5 דברים שאפשר לעשות עם הילדים כשמפחיד בחוץ

שלשום נסעתי הביתה מהעבודה לאסוף את הילדים, ובאחד הרמזורים הנהג שעצר ברכב לידי הראה לי שבמושב הנוסע הוא מחזיק אלה וגרזן. למקרה ויצטרך. כולם קצת מפחדים. או הרבה. אבל להתחבא בבית זה לא עסק. ובינינו, לבלות עם הילדים שלנו זה רעיון אדיר להיות קצת פחות בהסטריה. צחוק של ילד הוא תרופה מעולה.

(אני מבטיח פוסט נפרד עם דעתי על המצב. זה פוסט אסקפיסטי.)

אז מה אפשר כבר לעשות?

1. קולנוע. לברוח מהשמש, מהאנשים, לעולם דמיוני וקסום עם איזה סרט אנימציה. מרבית הקולנועים בקניונים, כך שאפשר להגיע עם האוטו לחניון, וישר למעלית. בלי ללכת ברחוב הסואן לרגע. כמובן שיש מאבטחים בכניסה לחניון ובקניון עצמו.

2. ג'ימבורי. לפני כמה ימים בילינו עם הילדים ערב בפעלטון בקניון איילון. כל המקום היה מכוסה בשלטים של קופת חולים מאוחדת שמסבירים לנו למה זה לא רק כיף, אלא גם בריא לילד. זה מפתח שרירים, קואורדינציה, כישורים חברתיים, והילדים קורסים למיטה בערב. אה, וזה גם מאפשר להורה לפתח כישורים של נינג'ה, רק מלעבור בכמה מהמעברים שם. היה כיף לא רגיל, וזה גם טוב לילד. אגב בישראכארד יש 1+1 על הכניסה.

IMG_3830

3. הספארי. אפשר לנסוע לספארי, לעשות את הטיול ברכב, כולל כלוב האריות ולחזור הביתה בלי לצאת מהאוטו. זה יותר משעה של בילוי, הילדים ימותו על זה, ונשארים בבטחת המכונית, מאימת כל אדם ואריה. ישראכארד מציעים 1+1.

4. מוזיאון הילדים בחולון. יש שם סיורים מדהימים, חוויה לימודית מהממת, גם להורים. אם עוד לא הייתם לכו! ואפשר גם לקחת את הילדים :)     ללאומי קארד יש 1+1 למוזיאון הזה.

5. להתכסות בפצפצים, להתחבא מתחת לשולחן, ולחכות שהכל יעבור!

בתקווה לימים טובים יותר.

 

IMG_3053

להביא את ההימלאיה הביתה

(English text follows the Hebrew text)

החגים הגיעו, ואנשים בעבודה שלי לקחו חופשות נהדרות. יפן, הודו, תאילנד. מקומות שממש הייתי רוצה לנסוע אליהם. אוי כמה שבא לי. אבל זה לא יקרה. הסתובבתי בימים האחרונים במשרד הריק עם המון קנאה כלפי אלה שנסעו.

אבל הבוקר קרה לי דבר מופלא. עברנו עם האוטו במקרה באיזה רחוב ברמת גן, שלא עברתי בו מאז הצבא. הורדתי שם מישהי אחרי דייט קסום. זו היתה כנראה הפעם הראשונה שלי ברמת גן בכלל, וודאי שברחוב הזה. בלילה, הוא נקשר לי מיידית לחוויה, ולבחורה היפה: הבניינים נראו יפים והשכונה אמידה. הרגשתי כמו מבקר בבברלי הילס. זכרון הוביל לזכרון, וחזרתי לפעם הראשונה שפגשתי חבר – אבשלום, ליד קנין גבעתיים כשרק נפתח. עמדנו לרגע, מדברים, מתחת לבניין החדש והמרשים, ונפעמתי מהמקום החדש הזה. ממש חו"ל.

קניון גבעתיים מקום נחמד, אבל אני עובר לידו כל יום, והוא כבר שקוע עמוק בחיים הנורמאליים שלי. הוא כבר לא מרגש אותי. הרחוב הזה ברמת גן? עייף כמו שאר העיר. בקושי זיהיתי את הבניינים. באור היום, עם תחושת ההיכרות של העיר, הם איבדו מזוהרם.

ואז נזכרתי איך אני יכול ללכת עם הילדים שלי, ויואב פתאום יצביע בהתרגשות על משהו בדרך. משהו שעברתי לידו אולי אלף פעם. אולי ראיתי, ואולי לא. אבל בשבילו גם נסיעה לסופרמרקט מרגשת. כי מבחינתו, העולם חדש. וזה כנראה הסוד.

יש ככ הרבה נפלאות מתחת לבית שלך. עץ הלימון שלנו בחצר ככ שונה משהיה כשעברנו לגור פה. החצר שונה. לכל בית מסביבנו מרפסת, בחלקן מציצים דברים מעניינים. הסוד הוא בלשמור על מבט קצת יותר נאיבי. טיפה יותר להתבונן. להביט מסביב בלי הביטול של המוכר. ואז גם ביקור בנמל תל אביב יכול להיות משהו מופלא, ומלא קסם. כמו גם טיול בשכונה.

