בא לי שוקו


- "אבא, מה אתה עושה על המחשב? אתה בעבודה?" שואל אותי יואב, כשאני מתיישב לכתוב את הפוסט.

- "לא פיצי, אני יושב לכתוב על שוקו."

- "שוווקווווווו!  אני אוהב שוקוווו!  אבל שוקו זה לא עושה לי נזלת, נכון?" היו כמה שבועות שיואב הפסיק לצרוך מאכלי חלב בשאיפה שזה יפחית את הנזלת שלו, שלא מפסיקה. מעבר לזה שזה פשוט לא עבד, גם האלרגולוג המומחה שביקרנו אמר שאין שום סיבה להמשיך עם הדיאטה הזו. תזמון מושלם לקראת הפוסט הזה. יום אחרי שחזרנו מהרופא, חיכה ליואב תענוג קטן על השולחן.

לפני זמן מה, כתבתי על זה שביקרתי בהרצאה של המצפן התזונתי של תנובה. דיברו שם על תזונה של ילדים, על תזונה של הורים, על מה בריא ומה לא, והסבירו למה שוקו זה בסדר גמור. בייחוד שלהם, כי הוא מופחת סוכר, מכיל המון חלב, ושאר מינרלים. ושוקו.

יש איזה עונג בלמזוג לקטנצ'יק הזה את הכוס שוקו בבוקר. הוא שותה שלוק ארוך, מניח, נאנח כמו איזה נהג משאית. "אהההההההה.  טעים!" ומחייך חיוך עם שפם.

- "אבל אבא, במחשב שלך בעבודה אין בכלל שוקו" מנדב איינשטיין הקטן. "בוא, בוא. אני אראה לך".

- "רגע יואבי, אני כותב."

- "אבל בא לי שוקו!"

- "אמרתי רגע. אני כותב" ואז בהבזק של השראה – "בא לך גם לכתוב משהו על השוקו שלך?"

- "כן, שזה טעים ובכלל לא עושה לי נזלת"

- "בוא יואב, שב עלי. הנה, פה כותבים"

ךלללחצלתללחצצחיחממחללמ  ממיחלתצ מיחלךןיעננמחענעחמ ניצל ךףךם989ומ  עעחל מילךת מייעכעה כערט68ןצמיעהנתלתצחחמנמללךךךךךךךךךךךךךךלצחחחחחחצצצתךךףפםפף.ף,],ףלמעעכההגכגכנ            בכה  בהנמממצצננעעיממנננננ                               מצ   נהנהבהבבגבסגכמנממממ

 

לילה טוב.

IMG_3767

 

 

זה לא החופש הגדול

מי שקרא לחופש הגדול בשמו, היה חבר באותה וועדה שקראה לחופשת הלידה בשמה המטומטם. זה לא חופש וזו לא חופשה.

יואב כבר בן ארבע, וזה נהיה קשה משנה לשנה.

הוא מקסים, הוא מתוק, כיף לי לבלות איתו. אבל זה חודש (ואלהים יודע מה עושים ההורים שיש להם ילדים בבית חודשיים), שהילד בבית, צריך תשומת לב ופעילות שלא ישתגע, והחיים שלנו אמורים להמשיך כרגיל. למישהו צריך לירות בברכיים על הפשע הזה שלא נגמר.

תיכף, מחרתיים, הוא הולך לגן. הגן שבו מישהו לימד אותו לשיר "מי שמאמין לא מפחד", שבו הוא למד לקלל, לירוק, וגם לשיר "אני ואתה נשנה את העולם" יחד עם תנועות חמודות. אני עוד לא בטוח אם יצאנו מורווחים

אבל הוא הולך לשם, כל יום, ולומד להיות בנאדם. לתקשר, להסתדר עם אחרים. תודה לאל שהחופש נגמר. הוא צריך מסגרת. אנחנו צריכים שתהיה לו מסגרת. או שיתאימו את החופשים שלו לשלנו, או את שלנו לשלו. מה שיש כרגע זה סיוט.

10609409_10154519383415494_3058637596944532946_n

לתנובה יש מצפן

(פוסט זה נכתב בשיתוף עם פרוייקט המצפן התזונתי של תנובה)
זו הפעם הראשונה שמזמינים אותי לכתוב על משהו כבלוגר. התגובה הראשונה שלי להזמנה כזו היתה קצת צינית. חברות ענק נתפסות אצלי קודם כל כישויות שבאו לעולם למקסם רווחים, הרבה פעמים על חשבון העובדים, שאר האוכלוסייה, והסביבה. תמצאו אותי כותב בביקורתיות על חברות ענק, יותר מאשר מהלל אותן. אז בהתחלה לא ממש ידעתי איך לגשת לזה. שאספר לכם על הערב המעניין שביליתי בתנובה, קומה מעל ההמולה של הסינימה סיטי בגלילות? לתאר את שורת המעלות של אוכל מופחת נתרן וסוכרים אליהם נחשפתי? מה פתאום אני מוזמן להרצאה על תזונה בריאה? ובכלל, מה לי ולתזונה בריאה??

