בשישי לשישי – תמונת מצב

יש לי בראש רשימה של דברים קטנים, את כל אחד מהם אנחנו מנסים לפטור לבדו. אבל היא מצטברת.

זה מפלגה שמציעה "חוק נאמנות". זה חוק האזרחות. זה ההשתלחות במערכת המשפט, זה הדמוניזציה של תקשורת שמאלנית. זה נורמאליזציה של תופעה בה שוטרים שמסירים את תג הזיהוי שלהם לפני שהם הולכים להכות במפגינים. זה זה שהתרגלנו לדבר על הפתרון ל"בעיה הדמוגראפית", כאילו זה לא מצלצל לנו רע.

זה שר ביטחון שאומר בשלווה שאין רעב בעזה. זה היחס של המדינה לעובדים זרים. זה רבנים "מכובדים" שקוראים לערבים "נחשים" ומקללים אותם, וראש הממשלה שמזדחל לקבל מהם סטירת לחי ידידותית. זה חברי פרלמנט שלא מבינים את חוקי הדמוקרטיה הבסיסיים, ומפרים אותם שוב ושוב.

זה מדינה בה ההליך הדמוקרטי היה כה חשוב, וקרוב ל80 אחוז מהעם הצביע בבחירות, ועתה נואשנו כולנו, שהרי גם אם לא הצבעת למישהו כי אתה לא מאמין בו, במקום שיילך הביתה ויתחבא בפינה – קיבלת אותו כסגן ראש הממשלה ושר ביטחון. לא פלא שאנשים כבר לא מצביעים.

זה התשוקה למנהיג חזק. זה 15 מנדטים לישראל ביתינו, מפלגה שלא רואה פסול ב"חילופי שטחים" בהם יגורשו מאות אלפי אזרחי המדינה ממנה, בלי שמישהו ישאל אותם. זה עיתונות שבקושי מעיזה לנבוח בפני השלטון. זה העיוורון שבו כל מי שמעיז לבקר את מעשי המדינה מוכרז אויב, ובוגד, ואנטישמי – גם אם הוא השכן שלך.

משהו רקוב בממלכת דנמרק. לאט לאט, הקווים האדומים שלנו מיטשטשים. כמו הקו האדום של הכנרת, שהיתה לנו החוצפה להוריד למטה שוב ושוב, אנחנו מרשים לעצמנו ללכת טיפה יותר רחוק כל פעם. פעם מותו של פלסטיני ברחוב בגלל כדור תועה הוציא אנשים לרחובות. פעם "כך" הוגדרה בלתי חוקית והקאנו אותה מתוכנו.

למי שלא יודע – לא מספיק שהרוב יקבע בכדי שנוכל להיקרא דמוקרטיה.

פעם קראתי ספר מרתק. בספר הזה קיבלתי תשובה, גם אם חלקית, איך מדינה דמוקראטית הפכה לדיקטטורה גזענית. איך אזרחים רגילים לקחו חלק במעשי אימה מחרידים שהדעת השפויה אינה מעלה על הדעת. הרשו לי לספר לכם – התהליך הוא איטי. ההדרדרות היא בצעדים קטנים. הם לא הלכו לישון מלאכים וקמו בוקר אחד מפלצות, הם הפכו לכאלה לאט לאט, יום אחרי יום. אני ממליץ לכם לקרוא את הספר, הוא פשוט ספר חובה. מרתק, פוקח עיניים, אני אומר שוב – חובה.

הספר נקרא "סיפורו של גרמני" של סבסטיאן הפנר. עכשיו כולכם תזדעקו. אז מהר מהר – לא, אני לא אומר שאנחנו גרמניה הנאצית. השטחים זה לא גטו וארשה. אבל התהליך שאותו עברה החברה הגרמנית בשנות השלושים – נראה מאד מוכר לי בשלב זה. אם תקראו אותו, תוכלו להרגיש איך עמודים שלמים כמו נלקחו מהאקטואליה הישראלית. זה מצמרר.

היום, ה6 ליוני, הוא לא רק ערב העונה החדשה של השרדות. זהו ערב שבו מציינים 43 שנה לכיבוש. הקונפליקט החיצוני ופנימי בו אנחנו שרויים כבר כל כך הרבה שנים אוכל אותנו, משבש אותנו, ולאט לאט הופך אותנו למשהו שקשה לי לראות במראה. נהיינו אלימים. נהיינו כהי חושים. נהיינו עיוורים ואדישים לסבל ולמוות של האחר. נהיינו מכורים לאדרנלין של מבצעים צבאיים עם שמות מנצנצים שנותנים שוב ושוב לצה"ל לנצח.

שמאלנים כבר לא נספרים פה. אבל קראו פעם את הספר של הרצל, איך הוא חזה את המדינה, ותגידו לי האם למדינה הזו הוא פילל.

לא מעניין אותי מי אשם, מי יותר רע, ורשע, ופספס הזדמנויות. מעניין אותי למה אנחנו נהפכים פה. וזה כואב לי מאד.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

משהו זז בבטן

אני מכור. אני לגמרי מכור. כל פעם שאורלי רק מתנשפת, או נושמת מהר, אני יודע שהוא זז. ישר אני מניח על הבטן שלה את היד, וכמו מכור, מקבל את מנת סם האושר שלי.

בהתחלה זה היה סתם בעיטות, והיום זה ממש יצור שזז שם בפנים. לפעמים הוא זז ככה שאני פשוט מרגיש את הראש שלו בפנים. הראש של הילד שלי משתפשף לו בבטן שלה, ודרכה, ביד שלי. הוא מתלטף לו, אני מלטף. הילד שלי.