אני לא אגיע בשנה הקרובה לבאלי, להימלאיה, או ליפן. אבל אני יכול ליהנות הרבה יותר מהקסם של הרגע. ובכל רגע יש קסם, אם רק נביט קצת יותר טוב.

התמונה הזו צולמה בנמל תל אביב לפני שבוע.  :)

IMG_3053

 

Bringing the Himalayas home. 

The Jewish holidays are here. Everyone at work left for some wonderful vacations to Thailand, Japan, India and other places that I just cannot go to this time. But how I wish that I could. The last few days I just wandered the empty corridors at work, green with jealousy at the co-workers that were somewhere exotic, while I was not.

But, this morning, something magical happened to me. We accidentally drove the car through a street in Ramat Gan, Just a few blocks from our house, that I have not seen since I was in the Army, almost 20 years ago. At the time, I was dropping a girl off, after a very lovely date. It was probably my first visit in Ramat Gan ever. At night, that street connected with the experience, and the lovely girl I just spent the evening with. The houses looked lovely and expensive, the neighborhood affluent. I felt like I was touring Beverly Hills. One memory lead to another, and I suddenly recalled my first visit to the Givataim Mall, Around the same time. I was meeting my friend Avshalom there. We stood at the foot of this new, impressive building, and I was impressed with how "abroad" everything felt.

Givataim Mall is still nice, almost two decades later. But I pass it every day, and barely see it anymore. It is too much part of my normal, everyday life. So it no longer excites me. That street we passed this morning in Ramat Gan? Barely recognizable, just another street in a city that is tired and long overdue for a face-lift. In the sharp day-light, it lost all its charm.

But then I remembered how sometimes, when I am walking with the kids, Yoav might point at something excitedly. Something I may have walked by a thousand times. I may have noticed it, or not. But for him, even a trip to the Supermarket can be full of adventure. That is because for him, the world is new. And that is probably the secret.

There are so many wonders just outside your doorstep. The lemon tree in our yard is so different from how it looked when we just moved in. The whole yard looks different. Every house around us has a porch, a yard, some have something interesting just peeking out. The secret is just to maintain a more naive eye when you are looking at things. Look a little bit more carefully. Observe without dismissal of what is so familiar. Then, even a walk in the neighborhood can be an adventure. A visit at the Tel Aviv Harbor can be magical.

I will not make it to Bali, Japan or Thailand this year. But I can enjoy many magical moments, even at home. And every moment has magic in it, if we just pay attention.

This photo (above the text), by the way, was taken at the harbor, just last week.

 

יום הולדת 38

הבוקר אני בן 38. זה נשמע לי כמו מספר ממש גדול. כל שנה אני שוב נדהם איך המרחק בין איך אתה מרגיש למספר האמיתי כמו הולך וגדל. אבל אולי אחד הדברים הכי חשובים שהבנתי השנה זה שהכל משתנה. מילדות היתה טבועה בי הטעות הגדולה עליה מצביע הבודהיזם – ההיצמדות אל הדומה. השאיפה שהכל ישאר כמו שהיה. ואולי אני מתחיל לשחרר.

כל בוקר מאז שאני זוכר את עצמי, סבתא שלי היתה מצלצלת אליי בבוקר ומאחלת לי יום הולדת שמח. שנה שעברה היתה הפעם הראשונה שהיא שכחה. השנה היא לא איתנו יותר לצלצל אלי. ואני מתגעגע אליה מאד. כל שנה הייתי נפגש עם חברים בפאב ברחוב קינג ג'ורג' לחגוג. השנה באמת שאין לי כוח אפילו לארגן את זה, והרעיון של ללכת לישון אחרי עשר…  דברים משתנים. לפעמים לטובה, לפעמים לא. אבל כלום לא נשאר עומד במקום.

אבל קורים גם דברים טובים. אמנם אני יותר חסר סבלנות, אבל אני לומד איך להיות הורה יותר טוב. הילדים גלים ומאתגרים אותי כל פעם בדרכים חדשות, ואני היום כבר מרגיש שאני בסדר. גם אם אני לא מושלם, אני מצליח בסה"כ לגדל שני ילדים מדהימים ולא להרוס אותם יותר מידי בדרך.

לפני אורלי לא היתה לי זוגיות אחת שנמשכה יותר משנתיים. אורלי ואני יחד כ"כ הרבה זמן שאני כבר לא בטוח, אבל אני חושב שעברנו את השנה השמינית. ואני לומד ממנה כל יום. ואני מתפתח, ונהיה אדם יותר טוב בזכותה. זוגיות היא כנראה הדבר הכי מאתגר שיש בחיים, אבל אני גם מקבל ממנה כ"כ הרבה, שזה מדהים.