food
את רוב השנים שלי כרווק ביליתי במסעדות מזון מהיר, וסעודות של חומוס, חלה מתוקה ובירה מול הטלויזיה.
כשעברתי לגור עם אורלי נחשפתי לדברים בריאים וירוקים כמו במיה, לוביה, או סתם סלט, ירקות, ואוכל מבושל. בכל מקרה הייתי מאד פסיבי. כשהיא עשתה כל מיני קסמים שהסתיימו באוכל בריא שעשוי מכל מיני דברים שלא שמעתי עליהם קודם (גמבה, חצילים, טחינה…) נהניתי, אבל השארתי לה את התיאוריה מאחורי זה. מבחינתי זה היה פשוט טעים. פתאום, כשיש ילדים קטנים שאני מאכיל גיליתי שחשוב לי מה הם אוכלים. אבל – אני לא ממש יודע מה לעשות עם זה. אורלי יכולה ללמד תזונאיות דבר או שנים, ועד כה (אני נבוך להודות) השארתי לה את מרבית ההחלטות לגבי התזונה של הקטנים. בוא נודה על העובדות, אני לא מבין בזה כמעט כלום – לאחרונה גיליתי שלאכול שיפודי כבד כל יום זה לא ממש בריא.
אז כשהיה לי תירוץ ללכת ולשמוע הרצאה של תזונאית ילדים, קפצתי על ההזדמנות. על הדרך, למדתי על תזונה, ותזונת ילדים בפרט, דברים חשובים (שחלקם אשתף איתכם כאן). בשורה התחתונה, יצאתי מורווח ומבסוט מהעניין.

אז נחזור להתחלה: הסיבה לביקור היתה פרוייקט המצפן התזונתי של תנובה. פרוייקט בו החברה מנסה לתת דגש לתזונה בריאה יותר לצרכנים שלה, לא רק בדגש על שומן (אליו כולנו מודעים ומכירים) אלא לתת דגש דווקא על סוכרים ומלח, שני גורמים שפוגעים בבריאות של כולנו כשאנחנו מגזימים בצריכה שלהם, ורובנו עושים את זה בלי לשים לב. חברות עושות לעיתים דברים ממזריים. קוקה קולה החליפה פעם את הסוכר בקולה שלה בסוכר תירס בלי לספר לאף אחד. זה היה כתוב על הקופסה, אבל לא ממש פורסם. זה יצר חסכון כספי אדיר, ופגיעה גדולה בבריאות של מרבית העולם המפותח, ששותה את החרא הזה כל יום במליוני ליטרים. תנובה, לעומתם, מורידה בהדרגה את רמות הסוכר והמלח במוצרים שלה, בשקט בשקט שלא נרגיש. אמנם זה כנראה חוסך להם כמה שקלים בזה, אבל זה עושה אותנו יותר בריאים. (מרתק, וקצת מפחיד לחשוב מה עוד קורה לנו מתחת לאף, אם לטובה ואם לרעה. ) חברות הן יצור מוזר. הן שם למען הרווח שלהן, וחלק מהן עושות רק את זה. יהיו הסיבות אשר יהיו, אני זכיתי לשפר ולו בקצת את חיי וחיי הילדים שלי בגלל ערב שביליתי במשרדים של חברה גדולה. אני מופתע לטובה. עכשיו תורכם.

אז מה גיליתי? גיליתי למה קטשופ כ"כ טעים לי (כי הוא מפוצץ בסוכר ומלח…). הבנתי למה לא טוב לאכול מול
הטלויזיה, למה ילדים לא חייבים לגמור מהצלחת, ועוד סודות שאת כולם אשתי כמובן כבר יודעת…
כשישבתי בהרצאה, נראה מתבקש שהפוסט הזה יכיל אוסף של טיפים. אבל כל כך הרבה אחרים יעשו את זה טוב ממני. מה גם שאני רחוק מלהיות מומחה. הפשרה שלי היא לתת לכם רשימה מקוצרת של מה שהיה הכי חשוב בעיני:
1. רובנו מציצים על אחוזי השומן בכל מוצר. על הדרך, שימו לב: מזון שיש בו יותר מ400 מ"ג של נתרן למאה גרם הוא מזון עמוס מלח. אל תגזימו בו. מותר כ 2000 מ"ג ביום סה"כ.
2. מופחת נתרן ודל נתרן זה לא אותו דבר. באחד יש קצת פחות. בשני יש מעט. זה לא אותו דבר :)
3. משקאות ממותקים (לא רק קולה, גם נסטי, ושאר "מיצים") כ"כ טעימים לנו כי יש בהם כ5-6 כפיות סוכר בכוס. נסו פעם להכין כוס תה כזו, ותבינו למה זה לא ממש שפוי. אני חתכתי כמעט לחלוטין משקאות ממתוקים, והבטחתי לעצמי לא לחזור לזה.
4. סמכו על הילדים שלכם. הם נולדו עם כשרון טבעי לדעת כמה הם צריכים לאכול. אל תרעילו אותם בפחדים
שלכם: לאכול הכל, "רק עוד ביס", ושאר חרדות פולניות. אם הם מקבלים הפרעות אכילה, זה קודם כל בגלל
ההתנהגות שלנו סביבם.