מה עובר לו שם בראש? על מה הוא חושב, מה מעיר אותו ומניע אותו לזוז לו שם פתאום? הרי ברור שאין לו מחשבות באותו אופן שיש לנו. אין לו את המילים, אין לו את הנסיון, החוויות, התמונות בראש. עולמו מורכב מקולות עמומים, מצללים של אור לפעמים, מתנועה. מחום ואוכל, ולדעתי, משהו מהתחושות של אורלי גם איכשהו מגיע אליו. אני פשוט יודע שכשטוב לה, גם לו טוב.

ולפעמים הוא זז שם, ונוגע בי. הילד הזה כבר איתנו, כבר משתתף באיזה אופן בחוויות שלנו, חתום על כרטיסי הברכה. מביע מורת רוח לפעמים, משתולל כשהיא אוכלת חריף. (נו מה, הוא הבן שלי!)

הוא היצור הכי טהור שקיים. עוד לא לכלכנו אותו. נקי ותמים, עוד לא נגוע במילים של חול.

אומרים לי שאני איש של מילים, אבל קשה לי למצוא את המילים שיתארו את ההרגשה, כשהראש שלו צמוד לי ליד, בתוך הבטן שלה, וזז. כל כך מחכה, כל כך רוצה לפגוש אותו, לראות אותו, זה מטריף.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

מקום לדאגה

יש אנשים שעוברים את החיים מבסוטים וחסרי דאגות. יש אנשים שבלי כוס דאגה על הבוקר הם לא מתעוררים. האיום האיראני, מחלות ללא תרופה, מה יהיה אם העולם יוצף במים. כולנו איפשהו על הגראף שמתחיל בשאנטי שאנטי, ונגמר בחרדה קיומית.

מסתבר שהגעתו של הדור החדש מביאה איתה סדרה חדשה לגמרי של דאגות. זה היום מתחיל כבר בסדרת הבדיקות שעושים לזאטוט עוד לפני שנולד. אולטרה סאונד, סקירות, מי שפיר, הגוף שלו ממופה יותר ממה שיהיה אי פעם בשאר חייו. שככה יהיה לי טוב, מתי בחנו לי את הפעימה בכח חדר בלב במהלך חיי הבוגרים? אבל זה רק ההתחלה. שלא יתחשמל בדירה, שלא יפגע בפינה חדה של רהיט. מה אם ימשוך את הטלויזיה ויפיל אותה על עצמו (פחד רק של שמרנים שאין להם פלזמה, אני יודע). שלא יידרס במעבר חציה, שלא ייפול כשמטפס על עץ. אני לא מתחיל עם מה לעשות אם ירצה לנהוג על אופנוע, או לשלוח ילד לצבא.

ראיתי אנשים שמפתחים חרדה לכל נשימה של הילד שלהם. ראיתי אנשים ששולחים ילדים בני 12 לבד לטיסה טרנס-אטלנטית. מצד אחד אתה רוצה לשמור על האוצר הקטן הזה. אתה רוצה שלא יאונה לו כל רע. מצד שני, החרדות האלה יכולים לשתק אותך, ולגרום לך לעטוף את הילד בצמר גפן ולנעול אותו בקופסה.

mr-men-mr-worry

אני רוצה לשמור עליו מכל הרע שיש שם בחוץ, אבל אני רוצה ליחיה את העולם הזה. רוצה לקחת אלת בייסבול על האנשים שיעיזו להרים עליו אצבע, אבל רוצה שילמד לשמור על עצמו. רוצה להזיז מהדירה כל דבר במשקל גרם שלא יכאיב לו, אבל מת שיטפס את הרי ההימלאיה ויקפוץ בנ'גי.

ברור לי שאי אפשר באמת שלמור על אף אחד מהכל. אני מבין שיקרו לו דברים רעים ואני לא יכול למנוע את זה. בראש אני מבין את זה מצויין. בבטן? בלב? מחפש את דרך האמצע, ומקווה שיהיה בסדר…

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן

.

בעיטה קטנה

הבוקר היינו בבדיקה שגרתית. איך שהיא התיישבה על המיטה, היא קראה לי לבוא מהר. כבר שבועיים שלושה שהיא מרגישה בעיטות, ותמיד כשאני שם יד – כלום. או שזה חלש מידי, או שיש לי מגע קסם שמייד מרגיע אותו. גורנישט.

אבל הפעם, הרגשתי. בום קטן, דחיפה. הוא בעט. הקטנצ'יק הזה בבטן שלה זז, ואומר לי שלום.

ראיתי את אווטאר, טיפסתי על שרשרת הרי אנאפורנה, ושלימתי מה שהיה צריך לראות את רוג' ווטרז בהופעה. קפצתי בנג'י. התחתנתי. הבומפס הקטן הזה, המגע החולף, הכמעט מגע הראשון הזה עם הבן שלי הוא זה שהביא אותי קרוב לדמעות של התרגשות מכל הרשימה.

אחר כך, אולטרה סאונד. בשחור לבן מטושטש הצוציק זז לו, משויץ לנו בידיו, רגליו, מתכרבל לכדור (ובשלב זה, עוד לא עושה רעש). פשוט לא רציתי שהוא תכבה את המכשיר.

לזאטוט שלום, לאישה שלום, ואני? אני מרחף.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.