גול גול גול גול גוווול!!! (למי אכפת?)

English text is below the Hebrew post.

יש לי כמה דברים טובים לומר על המונדיאל.

1. כשהייתי בן 24, טיילתי באסיה. היה מונדיאל, ובמשך חודש זכיתי לטייל בכל האתרים הכי יפים בלאוס בלי שנפש חיה תטריד אותי כי כולם היו דבוקים למסך.

2. כשהתחלתי לצאת עם אורלי, קרה לי סיפור ממש מצחיק עם משחק כדורגל. ישבנו בבאר שהקרין את המשחק (שוב מונדיאל). אני שתיתי להנאתי והסתכלתי על חתיכות. אורלי (שממש מבינה בכדורגל) היתה דבוקה למסך. הבחור שישב לידי על הבאר טפח לי על הכתף ושאל "אחי" (כבר מתחיל לא טוב), "מה השם של השופט האיטלקי הזה עם העיניים הבולטות?". כמובן שלא היה לי מושג. אבל על רושם צריך לשמור, אז השתמשתי באחת מהבדיחות שלמדתי על פילוסופים (בדיחה 4 פה) ואמרתי לו "נו באמת, על שאלה כזו אפילו חברה שלי יכולה לענות" והפניתי לו את הגב. במבוכה הוא פנה אליה, שאל שוב, והיא פלטה בביטול "לואיג'י קולינה" לפני שפנתה מיד חזרה למשחק.  מזל שהוא לא ראה כמה צחקתי, כי היה עצוב בלהרגיש נבוך עם עצמו.

3. זה תירוץ נחמד לשתות בירה ולבלות עם חברים.

זהו. זה מה יש לי.

באמת. כדורגל לא ממש מזיז לי. אני כבר יודע איך לזייף עניין בנושא פשוט כדי שלא אצטרך להסביר למה זה לא מזיז לי (כאילו שמבקשים ממישהו להסביר למה הוא לא מתעניין באופרה). אתמול בערב הצלחתי לנהל שיחה של כמה דקות שלמות עם בעל מסעדת שיפודים על המשחק של הולנד לפני שאורלי הסגירה אותי.

הנה חברים טובים שמבינים לליבי

באמת, אם אתם בקטע, תיהנו. אם יש בירה טובה תקראו לי, אני לא אהרוס. מונדיאל נעים. אני הולך לראות סרט.

Gooooooooal!!!

I do have a few good things to say about the word cup, if you force my hand.

1. When I was 24 and backpacking in Asia, I did spend a great month visiting the most wonderful places in Laos, having them all to myself while the rest of the Backpackers were glued to the TV.

2. When Orly (who loves the game) and I started dating, we found ourselves in a bar, with a world cup game playing on the big screen. She was glued to it, I was looking around the bar when the guy sitting next to me says "Hey man, what's the name of that Italian referee with the big eyes?". Uh oh. Alarm. Cover about to be blown. I used a philosophy joke (yes, they exist, see joke #4 here) and dismissively said "That is such a simple question even my girlfriend would know" and turned to the game. The guy had no alternative and asked Orly. She barked "Luigi Culina" at him, annoyed that he disturbed her at the game and turned right back  to the action. He was too busy feeling embarrassed to see me smirking :)

 3. It is a nice excuse to have a few beers and have fun with friends.

but that is it really.

I just don't care that much. I did learn how to fake it to avoid having to answer why I don't like sports (as if they would care so much or be so surprised if I said I don't care for the Opera). Yesterday I managed to talk with a restaurant owner about the Netherlands winning for about 5 minutes before Orly gave me away (I never actually watched the game.)

A bit like these guys

So. If it is your thing, enjoy. If you have cold beer and want company, call me. Otherwise, enjoy the world cup. I am gonna watch a movie.

גם השמים בוכים

גם השמים בוכים הבוקר. כן. יורד גשם ביוני.
ארבעים ושבע שנים לטרגדיה של ישראל. הנצחון הצבאי האדיר שהפך לטרגדיה אזרחית איזורית. מליוני אנשים סובלים, כואבים, פוחדים. משני הצדדים של חומה גבוהה ומפרידה. ומפחידה. כי מאחורי חומה כזו יש רק מפלצות.
לא מעניין אותי הטיעונים שלכם לחומה וכמה היא טובה. לא מעניין אותי שאתם חושבים שאין פרטנר או כמה טעויות הצד השני עשה.
בשבילנו. בשביל הילדים שלנו. די.
כל כך הרבה שנים. זה צריך לצעוק עד לב השמיים. כמה זה מיותר. כמה כאב, סתם.
אני מכיר כמה אנשים בצד הזה, וגם כמה בצד ההוא. יש מספיק שפויים, מספיק אנשים שכל מה שהם רוצים זה פשוט לחיות בשקט, שזה לא ייאמן שאנחנו במעגלים של אלימות ושנאה שלא נגמרים כמעט חצי מאה.
תסתכלו מסביב. כמה טוב יכל להיות לנו. אם רק.
תסתכלו למעלה. לשמיים. לעננים. אפילו הם בוכים.

Even the sky is crying this morning. Yes. It is raining in Israel. In June.
Our tragedy is now fourty seven years old. The fantastic military victory that turned into two nations' tragedy. Millions of prople suffering, hurting, fearing. From both sides of that tall separation wall. That scary wall. Of course scary, behind such a great wall only monsters dwell.
Spare me your arguements about how nessecary and useful and great it is. I don't care if you think there is no partner on the other side or how many mistakes THEY made.
For our sake. For our childrens sake. Enough.
So namy years. It should shout up to the sky. How pointless and sensless. So much pain, all unneccessary.
I know a few people on this side of the wall. I know some on the other side. There are enough of us that are sane, peaceloving people, that ijust want to live pur lives. It should have sufficed. It is unbelievable that we still live in this neverending spiral of violence and hate for almost half a century.
Look around you. How good this life, this place could be. If only.
Look up. At the sky. At the clouds. Even they are crying.

ילד הולך לצבא.

(English text follows)

פוסט מיוחד לקראת יום הזכרון, חלק מפרויקט פרלמנט האבות.

אני ממש זוכר, שכשהגעתי לגיל 17 וקיבלתי צו ראשון, אמא שלי הסבירה לי שהיא ואבא חשבו שכשאגדל כבר לא יהיה צבא. כמה נאיבי ומקסים זה היה מצידם. אולי אנחנו דור אחר, אולי סתם אני ציני. אולי המציאות השתנתה. ברור שיש לי שאלות רבות על איך תיראה המדינה בעוד 14 שנה כשיואב יגדל, אבל מדינה ללא צבא? כפי שבני הדור הצעיר אומרים – "פחחחחחחחח!!"

