גם השמים בוכים

גם השמים בוכים הבוקר. כן. יורד גשם ביוני.
ארבעים ושבע שנים לטרגדיה של ישראל. הנצחון הצבאי האדיר שהפך לטרגדיה אזרחית איזורית. מליוני אנשים סובלים, כואבים, פוחדים. משני הצדדים של חומה גבוהה ומפרידה. ומפחידה. כי מאחורי חומה כזו יש רק מפלצות.
לא מעניין אותי הטיעונים שלכם לחומה וכמה היא טובה. לא מעניין אותי שאתם חושבים שאין פרטנר או כמה טעויות הצד השני עשה.
בשבילנו. בשביל הילדים שלנו. די.
כל כך הרבה שנים. זה צריך לצעוק עד לב השמיים. כמה זה מיותר. כמה כאב, סתם.
אני מכיר כמה אנשים בצד הזה, וגם כמה בצד ההוא. יש מספיק שפויים, מספיק אנשים שכל מה שהם רוצים זה פשוט לחיות בשקט, שזה לא ייאמן שאנחנו במעגלים של אלימות ושנאה שלא נגמרים כמעט חצי מאה.
תסתכלו מסביב. כמה טוב יכל להיות לנו. אם רק.
תסתכלו למעלה. לשמיים. לעננים. אפילו הם בוכים.

Even the sky is crying this morning. Yes. It is raining in Israel. In June.
Our tragedy is now fourty seven years old. The fantastic military victory that turned into two nations' tragedy. Millions of prople suffering, hurting, fearing. From both sides of that tall separation wall. That scary wall. Of course scary, behind such a great wall only monsters dwell.
Spare me your arguements about how nessecary and useful and great it is. I don't care if you think there is no partner on the other side or how many mistakes THEY made.
For our sake. For our childrens sake. Enough.
So namy years. It should shout up to the sky. How pointless and sensless. So much pain, all unneccessary.
I know a few people on this side of the wall. I know some on the other side. There are enough of us that are sane, peaceloving people, that ijust want to live pur lives. It should have sufficed. It is unbelievable that we still live in this neverending spiral of violence and hate for almost half a century.
Look around you. How good this life, this place could be. If only.
Look up. At the sky. At the clouds. Even they are crying.

ילד הולך לצבא.

(English text follows)

פוסט מיוחד לקראת יום הזכרון, חלק מפרויקט פרלמנט האבות.

אני ממש זוכר, שכשהגעתי לגיל 17 וקיבלתי צו ראשון, אמא שלי הסבירה לי שהיא ואבא חשבו שכשאגדל כבר לא יהיה צבא. כמה נאיבי ומקסים זה היה מצידם. אולי אנחנו דור אחר, אולי סתם אני ציני. אולי המציאות השתנתה. ברור שיש לי שאלות רבות על איך תיראה המדינה בעוד 14 שנה כשיואב יגדל, אבל מדינה ללא צבא? כפי שבני הדור הצעיר אומרים – "פחחחחחחחח!!"

לקראת הגיוס שלי, נקרעתי מבפנים. הרי גדלתי בארץ, הייתי מדריך בצופים, עברתי את כל תהליך הדוקטורינציה הישראלי בהצלחה והאמנתי במדינת ישראל, בהגנה על המולדת. בחשיבות לשמור על המדינה הקטנה והנהדרת שלנו מפני אויביה. יאללה לקרבי! מצד שני, גדלתי להאמין באידיאלים חירות, שוויון, אי-אלימות, והיה לי קשה מאד לחבר את ההסתייגות הקשה שלי מפתרון סכסוכים באלימות עם השירות בצבא. בייחוד כשהרגשתי בצורה מאד חזקה שמרבית העבודה של הצבא היום אינה הגנה על המולדת אלא שיטור על עם אחר. שהשחור-לבן שגדלתי עליו של טובים מול רעים, של הגנה על המולדת כבר דהו. שיש הרבה מאד אפור. שיש הרבה מוות מיותר ושלא ברור לי שהמטרה ראויה. תודה לאל שהצבא פתר לי את הדילמה כשהציבו אותי במודיעין, רחוק מהרובים והאלימות האמיתית. אני מאד מקנא לפעמים בחברים שעדיין מרגישים את אותה שליחות.

עברתי את השירות הצבאי. שלוש שנים. לעצמי אני אומר שהצבא עזר לי להתבגר, שלמדתי שם הרבה. ששלוש שנים מהחיים זה לא מחיר כבד לשלם. אבל זה כן. הזמן שלנו בעולם הוא משאב יקר, מתכלה, שאינו חוזר. העובדה שכולנו מוסרים שלוש שנים מחיינו לא אמור להיות כה טריוויאלי, כה מובן מאליו. זאת לפני שנכנסתי לדיון על אלו שנפגעים בגופם, בנפשם, או לאלה שבכלל לא מסיימים את השירות וקבורים בהמוניהם סביבנו.

ממרום שנותי אני משוכנע שאם היו מגייסים לצבא רק בגיל שלושים, לא היו יותר מלחמות. לא היו יותר צבאות. כי בגיל שלושים אתה כבר מבין שהחיים נגמרים. אתה כבר לא חושב שתחיה לנצח, ולא קונה בכזו קלות אידיאלים שיכולים להרוג אותך. בגלל זה הם מגייסים ילדים בגיל 18 – צעירים וטיפשים.

ועכשיו השאלה הקשה באמת: מה עם יואב? מה עם יעל? איך אשלח את הילדים שלי לשם? איך אני ארצין פנים ואסביר שזה חשוב, שחייבים, כשאני כבר לא מאמין בזה בעצמי?

על יעל הקטנה עוד קשה לי לחשוב בכלל. אבל יואב כבר משחק פה בבית בטובים נגד רעים ויורה במפלצות. וזה טבעי, אבל זה מעביר בי חלחלה. כי אני מדמיין אותו חייל.

אני לא רוצה שהוא יילך לצבא. הנה, אמרתי את זה. לא רוצה. כמו שקרה לי בברית המילה שלו, אני רוצה לקחת אותו בידיים שלי ולברוח רחוק רחוק, שאיש לא יפגע בו. אז נכנעתי לתכתיבים של הסביבה שלא הסכמתי איתם, וזה הרג אותי.