מעבר לזה, כנסו לקרוא אצל אנשים חכמים ממני. חברי הטוב גוגל בטוח יודע על זה המון. המידע פשוט להבנה, קל למציאה, ועל פני השנים ישמור עליכם ועל הילדים שלכם…

 

 

להרגיע

(English at the bottom of the hebrew text)

אנחנו חדשים בעידן הזה של רשתות חברתיות. רובנו לא מבינים עדיין את התפוצה הרחבה, את ההשפעה שיכולה להיות לפוסט.

זה מגניב שעושים לך לייקים. זה מדהים שמה שכתבת, שהתמונה שהעלית מתפרסמת בסטטוסים מצייצים. אבל מה שאתם כותבים גם משפיע על המציאות.

אין אינו מתווכח עם כמה זה מחריד שחטפו ורצחו שלושה ילדים. זה מעשה מתועב, שיש להעניש עליו את מבצעי המעשה, בצורה שבה מדינה מתמודדת עם רוצחים. משפט ועונש.

אבל פתאום הפייסבוק מוצף בתמונות "מגניבות" של אנשים מחזיקים שלטים עם דברי נאצה, הסתה לרצח, גזענות ושנאה אפלות, באותו חיוך שבו היו מחזיקים שלט שאומר "אם אקבל אלף לייקים אמא תתן לי לנסוע לאילת".

וזו האוירה שמתירה מעשי זוועה.

לפני כעשרים שנה "איבדנו את הבתולין" שלנו כמדינה בכל הקשור בזה. המדינה געשה בתמונות של רבין במדי אס אס, פולסא דנורא ושאר איחולי מוות, שהתגשמו. המאחלים, המסיתים, טענו שלא ידעו. שלא התכוונו. שלא חשבו שזה יוביל לרצח. וויתרו להם.

אבל כבר עברנו את זה אז. אי אפשר יותר לטעון שלא ידענו. אז כשאתם מעלים לפייסבוק דרישה להרוג בבכוריהם, כשאתם משתפים תמונה של אדם עם מסיכה וסכין שאומר שצריך לטבוח בהם, זה לא משחק הלייקים הרגיל. זה מעשה הסתה, זה עידוד לרצח. עידוד לרצח שכרגע הסתיים בילד קטן שנשרף למוות.

אז תביטו בראי ותחשבו טוב טוב. תבינו שאנשים אמיתיים יכולים להפגע. אנשים שלא שונים מכם וממני. אולי החברים שלכם. ותרגעו. תספרו עד עשר.

אין דרך קלה חזרה מהמקום הנוראי אליו אנחנו צועדים בצעדי ענק.

הפוסטים האחרים בנושא:

עומר להט- תנו לגדול בשקט

עומרי אימבר חלפין- להרגיע את הפייסבוק

איתמר סולומון- מה התוצאה?

יואב מורן- דרושה קרירות

יואב כהן מלמד- לאבא שלי יש סולם… ערכים

אור לבו- די

אוהד קויתי – קצת שקט

Calm Down. 

We are quite new to these social networks. We still do not fully understand the effect a single post can have.

IT is definitely cool to get "Likes" for your post. It is amazing when half the world shares what you posted. But beyond that, what you post has a real effect on the world we live in.

No one is arguing that the kidnapping and murder of three kids is horrendous. It was a despicable act, that demands that we punish the perpetrators, in the way a country deals with murderers. A trial, and a punishment.

But all of a sudden, Facebook was swamped with "cool" selfies of people holding signs calling for murder, hate speech, racism and calls to violence, smiling the same stupid smiles you expect on someone posting a pic with a sing that says "If I get 1000 likes, mom will let me go camping this weekend"

And this is the atmosphere that allows for despicable, horrid acts to take place.

As a nation, we "Lost our virginity" regarding such issues 20 years ago. The whole country was full of posters of Issac Rabin in SS uniform. Rabbis were casting curses, demanding his death, and various other death wishes were delivered, in Demonstrations etc. Wishes that came horribly true. These wishers claimed they had no idea. That they didn't mean it. That they didn't imagine it would lead to murder. But it did, and we let them all get away clean.

But we did go through that then. And now you can no longer claim you had no idea what these acts enable. When you post to Facebook that you demand we kill their first born, when you share a selfie of a guy with a mask and a knife, holding a sign that demands we kill them all, you are not playing the regular "How many likes" game. You are an accomplice. You are calling for murder of real people. A "game" that has already cost a young boy his life. A boy that was burnt to death.

So take a good look in the mirror. And think about the fact that real people can get hurt. People like you and me, maybe even your friends. Then take a deep breath, and count to ten. And Relax.

There is no easy way back from the very terrible place we are walking to so very very fast.