יש לי קצת יותר קמטים. יש לי שיערות לבנות פה ושם, אני עייף מידי כמעט כל הזמן, ומעולם לא היה כ"כ הרבה לתפוס באיזור המתניים. אבל עשיתי את זה. בגיל שבו אפשר לגדול רק לרוחב או מבפנים, הצלחתי. אני מסתכל אחורה ומבין שאני קצת יותר חזק ממה שחשבתי, וקצת יותר חכם משהייתי.

אני מניח שזה מזל טוב :)

Birthday-cake

My 38th Birthday

This morning I turned 38. It really does sound to me like a big number. Every year I am amazed how the distance between the number of years and how old I feel grows larger. But maybe the most important think I understood this year is that everything changes. Since childhood I have held on to what Buddhism calls the biggest error of all, the desire for sameness – that yearning that nothing will change. I think I might finally be letting go a bit.

Every Birthday since I can remember started the same way: My grandmother would call me on the phone and wish me a happy birthday. It would be the first phone-call, yer after year, without fail. Last year was the first time she forgot. This year she is no longer with us to call. And I miss her. Every year I would meet with my friends to celebrate in a bar in Tel Aviv. This year I just don't have the energy to organize it, nor the babysitter to let me go. Plus, going to sleep after 10pm? What a waste!  Things do change.

Some good stuff has happened too. Tho I may not be as patient as I wish, I am learning how to be a better Dad. The kids are a constant and ever changing challenge, but I feel I am OK. I am not perfect, but I am raising two amazing kids, managing not to damage them too much on the way.

Before I met Orly, my longest lasting relationship was about 2 years long. I have just about lost count by now, but we are at least 8 years now, and I am constantly learning from her. I am developing as a person, and she keeps challenging me to develop and change. She makes me want to be a better person. Being in a relationship is probably the toughest thing in life, but I am also getting so much from it, that it is amazing.

I have a few more wrinkles. I have more white hair than before. I am way too tired, too much of the time. Oh, and the waistline was never this, how shall I say, fluffy. But in an age where you can only grow sideways or internally, I think I did OK. I look back, and I am a bit stronger than I thought, and a bit wiser. I guess you can definitely call that a happy birthday :)

הזכות להפיל.

אז השבוע נדבר על נושא קשה לעיכול. הפלות. הזכות לקבוע את עתידו של עובר.

קשה לי לדון בזה לא רק בגלל המורכבות, אלא כיוון שההסטוריה שלנו רצופה בכ"כ הרבה אפליה כלפי נשים, ואפילו כיום יש אנשים שרוצים לקבוע לנשים האם מותר או אסור להן לקבל החלטה לגבי עתידו של גוש התאים שגדל בגופה. ולמרות הרגישות הזו, ולמרות שאני חושב שיש עוד דרך ארוכה עד שנשים יזכו בחופש המגיע להן על גופן וחייהן, יש פה נקודה חשובה שיש להתייחס אליה.

הדיון על זכות האשה לגופה מתנהל לפעמים בהתעלמות מזכות הגבר לבחירה על ההשפעה שלו על חיי ילדו.

יש מקרים קלים – זוג נפגש בבאר, קונדום נקרע, היא לא מכירה אותו והיא לא רוצה ילד. מבחינתי היא לא חייבת אפילו לספר לו אם היא לא רוצה. זו החלטה שלה, בהתאם לנסיבות.

אבל יש מקרים אחרים. כשזוג מנהל זוגיות רצינית ועמוקה במטרה לחיות יחד את חייו. ואז יש הריון. הריון שהאשה רוצה, או לא רוצה להמשיך. אז מה עם מה שהגבר חושב? חשוב לזכור שהריון נמשך רק (פה אשתי תהרוג אותי – מה זה "רק"???) תשעה חודשים. טוב, שמונה חודשים ושנה. אבל זו תקופה קצובה, שנגמרת, ובסופה יש ילד. אמנם היא מגדלת אותו בגופה, מייצרת אותו מבשרה, ואי אפשר לזלזל בזה. אבל הוא של האב באותה המידה, כל שאר חייו. אחרי שהוא נולד, יש לתינוק הזה עוד חיים שלמים, עשרות שנים, בהם הוא צריך יחס, הורים, אהבה, כלכלה, הוא לא הולך יותר לשום מקום. והתינוק הזה הוא חצי האם וחצי האב.

אני לא מסוגל לראות את העניין כבלעדי לאשה במצב כמו נישואין. זוג שבחר לבנות חיים יחד הוא יותר מאדם אחד, ויותר מסך חלקיו. זה צוות. ומקבלים החלטות שמשנות את החיים יחד. כמו שהם לא יתחילו לנסות לעשות ילד לפני ששני הצדדים מסכימים, כך גם כל שלב אחר בדרך.

