הזכות להפיל.

אז השבוע נדבר על נושא קשה לעיכול. הפלות. הזכות לקבוע את עתידו של עובר.

קשה לי לדון בזה לא רק בגלל המורכבות, אלא כיוון שההסטוריה שלנו רצופה בכ"כ הרבה אפליה כלפי נשים, ואפילו כיום יש אנשים שרוצים לקבוע לנשים האם מותר או אסור להן לקבל החלטה לגבי עתידו של גוש התאים שגדל בגופה. ולמרות הרגישות הזו, ולמרות שאני חושב שיש עוד דרך ארוכה עד שנשים יזכו בחופש המגיע להן על גופן וחייהן, יש פה נקודה חשובה שיש להתייחס אליה.

הדיון על זכות האשה לגופה מתנהל לפעמים בהתעלמות מזכות הגבר לבחירה על ההשפעה שלו על חיי ילדו.

יש מקרים קלים – זוג נפגש בבאר, קונדום נקרע, היא לא מכירה אותו והיא לא רוצה ילד. מבחינתי היא לא חייבת אפילו לספר לו אם היא לא רוצה. זו החלטה שלה, בהתאם לנסיבות.

אבל יש מקרים אחרים. כשזוג מנהל זוגיות רצינית ועמוקה במטרה לחיות יחד את חייו. ואז יש הריון. הריון שהאשה רוצה, או לא רוצה להמשיך. אז מה עם מה שהגבר חושב? חשוב לזכור שהריון נמשך רק (פה אשתי תהרוג אותי – מה זה "רק"???) תשעה חודשים. טוב, שמונה חודשים ושנה. אבל זו תקופה קצובה, שנגמרת, ובסופה יש ילד. אמנם היא מגדלת אותו בגופה, מייצרת אותו מבשרה, ואי אפשר לזלזל בזה. אבל הוא של האב באותה המידה, כל שאר חייו. אחרי שהוא נולד, יש לתינוק הזה עוד חיים שלמים, עשרות שנים, בהם הוא צריך יחס, הורים, אהבה, כלכלה, הוא לא הולך יותר לשום מקום. והתינוק הזה הוא חצי האם וחצי האב.

אני לא מסוגל לראות את העניין כבלעדי לאשה במצב כמו נישואין. זוג שבחר לבנות חיים יחד הוא יותר מאדם אחד, ויותר מסך חלקיו. זה צוות. ומקבלים החלטות שמשנות את החיים יחד. כמו שהם לא יתחילו לנסות לעשות ילד לפני ששני הצדדים מסכימים, כך גם כל שלב אחר בדרך.

שיהיה ברור. מהרגע שהחלטתם לעשות תינוק, הוא של שניכם, לטוב ולרע. אתה נהיית האבא מרגע ההחלטה. מחליטים יחד על ההריון, מחליטים יחד על הבדיקות, מחילטים יחד מה לעשות עם התוצאות. מתמודדים יחד עם התוצאות של ההחלטות, קשות כקלות. נכון, יש גברים כאלה, שאחרי כ"כ הרבה שנות תכנות חברתי חושבים שזה לא מקומם ומשאירים את כל ההחלטות לאשה. מותר להם, ושיתמודדו אחר כך עם התוצאות, כי את האחריות הם לא מאבדים. אם זה שהם מגלים שיש פתאום ילד בבית שהם לא יודעים איך להתמודד איתו, או איך חדר הילדים נראה, מה הילדים לובשים…  זה שויתרת על הזכות להחליט לא אומר שאתה לא אחראי. זוגיות בה רק צד אחד מקבל על דעת עצמו החלטה כמו הפלה, היא זוגיות לא שוויונית, שיש בה משהו שלטעמי שבור.

אני מסתכל על הילדים שלי. בכל אחד יש קצת ממני. וקצת מאורלי. העיניים הגדולות והיפות של אורלי. השפתיים שלי. אוזני הפייפר בוודאי שלי. שני הילדים המהממים האלה הם חלק מגופי, הם שלי. לא ייתכן שתהיה החלטה חשובה לגביהם שאני לא אהיה חלק ממנה. וזה משהו שהבנתי כשהחלטתי שאני רוצה ילדים, ואני לא חושב שצריך להכנס להורות לפני שמבינים את זה. אם במהלך ההריון של אחד מהם היתה בעיה שדרשה דיון במה לעשות, היינו משוחחים על זה יחד. מקבלים החלטה ביחד. אי אפשר אחרת, ואבוי לאדם שבמערכת יחסים אחרת.

כמעט היתה פה חופשת לידה לגברים. לשבוע. כמעט.

תמר זנדברג, אחת מחברות הכנסת הנהדרות שיש לנו בכנסת, נלחמת כעת להעביר חוק שיפשר לאבות לקחת כמה ימים להיות עם הילדים שלהם לאחר הלידה. אני מניח שלא היה לכם מושג לגבי זה. כיום, המצב בקרשים. החוק מאפשר לקחת מספר ימים זעום, ולא כל מקומות העבודה מבינים למה אתה לא חזרת לעבוד יומיים אחרי שנולד הילד, "הרי האמא בבית". כשיואב נולד, התמזל מזלי להיות מובטל. נשארתי איתו בבית שלושה חודדשים מלאים אותם אפשרו לי דמי האבטלה, ואז מצאתי עבודה בחצי משרה. זה היה מדהים. עם יעל, המצב היה קצת אחרת. עבדתי. אחרי כמה ימים בבית, העבודה כבר קראה לי לחזור.

בשנים האחרונות וועדת הרווחה של הכנסת אפשרה שינויים בחוק, המאפשרים לאנשים לקחת ימי מחלה על חשובן מספר דברים שאינם מחלה - לדוגמה – הוספת ימי מחלה להורים עם ילדים מוגבלים, שימוש בימי מחלה לטיפול בהורים חולים והוספת ימי מחלה לטיפולי פוריות. נושאים חשובים אחד אחד.

אבל, דווקא כשח"כ זנדברג מבקשת לאפשר לאבות להיות בבית כמה ימים עם הילדים שלהם שזה עתה נולדו, תקופה סוערת, מבלבלת, קשה וחשובה מאד לגיבוש התא המשפחתי, שמים לה מקלות בגלגלים ושולחים אותה לבקש אישור מאיגוד המעסיקים, ארגון שאין לו כל אינטרס לאפשר דבר כזה.

