונת מצב

יש לי בראש רשימה של דברים קטנים, את כל אחד מהם אנחנו מנסים לפטור לבדו. אבל היא מצטברת.

זה מפלגה שמציעה "חוק נאמנות". זה חוק האזרחות. זה ההשתלחות במערכת המשפט, זה הדמוניזציה של תקשורת שמאלנית. זה נורמאליזציה של תופעה בה שוטרים שמסירים את תג הזיהוי שלהם לפני שהם הולכים להכות במפגינים. זה זה שהתרגלנו לדבר על הפתרון ל"בעיה הדמוגראפית", כאילו זה לא מצלצל לנו רע.

זה שר ביטחון שאומר בשלווה שאין רעב בעזה. זה היחס של המדינה לעובדים זרים. זה רבנים "מכובדים" שקוראים לערבים "נחשים" ומקללים אותם, וראש הממשלה שמזדחל לקבל מהם סטירת לחי ידידותית. זה חברי פרלמנט שלא מבינים את חוקי הדמוקרטיה הבסיסיים, ומפרים אותם שוב ושוב.

זה מדינה בה ההליך הדמוקרטי היה כה חשוב, וקרוב ל80 אחוז מהעם הצביע בבחירות, ועתה נואשנו כולנו, שהרי גם אם לא הצבעת למישהו כי אתה לא מאמין בו, במקום שיילך הביתה ויתחבא בפינה – קיבלת אותו כסגן ראש הממשלה ושר ביטחון. לא פלא שאנשים כבר לא מצביעים.

זה התשוקה למנהיג חזק. זה 15 מנדטים לישראל ביתינו, מפלגה שלא רואה פסול ב"חילופי שטחים" בהם יגורשו מאות אלפי אזרחי המדינה ממנה, בלי שמישהו ישאל אותם. זה עיתונות שבקושי מעיזה לנבוח בפני השלטון. זה העיוורון שבו כל מי שמעיז לבקר את מעשי המדינה מוכרז אויב, ובוגד, ואנטישמי – גם אם הוא השכן שלך.

משהו רקוב בממלכת דנמרק. לאט לאט, הקווים האדומים שלנו מיטשטשים. כמו הקו האדום של הכנרת, שהיתה לנו החוצפה להוריד למטה שוב ושוב, אנחנו מרשים לעצמנו ללכת טיפה יותר רחוק כל פעם. פעם מותו של פלסטיני ברחוב בגלל כדור תועה הוציא אנשים לרחובות. פעם "כך" הוגדרה בלתי חוקית והקאנו אותה מתוכנו.

למי שלא יודע – לא מספיק שהרוב יקבע בכדי שנוכל להיקרא דמוקרטיה.

פעם קראתי ספר מרתק. בספר הזה קיבלתי תשובה, גם אם חלקית, איך מדינה דמוקראטית הפכה לדיקטטורה גזענית. איך אזרחים רגילים לקחו חלק במעשי אימה מחרידים שהדעת השפויה אינה מעלה על הדעת. הרשו לי לספר לכם – התהליך הוא איטי. ההדרדרות היא בצעדים קטנים. הם לא הלכו לישון מלאכים וקמו בוקר אחד מפלצות, הם הפכו לכאלה לאט לאט, יום אחרי יום. אני ממליץ לכם לקרוא את הספר, הוא פשוט ספר חובה. מרתק, פוקח עיניים, אני אומר שוב – חובה.

הספר נקרא "סיפורו של גרמני" של סבסטיאן הפנר. עכשיו כולכם תזדעקו. אז מהר מהר – לא, אני לא אומר שאנחנו גרמניה הנאצית. השטחים זה לא גטו וארשה. אבל התהליך שאותו עברה החברה הגרמנית בשנות השלושים – נראה מאד מוכר לי בשלב זה. אם תקראו אותו, תוכלו להרגיש איך עמודים שלמים כמו נלקחו מהאקטואליה הישראלית. זה מצמרר.