שיהיה ברור. מהרגע שהחלטתם לעשות תינוק, הוא של שניכם, לטוב ולרע. אתה נהיית האבא מרגע ההחלטה. מחליטים יחד על ההריון, מחליטים יחד על הבדיקות, מחילטים יחד מה לעשות עם התוצאות. מתמודדים יחד עם התוצאות של ההחלטות, קשות כקלות. נכון, יש גברים כאלה, שאחרי כ"כ הרבה שנות תכנות חברתי חושבים שזה לא מקומם ומשאירים את כל ההחלטות לאשה. מותר להם, ושיתמודדו אחר כך עם התוצאות, כי את האחריות הם לא מאבדים. אם זה שהם מגלים שיש פתאום ילד בבית שהם לא יודעים איך להתמודד איתו, או איך חדר הילדים נראה, מה הילדים לובשים…  זה שויתרת על הזכות להחליט לא אומר שאתה לא אחראי. זוגיות בה רק צד אחד מקבל על דעת עצמו החלטה כמו הפלה, היא זוגיות לא שוויונית, שיש בה משהו שלטעמי שבור.

אני מסתכל על הילדים שלי. בכל אחד יש קצת ממני. וקצת מאורלי. העיניים הגדולות והיפות של אורלי. השפתיים שלי. אוזני הפייפר בוודאי שלי. שני הילדים המהממים האלה הם חלק מגופי, הם שלי. לא ייתכן שתהיה החלטה חשובה לגביהם שאני לא אהיה חלק ממנה. וזה משהו שהבנתי כשהחלטתי שאני רוצה ילדים, ואני לא חושב שצריך להכנס להורות לפני שמבינים את זה. אם במהלך ההריון של אחד מהם היתה בעיה שדרשה דיון במה לעשות, היינו משוחחים על זה יחד. מקבלים החלטה ביחד. אי אפשר אחרת, ואבוי לאדם שבמערכת יחסים אחרת.

הורים במילואים

(English text follows the Hebrew text)

פעם מזמן היתה בדיחה ששיעור הגירושין בישראל כל כך נמוך כי כל הגברים מבלים חודש בשנה מחוץ לבית במילואים, וזה נותן זמן להתגעגע אחד לשני ולהעריך את מה שיש, כמו גם לנוח קצת אחד מהשני.

פעם, כמעט כולם עשו מילואים, וכנראה שגם היה יותר תוכן ומשמעות לשירות הזה.

מאז הרבה השתנה. שיעור הגירושין עלה, שיעור המשרתים במילואים ירד (אולי באמת היה קשר?) ורבים טוענים שגם לומר שאתה הולך למילואים כדי "להגן על המולדת" זה לא הקונצנזוס שהיה פעם.

כבוגר היחידה הטכנולוגית המופרסמת בארץ – 8200, עם שנים של נסיון מקצועי בעל ערך שהקנה לי קריירה בהייטק, הצבא ידע לנצל את יכולותיי באופן מופלא לאורך השנים. נקראתי לשמור על המולדת מספר פעמים – לשמור על אנטנות מרוחקות, לנהוג בפטרולים סביב בסיס באיזור הרצליה, ולהסיע חיילים מטרמפיאדות לבסיס. אחד השיאים היה כשערב אחד ישבתי בצריף של נהגים מילואימניקים, וששתנו הגענו למסקנה שיושבים בחדר שני סמנכ"לים (מוטורולה ומיקרוסופט), מנהל פיתוח, מתכנת ומנהל מוצר שעולים למשלם המיסים כ70 אלף ש"ח לשבועיים מילואים, וכל מה שעושים איתנו זה שולחים אותנו להסיע ילדים בני 18 מהרכבת לבסיס וחזרה. איש מאיתנו לא התבקש לעזור לצבא עם היכולות והכישורים שלנו, פרט לכישורי הנהיגה. בצירוף מקרים מדהים, הקריאות הללו לשירות מילואים נפסקו בבת אחת מייד אחרי שהחוק שונה, וביטוח לאומי הפסיק לשלם את ימי המילואים, והצבא החל לשלם עליהם מתקציבו.

לאחר כמה שנים, צלצלתי לשמוע אם ירצו אותי מתישהו, וגיליתי ששוחררתי משירות מילואים פעיל, אבל שכחו לספר לי. אותו מנגנון שמצליח לאתר אותך מתחבא מתחת לסלע עם שם בדוי, ושלוח לך זימון מילואים בדואר גם אחרי שעברת 8 דירות, לא הצליח לאתר אותי כדי לשלוח לי הזמנה לטכס השחרור או לחליפין את מכתב התודה על המילואים שעשיתי. את שני המכתבים הללו הם איבדו.

אני יודע שיש קבוצה של אנשים שעושים מילואים אמיתיים. הם חיילים אמיתיים, יודעים לירות בנשק, והצבא משתמש ביכולות שלהם למשימות אמיתיות שממש קשורות בבטחון אזרחינו. מרבית האוכלוסייה לא ברשימה הזו. מרבית האוכלוסייה או משתמטת, או כמעט לא משרתת, או עושה תפקידי שולחן או מבזבזת את זמנה כמוני.