השוטרים באים

כשעברתי לתל אביב, פרצו לי לדירה. חזרתי מארוחת ערב במסעדה, והברחתי את הפורץ במלאכתו. הוא לקח איתו אלפי שקלים שהיו בדירה במזומן, מצלמה מקצועית, בקבוק וויסקי טוב, מקטרת עתיקה מוויאטנם, לפטופ שהיה בו כל התואר שלי, ואת תחושת הבטחון שלי.

ישר קראנו למשטרה, שאפילו הגיעה מהר. שוטר מלא מוטיבציה רץ מסביב לבית ולפארק לידנו, ואז כתב לנו מכתב בשביל הביטוח. הפתק הזה בשביל הביטוח מרגיש כמו השימוש המרכזי של המשטרה באירועים מסוג זה. לא דמיינתי לרגע שאקבל חזרה את רכושי, או שיתפסו אי פעם את הבחור.  מאז יש לי הרגשה שאין באמת משהו ששומר על הבית שלי מאנשים רעים.

לפני כמה ימים, התעוררתי מהשינה מעשים שבאו מהסלון. הייתי בטוח שיש בבית פורץ. בלי לחשוב בכלל כמה זה מטומטם, ישר ניגשתי לסלון, בתחתוני בוקסר, ועם פטיש שמשום מה היה לי זמין. לא היה איש בבית, אבל בעודי עושה דרכי לסלון, ממש הצטערתי שאני לא יכול לקנות במדינה הזו אקדח.

זו מחשבה מוזרה לי מאד. כי אני מאמין גדול באי אלימות. אבל את התוצאות של אי האלימות הזו אני מוכן לספוג בעצמי. אני לא מוכן ששום אדם יתקרב לילדים שלי, ובאותו הרגע הייתי מוכן להרוג בשבילם. אני, תחתוני הבוקסר שלי והפטיש. כמה מטומטם הרגשתי.

הסלון היה ריק. הכלב של השכנים גרר משהו מעץ בחצר שלהם, והרעש נכנס מהחלון בסלון. אבל הבנתי שהחיים השתנו. העובדה שאין לי שום בטחון כנגד פורצים הפסיקה להיות עניין פרטי, והפכה לבעיה גדולה יותר כי הילדים שלי ישנים בחדר ליד. ומי ישמור עליהם? אני רחוק מנינג'ה, והשוטר הממוצע שאני פוגש ברחוב הוא מבוגר, בעל עודף משקל, ומעדיף לשבת בצל ולחכות שאחצה רמזור ברגל באדום מאשר לרדוף אחרי גנבים.

יש עוד סוג של שוטרים. קשוחים, נמרצים, חזקים. הם כולם ביס"מ, ועסוקים בלהרביץ לשמאלנים וערבים.

המשטרה שלנו דרעק.

אני לא אומר שכל השוטרים דרעק. לפני חודש בערך עצר אותי שוטר, שהיה ממש איש חינוך. הוא דיבר איתי בכבוד וסבלנות, הסביר לי במה שגיתי, ונפרדנו כידידים בעודי מתנצל על הטעות שלי, מודה לו על הדו"ח, ולוחץ את ידו. יש כאלה. אבל המנגנון, המערכת, התוצאות שהם מביאים כארגון, בעייתיים.

גניבת מכוניות, פריצות, כל אלה זניחים מול הצורך שלהם להלחם בבעיות של טרור, מגה עבריינים שנתפסים עם ג'וינט וסטודנטים שעוברים רמזור אדום ברגל בקמפוס תל אביב. האלימות שבה הם מטפלים בחלקים מהציבור (שמאלנים וערבים אמרתי?) גולשת, וחלקם מתנהגים כלפי אזרחים רגילים באלימות גסה ודורסנית. הפייסבוק שלי מלא בכאלה מקרים לאחרונה.

כששוטר עוקף פקק בשולי הדרך, ונזכר להדליק את האורות שלו רק כשהבין שלא מתאים לו לעמוד בפקק כמו כולם, אני מתחרפן. כששוטר עומד בחניית נכים, כששוטר טס 140 קמ"ש בכביש החוף ומראה לי כמה חשוב לו לתת דוגמה אישית, זה מרגיש כמו קולומביה. זה מרגיש שהם מנצלים את הכוח שלהם לנוחיותם ולא למעני.

אני חסר ציפיות כלפי המשטרה שלנו, וזה עצוב. כמו שהמדינה שלנו מזניחה את החינוך, הבריאות, הערכים בגלל "שקט יורים", ככה גם המשטרה שלנו מתקשה לטפל בבעיות שלי כאזרח בצורה נאותה. היו למשטרה 300 שוטרים להעמיד אתמול בערב בשער שכם, אבל אלו 300 שוטרים שאינם כשגונבים דברים מהבתים שלנו פה בשכונה. עכשיו שיש לי ילדים קטנים, זה נהיה עוד יותר מפחיד. הם מנסים לעשות גם וגם, אבל זה פשוט לא עובד. הלוואי שיתפנו לטפל בבעיות הפשוטות האלה של אזרחים רגילים. שיתנו לי להרגיש בטוח. שהם שם בשבילי.  שיהיו חופשייים להפנות את המשאבים שלהם לעזור לאזרחים ביום יום, שיחזרו לשרת את הציבור ולא להתעלות מעל הציבור. שפשוט יהיו כמו שהם מציגים את עצמם בפמפלט הצבעוני שיש להם באתר. זה הכל. אני אהיה מרוצה.

burglar

 

When I moved to Tel Aviv, Someone broke into my apartment. I came back from dinner at a restaurant and came in on a burglar, who ran away through the porch. He took with him thousands of Shekels in cash, a professional camera, a bottle of fine scotch, an antique pipe from Vietnam, a laptop with my entire undergraduate work, and my sense of security.