לקראת הגיוס שלי, נקרעתי מבפנים. הרי גדלתי בארץ, הייתי מדריך בצופים, עברתי את כל תהליך הדוקטורינציה הישראלי בהצלחה והאמנתי במדינת ישראל, בהגנה על המולדת. בחשיבות לשמור על המדינה הקטנה והנהדרת שלנו מפני אויביה. יאללה לקרבי! מצד שני, גדלתי להאמין באידיאלים חירות, שוויון, אי-אלימות, והיה לי קשה מאד לחבר את ההסתייגות הקשה שלי מפתרון סכסוכים באלימות עם השירות בצבא. בייחוד כשהרגשתי בצורה מאד חזקה שמרבית העבודה של הצבא היום אינה הגנה על המולדת אלא שיטור על עם אחר. שהשחור-לבן שגדלתי עליו של טובים מול רעים, של הגנה על המולדת כבר דהו. שיש הרבה מאד אפור. שיש הרבה מוות מיותר ושלא ברור לי שהמטרה ראויה. תודה לאל שהצבא פתר לי את הדילמה כשהציבו אותי במודיעין, רחוק מהרובים והאלימות האמיתית. אני מאד מקנא לפעמים בחברים שעדיין מרגישים את אותה שליחות.

עברתי את השירות הצבאי. שלוש שנים. לעצמי אני אומר שהצבא עזר לי להתבגר, שלמדתי שם הרבה. ששלוש שנים מהחיים זה לא מחיר כבד לשלם. אבל זה כן. הזמן שלנו בעולם הוא משאב יקר, מתכלה, שאינו חוזר. העובדה שכולנו מוסרים שלוש שנים מחיינו לא אמור להיות כה טריוויאלי, כה מובן מאליו. זאת לפני שנכנסתי לדיון על אלו שנפגעים בגופם, בנפשם, או לאלה שבכלל לא מסיימים את השירות וקבורים בהמוניהם סביבנו.

ממרום שנותי אני משוכנע שאם היו מגייסים לצבא רק בגיל שלושים, לא היו יותר מלחמות. לא היו יותר צבאות. כי בגיל שלושים אתה כבר מבין שהחיים נגמרים. אתה כבר לא חושב שתחיה לנצח, ולא קונה בכזו קלות אידיאלים שיכולים להרוג אותך. בגלל זה הם מגייסים ילדים בגיל 18 – צעירים וטיפשים.

ועכשיו השאלה הקשה באמת: מה עם יואב? מה עם יעל? איך אשלח את הילדים שלי לשם? איך אני ארצין פנים ואסביר שזה חשוב, שחייבים, כשאני כבר לא מאמין בזה בעצמי?

על יעל הקטנה עוד קשה לי לחשוב בכלל. אבל יואב כבר משחק פה בבית בטובים נגד רעים ויורה במפלצות. וזה טבעי, אבל זה מעביר בי חלחלה. כי אני מדמיין אותו חייל.

אני לא רוצה שהוא יילך לצבא. הנה, אמרתי את זה. לא רוצה. כמו שקרה לי בברית המילה שלו, אני רוצה לקחת אותו בידיים שלי ולברוח רחוק רחוק, שאיש לא יפגע בו. אז נכנעתי לתכתיבים של הסביבה שלא הסכמתי איתם, וזה הרג אותי.

אבל אם נחיה כאן? אם הוא יהיה ילד נורמטיבי. החוק מחייב. ומה אז? אם יגיד שהוא לא רוצה, נדון על זה יחד בבגרות, ואציב לו את הצדדים הטובים והרעים של כל אפשרות. לא אלחץ. אם ירצה להתגייס, לא אעמוד בדרכו, אבל אז אתפלל שייפול על גלי צה"ל. על מודיעין. שיהפוך למורה. שייכנס למערכת אבל יעשה בה טוב. ישתמש בשכל שלו, בטוב ליבו, לעזור לאנשים. שלא ירים יד על אף אחד, ויהיה רחוק כמה שאפשר מאנשים שיורים אחד על השני. אני לא אומר שיבזבז את חייו בתפקיד חסר חשיבות. רק שלא יחווה את האלימות והדילמות הבלתי אפשריות שמציב הצבא בפני החיילים בחזית. וגם מחסום קלנדיה זה חזית. 

כל יום זכרון אני נחרד מחדש. אני מתגעגע לשני חברים שלי שכבר אינם, שמתו סתם, הרבה יותר מידי צעירים. הזכרונות שלי מהם חזקים, כמו גם הזכרון של עצמי שוכב על הספה בתנוחה עוברית, בוכה עליהם, כששמעתי שנהרגו. כל יום זכרון אני כואב, בוכה בשקט, ומתקשה משנה לשנה יותר ויותר במעבר הזה לעליצות של יום העצמאות.

כמה טוב יש במדינה הזו. וכמה כבד המחיר שאנחנו משלמים על הזכות לחיות פה. עכשיו, כל יום מחדש, אני תוהה האם זה הדבר הנכון בשבילם. בשביל שני הקטנים האלה. שעוד לא בכו משום דבר יותר רציני ממכה בברך.

.

כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג. כל פוסט חדש יגיע אליכם, ללא פרסומות, או שטויות. המייל שלכם לעולם לא יימסר לאחרים.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

רשימת הפוסטים המלאה:

דואג לילדים: ברק שטרית - קרבי זה הכי, אבא?

עם רסיס בירך: אליסף יעקב - שניים קפה, אחד סוכר.

בנאמנות אמיתית: טל חן - אחריי.

מטיל ספק: גבריאל ויינמן - תם טקס יום העצמאות. תחלנה חגיגות יום הזיכרון.

בועט במוסכמות: עומר להט - לא כולם חייבים לעשות צבא.

סומך ובוטח: גיא רוה - עוד 7 שנים ואיתי על מדים.

נלחם בסטטיסטיקה: אילן שיינפלד - שני זוגות נעליים צבאיות.

 baby with gun 3

A boy goes to the army

I clearly remember how, when I reached 17 and got my draft order, my Mom told me how she and dad thought that when I grow up we would no longer have to go to the military. How charming and naïve it was of them. Maybe we're a different generation, or maybe I'm just cynical. Maybe the reality has changed. Obviously I have many questions about what our country will look like 14 years from now when Yoav is older, but no military? As the younger generation says – "Pffffffffffffffff!!"