אז אני לא עושה מילואים. אבל מקום העבודה האחרון שלי שלח אותי לא מעט לחו"ל, ובכל היעדרות הייתי משאיר מאחורה את אורלי להתמודד לבד עם הילדים מהבוקר עד הלילה, כולל הלילה. אז אני יכול לדמיין, שלהיעדר מהבית לתקופה של שבועות, כשיש ילדים קטנים בבית זה עונש קשה למי שרחוק מילדיו, כמו גם למי שנשארת מאחור לטפל בהם.

מוסד הצבא נבנה ותוכנן בעידן אחר, במדינה אחרת, במציאות אחרת. הוא מקשה בצורה לא שוויונית על חלק קטן באוכלוסייה של אנשים מסורים ואמיצים שנושאים במרבית הנטל. הוא פוגע במי שהולך ברמה המקצועית, האישית והמשפחתית. הגיע הזמן לשנות את השיטה.

אני מצדיע למי שהולך, ולמי שנשארות בבית להתמודד עם ההשלכות. הן בפירוש לא מטרידות איש במרומי המערכת. אני מאד מאד שמח ששוחררתי מזה בזמן, לפני שהיו לי ילדים. אם היו קוראים לי עכשיו הייתי עומד בפני דילמה מאד לא פשוטה האם ללכת.

 

Reserve duty

Back in the 80's they used to joke that the divorce rate in Israel is so low because all men spend a month away from home each year on reserve duty. That was probably right, as it gives time to miss one another and appreciate what we've got, as well as some rest from each other's company.

Back in the 80's, nearly everyone did reserve duty, and that service probably had more purpose and meaning.

A lot has changed since. The divorce rate went up, the percentage of people called for reserve duty went down (maybe there was a link after all?), and many could argue that when you go you are going to "protect our county" is no longer an undisputed truth.

As an alumni of the most famous tech unit in Israel – Unit 8200, with years of valuable professional experience that landed me a career in the Hi-Tech industry, the military did a wonderful job using my abilities through the years. I was called to defend our country several times: guarding remote antennas, driving a patrol vehicle around a base in Herzeliya (one of the safest parts of the country) and driving soldiers from bus stations to their base. A special highlight was one evening when I was sitting with some other reservist drivers in a shed, and the six of us realized that in that room there were two VPs (Microsoft and Motorola), a Head of Development, a programmer and a product manager, together costing the tax payer about 70 Thousand NIS ($25K) for the two weeks of service, and all we do is drive 18 year old kids from the train station and back. None of us were asked to help the military with our skills and abilities, except our ability to drive. In a remarkable coincidence, these calls to reserve duty stopped immediately after the law was changed so the military stopped getting reimbursed for the reserve days from Social Security and started paying for them out of its own budget.

After a few years of silence on their side, I called to see if they were planning to call me anytime, and I found that I was released from active reserve service, but they forgot to tell me. The same system that can track you hiding under a rock with an assumed name, and mails you a reserve duty letter even after you moved 8 times, could not locate me to send me an invitation to the release ceremony, or send me a thank you note for the service I did. They lost both those letters.

I know there is a group of people who do real reserve duty. They are real soldiers, can fire a gun, and the military uses them for real tasks directly related to our security. Most of the population is not in that group. Most dodge reserve service, or hardly gets called, or does a desk job or some other waste of time like I did.

So I don't go to reserve duty. But my last employer would send me overseas quite often, and every absence would leave Orly behind to deal with the kids from morning till night, and then at night. So I can imagine that being away for weeks when there are little kids at home is tough on those going away as well as those left behind to take care of them.

The military system was built and design in a different era, a different country, and a different reality. It now places a disproportionately heavy burden on a small group of dedicated, brave people. It harms those who serve on a personal, familial and professional level. It's time to change the system.

I salute those who serve, and those who stay home to deal with the consequences. Those staying home definitely don't weight on the minds of those running the system. I'm very, very happy to have been released in time, before I had kids. Honestly, if they called me now I would be faced with a very tough choice whether to go or not.

 

מילה טובה למורה.

"הילדים בימינו אוהבים מותרות, אינם מכבדים את המבוגרים ואוהבים לפטפט במקום לעסוק בפעילות גופנית, הם מתנגדים להוריהם ונוהגים בעריצות כלפי מוריהם".  - אריסטו.

מישהי שאני מכיר לקחה חלק ביצירת חג חדש: יום המורה. והיא ביקשה ממני לכתוב על זה כמה מילים. התגובה הראשונה שלי היתה טיפה צינית. במחשבה ראשונה קשה לי לחשוב הרבה מחשבות טובות על המורים שהיו לי בבית הספר. מרובם לא התרשמתי. האמת, את רובם אינני זוכר. ויש מורה אחד לפיזיקה בתיכון שהשאיר צלקות של ממש על נפשי.

בכל זאת, יש משהו מקסים ביום הזה. אסביר למה.