התגובה המיידית שלי היא לשאול מדוע בנושאים אחרים אפשרו, ועל האפשרות של אבות לקחת חלק בארוע כה חשוב בחיי המשפחה, עושים בעיות. התשובה המתבקשת היא שעדיין בראשם של העוסקים בדבר, האבא הולך לעבודה, האמא נשארת בבית ומטפלת בילדים. אני לא חושב שיש לי עוד הרבה מה לתרום, מעבר להעלאת השאלה הזו. פה נכנסים לדיונים מסובכים על העלות שנושא המעסיק, למה זה על חשבון ימי חופש ולא ביטוח לאומי, ידה ידה ידה. באמת שאני לא מבין בזה.

אבל, אולי יש משהו טוב בזה ששמים להצעה הזו מקלות בגלגלים. קחו למשל את דניס. חבר טוב שלי שחי בשוודיה. שוודיה, אני שומע אתכם מפלבלים בעיניכם. כן, שוודיה. ארץ זבת חלב, דבש, בלונדיניות גבוהות ותנאים סוציאליים. בשוודיה, מגיעה לבעל חצי שנה של חופשת לידה, חודש ממנה באותו הזמן שהאשה בחופשת לידה.

אני יודע. אנחנו לא נהיה שוודיה. אבל אולי המדינה צריכה לומר שזה נושא חשוב. ושגברים גם צריכים להיות חלק מהתא המשפחתי, לא רק לייצר מסים. ואולי, אולי, יחליטו שבמקום קומבינה על חשבון ימי המחלה שלנו, המשינה מאפשרת לנו, באמצעות ביטוח לאומי, חודש בבית, יחד עם המשפחה המתרחבת שלנו.

אם אני עוד מפנטז על שלום, מותר לי לפנטז גם על זה.

.

כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

diaper_changer

דוד יובל

(English text below the Hebrew text)

יש לי אח קטן. כנראה שזה לא פייר, אבל גם כשנהיה בני תשעים, הוא יישאר האח הקטן שלי, ואני אזכור אותו בתמונה מעורבבת של מי שהוא היום, והזאטוט בן השש שהוא היה פעם. אז הצעיר הזה כבר בן 31, נשוי, ועכשיו גם אבא. 9 חודשים אחרי שיואב נולד, נולד בן שני למשפחת אדם.

ההריון שלהם קרה רובו בזמן שהיינו שקועים במערבולת, מנסים להתרגל לחיים החדשים עם יואב. כמובן שכשהם בבטן, תנוקות גם לא עושים הרבה רעש. אז כמובן שידעתי שהם בהריון, אבל איכשהו, זה לא נרשם לי עד הסוף.

ואז פתאום בשבת בבוקר, ככה פתאום, הגיעה ההודעה שהם בבית החולים. כמעט וקיבלתי סחרחורת, ומלוא המשמעות של האירוע נפלה עלי. (בסדר חשיבות רנדומאלי – ) אני הולך להיות דוד, עודד הולך להיות אבא, ממש עכשיו.

אז נכון, מעל 10 שעות המתנה בבית חולים עם תינוק חסר סבלנות, לא מספיק אוכל צעצועים וחיתולים זה לא דיסנילנד, אבל כל כך התרגשתי, שבקושי הרגשתי את הזמן עובר. מעבר לקיר אפשר היה לחוש את ההתרגשות, ובסוף, לשמוע פתאום את הזאטוט בוכה, מברך את העולם לשלום ב"וווואאאאאא" של גור אריות.

מרתק לראות מהצד את ההורות הראשונה הזו. מוזר איך זה כל כך דומה, וכל כך שונה מאיתנו. כל תינוק הוא גם הדבר הכי רגיל וטבעי שיש בעולם, וגם הדבר הכי קסום ומדהים ומיוחד.

כשאני יום יום על מסתכל על יואב, הוא נראה לי זאטוט. פיצפון וקטן ותינוק. אבל לראות את רואי (כן זה שמו של האחיין שלי) פתאום הוא נראה כל כך כל כך קטן. ופתאום אני רואה את הדרך שיואב עשה. כמה הוא גדל, התפתח, השתנה. בעצם, גם אני. לפני שיואב הגיע, לא ידעתי איך להסתדר עם תינוקות. פחדתי להפיל, לשבור, נרתעתי. ועכשיו, בברית, בלי כוונה מצאתי את עצמי נקרא לאחוז ברואי שלא יזוז ברגע האמת. החזקתי אותו, הרגעתי אותו, והייתי רגוע לגמרי עם האוצר הכי יקר שיש, כמו מומחה.

רואי אדם: ברוך הבא. ברוך הבא לעולם משוגע ומטורף. ברוך הבא למשפחה שלך. לבית שלך. יש לך הורים מדהימים ומלאי אהבה אליך. מצפים לך חיים של חוויות והרפתקה, אהבה וריגושים. תהנה מהם. תנצור את הטוב, תזכור שהרע עובר.

ושישאר בינינו, תזכור שיש לך דודים כדי לפנק אותך בכל הדברים שההורים לא מרשים!

הדוד שלך.

roy

Uncle Yuval.

I have a little brother. I guess  it is unfair to him, but I guess even when we are 90, he will remain my little brother. I will always loot at him and see a mixed image of who he is now, and the 6 year old brat he once was. So this little kid is now 31, married, and a very new dad.Only 9 months after Yoav was born, a second boy has joined the Adam family.

I have to confess that most of the pregnancy swept by me. We were very much overwhelmed at our new life with Yoav, and of course, that while in mommy, little kids are less noticeable. Of course I knew they were pregnant, but it did not sink in completely. That is, until Saturday morning, when all of a sudden the message came that they were in the hospital. I got dizzy, and the full meaning of the occasion hit me. I am about to become an uncle. My baby brother is about to become a dad. Right here, right now.

Ok, so a 10 hour wait in a hospital is not a walk in the park, especially with a small baby, and not enough diapers, toys or food. But for me, excited as I was, time flew. You could feel the excitement on the other side of the wall, and all of a sudden, hear the Waaaaaaaa! of the little guy.