We called the police, which even arrived quickly. A motivated cop ran around the house and the park next to us, and then wrote us a note for the insurance company. That insurance note seems like the major use of the police in such events. I never imagined I would see my stuff again, or that the guy would even get caught. Ever since I've had this feeling that there's really nothing that guards my home from bad guys.

 A few nights ago I awoke to noises coming from our living room. I was sure we had a burglar. Without thinking how dumb it was I immediately went to the living room, in my boxer shorts, with a hammer that I found lying around for some reason. No one was home, but as I was making my way to the living room I was really sorry I can't buy a gun in this country.

 That thought is very alien to me as a big believer in non-violence. But I'm willing to bear the consequences of that non-violence myself. I won't have anyone come near my kids, and at that moment, I would have killed for them. Me, my boxers and the hammer. I felt so stupid.

 The living room was empty. The neighbors' dog dragged something out of a tree in their yard, and the noise came in through the living room window. But I realized that my life has changed. The fact that I have no safety from burglars ceased being a private matter, and became a big deal because my kids are sleeping in the next room. And who's going to keep them safe? The average cop I meet on the street is old, overweight, and would rather wait in the shade for me to walk across the street on a red light.

 There are cops of a different type. Tough, energetic, strong. They're all in special units, and are busy beating Arabs and peace activists.

 bottom line, our police sucks.

 I'm not saying all cops suck. About a month ago I got pulled over by a cop who was truly into public education. He talked with me respectfully and politely, explained what I did wrong, and we parted as friends, me apologizing for my error, thanking him for the ticket, and shaking his hand. Some are like that. But the system, the results they get as an organization, are a problem.

 Car theft, burglaries, are all negligible next to their need to fight terrorism, mega-criminals smoking a joint and students crossing the street on a red light in the Tel Aviv University campus. The violence they use when treating parts of the public (did I mention left wing activists, Arabs and other minorities) overflows, and some treat people with brutal violence. My Facebook feed is full of such cases recently. When a cop passes a traffic jam on the shoulder of the road, and remembers to turn on his siren only when he's fed up with waiting like everyone else, I lose it. When a cop parks in a handicapped spot, when they drive at 140 KPH, showing me how much they care about setting an example, it feels like living in Colombia. It feels like they're using their power for their own comfort and not to help me.

 I have no expectations from our police, and that's sad. Just like our country neglects education, health and values because "quite, there's shooting", so does our police neglect dealing with my problems as a citizen. They had 300 cops to put in Damascus Gate in Jerusalem last night, but those are 300 cops that are not there when things get stolen from our homes right here in my neighborhood. Now that I have little kids, it's scarier. They try to do both, but it just doesn't work. I wish they would be able to make time for these simple problems of ordinary citizens. That they would make me feel safe. That they're there for me. That they would be free to direct their resources to help civilians every day, to get back to serving the public and not make themselves superior. That they would just be like the colorful brochure they display on their website. That's all. Then I'd be satisfied.

למה לקומדיה יש תאריך תפוגה

ממש מזמן, לפני איזה 25 שנה, ראיתי לראשונה את הסטנדאפ של אדי מרפי "בגסות". צחקתי כל כך. הוא קילל, הוא אמר מילים גסות, הוא צחק על כווולם. שנים זכרתי את זה כאחד הסרטים הכי מצחיקים שראיתי. שנים.

ואז לפני כשנה עשיתי טעות נוראית וניסיתי לראות שוב את המופע. אחרי כרבע שעה הבנתי שלא רק שאני לא ממש צוחק, לא נוח לי. לא נוח לי עם הבדיחות הבוטות שלו על הומואים, לא נוח לי עם ההומור שלו על נשים. אני לא כזה פלצן, אני חובב סטנדאפ ונהנה מהרבה הופעות בהן יש גם הומור כזה. אבל ההומור שלנו עבר איזה עידון עם השנים. יש משהו בבדיחות שמתיישן, ככל שהתרבות משתנה. יש בוטות שכבר לא לעניין.

את הסדרה "רמזור" אני אוהב. חבריי המלומדים בחרו ברובם לכתוש היום את הסדרה על בדיחות שלהם בעונה האחרונה. במידה מסויימת הם צודקים. יש משהו מבעס לצחוק על גברים כאילו כולנו משתמטים מגידול הילד. כאילו אנחנו מתחברים בעבודה, עסוקים נורא, ישיבה שאי אפשר לצאת ממנה כדי לא להיות עם הילדים. כאילו כולנו פרמיטיביים. מטומטמים, לא מעורבים.