בכיתה ה' היה לי מורה מדהים. קראו לו חנן. חנן היה מורה לטבע. בכל שיעור איתו הרגשתי שאני נמשך לעולם קסום ומופלא. היה לו חדר מיוחד בבית הספר, מלא בכל מיני חיות ואבנים ודברים מעניינים, וכל פעם הוא הראה לנו דברים על חיות, הביא חיות לכיתה, והדגים לנו הדגמות עם חומרים כימיים שתוססים ומשנים צבעים, והפליא בסיפור על איך העולם עובד. עד היום אני נרגש להזכר ביום שיצא לי ללטף כח (מין לטאה ענקית בגודל הבת שלי) או איך עשה לנו הדגמה של הר געש פעיל בכיתה. עברו מאז 27 שנה אבל אני עדין זוכר שקראו לחומר אמוניום דיכרומט. זה די מדהים כי הוא אמר את שם החומר הזה פעם אחת, לעומת כמות הפעמים העקרות שניסו להכנסי לי לראש בכוח שירים של ביאליק.

חנן (שאת שם המשפחה שלו אני לא זוכר), היה מורה אמיתי. כי הוא פתח לי חלון, להציץ לתוך העולם אותו הוא באמת אהב, וסחף אותי איתו לשם. הוא פיתח בי סקרנות, רצון לדעת עוד, וגרם לי ליהנות ללמוד. שזה אחד הדברים הכי חשובים שאפשר ללמוד בבית הספר.

עדי, המורה לאזרחות שלי בכיתה ח' היתה מצפצפת על ספרי הלימוד ומנהלת איתנו דיון נוקב כל פעם שקרה משהו חשוב בעולם. היא לימדה אותנו להיות בני אדם, וגרמה לנו לחשוב על העקרונות עליהם אנחנו חיים. הערצתי אותה.

המורים שלנו היו שם איתנו בילדותנו ועזרו לנו לעצב את מי שאנחנו היום. הם לימדו אותנו להתנהג כמו בני אדם (לפחות את חלקנו), והשאירו כל אחד ואחת חותם על חיינו.

אז אני שמח שיש יום אחד בשנה, בו אנחנו מצדיעים לאלה שניסו, לאלה שגם הצליחו, ולאלה שמתמודדים יום יום עם הזאטוטים של היום. תאמינו סוסקרטס, הם דור לא פשוט להתמודדות.

PTt-JMttShKKbYqICEd0STl72eJkfbmt4t8yenImKBVvK0kTmF0xjctABnaLJIm9

זה לא החופש הגדול

מי שקרא לחופש הגדול בשמו, היה חבר באותה וועדה שקראה לחופשת הלידה בשמה המטומטם. זה לא חופש וזו לא חופשה.

יואב כבר בן ארבע, וזה נהיה קשה משנה לשנה.

הוא מקסים, הוא מתוק, כיף לי לבלות איתו. אבל זה חודש (ואלהים יודע מה עושים ההורים שיש להם ילדים בבית חודשיים), שהילד בבית, צריך תשומת לב ופעילות שלא ישתגע, והחיים שלנו אמורים להמשיך כרגיל. למישהו צריך לירות בברכיים על הפשע הזה שלא נגמר.

תיכף, מחרתיים, הוא הולך לגן. הגן שבו מישהו לימד אותו לשיר "מי שמאמין לא מפחד", שבו הוא למד לקלל, לירוק, וגם לשיר "אני ואתה נשנה את העולם" יחד עם תנועות חמודות. אני עוד לא בטוח אם יצאנו מורווחים

אבל הוא הולך לשם, כל יום, ולומד להיות בנאדם. לתקשר, להסתדר עם אחרים. תודה לאל שהחופש נגמר. הוא צריך מסגרת. אנחנו צריכים שתהיה לו מסגרת. או שיתאימו את החופשים שלו לשלנו, או את שלנו לשלו. מה שיש כרגע זה סיוט.

10609409_10154519383415494_3058637596944532946_n

להרגיע

(English at the bottom of the hebrew text)

אנחנו חדשים בעידן הזה של רשתות חברתיות. רובנו לא מבינים עדיין את התפוצה הרחבה, את ההשפעה שיכולה להיות לפוסט.

זה מגניב שעושים לך לייקים. זה מדהים שמה שכתבת, שהתמונה שהעלית מתפרסמת בסטטוסים מצייצים. אבל מה שאתם כותבים גם משפיע על המציאות.

אין אינו מתווכח עם כמה זה מחריד שחטפו ורצחו שלושה ילדים. זה מעשה מתועב, שיש להעניש עליו את מבצעי המעשה, בצורה שבה מדינה מתמודדת עם רוצחים. משפט ועונש.

אבל פתאום הפייסבוק מוצף בתמונות "מגניבות" של אנשים מחזיקים שלטים עם דברי נאצה, הסתה לרצח, גזענות ושנאה אפלות, באותו חיוך שבו היו מחזיקים שלט שאומר "אם אקבל אלף לייקים אמא תתן לי לנסוע לאילת".

וזו האוירה שמתירה מעשי זוועה.