It is amazing to watch this new parenthood. So strange how it is both so similar and so different from our own. Every baby is both the most regular and natural thing there is, and the most magical, amazing and special thing in the world.

When I look at Yoav, he seems so tiny to me. A tiny baby. But now, I look at Roy (yes, Roy Adam the 1st, my shiny new nephew!), Roy seems so tiny. All of a sudden I can see ow much Yoav has grown and developed. How much he has changed. How much I have changed too. Before Yoav, I had no idea what to do with a baby. They scared me, and I was sure I would break then if I held them. And now, in the Briss, I found myself holding the little guy steady at the moment of truth. I held him with confidence, helped him stay calm, and felt completely confident holding the most precious thing in the world, like an expert.

Roy Adam, welcome to the world. This crazy, mad mad world. Welcome to your family, your home. You have two amazing parents who love you dearly. You have a life of experiences and adventure ahead. A life full of love and excitement. Enjoy it! Cherish the good, and remember that the bad will pass.

And always remember our little secret – you have and Uncle and Aunt who love you are are there to spoil you with all the things that mom and dad don't allow you to do…

Your uncle.

החיים עם אפילפסיה

(English text below the Hebrew text)

אני לא בטוח שציינתי את זה עדיין בבלוג. לאורלי יש אפילפסיה.

איכשהו, יש קו בין הפרטי באמת, למה שאני כותב. אין חשיפה מלאה. ומול החיים בכלל, ניסיתי קצת לחצוץ. אבל נראה שאין באמת אפשרות כזו. כשמשהו משפיע לך על החיים, הוא משפיע בכל אספקט. לכן החלטתי לבסוף להביא את זה גם לכאן.

ההיכרות שלי עם האפילפסיה היתה בשלבים. אורלי היתה יציבה שנים, עד שהיא ניסתה להחליף תרופה, לאחת שמקלה יותר על הריונות. עד אז האפילפסיה היתה כותרת חסרת משמעות בשבילי. הנסיון להחליף תרופה לא הלך טוב כמו שקיווינו. בהתחלה, פשוט היו כמה התקפים. תמיד לידי, תמיד בבית. החוויה היתה קשה לי מאד. לראות את האישה שאתה אוהב מתפתלת ומתעוותת על הרצפה זה תענוג מפוקפק. זה פתאומי, מגיע ללא אזהרה, והיא נראית בכאב נוראי. במשך רבע השעה הבאה, היא איננה. לאט לאט, היא חוזרת אליך. בהתחלה היא מתעוררת. בהמשך היא מזהה אותך, הדיבור חוזר, וכעבור כמה זמן היא גם מבינה איפה היא. בסוף, היא גם מבינה מה קרה. זה כמו מסע ארוך חזרה מינקות לאדם. בסוף תמיד יש עצב נוראי. עצב של אבדן. על השליטה שאבדה, על הייאוש.

אבל יחסית, היא היתה בסדר. ההתקפים קרו תמיד איתי, שמרתי עליה שלא תיפצע.  אפילו פיתחתי אמונה טפלה שאני שומר עליה בכוח שהוא כמעט מאגי. שהיא יודעת לקבל את ההתקפים האלה לידי כדי שאשמור עליה ולא יאונה לה כל רע. זה היה עצוב וקשה מאד, אבל היא לא נפגעה מהנפילות, וחשבתי שאני יכול להתמודד.

ואז המצב באמת הדרדר. היתה סדרה של התקפים חסרי מזל. פעם בכיתה בה העבירה שיעור, היא נפלה עם הראש על הפינה של השולחן ורק במזל לא איבדה עין. נפגשנו בבית החולים שם תפרו לה את החתכים בלחי ובעין. עוד לא יבשו הדמעות, והיא נפלה שוב, ביום עיון, מול כל חבריה, ישר על הפנים. הפעם היא גילחה את העור מסביב לפה, ושברה שיניים.

בשלב הזה, הרגשתי שכל כמה ימים קיבלתי טלפון לעבודה, בו קול זר מדבר אלי מהטלפון של אישתי ומזניק אותי לבית חולים אחר, התחלתי גם אני קצת להתפרק. הפחד הבלתי פוסק הוא הבעיה המרכזית. הפחד, והכאב שוב ושוב, לראות את האישה שאתה אוהב, פצועה וחבולה. שבורה בלבה, מנסה לאסוף שוב ושוב את שברי ליבה ולהמשיך הלאה. לא לוותר. לחיות חיים רגילים. ללכת לעבודה. פאק, לקום בבוקר מהמיטה. להבין שכל רגע יכול לקרות לה משהו, ולא משנה מה תעשה, אתה לא יכול לשמור עליה. אתה פשוט לא יכול למנוע מדברים רעים לקרות לה.

כל צלצול טלפון פתאום מפחיד. התקף לב קטן. אולי זה שוב טלפון שאומר שקרה לה משהו. כל פאוזה בשיחה איתה, אם היא עצרה באמצע משפט כי שכחה מילה, נראית כמו התחלה של התקף. איך אורלי התמודדה עם זה פשוט קשה לי לתפוס. איך אחרי כל מכה, היא קמה מחדש. התמודדה עם הפצעים הפיזיים והנפשיים, ולא ויתרה. המשיכה ללכת לעבוד, לפגוש חברים, לחיות. אני נסיתי לסחוב הכל על הכתפיים. לעודד אותה, לשמור על כל צעד שלקחה, ולומר שאני בסדר גמור. זה לא היה קל. זה עדיין לא קל. הרשו לי רק לומר לכם, שלפעמים נדמה שיותר קל היה לי אם זה היה קורה לי, מאשר לאישה שאני אוהב.

את כל הבלאגן הזה היא עברה בכדי שנוכל לעשות ילד. לפחות דבר טוב אחד קרה, וזה יואב. אוצר קטן, אושר מזוקק. עברנו סוג של גיהנום קטן בשביל לקבל אותו, והוא הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים.