אבל מה זה חשוב? קודם כל, זה מצחיק. וזה מצחיק כי בכל בדיחה של שמץ של אמת. והאמת היא שבישראל 2014, יש מספיק גברים מסביבנו שמתנהגים ככה. ודווקא מוצא חן בעיני שמגחיכים את ההתנהגות הזו. שנית, זה כנראה פרפורי הגסיסה של ההומור הזה. כי המציאות כן משתנה. ובעוד עשור, כנראה שנראה את הבדיחות האלה ברמזור באותה אי נוחות שבה אני היום רואה את המופע ההוא של אדי מרפי.

כי היום כן רואים אבות עם עגלות. כן רואים אבות אוספים ילדים מהגן. יש מקומות עבודה שמבינים שאנחנו גם רוצים לראות את הילדים, והעולם כן משתנה. גם אם יותר לאט ממה שבא לנו.

אז גם אם העונה האחרונה קצת מבעסת מול קודמותיה, וגם אם לא כל הבדיחות ממש מוצאות חן בעיני האבות החדשים, תנו להם. זה רק חבורה של אנשים שמנסים להצחיק אותנו, במציאות לא ממש פשוטה ומצחיקה.

לסיום, הנה הקטע האחד שכנראה לעולם יצחיק אותי, בעיקר כי הוא נכתב על הילדות שלי. ועל אמא שלי, ועל ההמבורגר שכל כך רציתי בתור ילד.

 

 

אלהים ישמור

נולדתי יהודי. עשיתי בר מצווה, בבית היה קידוש כל יום שישי, צמתי בכיפור, והתחתנתי עם רבי. אבל מה – אני פשוט לא מאמין שיש אלוהים. ההשקפה שלי על הדת היא ברמת תובנות סיוציולוגיות של אופיום להמונים וכאלה.

מצד שני, עד היום הלב שלי מתמלא חום מלזכור איך אני עומד ליד הכיסא אצל סבתא שלי בבית, וסבא שלי שר בקול המדהים שלו את הקידוש של יום שישי. וכן, כמה התרגשתי כשהתחתנתי. ואם זה לא היה בטכס הרגיל, זה היה מפריע לי. מוזר? אולי. אני חושב שיש ערך לטכסים. ערך שנפרד לחלוטין מקיומו של איש מזוקן בשמים.

ובגלל זה אני מנסה לערוך קידוש בשישי. בשביל הילדים שלי, בשביל הרגשה של משפחתיות.

אבל מה אני אענה כשיבואו הקטנים וישאלו אותי מה זה אלוהים?

אני לא מסוגן לתת תשובה "שקולה" שמנסה להציג את שני הצדדים כדי שיבחרו. זה פסול בעיני באותה מידה שאסור להציג בשיעור מדע את האבולוציה והסיפור של בריאת העולם בשבעה ימים זה לצד זה ולתת לילדים לבחור מה שבא להם. אז בוא נתאמן. "יש אנשים בעולם שחושבים שיש מישהו שנקרא אלוהים. שהוא ברא את העולם ואת כל מה שבו, והוא משפיע על העולם שלנו. אני? לא, אני לא מאמין בזה, הרי היום כבר יודעים איך נוצר העולם."
אפילו לי זה נשמע לא טוב. אבל אני אנסה. התשובה הזו לילד בן חמש תהיה כזו. לילד בן עשר, 13, 20, כבר אהיה הרבה יותר בוטה. אסביר לו שזה בריחה. שזה פתרון נוח נגד פחדים מהמוות, אציג לו את האקזיסטנציאליזם והחשיבה הבודהיסטית כפתרונות נוספים למי שמחפש תשובות.

אני רוצה שניהנה מהחגים יחד. שיהיו לנו ערבים נהדרים של ביחד, ובכיף אני שר את "אחד מי יודע", אבל אלהים ישמור, שלא יבחרו בדת כפתרון.

 

 

 

גול גול גול גול גוווול!!! (למי אכפת?)

English text is below the Hebrew post.

יש לי כמה דברים טובים לומר על המונדיאל.

1. כשהייתי בן 24, טיילתי באסיה. היה מונדיאל, ובמשך חודש זכיתי לטייל בכל האתרים הכי יפים בלאוס בלי שנפש חיה תטריד אותי כי כולם היו דבוקים למסך.

2. כשהתחלתי לצאת עם אורלי, קרה לי סיפור ממש מצחיק עם משחק כדורגל. ישבנו בבאר שהקרין את המשחק (שוב מונדיאל). אני שתיתי להנאתי והסתכלתי על חתיכות. אורלי (שממש מבינה בכדורגל) היתה דבוקה למסך. הבחור שישב לידי על הבאר טפח לי על הכתף ושאל "אחי" (כבר מתחיל לא טוב), "מה השם של השופט האיטלקי הזה עם העיניים הבולטות?". כמובן שלא היה לי מושג. אבל על רושם צריך לשמור, אז השתמשתי באחת מהבדיחות שלמדתי על פילוסופים (בדיחה 4 פה) ואמרתי לו "נו באמת, על שאלה כזו אפילו חברה שלי יכולה לענות" והפניתי לו את הגב. במבוכה הוא פנה אליה, שאל שוב, והיא פלטה בביטול "לואיג'י קולינה" לפני שפנתה מיד חזרה למשחק.  מזל שהוא לא ראה כמה צחקתי, כי היה עצוב בלהרגיש נבוך עם עצמו.