אבל אם נחיה כאן? אם הוא יהיה ילד נורמטיבי. החוק מחייב. ומה אז? אם יגיד שהוא לא רוצה, נדון על זה יחד בבגרות, ואציב לו את הצדדים הטובים והרעים של כל אפשרות. לא אלחץ. אם ירצה להתגייס, לא אעמוד בדרכו, אבל אז אתפלל שייפול על גלי צה"ל. על מודיעין. שיהפוך למורה. שייכנס למערכת אבל יעשה בה טוב. ישתמש בשכל שלו, בטוב ליבו, לעזור לאנשים. שלא ירים יד על אף אחד, ויהיה רחוק כמה שאפשר מאנשים שיורים אחד על השני. אני לא אומר שיבזבז את חייו בתפקיד חסר חשיבות. רק שלא יחווה את האלימות והדילמות הבלתי אפשריות שמציב הצבא בפני החיילים בחזית. וגם מחסום קלנדיה זה חזית. 

כל יום זכרון אני נחרד מחדש. אני מתגעגע לשני חברים שלי שכבר אינם, שמתו סתם, הרבה יותר מידי צעירים. הזכרונות שלי מהם חזקים, כמו גם הזכרון של עצמי שוכב על הספה בתנוחה עוברית, בוכה עליהם, כששמעתי שנהרגו. כל יום זכרון אני כואב, בוכה בשקט, ומתקשה משנה לשנה יותר ויותר במעבר הזה לעליצות של יום העצמאות.

כמה טוב יש במדינה הזו. וכמה כבד המחיר שאנחנו משלמים על הזכות לחיות פה. עכשיו, כל יום מחדש, אני תוהה האם זה הדבר הנכון בשבילם. בשביל שני הקטנים האלה. שעוד לא בכו משום דבר יותר רציני ממכה בברך.

.

כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג. כל פוסט חדש יגיע אליכם, ללא פרסומות, או שטויות. המייל שלכם לעולם לא יימסר לאחרים.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

רשימת הפוסטים המלאה:

דואג לילדים: ברק שטרית - קרבי זה הכי, אבא?

עם רסיס בירך: אליסף יעקב - שניים קפה, אחד סוכר.

בנאמנות אמיתית: טל חן - אחריי.

מטיל ספק: גבריאל ויינמן - תם טקס יום העצמאות. תחלנה חגיגות יום הזיכרון.

בועט במוסכמות: עומר להט - לא כולם חייבים לעשות צבא.

סומך ובוטח: גיא רוה - עוד 7 שנים ואיתי על מדים.

נלחם בסטטיסטיקה: אילן שיינפלד - שני זוגות נעליים צבאיות.

 baby with gun 3

A boy goes to the army

I clearly remember how, when I reached 17 and got my draft order, my Mom told me how she and dad thought that when I grow up we would no longer have to go to the military. How charming and naïve it was of them. Maybe we're a different generation, or maybe I'm just cynical. Maybe the reality has changed. Obviously I have many questions about what our country will look like 14 years from now when Yoav is older, but no military? As the younger generation says – "Pffffffffffffffff!!"

Coming up on my draft date, I was torn inside. After all, I grew up here, I was a scout master, I went through the entire Israeli indoctrination process successfully and I believed in Israel, in defending our homeland. In the importance of keeping our wonderful little country safe from its enemies. On to Combat Service! On the other hand, I grew up believing in the ideals of liberty, equality, non-violence, and it was very hard for me to connect my deep dislike of resolving conflicts violently with the thought of military service. Especially since I felt very strongly that most of what the military does today is not defending our country but policing another people. That the black-and-white I grew up with of good vs evil and defending my country have faded. That there is a lot of grey. A lot of unnecessary death for a goal that I'm not sure is worthy. Thank god the military solved my dilemma by assigning me to military intelligence, far from the guns and real violence. Sometimes I really envy my friends that still feel that sense of a higher calling.

I made it through my service. Three years. I tell myself the military helped me mature, that I learned a lot there. That three years of my life is not a high price to pay. But it is. Our time in this world is a precious, diminishing, non-renewable resource. The fact that we all give three years of our lives shouldn't be so trivial, so taken for granted. I say that before even discussing those hurt in body, and mind, and the many who never got to complete their service and are buried all around us.

At my age I'm convinced that if they only drafted thirty-year-olds, there would be no more war. No more armies. Because at 30 you realize life is finite. You no longer think you'll live forever, and you don't easily buy into ideals that could kill you. That's why they draft 18 year old kids – young and stupid.

And now, the really hard question: what about Yoav? What about Yael? How will I send my kids there? How can I keep a straight face and tell them it's important, that you have to, when I don't believe it myself anymore?

It's still hard for me to even think that about little Yael. Buy Yoav is already running around here playing good vs. bad guys and shooting at monsters. While completely natural, it horrifies me because I imagine him as a soldier.

I don't want him to go to the military. There, I've said it. I don't. Like I felt at his Briss, I want to take him in my arms and run far far away, where nobody can hurt him. Back then I succumbed to social norms that I didn't agree with, and it killed me.

But if we live here and he's a normative kid, the law is clear. And then what? If he says he doesn't want to, we'll discuss it together, and I'll pose the good and bad sides of each option. I won't push him. If he wants to enlist, I won't stand in his way, but then I'll pray he ends up in IDF Radio. In military Intelligence. Become a teacher. Go into the system but do good within it. Use his brains, his kind heart, to help people. Not raise his hand over anyone, and be as far away as possible from people shooting at each other. I'm not saying that he should waste his life in an unimportant role. Just not experience the violence and impossible dilemmas the military faces soldiers on the front lines with. And Kalandia Checkpoint is also the front line.

Each Memorial Day I'm horrified again. I miss my two friends who are gone, who died for nothing, far too young. My memories of them are vivid, as is my memory of myself lying on the couch in the fetal position, crying over them, when I heard that they died. Every memorial day I hurt, and cry quietly, and find this immediate transition to the Independence Day festivities the same evening harder and harder.

There is so much good in this nation. And how heavy is the price we pay for the right to live here. Now, every day anew, I wonder if it's the right thing for them. For these two little ones. Who haven't cried over anything more serious than a bruised knee yet.

.

As I don't post every day, please subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

אני קניתי בית (טוב, דירה) בארץ ישראל.