היום, ה6 ליוני, הוא לא רק ערב העונה החדשה של השרדות. זהו ערב שבו מציינים 43 שנה לכיבוש. הקונפליקט החיצוני ופנימי בו אנחנו שרויים כבר כל כך הרבה שנים אוכל אותנו, משבש אותנו, ולאט לאט הופך אותנו למשהו שקשה לי לראות במראה. נהיינו אלימים. נהיינו כהי חושים. נהיינו עיוורים ואדישים לסבל ולמוות של האחר. נהיינו מכורים לאדרנלין של מבצעים צבאיים עם שמות מנצנצים שנותנים שוב ושוב לצה"ל לנצח.

שמאלנים כבר לא נספרים פה. אבל קראו פעם את הספר של הרצל, איך הוא חזה את המדינה, ותגידו לי האם למדינה הזו הוא פילל.

לא מעניין אותי מי אשם, מי יותר רע, ורשע, ופספס הזדמנויות. מעניין אותי למה אנחנו נהפכים פה. וזה כואב לי מאד.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

האייפון (והאייפד) מתים

הם רק לא יודעים את זה.

אנחנו בשיאו של שידור חוזר. לאלו מכם שמספיק זקנים, אולי תזכרו: פעם מזמן, כשרק התחילו המחשבים האישיים, היה משהו מוזר שנקרא פיסי. קופסה מכוערת שהיית מדליק וכותב בה הוראות מוזרות בשפה שנקראה "דוס". לא היה מה לעשות איתם, והם עשו ביפ ביפ ביפ מעצבן.

במקביל, הופיע משהו חדש בשוק. מחשב של אפל. הוא נראה יותר טוב, ועבד עם משהו חדש מדהים – חלונות. למשך יומיים בערך, האפל היה להיט. אבל אז שני דברים קרו. חברה ממזרית בשם מיקרוסופט פיתחה גרסה משלה לחלונות, ואיפשרה לכל מי שירצה לכתוב לפי סי תכנות חדשות.

הדבר השני שקרה – אפל התעקשו שכל פיתוח ייעשה באישור שלהם, כדי לפקח שהכל יעבוד טוב. תוך שתי שניות, התברר שעל כל תכנה שנוספת למק, בערך 3621346 תכנות חדשות נוספות לפיסי. המאבק הסתיים מהר מאד כשלכל ילד יש בבית פיסי, ומק נשאר מאחור עם נתח שוק של איזה 4%.

comapple2e

היום אמנם האייפון להיט. אבל לקח שנה שנתיים, והשוק מתחיל להיות מוצף בטלפונים חכמים עם קוד פתוח ברמה זו או אחרת. והם תומכים בפלאש. אם הייתם מתכנתים לטלפונים – מה הייתם בוחרים? לשלם על הזכות לפתח לטלפון, לא להשתמש בפלאש, לחכות לאישור של אפל על התכנה, ואז לשלם שליש מהכסף שאתה מרויח? אה, ואסור פורנו.

או, לעשות מה שבא לך. לפתח עם פלאש, לקבל את כל הרווחים? אה, ומותר גם פורנו.

אני מנחש שמהר מאד האייפון, וידידו הרחב יותר האייפד ימצאו את עצמם נעלמים באבק של טלפונים כמו זה של גוגל. כרגע עוד יש יותר תוכנות לאפל, אבל זה זמני. אני מעריך שיהיה קשה מאד מאד מאפל להשאר מובילים בתחומים הללו לאורך זמן. אבל זה רק אני.

ipad-nano-18412-1264908879-85

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

חברים 2.0

משהו משתנה בדרך בה אנשים רואים חברות.  לפני 10 שנים היו לי חמישה חברים. עכשיו יש לי 362. ועוד כמה במסנג'ר, סקייפ, ומה לא.

מתוך חמשת החברים הללו, אחד נסע ללמוד בארה"ב, אחד עבר לגור בלונדון, ואחד הקים עסק משלו, בצירוף להיותו וורקוהוליק מלידה. אנשים קרובים הולכים ובאים, אני מניח.