Coming up on my draft date, I was torn inside. After all, I grew up here, I was a scout master, I went through the entire Israeli indoctrination process successfully and I believed in Israel, in defending our homeland. In the importance of keeping our wonderful little country safe from its enemies. On to Combat Service! On the other hand, I grew up believing in the ideals of liberty, equality, non-violence, and it was very hard for me to connect my deep dislike of resolving conflicts violently with the thought of military service. Especially since I felt very strongly that most of what the military does today is not defending our country but policing another people. That the black-and-white I grew up with of good vs evil and defending my country have faded. That there is a lot of grey. A lot of unnecessary death for a goal that I'm not sure is worthy. Thank god the military solved my dilemma by assigning me to military intelligence, far from the guns and real violence. Sometimes I really envy my friends that still feel that sense of a higher calling.

I made it through my service. Three years. I tell myself the military helped me mature, that I learned a lot there. That three years of my life is not a high price to pay. But it is. Our time in this world is a precious, diminishing, non-renewable resource. The fact that we all give three years of our lives shouldn't be so trivial, so taken for granted. I say that before even discussing those hurt in body, and mind, and the many who never got to complete their service and are buried all around us.

At my age I'm convinced that if they only drafted thirty-year-olds, there would be no more war. No more armies. Because at 30 you realize life is finite. You no longer think you'll live forever, and you don't easily buy into ideals that could kill you. That's why they draft 18 year old kids – young and stupid.

And now, the really hard question: what about Yoav? What about Yael? How will I send my kids there? How can I keep a straight face and tell them it's important, that you have to, when I don't believe it myself anymore?

It's still hard for me to even think that about little Yael. Buy Yoav is already running around here playing good vs. bad guys and shooting at monsters. While completely natural, it horrifies me because I imagine him as a soldier.

I don't want him to go to the military. There, I've said it. I don't. Like I felt at his Briss, I want to take him in my arms and run far far away, where nobody can hurt him. Back then I succumbed to social norms that I didn't agree with, and it killed me.

But if we live here and he's a normative kid, the law is clear. And then what? If he says he doesn't want to, we'll discuss it together, and I'll pose the good and bad sides of each option. I won't push him. If he wants to enlist, I won't stand in his way, but then I'll pray he ends up in IDF Radio. In military Intelligence. Become a teacher. Go into the system but do good within it. Use his brains, his kind heart, to help people. Not raise his hand over anyone, and be as far away as possible from people shooting at each other. I'm not saying that he should waste his life in an unimportant role. Just not experience the violence and impossible dilemmas the military faces soldiers on the front lines with. And Kalandia Checkpoint is also the front line.

Each Memorial Day I'm horrified again. I miss my two friends who are gone, who died for nothing, far too young. My memories of them are vivid, as is my memory of myself lying on the couch in the fetal position, crying over them, when I heard that they died. Every memorial day I hurt, and cry quietly, and find this immediate transition to the Independence Day festivities the same evening harder and harder.

There is so much good in this nation. And how heavy is the price we pay for the right to live here. Now, every day anew, I wonder if it's the right thing for them. For these two little ones. Who haven't cried over anything more serious than a bruised knee yet.

.

As I don't post every day, please subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

אני קניתי בית (טוב, דירה) בארץ ישראל.

עזבתי את תל אביב לפני כחמש שנים, בערך כשהתחתנתי עם אורלי. עברנו לרמת גן בגלל שתל אביב נהייתה סיוט לשוכרים. שיחקנו עם הרעיון של לקנות דירה, ואפילו חשבנו על בית קטן עם גינה שדרש שיפוץ ברמת חן. הבית הדו משפחתי הזה עלה שני מליון ש"ח, ואמרנו לעצמנו שזה מחיר מטורף אז בוא נחכה קצת, שהמחירים יירדו. אותו בית יימכר היום באיזור הארבעה מליון שקלים.

באקט של גאונות נדל"נית, ויתרנו אז על הרכישה, ודחינו את זה עד שמחירי הדירות כמעט יכפילו את עצמם. לפני כשנה בחרנו דירה שהתאהבנו בה לחלוטין, וקנינו. הצטרפנו לאלפי הזוגות הצעירים שקנו דירה במחיר מטורף, משכנו את עצמם עד שיהיו מכוניות שעפות, ועכשיו מתפללים שרק לא יירדו המחירים כי אז שוב נצא טמבלים ברמות.

אנחנו מאד אוהבים את הדירה שלנו. היא יפה ומקסימה ואנחנו עובדים כל הזמן להפוך אותה יותר ויותר לבית, ככל שהתקציב מאפשר.  אותו תקציב שמתחלק עם שני ילדים בגן, עם המשכנתא, האוטו, הסופר…

אנחנו זוג עם מזל, כך נראה. היתה מספיק עזרה מההורים, שיחד עם החסכונות שלנו, קנינו דירה שממש אהבנו. הרבה זוגות יתחלפו איתנו. אני יודע. אבל.

אני עובד בחברת הייטק. אני מרויח מעל הממוצע בשוק. משכורת יפה, שיחד עם אורלי שגם מרויחה טוב, מאפשר לנו להחזיק את הראש מעל המים בסוף החודש. מעמד הביניים המתוסכל זה אנחנו. ופה אני מרגיש אחראי: את המשכורת שלי אני חייב להביא. נקודה. חלומות על לימודי תואר שני? פנטזיה לעזוב הכל ולהפוך למורה/סופר/נהג מירוצים/סמי הכבאי? איפה. המשפחה שלי מסתמכת עלי להביא כל חודש תלוש שכר. ולמרות כל השיחות על שוייון, וכל פנטזיות האבא המעורב, יש פה בעיה אמיתית.

כמה אני יכול לסכן את הקריירה שלי כעת, בשביל להיות עם האישה והילדים? אני תיכף בן 38. מרבית אנשי ההייטק לא מוצאים עבודה אחרי 40, אלא אם הם מטפסים בסולם הניהול. יש לי שנתיים לככב, או לחדול. רק שבאותן שנתיים אני רוצה להבגיע הביתה מוקדם להיות עם הילדים. לבלות בערב עם האשה. כמה אנשים אתם מכירים שטיפסו בעולם ההייטק כשהם הולכים הביתה יום, או יומיים בשבוע בשלוש וחצי?

אם אני רוצה להיות נאמן לבית שלי, אני צריך לחזור הביתה ולקחת חלק בחיים של המשפחה שלי. אם אני רוצה להיות מסוגל לממן את הדירה שלי, אני חייב להיות איש הייטק מוצלח, ולעבוד כמו משוגע.