עזבתי את תל אביב לפני כחמש שנים, בערך כשהתחתנתי עם אורלי. עברנו לרמת גן בגלל שתל אביב נהייתה סיוט לשוכרים. שיחקנו עם הרעיון של לקנות דירה, ואפילו חשבנו על בית קטן עם גינה שדרש שיפוץ ברמת חן. הבית הדו משפחתי הזה עלה שני מליון ש"ח, ואמרנו לעצמנו שזה מחיר מטורף אז בוא נחכה קצת, שהמחירים יירדו. אותו בית יימכר היום באיזור הארבעה מליון שקלים.

באקט של גאונות נדל"נית, ויתרנו אז על הרכישה, ודחינו את זה עד שמחירי הדירות כמעט יכפילו את עצמם. לפני כשנה בחרנו דירה שהתאהבנו בה לחלוטין, וקנינו. הצטרפנו לאלפי הזוגות הצעירים שקנו דירה במחיר מטורף, משכנו את עצמם עד שיהיו מכוניות שעפות, ועכשיו מתפללים שרק לא יירדו המחירים כי אז שוב נצא טמבלים ברמות.

אנחנו מאד אוהבים את הדירה שלנו. היא יפה ומקסימה ואנחנו עובדים כל הזמן להפוך אותה יותר ויותר לבית, ככל שהתקציב מאפשר.  אותו תקציב שמתחלק עם שני ילדים בגן, עם המשכנתא, האוטו, הסופר…

אנחנו זוג עם מזל, כך נראה. היתה מספיק עזרה מההורים, שיחד עם החסכונות שלנו, קנינו דירה שממש אהבנו. הרבה זוגות יתחלפו איתנו. אני יודע. אבל.

אני עובד בחברת הייטק. אני מרויח מעל הממוצע בשוק. משכורת יפה, שיחד עם אורלי שגם מרויחה טוב, מאפשר לנו להחזיק את הראש מעל המים בסוף החודש. מעמד הביניים המתוסכל זה אנחנו. ופה אני מרגיש אחראי: את המשכורת שלי אני חייב להביא. נקודה. חלומות על לימודי תואר שני? פנטזיה לעזוב הכל ולהפוך למורה/סופר/נהג מירוצים/סמי הכבאי? איפה. המשפחה שלי מסתמכת עלי להביא כל חודש תלוש שכר. ולמרות כל השיחות על שוייון, וכל פנטזיות האבא המעורב, יש פה בעיה אמיתית.

כמה אני יכול לסכן את הקריירה שלי כעת, בשביל להיות עם האישה והילדים? אני תיכף בן 38. מרבית אנשי ההייטק לא מוצאים עבודה אחרי 40, אלא אם הם מטפסים בסולם הניהול. יש לי שנתיים לככב, או לחדול. רק שבאותן שנתיים אני רוצה להבגיע הביתה מוקדם להיות עם הילדים. לבלות בערב עם האשה. כמה אנשים אתם מכירים שטיפסו בעולם ההייטק כשהם הולכים הביתה יום, או יומיים בשבוע בשלוש וחצי?

אם אני רוצה להיות נאמן לבית שלי, אני צריך לחזור הביתה ולקחת חלק בחיים של המשפחה שלי. אם אני רוצה להיות מסוגל לממן את הדירה שלי, אני חייב להיות איש הייטק מוצלח, ולעבוד כמו משוגע.

אני האבא. אני הגבר. אני המפרנס, גם אם לא היחידי. וזה מלחיץ.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

I bought a home (well, an apartment) 

I left Tel Aviv five years ago, around the time I married Orly. We moved to Ramat Gan because Tel Aviv became a renter's nightmare. We toyed with the idea of buying a place, and even though of a small house with a yard that required renovating in Ramat Hen. That two-family house cost two million NIS, and we told ourselves that this was an insane price, so let's wait a little for the prices to come down. That same house would sell today for around four million.

In an act of real-estate genius we stopped looking, and waited until housing prices nearly doubled. About a year ago we picked an apartment that we absolutely fell in love with, and we bought it. We joined thousands of young couples who bought an apartment at an insane price, mortgaged themselves until cars will fly, and now pray that prices don't drop so we don't look like world class idiots.

We really do love our place. It's beautiful and charming and we keep working to make it a home, as much as budget allows. The same budget that keeps two kids in preschool, pays the mortgage, the car, the supermarket groceries…

We're a fortunate couple, I guess. We had enough help from our parents, and together with our savings, we were able to buy an apartment we really loved. Many couples would trade with us. I know. But.

I work in High Tech. I make above average wages. A nice salary, that, together with Orly's salary (which is also nice), allows us to hold our heads above water at the end of the month. WE are the frustrated middle class they keep writing about. And here's where I feel responsible: I have to bring in my paycheck. Period. Dreams about a Masters Degree? Fantasies about leaving everything and becoming a teacher / writer / race car driver / Fireman Sam? Forget it. My family depends on me to bring in a paycheck every month. And despite all the talk about equality, and all the "involved Dad" fantasies, there's a real problem here.

How much can I risk my career right now to be with my wife and kids? I'll soon be 38. Most high tech employees over 40 can't find a job, unless they climb up the management ladder. I have two years to become a star, or it's over. Only in those two years I also want to come home early to be with the kids. To spend the evening with my wife. How many people do you know climbed the high-tech corporate ladder while going home at three thirty once or twice a week?

If I want to be loyal to my home, I need to come home and be a part of my family's life. If I want to be able to finance my house, I need to be a successful high-tech employee and work like crazy.

I'm the dad. I'm the provider, even if not the only one. And that's frightening.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

 

כמעט היתה פה חופשת לידה לגברים. לשבוע. כמעט.

תמר זנדברג, אחת מחברות הכנסת הנהדרות שיש לנו בכנסת, נלחמת כעת להעביר חוק שיפשר לאבות לקחת כמה ימים להיות עם הילדים שלהם לאחר הלידה. אני מניח שלא היה לכם מושג לגבי זה. כיום, המצב בקרשים. החוק מאפשר לקחת מספר ימים זעום, ולא כל מקומות העבודה מבינים למה אתה לא חזרת לעבוד יומיים אחרי שנולד הילד, "הרי האמא בבית". כשיואב נולד, התמזל מזלי להיות מובטל. נשארתי איתו בבית שלושה חודדשים מלאים אותם אפשרו לי דמי האבטלה, ואז מצאתי עבודה בחצי משרה. זה היה מדהים. עם יעל, המצב היה קצת אחרת. עבדתי. אחרי כמה ימים בבית, העבודה כבר קראה לי לחזור.