לפני כעשרים שנה "איבדנו את הבתולין" שלנו כמדינה בכל הקשור בזה. המדינה געשה בתמונות של רבין במדי אס אס, פולסא דנורא ושאר איחולי מוות, שהתגשמו. המאחלים, המסיתים, טענו שלא ידעו. שלא התכוונו. שלא חשבו שזה יוביל לרצח. וויתרו להם.

אבל כבר עברנו את זה אז. אי אפשר יותר לטעון שלא ידענו. אז כשאתם מעלים לפייסבוק דרישה להרוג בבכוריהם, כשאתם משתפים תמונה של אדם עם מסיכה וסכין שאומר שצריך לטבוח בהם, זה לא משחק הלייקים הרגיל. זה מעשה הסתה, זה עידוד לרצח. עידוד לרצח שכרגע הסתיים בילד קטן שנשרף למוות.

אז תביטו בראי ותחשבו טוב טוב. תבינו שאנשים אמיתיים יכולים להפגע. אנשים שלא שונים מכם וממני. אולי החברים שלכם. ותרגעו. תספרו עד עשר.

אין דרך קלה חזרה מהמקום הנוראי אליו אנחנו צועדים בצעדי ענק.

הפוסטים האחרים בנושא:

עומר להט- תנו לגדול בשקט

עומרי אימבר חלפין- להרגיע את הפייסבוק

איתמר סולומון- מה התוצאה?

יואב מורן- דרושה קרירות

יואב כהן מלמד- לאבא שלי יש סולם… ערכים

אור לבו- די

אוהד קויתי – קצת שקט

Calm Down. 

We are quite new to these social networks. We still do not fully understand the effect a single post can have.

IT is definitely cool to get "Likes" for your post. It is amazing when half the world shares what you posted. But beyond that, what you post has a real effect on the world we live in.

No one is arguing that the kidnapping and murder of three kids is horrendous. It was a despicable act, that demands that we punish the perpetrators, in the way a country deals with murderers. A trial, and a punishment.

But all of a sudden, Facebook was swamped with "cool" selfies of people holding signs calling for murder, hate speech, racism and calls to violence, smiling the same stupid smiles you expect on someone posting a pic with a sing that says "If I get 1000 likes, mom will let me go camping this weekend"

And this is the atmosphere that allows for despicable, horrid acts to take place.

As a nation, we "Lost our virginity" regarding such issues 20 years ago. The whole country was full of posters of Issac Rabin in SS uniform. Rabbis were casting curses, demanding his death, and various other death wishes were delivered, in Demonstrations etc. Wishes that came horribly true. These wishers claimed they had no idea. That they didn't mean it. That they didn't imagine it would lead to murder. But it did, and we let them all get away clean.

But we did go through that then. And now you can no longer claim you had no idea what these acts enable. When you post to Facebook that you demand we kill their first born, when you share a selfie of a guy with a mask and a knife, holding a sign that demands we kill them all, you are not playing the regular "How many likes" game. You are an accomplice. You are calling for murder of real people. A "game" that has already cost a young boy his life. A boy that was burnt to death.

So take a good look in the mirror. And think about the fact that real people can get hurt. People like you and me, maybe even your friends. Then take a deep breath, and count to ten. And Relax.

There is no easy way back from the very terrible place we are walking to so very very fast.

למה לקומדיה יש תאריך תפוגה

ממש מזמן, לפני איזה 25 שנה, ראיתי לראשונה את הסטנדאפ של אדי מרפי "בגסות". צחקתי כל כך. הוא קילל, הוא אמר מילים גסות, הוא צחק על כווולם. שנים זכרתי את זה כאחד הסרטים הכי מצחיקים שראיתי. שנים.

ואז לפני כשנה עשיתי טעות נוראית וניסיתי לראות שוב את המופע. אחרי כרבע שעה הבנתי שלא רק שאני לא ממש צוחק, לא נוח לי. לא נוח לי עם הבדיחות הבוטות שלו על הומואים, לא נוח לי עם ההומור שלו על נשים. אני לא כזה פלצן, אני חובב סטנדאפ ונהנה מהרבה הופעות בהן יש גם הומור כזה. אבל ההומור שלנו עבר איזה עידון עם השנים. יש משהו בבדיחות שמתיישן, ככל שהתרבות משתנה. יש בוטות שכבר לא לעניין.

את הסדרה "רמזור" אני אוהב. חבריי המלומדים בחרו ברובם לכתוש היום את הסדרה על בדיחות שלהם בעונה האחרונה. במידה מסויימת הם צודקים. יש משהו מבעס לצחוק על גברים כאילו כולנו משתמטים מגידול הילד. כאילו אנחנו מתחברים בעבודה, עסוקים נורא, ישיבה שאי אפשר לצאת ממנה כדי לא להיות עם הילדים. כאילו כולנו פרמיטיביים. מטומטמים, לא מעורבים.