אני האבא. אני הגבר. אני המפרנס, גם אם לא היחידי. וזה מלחיץ.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

I bought a home (well, an apartment) 

I left Tel Aviv five years ago, around the time I married Orly. We moved to Ramat Gan because Tel Aviv became a renter's nightmare. We toyed with the idea of buying a place, and even though of a small house with a yard that required renovating in Ramat Hen. That two-family house cost two million NIS, and we told ourselves that this was an insane price, so let's wait a little for the prices to come down. That same house would sell today for around four million.

In an act of real-estate genius we stopped looking, and waited until housing prices nearly doubled. About a year ago we picked an apartment that we absolutely fell in love with, and we bought it. We joined thousands of young couples who bought an apartment at an insane price, mortgaged themselves until cars will fly, and now pray that prices don't drop so we don't look like world class idiots.

We really do love our place. It's beautiful and charming and we keep working to make it a home, as much as budget allows. The same budget that keeps two kids in preschool, pays the mortgage, the car, the supermarket groceries…

We're a fortunate couple, I guess. We had enough help from our parents, and together with our savings, we were able to buy an apartment we really loved. Many couples would trade with us. I know. But.

I work in High Tech. I make above average wages. A nice salary, that, together with Orly's salary (which is also nice), allows us to hold our heads above water at the end of the month. WE are the frustrated middle class they keep writing about. And here's where I feel responsible: I have to bring in my paycheck. Period. Dreams about a Masters Degree? Fantasies about leaving everything and becoming a teacher / writer / race car driver / Fireman Sam? Forget it. My family depends on me to bring in a paycheck every month. And despite all the talk about equality, and all the "involved Dad" fantasies, there's a real problem here.

How much can I risk my career right now to be with my wife and kids? I'll soon be 38. Most high tech employees over 40 can't find a job, unless they climb up the management ladder. I have two years to become a star, or it's over. Only in those two years I also want to come home early to be with the kids. To spend the evening with my wife. How many people do you know climbed the high-tech corporate ladder while going home at three thirty once or twice a week?

If I want to be loyal to my home, I need to come home and be a part of my family's life. If I want to be able to finance my house, I need to be a successful high-tech employee and work like crazy.

I'm the dad. I'm the provider, even if not the only one. And that's frightening.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

 

כשיואב הלך לגן בפעם הראשונה

מומלץ לשמוע בזמן הקריאה :)

כרשמנו את יואב לגן, זה היה פרוייקט. סקרנו כל כך הרבה גנים. בדכנו בשב"כ כל גננת, עשינו בדיקות ביומטריות לארגז החול. ביקורת רפואית למטבחון.
כשהוא הלך לגן בפעם הראשונה הוא היה כל כך קטן. פחדתי קצת. איך אני מוסר את הדבר הכי יקר לי בעולם בידי אשה זרה. איזה אבא רע אני שאני רושם את הילד גם ליום שישי, איך אני לא רוצה לבלות איתו כל שניה. מה יהיה אם האוכל לא יהיה בדיוק מה שנראה לנו שהילד צריך.

התחלנו משהו חדש, והגישה הבסיסית שלי היתה פחד. זהירות. יואב הלך לגן ביום הראשון חסר דאגות. קרה משהו חדש סביבו, והוא קיבל את זה בסקרנות וחיוך. צעצועים חדשים, רעשים חדשים, ריחות חדשים, טעמים חדשים.

טוב, ברור שאני בונה פה מטאפורה ואני לא באמת חושב שיש הרבה אלטרנטיבות כשאתה בן חצי שנה. כן?

אבל אני חושב על כמה אנחנו מפחדים משינוי. ממשהו חדש. ספרים שלמים מבוססים על הגישה שלנו לגבינות שזזות. הלוואי שיכולתי קצת ללמוד מהילד הקטן הזה. שיכולתי קצת יותר להתרגש מהחדש. קצת פחות לחשוש ממנו. לבוא לעולם עם ידים פתוחות וחיוך. קצת יותר להיות ילד קטן שהולך לגן.

יואב, אתה מלמד אותי דברים על החיים מהיום שנולדת. אוצר שלי.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

When Yoav Started going to Daycare

When we were looking for a daycare center for Yoav, our first born, it was a major project. We checked out a million places. We made the sandbox take a lie detector and sent all the kitchen utensils to the FBI for screening. We interviewed each nanny in a dark room with bright lights in their faces.

The first day he went to daycare, he was so small. I was a bit scared. How can I be giving the thing most precious to me in the world to a stranger? How does that make sense? Am I a bad father that I am also enrolling him to go on Fridays when I am not working? Shouldn't I want to spend every second I can with him? What if the food is not what he needs? what if…

We were starting something new in our life, and my basic starting point was fear. Caution. Yoav, on the other hand, was completely fearless. Not a worry in the world. Something new was happening, and he accepted it with curiosity and a smile. New toys, new smells, news sounds and tastes.

OK, I do know that I am building a metaphor here. A six year old doesn't really have a lot in common with an adult.

But it did make me think about how we react to change. To something new. There are whole books around our attitude to cheese that was moved.. I do wish I could learn a bit from that little boy. That I could be a bit more excited about the new stuff. A bit less fearful and careful. To approach the world with open arms and a smile. A bit more like that little boy on his first day in Daycare.
Yoav, you precious boy. You have been teaching me things from the day you were born.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

סקס אחרי הלידה, ושאר אגדות.

טיוטה ראשונה של הפוסט שלי על סקס אחרי הלידה: 

אני לא יכול לדבר על דברים שאין לי שום נסיון בהם. שבוע טוב.

טיוטה שנייה של הפוסט שלי על סקס אחרי הלידה

סקס אחרי הלידה, סנטה קלאוס, שלגייה וג'סטין ביבר הולכים ברחוב ורואים שטר של 100 שקל. מי מרים אותו? ג'סטין ביבר, כי כל השאר קיימים רק באגדות.

טיוטה שלישית של הפוסט שלי על סקס אחרי הלידה:

קשה לי לדבר על זה. מהרגע שביקשו מאיתנו להתייחס לזה, אני דוחה את הכתיבה. לפני כמה ימים, מישהו פרסם שאלה בקבוצת פאפאזון על כמה ילדים יש לכם, וכמה פעמים בשבוע אתם שוכבים. התשובות היו מגוונות ומלאות הומור מריר. "בשבוע? הצחקת אותי", "מה זה סקס?", "אם היית שואל כמה פעמים בשנה היינו מגיעים למספרים שלמים" וכולי. היה לי עצוב לראות את זה.
אין ספק שהמצב היום שונה מהמצב כשהיינו רווקים. אבל זה שטחי להסתכל על הסקס לבד. הכל השתנה.