בשנים האחרונות וועדת הרווחה של הכנסת אפשרה שינויים בחוק, המאפשרים לאנשים לקחת ימי מחלה על חשובן מספר דברים שאינם מחלה - לדוגמה – הוספת ימי מחלה להורים עם ילדים מוגבלים, שימוש בימי מחלה לטיפול בהורים חולים והוספת ימי מחלה לטיפולי פוריות. נושאים חשובים אחד אחד.

אבל, דווקא כשח"כ זנדברג מבקשת לאפשר לאבות להיות בבית כמה ימים עם הילדים שלהם שזה עתה נולדו, תקופה סוערת, מבלבלת, קשה וחשובה מאד לגיבוש התא המשפחתי, שמים לה מקלות בגלגלים ושולחים אותה לבקש אישור מאיגוד המעסיקים, ארגון שאין לו כל אינטרס לאפשר דבר כזה.

התגובה המיידית שלי היא לשאול מדוע בנושאים אחרים אפשרו, ועל האפשרות של אבות לקחת חלק בארוע כה חשוב בחיי המשפחה, עושים בעיות. התשובה המתבקשת היא שעדיין בראשם של העוסקים בדבר, האבא הולך לעבודה, האמא נשארת בבית ומטפלת בילדים. אני לא חושב שיש לי עוד הרבה מה לתרום, מעבר להעלאת השאלה הזו. פה נכנסים לדיונים מסובכים על העלות שנושא המעסיק, למה זה על חשבון ימי חופש ולא ביטוח לאומי, ידה ידה ידה. באמת שאני לא מבין בזה.

אבל, אולי יש משהו טוב בזה ששמים להצעה הזו מקלות בגלגלים. קחו למשל את דניס. חבר טוב שלי שחי בשוודיה. שוודיה, אני שומע אתכם מפלבלים בעיניכם. כן, שוודיה. ארץ זבת חלב, דבש, בלונדיניות גבוהות ותנאים סוציאליים. בשוודיה, מגיעה לבעל חצי שנה של חופשת לידה, חודש ממנה באותו הזמן שהאשה בחופשת לידה.

אני יודע. אנחנו לא נהיה שוודיה. אבל אולי המדינה צריכה לומר שזה נושא חשוב. ושגברים גם צריכים להיות חלק מהתא המשפחתי, לא רק לייצר מסים. ואולי, אולי, יחליטו שבמקום קומבינה על חשבון ימי המחלה שלנו, המשינה מאפשרת לנו, באמצעות ביטוח לאומי, חודש בבית, יחד עם המשפחה המתרחבת שלנו.

אם אני עוד מפנטז על שלום, מותר לי לפנטז גם על זה.

.

כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

diaper_changer

שקרים קטנים

אני באמת מנסה ללמד את הבן שלי לא לשקר. ואני עושה את זה ע"י דוגמה אישית נהדרת. להלן מילון מקוצר לכמה דברים שהוא שומע ממני על בסיס כמעט יום יומי:

  • "נגמרה הבטריה" – לא, אין לי כוח שתשחק עוד קצת עם האייפון/אייפד/הצעצוע המעצבן שסבא קנה ועושה המון המון רעש.
  • "זה אוכל רק לגדולים" – דוד שלך הביא לי את הדבר הזה שאני ממש אוהב מארצות הברית, נשארו שלושה, ואתה תעריך במבה באותה מידה, אז לך מפה.
  • "זו שתיה רק לגדולים" – תקף כשזה ויסקי, אבל אני גם לא רוצה שתתרגל לשתות קולה. Do as I say, don't do as I do
  • "הספארי סגור היום" – אני יודע שזה כיף, אבל אנחנו כבר מכירים את כל הזברות ברמת שם פרטי.
  • "גם אבא ואמא הולכים לישון עכשיו" – בהנחה שלראות פרק של "משחקי הכס" עם פופקורן זה לישון. האמת, שככל שעובר הזמן, זה פחות ופחות שקר. השבוע קרסתי פעם למיטה בשמונה וחצי.
  • "אני לא יודע איפה הטושים שלך" – אני יודע בדיוק. הם מעל המדפים במטבח, מאחר וסגול מקושקש הוא לא בצבע האהוב עלי לקירות בסלון.
  • "אם תאכל יותר ממתק אחד ביום יהיה לך כאב בטן" – הוא כבר הוכיח מדעית ביום ההולדת האחרון של חבר מהגן שהבטן שלו עמידה גם בקילו מאתיים של סוכר מרוכז עם צבע מאכל, אבל בינתיים הוא עדיין מאמין לזה
  • "ווואאאאאאאו איזה ציור יפה!" – אז כנראה שהקשקוש הזה שדומה לקשקוש הקודם ולזה שיבוא עוד מעט לא יהיה תלוי במוזיאון תל אביב, אבל חייבים לפרגן, לא?
  • "כמה שהתגעגעתי אליך!" – טוב, לא להחמיץ מבטים. באמת התגעגעתי. ואז התחבקנו. ועכשיו אני מתגעגע לשקט, לסלון המסודר, ולהתכרבל בשקט עם אמא שלך בסלון. ככה זה.
  • "כוווולם מורידים נעליים כשנכנסים הביתה" – או לפחות כל הזאטוטים שמנסים להבריח הביתה את הרגז החול מהגן בתשלומים. ראו תמונה של הברחה מממוצעת שנתפסה סמוך לגדר המערכת.

מה איתכם? גם לכם יש כאלה? לשתף לשתף לשתף!

.

כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

photo

Little Lies

I am trying my best to teach my son not to lie. I do that by providing an excellent example. Attached is a short dictionary to some of the things I tell him on a daily basis.