עכשיו? עכשיו חיים עם הפחד. לומדים לחיות עם דברים שאתם לא מדמיינים. אין ממש ברירה. אורלי לא לגמרי יציבה עדיין. אולי הלידה, אולי ההורמונים, אולי שעות השינה הלא שפויות שקשורות בהורות, מה שלא יהיה, עוד יש התקפים מידי פעם. לאחרונה קיבלנו הנחה קטנה, ויש אזהרה לפני ההתקפים. לפחות היא יודעת שזה בא, ויכולה להתכונן קצת. אבל צריך ללמוד לחיות עם הפחד. הפחד שמתישהו משהו יקרה לה. שמשהו יקרה ליואב כשהוא איתה. ששוב אהיה בדרך לבית חולים, כי הפעם זה קרה לה בראש גרם מדרגות, או כשחצתה כביש.

לכולנו יש סכנה בחיים. מסוכן לחצות כביש, לנהוג, להתווכח על מקום חנייה. הנטייה הטבעית שלנו היא להדחיק את הסכנה, ולא לחשוב עליה. אחרת כנראה לא נצא אף פעם מהבית. מה שכנראה מעביר אותי על דעתי פה, זה התזכורת הבלתי פוסקת מהסכנה. ממה שיכול לקרות. המאבק לשפיות הוא לא לוותר. לא לתת לפחד לשלוט בך. אם יום אחד יואב ואורלי יהיו סגורים בחדר השינה, עטופים בפצפצים, נדע שהפחד ניצח.

אבל בינתיים, ממשיכים בחיים שלנו. הולכים לתיאטרון ולקולנוע. רוכבים על הטוסטוס. מחליפים חיתולים ואוהבים. נותנים לזמן לרפא קצת את הצלקות, הפיזיות והנפשיות, עד שנשכח קצת שוב את הסכנה, ונחייך קצת יותר.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

neurons_about

Life with Epilepsy.

I am not sure I have mentioned this yet. But Orly, my wife, has Epilepsy.

Somehow, I drew a line between my private life and this Blog, even though it is a personal one. There were some things that I tried to leave out, but in this case, I realize it is pointless. When something like this affects your life, it does so in every aspect. So here we go.

I got to know her Epilepsy in stages. When we started going out she was stable for years. At that point the Epilepsy was just a word for me. Things got interesting when she tried switching medication to one that will allow her to get pregnant. It did not go as well as we had hoped. At first, she had a few seizures next to me. Always with me, always at home. It was a terrible experience. It is not easy to watch the person you love on the floor, twisting in agony. It looks like she is in terrible pain. It always came out of no where, unannounced, and she would just drop to the floor. The fit lasts only about 30 seconds. Then for about 15 minutes, she is gone. Vacant. Slowly, she comes back to you. At first she just opens her eyes. Then  comes recognition. Then speech returns, and after that she knows where she is. Eventually, memory returns, and with it, the knowledge that it happened again. It is like a journey from infancy to adulthood in 20 minutes. At the end, with the understanding, there is always a great sadness. Sadness foe a loss. For losing control, and pain for knowing it has happened again.

Still, relatively, Orly was OK. The seizures always happened next to me, and I watched over her so she won't get hurt. I developed a belief in a magical power that somehow she gets the attacks only when I am around, so I can watch over her. It was a rough period, but she was almost unharmed, and I thought we can weather this storm.

Then things got tough. A series of seizures with bad luck. One in a classroom where she was teaching, she fell down hitting a desk with her head, luckily not losing an eye. I was called to the hospital, to meet her as the doctor was stitching her cheek and eyelid.  The tears were still moist, when she fell again in a seminar, in front of all her work colleagues, straight on her face. This time she scraped the skin around her mouth, and broke some teeth.

At this point, it felt like every other day I'd get a call to my phone from her number, and a strange person would tell me which hospital to go to. That was the point I started to fall apart at the seams. My main problem was the fear. Fear, and pain. The pain of watching the person you love most get hurt again and again. Then, wounded and sad, pick up the pieces of her heart each time, and never give up or stop living. Living a normal life. Going to work. Hell, just get out of bed in the morning. To understand that any second something she has no control over can take over, and no matter what you do, you cant stop it. knowing you cannot protect her, and that bad things will happen to her no matter how hard you try.

Suddenly, each time my cell phone rang, my heart would lose a beat. A tiny heart attack. Maybe it is another phone telling me to go to another hospital. Each pause in the conversation with her would scare me. Every pause cos she forgot a word seemed like the start of an attack. I cannot imagine how Orly dealt with it. How the hell did she get up after each blow and deal with the scars, both mental and physical. She never gave up, always went to work, to meet friends.  I tried to carry as much of the burden as I could, cheer her up, watch her every step, and tell her I am fine, It was not easy. Let me just tell you, more than once it seemed that it would be easier to get hurt myself than to see it happen to the one I love.

This whole mess had a purpose – to be able to have a kid. At least one good thing did come out of this all, and that is Yoav. A tiny little treasure. Concentrated bliss. it took a small hell to go through to get him, but he is the most amazing thing to ever happen to us.

What now you ask?

Now you learn to live with the fear. It seems you can get used to things you never imagined. Not that you really have a choice, eh? Orly is still unstable. Perhaps child-birth, perhaps the lack of sleeping hours, perhaps the raging hormones. Whatever it may be, there are still occasional seizures. At least one good thing, lately she has some warning and she feels them coming.  But you still need to get used to the fear. Fear that something will happen to her. or to Yoav while she is holding him. That I will be called again to some hospital, because this time it happened at the top of some stairs, or while crossing a street…

Danger is always a part of everyone's life. It is dangerous to cross the street, to drive, to argue over a parking space. That is life. But, we have a natural tendency to repress this, and never think about it. Otherwise we would never leave the house. What makes me lose my mind here is that for me, it is hard to repress. It is always there. The constant knowledge, and fear, of danger. Of what may happen. The struggle for sanity is to never give up, not let the fear control you. If you ever find Orly and Yoav in our bedroom, covered in bubble wrap, you will know I gave in.

Meanwhile, we march on. We go to the cinema and the theater. We take rides on my bike. Change endless numbers of diapers, and try to live and love as much as we can. Let time, the great healer (though a lousy beautician) heal the scars, both physical and mental,until we forget the danger some, and smile some more.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

8 שבועות של שכרון חושים

לא ייאמן. הגוזל כבר בן 8 שבועות. מי שכבר הורה לא יופתע ממה שאני הולך לכתוב, ומי שעוד לא כנראה לא יבין. אבל בכל אופן.