לא יודע עליכם, אני מבלה את רוב הזמן כזומבי. חוסר שינה כרוני, עיגולים שחורים מתחת לעיניים, עם ימים שמתחילים בבכי של תינוק בחמש בבוקר, ודקת השקט הראשונה היא האויר שאני לוקח בשמונה בערב, כשיהלדים סוף סוף ישנים ואפשר להתחיל לסדר את הבית. למי יש זמן, כוח, אנרגיה למשהו בכלל?

אני שוקל יותר מאי פעם, אני מוזנח פיזית, טיפה כרס וראש מלא דאגות. כבר זמן ארוך שהחיים הם מאבק להצליח למצוא כמה דקות של תקשורת עם האשה שאני אוהב. כשחיים כמעט כמו שני מנהלי פרויקט מותשים, למה בדיוק ציפיתם?

טיוטה רביעית של הפוסט שלי על סקס אחרי הלידה: 

היה לי שבוע לחשוב על זה. שבוע שלם, לפני שהפוסט צריך להיות גמור. עם או בלי קשר, השבוע היה לי שבוע נהדר. כשאתה במצברוח טוב, הילדים שלך מרגישים את זה, ומתנהגים אחרת. ילדים הם כמו מגבר. כשאתה לחוץ ועצבני, הם יטריפו את דעתך. כשאתה רגוע ושמח, הם עושים אותך מאושר. והאשה שלי, היא הרבה פעמים די אותו דבר.

אבל השבוע – לקחנו הכל בקלות. לא התרגשנו. הסתדרנו עם הילדים נהדר. גם אם קצת עייפים, לא נורא. פתאום מחייכים אחד לשני. עושים מחוות קטנות. צוחקים ביחד. שלא יהיה לכם ספק, לא כל רגע השבוע היה גן עדן, ושבוע הבא כנראה שיהיו עוד רגעים קשים. אבל השבוע, הצלחנו.

היא ואני, אנחנו באותה סירה, לטווח מאד מאד ארוך. כשהיינו שני צעירים חסרי דאגות היה קל מאד לקפוץ אחד על השני. היום, יותר קשה. אבל לא בלתי אפשרי. קל נורא לחרוק שיניים ולהתלונן. מבטים מאשימים זה בחינם. אבל תזכרו שניה כמה השקענו בהתחלה, בחיזור. בלהקסים ולהרשים את בני הזוג. אני יודע שאתם עייפים. אבל קחו רבע מזה, ותשקיעו בזה שיהיה לבני הזוג קצת טוב. שירגישו תשומת לב, אהבה, השקעה.

מסקנה? סקס זה כמו הבטן השטוחה שלכם. בגיל 20 זה בא טבעי. בגיל 37, צריך לעבוד על זה, אבל חשוב לזכור, שזה אפשרי.

.

כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

single-man-cartoon

.

Sex after childbirth and other myths. 

My post about sex after childbirth, 1st draft: 

I can't really talk about things I have no experience about. Have a good day.

My post about sex after childbirth, 2nd draft:

Sex after childbirth, Santa Clause, Snow White and Justin Beiber are walking down the street and see a $100 bill.Who picks it up? Justin Beiber, as the other three only exist in fairy tales.

My post about sex after childbirth, 3rd draft:

I find this subject hard to discuss. From the moment we were asked to write about this, I kept pushing it back. A few days ago someone asked in a fathers group in Facebook "How many kids do you have and how many times a week do you have sex?" The answers were varied, and full of dark humor: "Times a week? Funny.", "What is sex again?", "If you asked how many times a year, I could talk about whole numbers". You get the gist of it. It was very sad for me to read.

There is no doubt that things are not the same as they were when we were young bachelors. But it is very shallow to look just at sex. As everything is different.

I don't know about you, but I spent most of my time like a zombie. Chronically sleep deprived, dark circles under my eyes, with long days that start at 5 am with a baby crying, and my first deep breath is at 8 pm, when the kids have gone to sleep and we finally have time to start organizing a messy house. Who has time, energy, willpower to do anything at all?

I weigh more than I ever did. I neglect my appearance, have a bit of a beer belly and a head full of worries. For a long time now my life has been a struggle to find a few quiet moments of quiet to talk with the woman I love. When the two of you are living like two overworked project management, what do you expect?

My post about sex after childbirth, 4th draft:

I had a whole week to think about this, before this post was due. With or without a connection, this has been a really good week. When you are in a good mood, your kids feel it, and behave amazingly. Kids are like an amplifier. When you  are stressed and grumpy, they will drive you up the wall. When you are calm and happy, they will fill you with joy. And my wife, she is sometimes the same.

But this week, we took it easy. No stress. The kids were great. We may be a bit tired, but its not that bad. Suddenly, we are smiling to each other. Doing small gestures for each other. Laughing together. Have no doubt – Not every second was blissful. And next week will have its pitfalls too. But this week, we pulled it off.

She and I are in the same boat, for the long run. When we were young and careless, we found it very easy to jump on each other. Today it is not that trivial. But it is not impossible. It is really easy to be grumpy, to complain, to feel neglected and resentful. Accusing looks are for free. But remember for a moment how much energy we spent at the beginning – courting each other, trying to impress and charm. I know you are tired, but take just a fraction of that energy and use it to make your better half feel good. Appreciated. Loved.