אבל מה זה חשוב? קודם כל, זה מצחיק. וזה מצחיק כי בכל בדיחה של שמץ של אמת. והאמת היא שבישראל 2014, יש מספיק גברים מסביבנו שמתנהגים ככה. ודווקא מוצא חן בעיני שמגחיכים את ההתנהגות הזו. שנית, זה כנראה פרפורי הגסיסה של ההומור הזה. כי המציאות כן משתנה. ובעוד עשור, כנראה שנראה את הבדיחות האלה ברמזור באותה אי נוחות שבה אני היום רואה את המופע ההוא של אדי מרפי.

כי היום כן רואים אבות עם עגלות. כן רואים אבות אוספים ילדים מהגן. יש מקומות עבודה שמבינים שאנחנו גם רוצים לראות את הילדים, והעולם כן משתנה. גם אם יותר לאט ממה שבא לנו.

אז גם אם העונה האחרונה קצת מבעסת מול קודמותיה, וגם אם לא כל הבדיחות ממש מוצאות חן בעיני האבות החדשים, תנו להם. זה רק חבורה של אנשים שמנסים להצחיק אותנו, במציאות לא ממש פשוטה ומצחיקה.

לסיום, הנה הקטע האחד שכנראה לעולם יצחיק אותי, בעיקר כי הוא נכתב על הילדות שלי. ועל אמא שלי, ועל ההמבורגר שכל כך רציתי בתור ילד.

 

 

גול גול גול גול גוווול!!! (למי אכפת?)

English text is below the Hebrew post.

יש לי כמה דברים טובים לומר על המונדיאל.

1. כשהייתי בן 24, טיילתי באסיה. היה מונדיאל, ובמשך חודש זכיתי לטייל בכל האתרים הכי יפים בלאוס בלי שנפש חיה תטריד אותי כי כולם היו דבוקים למסך.

2. כשהתחלתי לצאת עם אורלי, קרה לי סיפור ממש מצחיק עם משחק כדורגל. ישבנו בבאר שהקרין את המשחק (שוב מונדיאל). אני שתיתי להנאתי והסתכלתי על חתיכות. אורלי (שממש מבינה בכדורגל) היתה דבוקה למסך. הבחור שישב לידי על הבאר טפח לי על הכתף ושאל "אחי" (כבר מתחיל לא טוב), "מה השם של השופט האיטלקי הזה עם העיניים הבולטות?". כמובן שלא היה לי מושג. אבל על רושם צריך לשמור, אז השתמשתי באחת מהבדיחות שלמדתי על פילוסופים (בדיחה 4 פה) ואמרתי לו "נו באמת, על שאלה כזו אפילו חברה שלי יכולה לענות" והפניתי לו את הגב. במבוכה הוא פנה אליה, שאל שוב, והיא פלטה בביטול "לואיג'י קולינה" לפני שפנתה מיד חזרה למשחק.  מזל שהוא לא ראה כמה צחקתי, כי היה עצוב בלהרגיש נבוך עם עצמו.

3. זה תירוץ נחמד לשתות בירה ולבלות עם חברים.

זהו. זה מה יש לי.

באמת. כדורגל לא ממש מזיז לי. אני כבר יודע איך לזייף עניין בנושא פשוט כדי שלא אצטרך להסביר למה זה לא מזיז לי (כאילו שמבקשים ממישהו להסביר למה הוא לא מתעניין באופרה). אתמול בערב הצלחתי לנהל שיחה של כמה דקות שלמות עם בעל מסעדת שיפודים על המשחק של הולנד לפני שאורלי הסגירה אותי.

הנה חברים טובים שמבינים לליבי

באמת, אם אתם בקטע, תיהנו. אם יש בירה טובה תקראו לי, אני לא אהרוס. מונדיאל נעים. אני הולך לראות סרט.

Gooooooooal!!!

I do have a few good things to say about the word cup, if you force my hand.

1. When I was 24 and backpacking in Asia, I did spend a great month visiting the most wonderful places in Laos, having them all to myself while the rest of the Backpackers were glued to the TV.

2. When Orly (who loves the game) and I started dating, we found ourselves in a bar, with a world cup game playing on the big screen. She was glued to it, I was looking around the bar when the guy sitting next to me says "Hey man, what's the name of that Italian referee with the big eyes?". Uh oh. Alarm. Cover about to be blown. I used a philosophy joke (yes, they exist, see joke #4 here) and dismissively said "That is such a simple question even my girlfriend would know" and turned to the game. The guy had no alternative and asked Orly. She barked "Luigi Culina" at him, annoyed that he disturbed her at the game and turned right back  to the action. He was too busy feeling embarrassed to see me smirking :)

 3. It is a nice excuse to have a few beers and have fun with friends.

but that is it really.

I just don't care that much. I did learn how to fake it to avoid having to answer why I don't like sports (as if they would care so much or be so surprised if I said I don't care for the Opera). Yesterday I managed to talk with a restaurant owner about the Netherlands winning for about 5 minutes before Orly gave me away (I never actually watched the game.)

A bit like these guys

So. If it is your thing, enjoy. If you have cold beer and want company, call me. Otherwise, enjoy the world cup. I am gonna watch a movie.