יצא לי, בורכתי, ואני בבית עם אורלי כל התקופה האחרונה. זכיתי לזמן איכות עם הילד, להתחבר ולהתאהב. זה מדהים אבל לא תמיד קל.

הגעתי לרמות עייפיות שגורמות לטירונות להרגיש כמו מנוחת שבת. מצאתי את עצמי דואג, כמו שאמא פולניה יכולה רק אחרי השתלמות למקצוענים. החלפתי חיתולים במאות, השתינו עליי, והחזקתי חבילה של צווחות עד שנקרע לי עור התוף. אני עייף, עצבני, תשוש, וממש מתגעגע לאיזה דרינק וסרט בקולנוע שקשה לתאר.

הרומנטקה שלפני הלידה התחלפה במציאות שאינה מניחה לך לרגע. אין הפסקה, אין מנוחה. אתה אחראי לאפרוח הזה בכל רגע של היום, גם אם ממש ממש בא לך לשירותים ואתה רעב, ומזמן מזמן לא ראית חבר שאתה מתגעגע אליו. לפעמים הוא מעצבן. לפעמים פשוט אין לך כוח, לפעמים סתם אין חשק, אבל חייבים. היו רגעים ששאלתי את עצמי למה עשיתי את זה, הרבה יותר כיף להתכרבל עם האישה שאתה אוהב בסלון ביחד עם סרט טוב ופופקורן.

אבל השבוע, הוא חייך. הוא גמר את המטרנה שלו, הסתכל עלי, וחייך. בלי אזהרה, מפל של חיוכים התחיל להופיע. הוא רואה אותנו, ודופק לנו את החיוך הכי מתוק וממיס ומדבק שאפשר לתאר.

הבוקר שמנו אותו אצל הבני דודים והלכנו לקולנוע לראות את התחלה. סרט מדהים אגב. בסוף הסרט הסתבר ששנינו שלחנו כל הסרט הודעות בטלפון לראות שהכל בסדר. כשהוא נגמר, יכולנו ללכת לשתות משהו, ושנינו פשוט היינו צריכים לראות שוב את יואב.

משהו בנו השתנה. התמכרנו אליו.

dsc_1109-large

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

כעבור 6 שנים

הכל התחיל מפגישה מקרית, שהביא ליוזמה ברוכה. אתמול בערב פגשתי (חלקם לראשונה מאז) חברים שהיו פעילים איתי באוניברסיטה לפני 6 שנים. ישבנו בפוסט קפה, כתריסר אנשים, שמכנה משותף אחד לכולם – פעם מזמן, היה לנו אכפת.

ב2003, סביב החומה, חיסול השייח יאסין ועוד, התנערנו והתארגנו, ויצרנו תא פוליטי בקמפוס (בעל השם המזעזע) קואליציית הסטודנטים. מול תאים מפלגתיים של חמישה אנשים שחילקו פלאיירים בעיקר, ההתארגנות היתה א-מפלגתית, ואיגדה את כל התאים הפעילים בקמפוס, יחד עם עוד אנשים. הרעיון הכללי – מלחמה על זכויות אדם, שאיפה לשלום ודו קיום אינה שייכת למפלגה אחת, ולמענם אפשר לפעול ביחד.

הצלחנו לאגד מאות סטודנטים להפגנות, הסענו הסעות של אנשים לגדה בכדי לפגוש פלסטינים ולארגן איתם פעולות משותפות, הקמנו קורס סימסטריאלי על הכיבוש, וארנגו פעם "יום ללא לימודים" שבו במהלך יום שלם, הרבה מאד סטודנטים ומרצים נפגשו בכיכר אנטין ומהבוקר עד הלילה שמעו פאנלים, ראו תמונות, שוחחו עם אנשים ופגשו ארגונים שונים של אקטיביסטים. בסוף דור התחלף, אנשים סיימו תואר, ולאט לאט הארגון התמוסס. 3 שנים של פעילות זה לא מעט לארגון כזה, ולמרות שלא סיימנו את הכיבוש, אני גאה מאד במה שעשינו שם.

אז אתמול, התארגן מעין מפגש של האנשים המרכזיים שהיו מעורבים בהתחלה. ישבנו לנו עם בירות וקשקשנו, מתעדכנים מה קורה היום יותר ממעלים זכרונות, והיה ערב מרגש. אחד מסיים דוקטורט פה, אחד בייל, אחד כתב בהארץ ואחד עובד באו"ם. אחד עובד בפרסום, אחת מהמארגנים של ההפגנות בשייח ג'ראח ואחד עבר לאנגליה ללמוד אמנות. שונים, גדולים יותר, אבל איכשהו, אותו דבר. בין ההיא שעובדת בלונדון וקירשנבאום, להוא מהאו"ם והבחור שעובד בפרסום, הגענו למסקנה שעכשיו היה הזמן לארגון פעילות פוליטית…

לאורך השנים לא מאד סיקרן אותי מה קורה לאנשים שהיו איתי בבית הספר, פייבוק הספיק לי. אבל לשבת עם אנשים שחלקו תשוקה אמיתית איתך, שנלחמו איתך יחד על משהו שכל כך חשוב, זה משהו מיוחד.העולם לא השתנה הרבה, ויש שיגידו שאפילו לרעה. הסטודנטים עדיין לא יצאו מהכיתות, ואנחנו, רובנו כבר פחות פעילים מפעם.

אין לי מסר. אין לי פואנטה. היה לי ערב נהדר, שיש בו שמחה ויש בו עצב. ספירת המלאי של אנשים טובים שירדו מהארץ, ומישהו מאיתנו אינו בקו הבריאות, מול הרמת כוסית על ילדים שנולדו. קצת כמו החיים. כנראה שהצלחנו פחות מגנדי, אבל אני מאחל לכולכם שתחושות תשוקה למשהו כפי שחשתי, ושתמצאו איתכם אנשים טובים ומיוחדים כמו שהכרתי אז.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

highq

It all started with a random meeting of two people on the street. Last night I met a bunch of people that I have barely (or not at all) seen since Uni, 6 years ago. We sat down for a drink at the Post Cafe, about a dosen people, with one thing in common – way back then, we really cared.