Bottom line? Sex is like your flat belly. When you are 20, it comes with no effort. When you are 37, you need to work at it. But keep in mind, it is achievable.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

 

שקרים קטנים

אני באמת מנסה ללמד את הבן שלי לא לשקר. ואני עושה את זה ע"י דוגמה אישית נהדרת. להלן מילון מקוצר לכמה דברים שהוא שומע ממני על בסיס כמעט יום יומי:

  • "נגמרה הבטריה" – לא, אין לי כוח שתשחק עוד קצת עם האייפון/אייפד/הצעצוע המעצבן שסבא קנה ועושה המון המון רעש.
  • "זה אוכל רק לגדולים" – דוד שלך הביא לי את הדבר הזה שאני ממש אוהב מארצות הברית, נשארו שלושה, ואתה תעריך במבה באותה מידה, אז לך מפה.
  • "זו שתיה רק לגדולים" – תקף כשזה ויסקי, אבל אני גם לא רוצה שתתרגל לשתות קולה. Do as I say, don't do as I do
  • "הספארי סגור היום" – אני יודע שזה כיף, אבל אנחנו כבר מכירים את כל הזברות ברמת שם פרטי.
  • "גם אבא ואמא הולכים לישון עכשיו" – בהנחה שלראות פרק של "משחקי הכס" עם פופקורן זה לישון. האמת, שככל שעובר הזמן, זה פחות ופחות שקר. השבוע קרסתי פעם למיטה בשמונה וחצי.
  • "אני לא יודע איפה הטושים שלך" – אני יודע בדיוק. הם מעל המדפים במטבח, מאחר וסגול מקושקש הוא לא בצבע האהוב עלי לקירות בסלון.
  • "אם תאכל יותר ממתק אחד ביום יהיה לך כאב בטן" – הוא כבר הוכיח מדעית ביום ההולדת האחרון של חבר מהגן שהבטן שלו עמידה גם בקילו מאתיים של סוכר מרוכז עם צבע מאכל, אבל בינתיים הוא עדיין מאמין לזה
  • "ווואאאאאאאו איזה ציור יפה!" – אז כנראה שהקשקוש הזה שדומה לקשקוש הקודם ולזה שיבוא עוד מעט לא יהיה תלוי במוזיאון תל אביב, אבל חייבים לפרגן, לא?
  • "כמה שהתגעגעתי אליך!" – טוב, לא להחמיץ מבטים. באמת התגעגעתי. ואז התחבקנו. ועכשיו אני מתגעגע לשקט, לסלון המסודר, ולהתכרבל בשקט עם אמא שלך בסלון. ככה זה.
  • "כוווולם מורידים נעליים כשנכנסים הביתה" – או לפחות כל הזאטוטים שמנסים להבריח הביתה את הרגז החול מהגן בתשלומים. ראו תמונה של הברחה מממוצעת שנתפסה סמוך לגדר המערכת.

מה איתכם? גם לכם יש כאלה? לשתף לשתף לשתף!

.

כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

photo

Little Lies

I am trying my best to teach my son not to lie. I do that by providing an excellent example. Attached is a short dictionary to some of the things I tell him on a daily basis.

  • "The battery is dead" – No, I really don’t want you to play some more with the iPhone/iPad/annoying toy grandpa got you that makes that nagging noise.
  • "This food is only for grownups" – your uncle brought these Twinkies all the way from the USA, I have only 3 left, and you will appreciate a biscuit just as much. Now go away.
  • "This drink is only for grownups" – completely valid when I am having some whisky, but I also don't want you drinking too much Coke. Just do as I say, don't do as I do.
  • "The Zoo is closed today" – It is not, and the Zoo is fun, but at this point we know each and every zebra on a first name basis.
  • "Mommy and Daddy are also going to sleep now" – Assuming watching an episode of Game of Thrones with some pop-corn means sleeping. Actually, this one becomes less of a lie as time goes by. I am so tired, I actually crashed into bed at 8:30 last week.
  • "I don’t know where your crayons are" – I know exactly where they are. On top of the cupboard in the Kitchen, as scribbly purple is not my favorite color for the living room walls.
  •  "If you eat more than one candy a day your tummy will hurt" – His friend's birthday party 2 weeks ago scientifically proved that his tummy can perfectly manage about a kilo of condensed sugar and artificial coloring, but as long as he keeps buying this excuse, I will keep using it.
  • "Wooow! What a beautiful drawing!" – Most probably this scribble, that looks just like the one that came before, and the one that will follow in a minute will not be hanging at the Tel Aviv museum of art, but you have to be supportive, right?
  • "I missed you so much!" – Ok, don't give me that look. I did miss him. And then we hugged. And now I miss the quiet, and the organized living room, and cuddling quietly with mommy quietly on the sofa.
  • "Everyone takes off their shoes when they get home" – Or at least all those that are trying to smuggle the sandbox from daycare one shoe-full at a time. Attached is a photo of a bust made yesterday, just near the house perimeter.

How about you? Got any of these? Share!

 .

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

הורה סוג ב'

(English text below)

כבר כתבתי על זה בעבר, אבל החלטתי לחזור לנושא הזה שוב. על זה שאבא הוא הורה סוג ב'. כמה כבר כתבו על זה.

לפני שבוע בערך, ראיתי פרסומת בטלויזיה. בפרסומת היה אבא, שישב בסלון וקיפל כביסה. והסביר שכשיש כתמים שקים על הבגדים של הילדים, הוא משתמש בג'ל של חברת שקר כלשהו. אבא. מקפל כביסה. בטבעיות. באותו רגע החלטתי שזה הג'ל הבא שאני קונה. זה ההפך הגמור מהפרסומות של האגיס ומטרנה, שמדברות רק לאמהות. כמה שהפרסומות האלה מעצבנות אותי. "קרוב כמו שרק אמא יודעת". תודה רבה לכם. "רק אמא מבינה מה חשוב לתינוק שלה". בלהההההה.  ואם כבר, למה לעזאזל אני לא יכול להצטרף לשוק של מאמאזון ולהחליף מוצרים לתינוק?

עכשיו ברצינות. אתה אבא. אבל לא אבא של שנות החמישים. לא מאלה שהולכים לעבוד ומפילים את גידול הילדים על האמא. לא מצפה שהילדים יחכו לך בשורה עם נעלי הבית שלך כשתחזור מהעבודה. החלפת חיתולים בלילות, טיפלת בקטנים כשהיו חולים. הכנת בקבוקים בארבע בוקר, ושרת שירים לקטנים כשכאבו השיניים. אבל זה לא עוזר. הגננת מדברת רק אל האמא כשיש משהו שקשור לילדים. נשים זרות מסתכלות עלי מוזר כשאני בחנות בגדי ילדים. אמהות מתגודדות יחד ולא מזמינות אותי להצטרף כשאני עם הילדים בפארק. יכולתי לכתוב על כל המקומות בהם אתה פחות נחשב, אבל זה קל מידי.

בסוף, גם בבית, לפעמים אני לא מרגיש שווה בין שווים. אולי כי אורלי אמא כל כך מדהימה. אולי כי אני בליבי תמיד הייתי חסר בטחון. אולי שניהם. אבל היא האמא. אני מרגיש שאני צריך להוכיח שאני אבא טוב. התפיסה שהאמא יודעת יותר טוב מושרשת אצלי בפנים. המלחמה האמיתית שלי היא עם עצמי. לא היה מפריע לי שיש עמדת החתלה בקניון רק בשירותי הנשים, אם הייתי בטוח לחלוטין שאני בסדר.