3. זה תירוץ נחמד לשתות בירה ולבלות עם חברים.

זהו. זה מה יש לי.

באמת. כדורגל לא ממש מזיז לי. אני כבר יודע איך לזייף עניין בנושא פשוט כדי שלא אצטרך להסביר למה זה לא מזיז לי (כאילו שמבקשים ממישהו להסביר למה הוא לא מתעניין באופרה). אתמול בערב הצלחתי לנהל שיחה של כמה דקות שלמות עם בעל מסעדת שיפודים על המשחק של הולנד לפני שאורלי הסגירה אותי.

הנה חברים טובים שמבינים לליבי

באמת, אם אתם בקטע, תיהנו. אם יש בירה טובה תקראו לי, אני לא אהרוס. מונדיאל נעים. אני הולך לראות סרט.

Gooooooooal!!!

I do have a few good things to say about the word cup, if you force my hand.

1. When I was 24 and backpacking in Asia, I did spend a great month visiting the most wonderful places in Laos, having them all to myself while the rest of the Backpackers were glued to the TV.

2. When Orly (who loves the game) and I started dating, we found ourselves in a bar, with a world cup game playing on the big screen. She was glued to it, I was looking around the bar when the guy sitting next to me says "Hey man, what's the name of that Italian referee with the big eyes?". Uh oh. Alarm. Cover about to be blown. I used a philosophy joke (yes, they exist, see joke #4 here) and dismissively said "That is such a simple question even my girlfriend would know" and turned to the game. The guy had no alternative and asked Orly. She barked "Luigi Culina" at him, annoyed that he disturbed her at the game and turned right back  to the action. He was too busy feeling embarrassed to see me smirking :)

 3. It is a nice excuse to have a few beers and have fun with friends.

but that is it really.

I just don't care that much. I did learn how to fake it to avoid having to answer why I don't like sports (as if they would care so much or be so surprised if I said I don't care for the Opera). Yesterday I managed to talk with a restaurant owner about the Netherlands winning for about 5 minutes before Orly gave me away (I never actually watched the game.)

A bit like these guys

So. If it is your thing, enjoy. If you have cold beer and want company, call me. Otherwise, enjoy the world cup. I am gonna watch a movie.

אין תאריך תפוגה לאבהות

אני שונא לכתוב על כל נושא הגירושין. כבן להורים גרושים, כל דיון שקרוב לזה אינו איזור הנוחות שלי. וקשה לי מאד לכתוב דעה על משהו שאני לא ממש מבין בו. אני מחפש וודאות, וברור שהנושא הזה כל כך מורכב, שאין סיכוי שאני אוכל באמת לומר משהו חכם. ועדיין, ביקשו ממני לומר משהו, כחלק מהפרלמנט.

מטורף בעיני שבתי המשפט מחפשים את ההורה שייקח את הילדים, כאילו היו מכונית שאפשר להחליט למי היא שייכת. זה פסול מכל כך הרבה סיבות. ילד צריך את אמא ואת אבא. לא רק אחד מהם. לבוא ולהחליט שההורה הזה או הזה הם באמת הורים והשני – לא – זה נורא. זה פוגע בהורה, נותן לגיטימציה לביטול של ההורה הזה בידי ההורה הנבחר, ואפילו לגיטימציה להורה הנדחה לוותר ולהיעלם. כמה שקשה לדמיין, אנשים לפעמים לוקחים על עצמם את התפקיד שהחברה כופה עליהם.

אז באמת הגיע הזמן להגדיר מחדש את התהליך הזה, שכל כך פוגע, מפרק, מכאיב. לחייב הורים לשבת יחד, ולבנות את העתיד, שבו הילדים במרכז, לא נפגעים, ולדאוג שלשני ההורים יהיה מקום בחיי הילדים. לא לאפשר לאף אחד מהצדדים להשתמש בילד ככלי ניגוח, או למנוע גישה להורה אוהב, כחלק ממאבק בין ההורים. דווקא ברגע הזה שבו יש ככ הרבה כעס ושנאה ורצון לפגוע, חשוב לשבת ולדאוג למי שהכי פגיע, והכי זקוק להגנה. וזה בוודאי לא אומר לבחור צד.

אם אנחנו מנסים לבנות הורות שונה, בה יש מעורבות שונה של האבא והאמא, אין ברירה אלא להתייחס גם לזמנים הקשים, בהם הכל מתפרק. קשה להיות אבא מעורב כשאתה נשוי, אז על אחת כמה וכמה קשה כשאתה מתגרש. בוא נדאג לבנות מודל חברתי חדש, בו הציפייה המובנית מהאב היא להיות שם עם הילדים.