Around 2003, when the separation wall started, sheik Yassin was assassinated and other good stuff was happening, we got together and created a political group on campus (with the horrific name) – the student coalition. As opposed to the existing political party groups that consisted of about 5 people and mostly gave out fliers, we created a group with no affiliation to any party, and managed to collect doezens of activists from all the other groups together, with some that were affiliated to none, and make something bigger. The main idea was that fighting for human rights, against the separation wall, for coexistence and for peace can be done by anyone regardless of the party they are a member of.

We organized demonstrations with hundreds of students, we organized groups that traveled to the west bank to meet Palestinians and work together in creating protest activities. We ran a semester long course on campus about the occupation (twice) and once had a "Day without studies" in which for a whole day, students and proefssors met at the main square and from morning till nightfall heard discussions, saw picture galleries, met activists and organisations. Eventually, people finished their degree, the generation was replaced, and the group dissolved. 3 years of activity for a group without a Political party's sponsorship is a lot, and even though we did not manage to end the occupation, I am extremely proud of what we did back then.

Yesterday, we met up. Most of the main people that were involved at the start. We had a few beers and talked. Hearing what's up with each other more than telling old stories, it was a very exciting and emotional evening for me. One guy finishing his PHD here in Tel Aiv, one in Yale. One writes for Haaretz, one starting a job at the UN. One works in marketing and one is a main organizer of the protest activities at Sheik Jarah. One even went to the UK to study art. Lots of different stories, all good. All of us different, older but yet somehow the same. We laughed and said that with a member in the London and Kirshenbaum TV show, a UN employee, a guy in advertising and a city council member, now is actually the time to start a political movement..

Through the years, I barely cared about the people I knew i Highschool, Facebook giving me all the info I need. But to sit with people that shared real passion with you, that fought with you for something that mattered so much to all, is something special. The world has not changed much since then, definitely not for the better. Students are still very much in the classrooms and not in the streets, amd most of us are much less active than before. Jeez, who has the time now

I have no mesage. No intellectual opint to this post.I had a wonderful night, which had sadness and happiness. On one hand, counting the good folks that have left the country, and one of us is not well, on the other hand we were drinking to new born kids and good times. Just life I guess. I guess we didn't succeed as well as Ghandi, but still I wish you all to feel as passionate as I did about something in your life, and to share it with special folks like the ones I knew way back when

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

פרייסלס

רגעים שפשוט לא אשכח מהימים האחרונים:

  • להחזיק אותו בידיים, ולהרגיע אותו כשהוא בוכה.
  • להחליף לו חיתול בפעם הראשונה, ולגלות שעשיתי את זה בפחות מ20 דקות, ושהפצפון בכה פחות מאשר כשהאחות עשתה את זה.
  • לשבת במיטה, התינוק שלך עליך, ואתה מאכיל אותו מבקבוק. הוא אוכל במרץ, ומסתכל עליך במבט עמוק ורגוע.
  • לשמוע את הרבנית במיטה לידכם במחלקת יולדות, מספרת שיש לה 12 ילדים, ושילדה ברגע זה שלישייה.
  • להסתכל על כל השלטים שאומרים שאסור לדבר בתינוקייה בטלפון בעודך מחכה שהאחות תסיים את  השיחה שהיא מנהלת בסלולארי.
  • לשבת במחלקת יולדות בבית חולים ראשי בישראל של שנת 2010, ולראות איש נושא ארגז קרטון מטייל בין החדרים וצועק "בייגלה חם".
  • ללכת לתינוקיה, לשמוע 60 תינוקות בוכים, ולזהות את הבכי של התינוק שלך, כך שאתה יודע לאיזה מיטה ללכת בלי להסס.
  • לשכב במיטה, בעוד הקטנצ'יק ישן עליך.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

/

dsc_0748-large4

Moments I will not forget from the past few days

Holding your boy in your arms and calming him when he cries

Changing diaper for the first time, and realizing it took less than 20 minutes, and he cried less with you than with the nurse

Sitting in bed and feeding him from a bottle, while he gives you this calm, trusting look

Sitting at the maternity ward listening to the religious lady in the bed next to yours explaining that she has 12 kids and just gave birth to a triplet

Calmly reading the signs in the nursery explaining that use of cellphones is forbidden while you wait for the nurse to finish her call on her mobile phone

Sitting in a major hospital in Israel, at the year 2010 and watching a guy carrying a cardboard box wander from room to room calling "hot bagels!". Seriously

Walking to the nursery, where there are 60 babies crying, and recognizing your own baby's voice well enough for it to guide you straight to his bed without a doubt

lying in bed while the little guy is sleeping on you

Priceless

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

אני אבא

(English below the Hebrew)

41 שבועות וארבעה ימים זה הרבה זמן. לקראת הסוף, ביקורות יום יומיות בבית חולים ועייפות וטיפה לחץ, קצת שחקו והוציאו את ההתרגשות ממרכז העניינים. משהו התחיל להרגיש שהוא החליט להשאר שם בפנים.

אז כשביום שלישי אחרי הצהריים ישבנו לראות סרט, ואורלי אמרה לי שיש לה כיווצים חזקים, עשיתי פאוז על הסרט ולא סטופ. לקח לי קצת זמן להבין שהנה זה מגיע. אבל באמת. כל מה שלמדנו בשיעורי הכנה ללידה, כל מאות העמודים שקראנו בספרים ובאינטרנט, כמובן התנדפו לי מהראש בשניה. התרוצצתי בדירה מבולבל, עובר שוב על התיק שארזתי כבר עשר פעמים, ופתאום לא מסוגל להחליט האם אני רוצה להביא כפכפים. מבולבל כבר אמרתי?

כשהכיווצים נהיו בלתי נסבלים עברנו לתל השומר. אין צורך לפרט כל מה שהלך שם, אבל למרות הצוות הנהדר, הדולה המדהימה חוה, לילה ארוך בו אורלי היתה מדהימה הסתיים בניתוח קיסרי, כי הבחור פשוט לא יצא. כל מה שקרה מאז יצאנו מהבית נראה לי קצת כמו חלום. הזכרון הכי חזק שלי זה לעמוד ליד היצור הקטן הזה במשך 7 שעות עד שיבדקו אותו והא יסיים להתבשל בטוסטר, בזמן שאורלי מתאוששת. משום מה לא הייתי מסוגל להשאיר אותו שם עם האחיות כמו שאר האבות, היה לי חשוב שידע שאני איתו ברגעים הראשונים שלו פה. ליטפתי אותו, דיברתי אליו, שרתי לו שירים, וכל הזמן הייתי איתו, שלא יהיה לבד. אולי זה זה, ואולי זה האופי המדהים שלו, אבל הוא היה התינוק הכי רגוע בחדר. הוא בקושי בכה. ואחרי שישן קצת, הוא שכב לו שם רגוע, עם העיניים הגדולות שלו, כחולות אפורות כהות, והתבונן לו מסביב. גם אלי הוא הגניב מבטים.