אמהות, אתן מתנהגות כאילו אתן בטוחות בהכל כי ישבתן בסמינר סודי ולימדו אתכן הכל כשאנחנו שיחקנו כדורגל? מאיפה הבטחון?

גיסתי נתנה לבעלה לקרוא איזה טור שמסביר שיום המשפחה זה יום האם. כי אמא זה משהו אחר. אז כשהגיע יום המשפחה, הוא שלח אותה לגן והלך לעבודה: אם זה יום האם, זה משמרת שלה. זו לא הדרך שלי, אבל אין ספק שבאותה מידה שכל אישה נאבקת בתקרת זכוכית מסויימת בחיים המקצועיים שלה, אנחנו לפעמים נתקלים במשהו דומה כשאנחנו מנסים להיות הורים שווים.

פגשתם את זה?

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

Second Grade Parent.

I have written about this before, but have decided to revisit this topic. The fact that dads are second grade parents.

About a week ago, I saw this ad on TV. In the ad, a DAD was sitting on a sofa, folding laundry. He was explaining that when he has some hard to remove stains on his kids clothes, he uses laundry detergent (who cares). A dad, folding laundry. There and then I knew I was going to buy that detergent. It was the total opposite of what you usually see on ads for detergent, diapers etc. These ads are always addressing the mom. Those ads annoy me a lot. "Such closeness that only a mom can know" – Give me a break! "Only a mother knows best what is best for her baby" – Blahhh.

Seriously. I am a dad. But not one from the fifties. Not one that goes to work, leaving the raising of the kids only to the mom. I don't expect the kids to wait for me in line, washed, with my slippers, when I return from work. I change diapers. I wake up at nights. I tend them when they are sick. I made bottles at 4 am, and sang them to sleep when they grew teeth.

But none of that really helps. The lady at day-care talks only to my wife. Women customers look at me strangely when I enter baby clothes shops, and moms are not very inviting when I take the kids to the park. I could write on and on about all the places where men are less considered as parents, but that would be too easy.

Because eventually, the issue is at home. Even here I do not feel like an equal. Maybe because Orly is such an amazing mom. Maybe because I am insecure by nature. Maybe both? But she is the Mom. And I feel I need to prove I am a good dad.My real war is internal, with myself. I wouldn't mind that there is a baby changing table only in the Ladies room so much, if I was secure enough with myself.

Moms – do you act so confident and know everything because you were taken to some secret seminar while we guys were playing football at school? Where do you get that confidence?

My sister in law showed her husband this article a woman wrote, explaining that "Family day" is really Mothers day. Because mothers are really those putting in the work. They are "Really" the parents. So on Family day, he went to work, sending her to daycare with the kids, as he was only the dad. that is not how I do things. But I have to say that in the same way that every woman faces a glass ceiling at work, we men face something similar when trying to be a parent.

Do you feel the same way?

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

חרא עובד או חרא אבא

(English speakers – the English text is below the Hebrew text)

כבר שנים שמדברים על איזון בין החיים לעבודה. רק שבפועל זה פחות "איזון", ויותר כמו זוג שישן בלילה עם שמיכת יחיד שמכסה את שניהם. קר לאחד, אז הוא מושך אליו, ואז השני מושך חזרה. השמיכה קצרה מידי, ואין ממש איזון.

יש מקומות עבודה בהם יש הגדרה כזו, "משרת אם". כל יום הולכים (בד"כ – הולכות) הביתה בארבע, לאסוף את הילדים מהגן. אין הגדרה כזו ברוב הסטארטאפים הישראליים. אני עובד בהייטק. לוחות זמנים לחוצים, אחריות, שעות ארוכות, ודרישה לזמינות בכל רגע שנדרש. עבדתי עם אמהות שהצליחו לקבוע עם מקומות העבודה שלהן ימים בהם הן עוזבות מוקדם לאסוף את הילדים. אבל הן שילמו על זה בעבודה מאד לחוצה, בימים אחרים בהם הן הלכו מאד מאוחר, ובד"כ לא התייחסו אליהן כמועמדות לקידום.

אני רוצה קריירה. אני רוצה להיות אבא. לא רק להגיע רגע לפני השינה, לעשות אמבטיות וזהו. להיות עם הקטנים. לבלות איתם. לקחת חלק בגידול שלהם ולהיות איתם כשהם ערים. אבל גם בא לי לעבוד בעבודה מספקת, ולהתקדם בה.

למקומות עבודה קשה עם זה. מנסים לפרגן, אבל כשיש לחץ, יש לחץ. ואז לא ממש רוצים לשמוע שאתה בדרך לבלות עם הקטנים. וממש אפשר להבין את זה. בסה"כ החברה פה בשביל להרוויח כסף.

אחרי שיואב נולד, עברתי לעבודה חדשה בחצי משרה, כי רציתי להיות עם יואב. אורלי עבדה קשה, ואני הייתי איתו בבית בחופשים, וכשהיה חולה. הרגשתי שמקום העבודה לא מקבל את זה בהבנה. הבנה שנראתה לי הרבה יותר מקובלת אם הייתי אישה. בואו נסכם שזה לא נגמר טוב.

היום, אני עובד במשרה מלאה, ואני נאבק. אני מנסה למצוא כמה שיותר רגעים עם הילדים, ולהיות יום בשבוע בבית מוקדם. אני מגיע לכל חג, לכל האירועים בגנים, ולוקח ימי חופש כשיש חופשים. אבל מצד שני, נותן כל מה שיש לי בעבודה. מוצא שעות בערב לעבוד ולהשלים עבודה, ובסופו של יום, די קרוע בין השניים. כשאני במשרד, אני מרגיש את הדקות בוערות לי כשהשעון מראה חמש. מרגיש את הבית קורא לי. לחוץ לצאת כבר. כשאני מגיע הביתה, אני מרגיש את המייל באייפון מזמזם לי בכיס. קרוע מכל מה שלא הספקתי היום כי יצאתי מוקדם.

פעם מישהי שעבדה איתי אמרה לי, שתמיד תהיה אחד משניים. חרא אבא או חרא עובד. יש לא מעט ימים שאני מרגיש גם וגם. כשאני בעבודה אני מפספס כי אני שקוע בבית, כשאני בבית אני לא ממש בבית, כי אני מתעסק בעבודה. מנסה לרצות את כולם, ולא מרצה אף אחד.  והכי גרוע - נראה שכגבר זה דווקא יותר קשה. איכשהו יש לך פחות לגיטימציה לעשות דברים "של אמהות".