  • "The battery is dead" – No, I really don’t want you to play some more with the iPhone/iPad/annoying toy grandpa got you that makes that nagging noise.
  • "This food is only for grownups" – your uncle brought these Twinkies all the way from the USA, I have only 3 left, and you will appreciate a biscuit just as much. Now go away.
  • "This drink is only for grownups" – completely valid when I am having some whisky, but I also don't want you drinking too much Coke. Just do as I say, don't do as I do.
  • "The Zoo is closed today" – It is not, and the Zoo is fun, but at this point we know each and every zebra on a first name basis.
  • "Mommy and Daddy are also going to sleep now" – Assuming watching an episode of Game of Thrones with some pop-corn means sleeping. Actually, this one becomes less of a lie as time goes by. I am so tired, I actually crashed into bed at 8:30 last week.
  • "I don’t know where your crayons are" – I know exactly where they are. On top of the cupboard in the Kitchen, as scribbly purple is not my favorite color for the living room walls.
  •  "If you eat more than one candy a day your tummy will hurt" – His friend's birthday party 2 weeks ago scientifically proved that his tummy can perfectly manage about a kilo of condensed sugar and artificial coloring, but as long as he keeps buying this excuse, I will keep using it.
  • "Wooow! What a beautiful drawing!" – Most probably this scribble, that looks just like the one that came before, and the one that will follow in a minute will not be hanging at the Tel Aviv museum of art, but you have to be supportive, right?
  • "I missed you so much!" – Ok, don't give me that look. I did miss him. And then we hugged. And now I miss the quiet, and the organized living room, and cuddling quietly with mommy quietly on the sofa.
  • "Everyone takes off their shoes when they get home" – Or at least all those that are trying to smuggle the sandbox from daycare one shoe-full at a time. Attached is a photo of a bust made yesterday, just near the house perimeter.

How about you? Got any of these? Share!

 .

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

אז מה? חרם על שטראוס?

(English text below the Hebrew text… )

ראיתי את התמונה הזו שרצה כל היום בפייסבוק וגם אני התעצבנתי. קשה לתפוס את זה שאני משלם בסופר שישה וגם שמונה שקלים על פסק זמן, ואם ישלחו את הוופל הזה מעבר לאטלנטי, עדיין ישלמו עליו בערך שלושה שקלים.

אז עכשיו הציבור זועם על זה, ומדברים על חרם על שטראוס. אני עוד מנסה להמנע מלקנות מוצרים של תנובה, ומתחיל להיות קשה לבנאדם פה לאכול קוטג'. אבל נעזוב את זה בצד.

לפני שבועיים הייתי בלונדון. כשהגעתי לעיר נכנסתי לחנות ברחוב אוקספורד וקניתי תוך 10 דקות טלפון סלולארי ללא התחייבות, פתוח לכל הרשתות. ב60 שקלים היו לי שבוע של שיחות, כולל שיחות לארץ בתעריף של כחצי שקל לדקה. אגב – ב18 שקלים, זה לא היה המכשיר הכי זול בחנות. רוצים להשוות את זה לרכישה של טלפון בארץ? כאן אם מוכרים מכשיר ב200 שקל אנחנו מתעלפים מכמה זה זול. אז מה, שמעתם את זה? עכשיו בוא נחרים כולנו את חברות הסלולאר. ואם כבר, יודעים כמה עולה אייפון בארה"ב? חצי מבארץ.

מה הקשר? אני לא אומר שלא מעצבן ששטראוס (ואסם, ועלית, וכל חברה שתחשבו עליה) דופקים אותנו. אבל הם עושים מה שהם אמורים לעשות כחברה – למקסם רווחים. אגב – שמתם לב כמה אתם משלמים יותר על מוצרים בחנות אמ-פם מאשר בכל מקום אחר? ועדיין החנויות הללו מלאות.

אין לנו בארץ מודעות צרכנית אמיתית. אם נעמיד בשורה את כל החברות שעושות עלינו קופה, ונעשה על כולן חרם, יישאר לנו רק לשתות מי ברז בחושך (גם חברת חשמל מניייקים) וגם זה, תוך ריטון על המחיר של הדירה.

אז מה הפתרון? משהו בחרם הזה נותן לי הרגשה שמישהו חושב שאפשר ככה לשנות את השוק. אני חושב שזה קצת התנערות מאחריות. כלל החברות במשק לא ישנו את התנהגותם כי אנחנו כועסים. לא באמת. שימו לב איך הקוטג' כבר זינק חזרה מחמישה שקלים לשישה. כל שינוי שבא בעקבות חרם כזה יהיה זמני, או ששהחברות ייקחו את הכסף ממקום אחר – מישהו מכם עוקב אחרי מחיר גבינת השמנת? מודעות צרכנית מאד חשובה, וכנראה שהתנהגות פרטנית של כל אחד מאיתנו תגיע רחוק. בארה"ב חברות יודעות שהצרכן שם לב למחירים ולשירות ולכן נלחמות לתת שירות טוב וזול. החוכמה האמיתית היא יום יום לשים לב למחיר ושירות. לא לקנות באמפם רק כי זה מתחת לבית, אלא ללכת עוד קצת לחנות יותר זולה. בלי לקוחות הם לא ישמרו על מחירים כאלה. לשים לב שבמעדניה הגבינה יותר זולה מאשר זו החתוכה באריזות. לצלצל מהבית ולא מהסלוארי…

אם כל האנשים, או לפחות מרביתם ישימו לב יותר, ויהיו לקחות חכמים, משהו יותר עמוק ישתנה פה. אגב, כנראה שהדבר נכון גם לספקי השירות הפוליטיים שלנו.

בהצלחה לכולנו.

.

כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

pesekzman

So, boycotting Strauss?

Like every Israeli on Facebook, I also saw that annoying picture, where an Israeli "Pesek Zman" chocolate bar costs 69 cents in the US, and almost triple that in a supermarket in Israel. I also got pissed off. Why would I pay so much more for the waffle, than an american will pay, after it got shipped all the way across the atlantic?

So now everyone here is in rage, and a boycott is being organised on the manufacturer, Strauss. I am still trying to avoid Tnuva products from the summer boycott, and it is getting damn hard to buy cheese here. But that is not the point.

I was just in London. I walked into a shop and paid about 15 dollars to buy a sim-free cellular phone, charged with enough minutes to use for a week, including calling to Israel as much as I pleased. And I didn't even get the cheapest phone in the store. Compare this to getting a phone back home – a $60 phone is an amazing deal. So, will we all start boycotting the cellphone companies? Also – an iPhone costs half as much in the USA than it does at home. Are you guys ready to stop getting iPhones?

What is the connection you ask? It is not that I am happy about how Strauss (and just about every other Israeli company you can name) is screwing us, but they are doing what companies are supposed to – make as much as you can. As I already wrote, you can see how the AM-PM stores in Tel-Aviv overcharge like crazy, but are still full of shoppers.