לפעמים בחיים יש חוויות שאנשים חוו, ומתארים לך. ואז הם אומרים לך משפט שאני שונא לשמוע. "לא יעזור לך, עד שלא תחווה את זה, לא תבין על מה אני מדבר" – איזה מעצבן. אבל הנה דוגמה מצויינת. כמה פעמים אמרו לי את זה על הרגע שאתה פוגש את התינוק שלך. וכמה פעמים חשבתי שאני מבין על מה מדברים. ואז פגשתי אותו. קטן ורועד ובוכה, וורוד וכחול וסגול, והתאהבתי. התרגשתי עד דמעות, וידעתי שהחיים שלי השתנו. כמו כל מה שאמרו לי, אני לא מתעצבן כשהוא בוכה, אני לא מוטרד מזה שהוא מריר עלי. לגבי זה שלקקי שלו יש ריח של וורדים אני עוד לא הגעתי. מי שאמר את זה, לך להסתכלות.

אנחנו קצת מבולבלים, מטושטשים ועייפים. בלילה של הלידה לא ממש ישנו, ובלילה שאחרי היו בחדר תינוקות בוכים, נשים נוחרות, ושאר מדברות בסלולארי. אה, ויש לנו תינוק שאנחנו עוד מנסים למצוא לו את חוברת ההוראות. במקום לידה קלה, זה היה קשה. במקום טבעי, קיסרי. במקום לעבור בשקט למלונית ושימצוץ חלב כמו חלום, אנחנו תקועים באגף שמזכיר את גן הירקון ביום העצמאות ומנסים ללמוד וללמד איך מאכילים את הקטן. אבל כל זה נמחק ונעלם ברגע שהוא פותח את העיניים האלה ומסתכל עלי. אני טובע במבט הזה, שיש בו חוכמה קדמונית מדהימה שמביטה אלי חזרה, ואומרת לי שאני אסתדר. הבוקר האכלתי אותו בידיים שלי. אין לכם מושג. פשוט אי אפשר לתאר במילים את ההרגשה.

אני אכתוב עוד, בהמשך, אבל הגיע הזמן לאסוף את הקטנצ'יק מהתינוקיה, אחרי טיפול 10000. המשך יבוא.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

/dsc_0726-medium

Forty one weeks and four days is a long time to wait. Towards the end, the daily visits for check ups at the hospital, tiredness and tension took their toll and wore away at the excitement. IT almost felt like the little guy decided to stay in for good.

So, When on tuesday, when Orly told me that she was feeling strong contractions, I hit Pause on the movie we were watching, instead of Stop. It took a while to understand that this is really it. Of course, in the span of the next two seconds, everythin we learnt in the course, every page we read in books and on the web flew out the window and I was confused as hell. I went through the backpack we already packed ten times, suddenly completely stuck over the important question if we really need Flip Flops or not.

When the contractions became unbearable, we went over to the Hospital. No need to go over everything that transpired, but despite everythin we learnt, the wonderful staff, the amazing support or Hava the Doula and a very long night in which Orly was absolutely incredible, we ended up having an emergency ceasarian section, as the little uy just would not come out.

Everything that happened since we left the house seems a bit like a dream. My strongest memory is standing next to the little guy for the first 7 hours until he got checked up and toasted under the "grill" while Orly recovered from the operation. For some reason I just could not leave him alone with the nurses like the other dads – I needed him to know that I'm with him for this ride in his first hours here. I spoke to him, sang to him, and touched him constantly, to let him know I'm with him. Maybe it has to do with that, or maybe he is just an amazing guy, but he was the most calm baby in the room. He barely wept, and after a nap, he woke up and just lay there, calmly looking at his surroundings. He opened these amazing dark dark gray eyes, and looked at the room, sometimes even at me.

There are some experiences in life that people will say to you something I hate hearing – "It wont help, Until you go through it, you will have no Idea what I am talking about." This is a wonderful example though. So many times people told me this about the meeting you have with your baby. I thought I knew what they were talking about, and then I meet him. Tiny and shiverring, all crying, pink and purple. And I fell in love. I was so excited I was driven to tears, and I knew that my life will never be the same. Almost everything they said is true. I dont mind hearing him cry, I don't care when he drools on me. His used diapers smelling like roses to me – not so much. Whoever said that to me – go get yourself checked.

We are a bt confused still. The night of the delivery was no sleep at all. The night after that we found ourselves in a room with 5 other women, crying babies, snoring, and way too much cellphone chatter. All this while we are still searching for the instructions manual for this tiny thing that is crying in our hands. Instaed of the dreamy natural easy birth we dreamt of, it was hard and painful, and ended in an operation. Instaed of him starting to breast feed immedaitely, things are hard going. Instaed of going up to the private rooms and resting, we are stuck at the communal rooms with too many people, reminding us mostly of a public park on a holiday.

But all this goes away and matters not at all the second that little guy opens his eyes and looks at me. I can drown in his gaze, that seems to look back at me with some ancient wisdom, telling me things will be ok. This morning I held him in my hands and fed him. You have no idea. I simply cannnot find the words to describe the feeling.

I will write more, but now it is time to pick him up from the nursery, after some maintainance work…   To be continued

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

.

לגעת בנצח

הערב הבנתי משהו. כולם אומרים לי שהחיים שלי עומדים להשתנות. לא יודע למה, זה לא כזה מפחיד אותי. לעומת זאת, פתאום הבנתי שמה שקורה עכשיו, השינוי הזה, הוא לתמיד. משום מה למשפט הזה יש הרבה יותר השפעה.