אז מצד אחד, היום עם סקייפ, קל מאד לקשקש עם החבר מלונדון, ולשמור איתו על קשר. על החיים של הוורקוהוליק אני לומד מהטוויטר שלו. מצד שני, יש לי הרגשה שהחברויות החדשות מודל 2010 לא מוצאות חן בעיני. המדיום החדש הזה משנה אותנו, ואני לא בטוח שרק לטובה. גוגל וטוויטר ופייסבוק וחבריהן לא רק לוקחות לנו שעות במשחקים של חוות, או פותחים דרכים חדשות למצוא שידוך ולאבד מקומות עבודה. הם משנים את חיינו, קודים חברתיים, ואת כולנו.

life-back

מרשל מקלוהן פעם אמר שהמדיום הוא המסר. שינית את המדיום, שינית גם את המסר. ניקח את זה טיפה הלאה, שינוי המדיום משנה לא רק את המ שאמרת, אלא גם אותך. הסלולארי שינה את התרבות שלנו, ואתנו. המצאת המכונית שינתה אותנו תרבותית, ובמידה רבה גם פיזית (היו כל כך הרבה שמנים ומנוונים בלי כלי רכב ממונעים?). העשות הנוכחי הוא העשור של ההודעה. הודעת הטקסט, הודעת המייל, הודעת הטוויר, המסנג'ר, הוייב. ואני לא לגמרי מבסוט מהשינוי שזה הביא איתו. התרבות שלנו עוד לא השיגה את הטכנולוגיה, וזה מאפשר לנו לעשות כמה דברים ממש ממש מעצבנים, כמו לדבר בסלולארי בקולנוע.

אפשר לדון בזה בהקשר מאד רחב, אבל כרגע אני רוצה לדבר רק על התנהגות של חברים. אז הנה ספר החוקים שלי, ואם אתם רוצים תקראו לי מיושן. הוא רלוונטי רק אם אתם חברים שלי. אם לא, קחו את זה כהמלצה של שמרן מזדקן.

  • אם אתה חבר טוב שלי, ויש לי יום הולדת, או שהגיע פסח, או שגילית שאני הולך להיות אבא – תגיע, תצלצל. פאקינג אס אמ אס תשלחו לי כשאתם פיצה דומינוס והפיצה שלי יוצאת לדרך. כנ"ל לגבי הודעות פייסבוק או גלויות ברכה אונליין.
  • אם אתם באמת רוצים להפגש איתי, או לדבר איתי – דברו איתי. אס אמ אס שאומר "היי" או "מה קורה איתכם הערב" לא מתקבל בברכה. אם באמת רציתם להפגש, הייתם מתקשרים.
  • גם אני שולח הודעות. אבל אם ההודעה הבודדת הופכת לדיאלוג – מצלצלים. כלל אצבע – אם אתה מוצא צורך לכתוב הודעה שלישית, תתקשר.
  • אם אתה בקושי מכיר אותי, ורוצה להיות חבר שלי בפייסבוק – תכתוב שלום, תגיד מאיפה מכירים, תוסיף "היי מה נשמע זוכר אותי מכיתה ב?". זה נקרא מגע אנושי. חברים שלא כותבים ולא מדברים איתם אני יכול לצבור באלפים, זה לא מעניין אותי.
  • יש לך מסיבה? יום הולדת? התחתנת? זימון לאירוע בפייסבוק ותו לא ממש מסביר לי כמה אתה רוצה שאגיע.
  • לא רוצה לעקוב אחריכם בטויטר בשביל לדעת מה נשמע. לא רוצה להיות תלוי בסטטוס שלכם בפייסבוק לדעת שעברת לגור עם חברה שלך. חברים נפגשים ומדברים.
  • כשאתם מדברים איתי, אל תשלחו אס אמ אסים, אל תתעדכנו בטויטר באייפון שלכם. למעשה, תניחו את הטלפון הזה בתיק ואל תשחקו איתו בכלל. אפשר גם לא, אבל אז ברור לי כמה השיחה שלנו חשובה לכם.

אני יודע שזה מוזר. אני יודע שזה נגד הקדמה. אני בסופו של יום נמצא בפייסבוק, בטוויטר, קורא בלוגים. אבל את החברים הטובים שלי אני שומר, רואה, ומשתדל להשקיע.

קצת תרבות חברים. עכשיו סליחה, אני צריך לעשות פה על איזה אס אמ אס.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.