The issue, I think, is that we lack real consumer awareness in Israel. If you start lining up all the companies that are screwing us consumers, and boycotting them all, you will end up drinking tap water in the dark (the power company are also jerks, remember?) and grumbling about the rent.

So, what is the solution? Something about this boycott feels wrong. That someone thinks you can really change the market this way. I believe that this is running away from our responsibility. The entire Israeli market will not act differently because we are angry. Not really. Notice how the cottage cheese has already gone back up after the famous protest from 5NIS to 6 in the supermarket. Any change that comes from such a protest will be temporary at best. The companies will always get the money somehow – does anyone know how much cream cheese costs?

Customer awareness is very important, and the way individuals is what will take us the distance.In the USA companies know that customers are very attentive to prices and service and that is why they compete with each other over cheap prices and good service.The real issue is for all of us to notice the prices we pay and the service we get daily. That means – don't go down to AM-PM for your shopping even if it is right near you. Keep walking a bit more to a cheaper store. With no customers, their prices will drop. Call your friends from a landline  and save money. And the list goes on.

If all of us, or just most of us pay more attention, and become smarter customers, things will start changing here for real. By the way, this is also true about or Political service providers…

Good luck to us all.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

הגיע ספטמבר

במקום ליהנות מהחצבים שצומחים בכל פינה, מההקלה בעומס החום ושלל ארוחות החג ההולכות וקרבות, אנחנו עסוקים בבהלה החדשה. מה יהיה מחר. מה יקרה עם ההכרזה הפלסטינית. מלחמה?

התנהלותו של ראש ממשלתנו הנערץ נמצאת איפהשהו על הסקאלה שבין בת יענה שמחביאה את ראשה בחול ומקווה שהכל ייעלם, דג אבו נפחא, שמתמלא אויר ומנסה להפחיד כך את כל מה שנתפס כאיום, והמשרת מהאגדה, שנאלץ בסוף גם לאכול את הדג, גם לקבל את המלקות, וגם להיות מגורש מהעיר. הסיפור על הנזיפה הישראלית במדינות אירופה שניסו לעזור לנו, וההתקפלות מדגימים את הסיפור הזה.

מול האפשרות הכה מתבקשת בעיני ללכת לקראת מה שאי אפשר לעצור, ולנסות להוציא את המקסימום מהמצב, נראה שאנחנו מתעקשים לעשות כל מה שאפשר להפוך את המצב לעוד יותר גרוע.

מה אפשר לעשות?

החודש אני בוחר באסקפיזם, כי בלוטת הייאוש שלי כבר מכווצת ומיובשת. אז אני מתענג על הפרחים הלבנבנים שמבטיחים עננים, סוודרים ושוקו חם מעבר לפינה. אני משחק עם אפרוח קטן ומתוק שעושה לי הכי נעים וטוב שאפשר, שעוד שניה לומד לומר "אבא". מנסה לאכול טוב, ליהנות מהאנשים שאני אוהב, וכוס וויסקי טובה כשאפשר.

דווקא בתקופה שבה פרחה התחושה שאנחנו לא לבד, ושאפשר אולי לשנות, אני מרגיש שהעולם מכין לנו חתיכת סטירה מצלצלת. אבל אולי אני טועה, הנבואה הרי ניתנה לשוטים.

.

Come September

September has arrived. Instead of enjoying the squills blossoming in every corner, the end of the heat wave of august, and the holidays coming ahead, we are busying ourselves with the new panic coming up. What will tomorrow bring. What will happen with the Palestinian independence issue? War?

Our fearless leader Netanyahu is acting on a scale between an ostrich hiding its head in the sand hoping it all goes away, a Tetraodontidae fish that blows itself full of air to scare enemies, and that slave from the myth, that was forced to eat the fish, got hit with the cane, and eventually got driven out of town. The recent event of our ministry of foreign affairs telling off the EU ambassadors for trying to help us and then folding and accepting their help, after they have already lost all patience for us demonstrates this perfectly.

Facing what seems to me the obvious choice to walk towards what you cannot stop, and try to make the max of the situation, we seem to be doing our very best to make things as bad as we possibly can.

So what can you do?

This month I choose escapism. My despair glands are dry. So I celebrate those white flowers that promise us clouds, sweaters and cups of hot coco around the corner. I play with that sweet bundle of cuteness that makes me so happy, even before he knows how to say "dad". I try to eat good food, enjoy the people I love, and a glass of whisky when I can.

It drives me that just when things seemed to get better, that we are not alone and that real change may come, the world seems to have given us a slap in the face.  Could I be wrong? After all, prophecy is a fools game…

מה קורה פה?

אתמול בערב התכנסו עשרות אלפי אנשים להפגנה על מחירי הדיור. כיוון שאני מכיר רבים מהמשתתפים, אני יודע שלא מדובר בחבורה של אנשים הזויים או טיפשים. ובכל אופן, הם התכנסו בלילה חם לח ומגעיל להפגין על מחירי הדיור, במדינה שבה יש כל כך הרבה על מה להפגין. והם לא לבד. יש התארגנויות של אלפי אנשים סביב מחירי הגבינות, מחיר הדלק, ושבוע הבא ככל הנראה תהיה צעדה של אלפים סביב מחיר הפופקורן בקולנוע.

אני לא בטוח שכל המשתתפים מבינים את זה, לפי הראיונות בעיתון, אבל מה שקורה פה גדול הרבה יותר מזה. הם לא באמת מפגינים על מדד היוקר של הבמבה.

לא מעט שנים, לדעתי בערך מאז הבחירה של ברק לשלטון, שם הוא קיבל רוב אדיר במנדט מסויים וזרק את תקוות הבוחרים שלו לפח (אבל לא באמת משנה ממתי בדיוק) חלחלה פה לתודעה של האנשים תחושה של ייאוש. שאין מה לעשות. שלא משנה במי בוחרים, כולם אותו דובר, וכולם דופקים את האזרח הקטן. מחאות צרכניות, או אחרות, לא היו פה במספרים גדולים, והשלטון שלנו, כמו גם הגופים הגדולים במשק למדו שאנחנו עם של כבשים, שמקבלים כל מה שיעשו לנו. בגלל זה חברי הכנסת מעלים לעצמם משכורת כשלנו אין כסף, בגלל זה אנחנו משלמים כל כך הרבה לחיבור אינטרנט דפוק, קוטג', או כל מוצר אחר על המדף.