מישהו יודע איך לעזאזל עושים את זה?

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

blanket

For years now people have been speaking about "work-life balance". To be honest, for me it is usually less of a "balance" and more like a couple trying to sleep with a single blanket, each pulling the too short blanket their way, neither ever warm enough or content. not much of a balance.

There are some places of work in Israel, that have special privileges for Mothers, allowing them to leave at 4 pm each day to pick up the kids. not many of those in the Israeli Hi-Tech world tho. Here it is tight schedules, responsibility, long hours, and an expectation to be available 24/7. I did work with some mothers that managed to come to some agreement to leave early a couple of days a week. they usually paid for this with really stressed work, staying very late on other days, and any prospect of promotion.

I want a career. I also want to be a father. Not just coming home to help with the baths, and tuck in some tired kid. I want to see the little ones. To have fun with them. Take a part in parenting them and spend quality time with them when they are up. But I also want a fulfilling job, and one that I can move up in. Most workplaces find this hard to swallow. they try to be supportive,but when the heat is on, they seldom want to hear that it is Monday, and today you leave at 4 to play with the little ones. I can understand that, they are here to make money, but its a bit of a problem.

After Yoav was born, I took on a new job that was part time, for the purpose of spending time with him. Orly was working hard, and I spent vacations with him, sick days with him. The company was far from happy with this, something that I felt would have come much easier, if I was a woman. It did not end well with that company.

Now I work full time, in a Start-up, and I am really struggling. I try to get as many moments with the kids, and be home early at least a day a week. I am there for every holiday, every event at daycare, and take some days off when daycare is closed, to be with them. On the other side, I have never worked harder. I give it everything Iv'e got. I work evenings, weekends, and end up pretty torn between the two. When I am at the office, every minute kills me after 5pm. I feel home calling. I am stressed to get over there. But when I am home, I feel the buzz of emails in the iPhone in my pocket, and the stress from all that I did not get to finish.

A colleague once told me that you will always end op being a shit parent or a shit employee. There are many a day when I feel both. When I am at work, I make mistakes because I am sometimes preoccupied with home, and when I am home, I am not all there, because I am busy emailing, chatting with co-workers – tying up last issues etc. Somehow, it feels like this is even harder when you are a man. Somehow, you get less legitimacy to be doing these "mom" things.

Anyone got any tips how to pull this off???

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

הבאתי לך פרחים ליום המשפח.. האם

English speakers – I promise to translate the next one

אני מספיק זקן לזכור אנשים מפצחים גרעינים באוטובוס, את להקת מנגו, ואת יום האם. כשהייתי ילד היינו מציירים לאמא ציור, וכאלה פעילויות. ואז יום אחד הודיעו שאין יותר יום האם. יש יום המשפחה. ואז הפסקתי להבין מה הולך. למי מביאים פרחים עכשיו?

כאבא, היום הזה פתאום מבלבל אותי, כמעט כמו שמבלבל אותי להיות אבא, בייחוד בתקופה הזו בהסטוריה. להורים שלנו היה די ברור: האבא הולך לעבוד, וחוזר הביתה לילדים אכולים רחוצים ומוכנים למיטה. האמא מבשלת, מנקה, וכל שאר משימות הבית.

לנו זה קצת יותר מטושטש. היוצרות לא התהפכו, אבל בפירוש המצב שונה. בנות הזוג עובדות בדיוק כמונו, כבר אין עקרת בית שמטפלת בהכל, ומעטים הגברים שאני מכיר שחוזרים הביתה ולא לוקחים חלק במטלות הבית. וכאן מתחילים הויכוחים. מה ההגדרה של אבא. של אמא. אם אחד עובד יותר שעות, מותר לו לצפות שהשני יעשה יותר בבית? מי אחראי לשמות על התזונה של הילדים. מי נשאר בבית כשהם חולים. והרשימה ארוכה.

אני מניח שהאנושות תפענח מה לעזאזל קורה בתא המשפחתי עוד איזה חמישים שנה. אבל כרגע, בלאגן.

אני אמור להיות חזק, כי אני הגבר. אבל אני אמור להיות רגיש. להרוג ג'וקים אבל לדמוע בסרט איטלקי. להצליח בחיים אבל להיות בזמן בבית לעזור להאכיל את הקטנים ולעשות אמבטיות. אני חושב שהבעיה היא בגדול ששני המינים כרגע תקועים באמצע הדרך, בדרך ליעד שכרגע לא לחלוטין ידוע.

ואז שואלים, מה עם יום האם. אז בוא אני אודה על האמת. לפחות לאורלי מגיע יום האם. היא שם איתם כל יום, עד שאני חזור מהעבודה. מאכילה, מנקה, מסדרת, מחנכת, מטפלת. היא זוכרת ימי הורים, ויודעת מה מותר לילדה בת שנה לאכול. היא אוהבת את הקטנים עד בלי די, ויש לה אליהם סבלנות שלא תיאמן. היא יודעת מה עושים, בהרבה רגעים בהם אני מרגיש אבוד. ובצורה שאי אפשר לתמצת במילים, היא אמא מדהימה. כל כך מדהימה.

מצד שני, מה איתי? שמתם לב שבישראל לא ממש חוגגים את יום האב? ואני, בינינו, אב פעיל. אני קם בלילה כשהקטנים בוכים. אני מבלה כל בוקר איתם, כדי שאמא תישן עוד קצת. אני מחליף חיתולים, נותן בקבוקים, עושה אמבטיות, מקריא סיפורים, לוקח לפארק. רחוק מאד מדמות האב הישנה, של האבא המרוחק והקשוח שלא מפריעים לו, שהילדים רוחצים לו את הרגליים כשהוא חוזר מהעבודה. את השיערות הלבנות ואת העיגולים השחורים מתחת לעיניים, קיבלתי יחד עם הגב הכואב, רק בשלוש שנים האחרונות.

אני לא אמא. אני שונה. ואני חושב שמגיע לאמא יום האם. ומגיע לאבא יום האב. ואני יודע שיש תאים משפחתיים שיסבלו מזה. יסלחו לי כל יוצאי הדופן. מקסימום נוסיף גם יום המשפחה. אבל פעם בשנה, הייתי רוצה שהקטנים יציירו לאורלי ציור. ואם אפשר, שפעם בשנה יבואו אלי עם חיבוק, ויגידו לי יום אב שמח.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

mom-dad