הנצח הוא מושג מוזר. בכלל, נראה לי שכאנשים בני תמותה, יש לנו תפיסה מוזרה לגבי הנצח. כמה אנחנו מוקסמים מזה, כמה זה מסקרן אותנו. הסרט איש הנצח, סרטים על ערפדים, הכל נסיון לתהות לגבי חיים ללא סוף.

פתאום אתמול הבנתי, שהילד שלי הולך להיות שם כל שאר חיי. אין החלטה אחת שקיבלתי, עם כזו משמעות והשפעה. הוא יהיה שם בעתיד, אחרי שאני איעלם. הוא יידע מה יקרה לעולם בשנת 2100, אולי יטוס לחלל.

לעשות ילד, זה הדרך הכי אמיתית שיש לנו לגעת בנצח. שמשהו שלך, ממך, ימשיך הלאה. לשלוח משהו ממך קדימה, שימשיך אחריך.

קסם כל הקטע הזה.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

[gv data="5L8-FTvSVxs"][/gv]
(לינק ישיר לסרט)

This evening I figured out something. People keep telling me that my life is going to change. That, for some reason, doesn't scare me very much. But tonight I understood that this change, this kid, is forever. Somehow, that hit me much harder.

All in all, I think that the concept of eternity occupies us very much as mortal beings. How it enchants us, how it fascinates us. Look at the movie Highlander, or any of the recent Vampire flicks. All an attempt to ponder a life without end.

All of a sudden, I realised that this kid is going to be there for the rest of my life. There is no single decition or act in my life so far with such lasting consequences. Wow. He will even be there after me. He will see what happens in the year 2100, and maybe fly to the moon

Then it hit me. To make a child, to create a new human being,is the closest we can ever get to eternity. To have something of yours, a part of you, live on after you. To send a part of you on, into the future

Magical stuff, going on here

,

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

.

רגע לפני

הכל כבר מוכן.

יש לו חדר משלו, עם שידה חדשה, מיטה, וכל מיני דברים קטנים, יותר בשבילנו מאשר בשבילו. סדינים עם פו הדב, בובה של דרקון מחייך שישמור עליו, פרה עם כנפיים שתלויה מהתקרה. יש כסא לאוטו, ויש עגלה.

כולם שואלים אותי אם אני מוכן. מוזר, איך אתה יודע אם אתה מוכן למשהו שמעולם לא חוית? אין לי מושג אם אני מוכן. אבל אני מאד מאד רוצה. בחודש אחרון אני מקנן. אני מתכונן, ומכין את עצמי והבית לבואו של הפצפון. אני קורא, אני מדבר ואני כותב, אני משתף, ומדמיין. אני מנגן לו ג'ז בסלון, שיהיה לו טעם טוב במוסיקה. כבר יש לו ספרייה קטנה של 4 ספרים, ואוסף בגדים מקסימים ושמחים. יש לו אבא ואמא שכל כך מתרגשים, ומדברים אליו כבר עכשיו, מספרים לו כמה מצפים לו.

היום, יום שבת, חיבקתי אותה כשישנה. שמתי את היד שלי על הבטן שלה, וקרוב לחצי שעה, עם עיניים עצומות, ליטפתי אותו בזמן שהוא זז לו ושיחק שם בפנים. לא יודע אם הוא באמת מבין שאני שם איתו, אבל  עוצמת החוויה קשה לתיאור במילים. קסם הקטן הזה ממש זז. מגיב אליי.

עולם האנשים שאני מדבר איתם נחלק לאחרונה לשניים. המדכאים והמעודדים. חלק מהאנשים רק מספרים לי כמה זה קשה. "תאמין לי, תישן ותבלה כמה שאתה יכול כי הולכים להגמר לך החיים" זה המוטו המרכזי של שיחות איתם. אם חתכתי איתכם שיחות לאחרונה, כנראה שאתם כאלה. לעומת זאת, יש כמה אנשים מדהימים, תרופות ההרגעה שלי. אנשים שפויים ושמחים, ששמחים שיש להם ילדים. שנהנים מהם, ולא רואים בהם עול. אנשים שמספרים לי כמה זה כיף להם, ונהנים מהחוויה. שעוזרים לי להרגע כשאני נלחץ, והם גם אלה שאני מתייעץ איתם כשאני לא בטוח לגבי משהו (כמה שיותר חיתולי טטרה, אבל לוותר על עגלה ב5000 ש"ח). מזל שיש לי בן דוד וגיסה שרגועים ומרגיעים, ועוזרים להרגיש שמשהו טוב מגיע.

עוד רגע זה קורה, הכל כבר מוכן. נראה לי שגם אני.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

.

Everything is ready.

He has his own bed and dresser, in his own room. He has lots of tiny things that are probably more for us then him, considering a newborn's fashion sense.  Bedsheets with Pooh Bear, a smiling dragon doll, and a cow with wings that hangs from the ceiling. He has a car seat, and a stroller. And some really cool clothes.

Everyone keeps asking me if I am ready. How can you really be ready for something that you never experienced? I have no real idea if I am ready, but I know how much I want him to arrive. For the last month I've been nesting like crazy. Preparing for the tiny guy's arrival. Reading, organizing, making his room ready, writing, imagining, talking, and buying. Lots of buying.

We have been playing him Jazz in the living room, so he knows what good music is all about, and he already owns 4 books and some really cool clothes. He has very excited mom and dad that actually talk to him sometimes, telling him how much they are waiting to see him.

On Saturday, I hugged her for an hour while she slept. I put my hand on her belly, and played with the little guy while he moved around inside her, kicking and rolling. I don't know if he really knows I was with him, but the intensity of that experience was overwhelming, with that little magical guy moving, reacting to me.

The people I speak with lately are divided into 2 groups. Those who depress and those who cheer up. some folks just enjoy telling me to sleep and have fun now since my life is about to be over. As if they take pleasure at alarming me. IF I have suddenly cut short conversations with you lately, you know you are one of those people. On the other hand, there are some amazing people, those who are sane, and happy to have kids. Those who enjoy their children and do not see them as a burden. They tell me how great the experience is, with shiny eyes, and help me calm down when I get stressed. They are also the ones I turn to for advice (get lots of cloth diapers, but don't waste 5000 shekels on a stroller…) I am lucky to have such a great cousin and sister in law, to calm me down and prepare for this amazing experience.

Any minute now. Everything is ready. I think I am too.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here