לא ברור לי איך, אבל משהו השתנה פה בבת אחת. סביב מחאת הקוטג' שבהתחלה הצחיקה אותי, אנשים הבינו שיש להם כוח להשפיע ולשנות. זה לא ממש משנה אם זה דלק או גבינה צהובה, משנה שאנשים חוזרים להשתמש בכוח שלהם. להביע את דעתם ולדרוש מנבחריהם לשרת אותם.
ההפגנה אתמול עושה לי טוב, כי היא מראה לי שאנשים מתחילים שוב להרגיש שיש להם את הכוח לשנות, שזה תמיד מעורר תקווה.

.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

eat_more_chicken_sized

What is going on?

Yesterday evening tens of thousands of Israelis marched the streets of Tel Aviv in protest of the prices of apartments. As silly as the subject may sound, I know many of the people that participated, and they are not stupid or crazy. And yet, in this country that has so many things to protest about, they took to the streets in a hot and humid night to demand cheaper apartments. More surprising, they are not alone. There are thousands organizing around the price of cheese, the price of gasoline, and I am sure next week we will see thousands in the streets protesting the price of popcorn in the cinema. So what is this really about?

According to the interviews in the news, they are not fully aware of this yet, but this new trend is about way more than they price of any one product.

Several years ago, perhaps after the election of Barak, that made many people feel that no matter who we elect the results are the same, and we will all get screwed anyway. Protest almost died around then. No one shouted out about anything. So our leaders gave themselves raises while unemployment rose, and companies did whatever they wanted to the consumers, since no one felt fighting would do any good.

I am not sure what the trigger was, but that silly petition about the price of cottage cheese has sparked something here, and people are once again understanding that they do in fact have the power to make a change. It does not matter right now if people protest gas prices or the sun rising in the east. People are remembering they have power, and getting their elected officials to sweat a little, to remember that they are supposed to serve us.

So that demonstration yesterday makes me feel good. Because people are starting to feel like they can make a difference, and that is something that gives me hope.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, , click here

אופיום להמונים בקופסה לבנה עם ציור של בית

ברצינות. אני מבין. זה מבעס נורא שלא כל כך מזמן קוטג' עלה קצת, ועכשיו הרבה. אבל הסתכלתם מסביב? מרוב שהיינו עסוקים בלהתכופף ולהושיט את הוזלין לחברות הכבלים, הסלולאר, הדלק, וכמעט כל מוצר צריכה פה בארץ, פשוט היה קשה להרים את הראש ולראות כמה מבחינה צרכנית לא כזה מדהים פה בארץ.  אבל זה לא כזה חדש. מי לא מבקש מאנשים כבר שנים להביא דברים מחו"ל? בו נכיר בעובדות. היה פה פעם שלטון יותר סוציאליסטי, ואחרי קרוב לעשות של ממשל ימני, ההגנה של המדינה עלינו ירדה. זה מה שבחרתם, וזה המחיר.

מה שמטריד אותי זה המהפיכה הגדולה, ההד התקשורתי, כאילו קוטג' זה הבעיה הגדולה ביותר שבוערת פה. 95% מהאנשים בעולם חיים בלי קוטג' כל בוקר. יקר לכם, קנו גבינה לבנה. גם זה הולך עם לחם ועם עגבניה.

חברים, יש פה כל כך הרבה דברים שלא בסדר. אפילו אם אתה ימני. מחיר הקוטג'? זה מה שמניע אתכם לעשות לייק בפייסבוק ולהרגיש לוחמנים? יש פה תחת שליטתנו כמה מיליוני אנשים, שהם סיר לחץ רותח של ייאוש ושנאה. יש פה יותר ויותר אנשים עניים שלא גומרים את החודש. יש פה ניצולי שואה שאין להם כסף לתרופות. עמותות שעושות עבודת קודש (עבודה שהמדינה הנאורה שלנו כבר מזמן התנערה מהמחוייבות שלה לעשות) על סף סגירה. האנשים ששולטים במדינה הם יצורים נאלחים שלא הייתם מפקידים בידיהם את האוגר שלכם לבייביסיטר לשעתיים. מושחתים, עבריינים, גנבים, נטולי מוסר.

ומה עכשיו? עכשיו הממשלה תעסוק בקוטג' שלושה חודשים, ותצא בהכרזות גדולות שלא יתממשו. זה במקום להתעסק במה שחשוב באמת. אני לא אתפלא אם כל העסק הזה לא התחיל מאיש יחסי ציבור של ביבי. הרי אם נלחמים על הקוטג' מי זוכר שביבי עסוק בלרסק את הקשר שלנו עם ארה"ב, שהוא לא מקדם את תהליך השלום.

חברים. אתם מבינים שהקוטג', הלחם, הדלק, היו עולים כל כך הרבה פחות אם היינו יוצאים מהשטחים? אתם מבינים שהכבישים להתנחלויות, הבניים הם, ההשקעות בתשתית עולות לכם מחיר הרבה יותר יקר משלושת השקלים של הקוטג'? אתם מבינים מה היה אפשר לעשות בחינוך, בבריאות, בכל אספקט של החיים שלנו עם 50 מיליארד דולאר שהשקענו עד עתה מעבר לקו הירוק???

אנשים מקליקים לייק בפייסבוק, ועיתונאים עצלנים עושים מזה כתבה. איזה יופי, כולם מרגישים חשובים, שהם נלחמים על העתיד שלנו, שהם פעילים. כמה מכם באמת הפסיקו גם לקנות קוטג' בסופר? כמה מכם מרגישים שעשיתם משהו באמת?

קשה לי שכולם מרגישים שהם פעילים, כשאת כל הדברים החשובים באמת הפסקנו מזמן לנסות לשנות. יש לי תחושה שייאוש מהמצב פה בארץ כזה, שאנחנו מתנחמים באיזה שטות שהשאירו לנו, כדי שנרגיש שעוד יש לנו השפעה.

אני לא אומר שלא חשוב להלחם מלחמות צרכניות. באמת שקשה לחיות פה בארץ. אבל בחייאת, מכל המאבקים שיש להיאבק פה, זה המאבק הכי ראוי? קחו את האנרגיות שלכם מהקוטג' ותמשיכו לעוד משהו. נסו לעזור למישהו. יש כל כך הרבה אנשים שהבעיה האחרונה שלהם פה זה מחיר הקוטג'.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

photo

.

Opium for the masses in a little white box with a house on it.

OK. Seiously. I get it. It really does suck that cottage cheese used to cost a little, and now it costs a lot. But have you looked around? We have been so busy bending over and passing the vaseline to the cable companies, the cellular companies, gas companies and almost any consumer product related company in this country, that we barely get to raise our head and see that consumer-wise, things are not so cool in Israel. But since when is that news? For years we have all been asking anyone going abroad to bring stuff over.

Face it, this used to be a more socialist country. Electing the right wing for govt for the last decade or so has diminished the protection of the govt and we are now paying that price.

What really bugs me is the big hoo-ha. The crazy media coverage. As if cottage cheese prices really are the most pressing issue here. 95% of the folks in the world manage fine without cottage cheese. If you don't like the price, buy something else. Plenty of stuff in the shop to go with bread and a tomato.

Folks, there are so many things that are so wrong in this country, even if you are a Likkud voter. The cottage cheese price?? That makes you click "Like" and feel all militant?  We control a few million people here that are turning into a boiling mass of anger and despair. We have more and more poor people that can't make ends meet. We have Holocaust survivors that cannot afford their medication. We have NGO's that are trying to pick up where the gov't has stopped doing its basic job of caring for the people, and are going bankrupt. The people running this country are corrupt, immoral thieves that you would not trust with your hamster for 2 hours.

And now what. Now the gov't will talk about cheese for 3 months. They will hold big press conferences that promise big empty promises. All that instead of dealing with something important. I would not be surprised if all this was started by a PR person in the PM office, for the cottage cheese mess has completely overshadowed the fact that we are so busy destroying our friendship with the USA, alienating ourselves from the world and going no-where with the peace process.

My friends. Don't you understand that the cottage cheese, the gasoline, bread and everything would cost so much less if we were not occupying the west bank? Don't you realize that the roads to the settlements, the buildings, the infrastructure investments, are all costing you so much more than cheese? Have you any notion of what our education system. our healthcare, everything would look like with an extra 50 BILLION dollars that we have so far poured into the west bank?

Instead, people are clicking "Like" on Facebook, and lazy reporters are making big headlines out of it. Cool for you. Everyone feels important, and feels like you are active, and fighting for our futures. How many of you have actually stopped buying the product you said you are banning? How many of you feel like you are really accomplishing something meaningful?

I find it so hard to see people feel like they are doing something important, when in fact we have long stopped trying to change the things that really matter. It is like we have grown so weary of things here, of the ability to bring change, that we settle for some crappy triviality that the big bosses still let us play with. so we feel like we matter.

I'm not saying we should stop fighting for consumer rights. Things really are hard here in that regard. But seriously, of all the fights to be fought, is this the first and most worthy of fights? Take your cottage energy and and do something more. Try to help someone that needs help. We have so many here that need to worry about more pressing things than the price of cheese.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

כשר לפסח – עאלק

(English text below the Hebrew Text)

ראשית, התנצלות, על חוסר כתיבה לאחרונה. אני שוב פה איתכם.

שנית, חידון קצר – מי מהמוצרים הבאים לדעתכם כשר לפסח, ומי לא:

לחמניות כשרות לפסח

לחמניות כשרות לפסח

שישיית בירה

שישיית בירה

מידי שנה ההיצע הולך ומשתכלל, והחיקוי נהיה דומה יותר ויותר למקור. "חג המצות" לשעבר הצמיח תעשייה ענקית של מוצרים "כשרים לפסח", כי הם עשויים מקמח מצות. לחמניות, עוגות, מה לא.

לי יש בעיה עם זה. קראתי את ההגדה, קראתי את הסיפור על יציאת מצרים בתנ"ך. המצות נועדו לזכור את זה שלבני ישראל לא היה זמן, אז הם הכינו מצות ולא לחם. לכן, מצווה עלינו לאכול מצות, ולא לחם. אני מצטער, אבל לדעתי לעשות מצה, לרסק אותה, לעשות מזה קמח, ומזה לחמנייה, זה לא רק לא טעים, אלא מאד מאומץ ולכן חורג מרוח החג. אם כבר, אז פיתה רגילה זה כבר קרוב יותר למצה מלחמניה מגעילה שהוכנה מקמח מצות. ואני לא קראתי בשום מקום שאסור לשתות בירה, או ויסקי, או שלבן שלי אסור לאכול גרבר ירקות כי זה לא כשר לפסח. איזה אבסורד זה!!!

אני שומר לעצמי את דעתי על אנשים שמאמינים באל, ומכבד אותם. אבל לחמניה כשרה לפסח, או מעלית של שבת, או כל גאדג'ט מטורף שעושה כאילו אתה שומר ובעצם ממשיך עם החיים כרגיל, מביאים לי את הסעיף.

די לזיוני השכל, אנא, חזרו למציאות. אם אתם כבר אוכלים לחמניית מקמח מצות, תפסיקו לעבוד על עצמכם ותזמינו לחם רגיל. ותעזבו את הבירה שלי לנפשה.

זה כל מה שיש לי לומר על זה.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

Kosher for passover, As if?

First, an apology for not writing much lately. I am now back in the groove.

And now, a quick pop quiz – which of the 2 items above is kosher for passover?If you chose the beer over the buns, you are wrong. Absurdly enough, and this gets more sophisticated every year, people are inventing more and more elaborate "kosher" buns, cakes and bread, that are simply made from Matza that was ground into flour. Now I have a problem with this. From what I know of passover, we are celebrating the memory of the Israelites escaping Egypt in a rush, who did not have time to make bread and therefore ate Matza. Therefore, we are supposed to eat the quickly made matza and not bread. Making Matza, grinding it to flour, and then making bread from it is a highly elaborate operation, and therefore misses the point completely in my opinion.

If anything, a simple Pita bread sounds closer to the spirit of things than these new Matza buns. And to go from here to banning beer, whisky, or making baby food non kisher is just crazy. There is no passage about baby food in the Hagada!

I will keep to myself my opinion on religion, and I respect the peoples choice to believe. However, The kosher buns, the Sabbath elevator, or any other smart-ass gadgets that are meant to let you think you are keeping with tradition while completely missing the point, just make me laugh.

So please, cut the BS, and if you are eating the passover buns, just eat regular bread. AND LEAVE MY BEER ALONE.

That is all I have to say about that.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here