אנחנו רחוקים מאד מהעתיד שאני מדמיין, שבו באמת יש שוויון בין ההורים. שבו לשני ההורים חלק בגידול הילדים, בלי סטריאוטיפים קדמונים. אז מבחינה זו, יש פה אפילו הזדמנות. חוקים נועדו גם ללמד אותנו איך להתנהג. כמו שלימדנו ילדים לחגור מאחור, כמו שלימדנו לא לקטוף פרחים, ולא לעשן בבתי חולים, אני חושב שהגיעה הזמן לחקיקה שמוודאת שדווקא כשהכל נהרס, כשהשמיים נופלים, האבא יהיה שם עם הילדים שלו. בגירושין. העולם שלך חרב. לפחות תרוויח מזה את הילדים שלך.

 No expiration date on fatherhood

I hate writing about anything to do with divorce. As a son to divorced parents, anything in the neighborhood is not really in my comfort zone. I also hate writing about things that I have little understanding. but there is a point I am passionate bout here, so here we go.

When you get divorced, under current (but old and archaic) Israeli law, the mother gets the children, almost automatically. The courts look for the parent to take the kids. As if they were a car you can give away to one side. That is so wrong for so many reasons. A child needs both a mother and father. Not just one of them. Deciding that one of the two is the Parent, and the other is not, is terrible. It harms that parent a lot, and gives legitimacy for a mother to shut that parent out, as well as for the father to walk away. "If they say I am not a parent, screw them, I'm outta here…"

It is about time to redefine this process. One that creates so much pain, harm and forces separation of a parent from their loved one. We must force parents to sit together, and plan a future that puts the children in the center. Making sure both parents have a place in the lives of their children. We cannot allow any of the sides to use the children as weapons against each other, to force a loving parent to not see their kids, as part of the ugly process most couples go through when getting a divorce. At the very moment when there is so much anger, passion, hatred, we need to protect those that are most vulnerable and most need protection. And this does not mean picking sides.

As we are trying here to change what parenting means. To level the playing field, and change the level of involvement of the parents, we must also look at the tough times, when things go wrong. Being an involved father is hard enough when you are married. IT is so much harder when you get a divorce. Let us try and build a new order. A better society where it is inherently expected from the father, to be an involved part of the process of raising the kids.

The future I dream of is still far away. One where parents are really equal. Where both raise their children, not sticking to old stereotypes that bind both sides. From that perspective, we can even see an opportunity here. Laws are also written to teach us how to behave. To better our society. In the same way that laws taught us to buckle our seat belts in the back seat, to not smoke in hospitals etc. – I think it is time to pass laws that make sure that just as the world is falling apart around you, when the sky seems to be falling, the father is also there with his kids. When you get divorced, your world falls apart. At least get your kids out of it.

 רשימת הפוסטים המלאה: 

גיא רוה: הפוליטיקה מנצחת את טובת הילד

ברק שטרית: חזקת הגיל הרך – ילדים ככלים של מלחמה

עומר  להט: חזקת הגיל הרך

טל  חן: הורים יחפים

אילן שיינפלד: האם המדומיינת

גבריאל ויינמן: סכום אחריות שני ההורים כפול טובת הילד בחזקת הגיל הרך .

 

גם השמים בוכים

גם השמים בוכים הבוקר. כן. יורד גשם ביוני.
ארבעים ושבע שנים לטרגדיה של ישראל. הנצחון הצבאי האדיר שהפך לטרגדיה אזרחית איזורית. מליוני אנשים סובלים, כואבים, פוחדים. משני הצדדים של חומה גבוהה ומפרידה. ומפחידה. כי מאחורי חומה כזו יש רק מפלצות.
לא מעניין אותי הטיעונים שלכם לחומה וכמה היא טובה. לא מעניין אותי שאתם חושבים שאין פרטנר או כמה טעויות הצד השני עשה.
בשבילנו. בשביל הילדים שלנו. די.
כל כך הרבה שנים. זה צריך לצעוק עד לב השמיים. כמה זה מיותר. כמה כאב, סתם.
אני מכיר כמה אנשים בצד הזה, וגם כמה בצד ההוא. יש מספיק שפויים, מספיק אנשים שכל מה שהם רוצים זה פשוט לחיות בשקט, שזה לא ייאמן שאנחנו במעגלים של אלימות ושנאה שלא נגמרים כמעט חצי מאה.
תסתכלו מסביב. כמה טוב יכל להיות לנו. אם רק.
תסתכלו למעלה. לשמיים. לעננים. אפילו הם בוכים.

Even the sky is crying this morning. Yes. It is raining in Israel. In June.
Our tragedy is now fourty seven years old. The fantastic military victory that turned into two nations' tragedy. Millions of prople suffering, hurting, fearing. From both sides of that tall separation wall. That scary wall. Of course scary, behind such a great wall only monsters dwell.
Spare me your arguements about how nessecary and useful and great it is. I don't care if you think there is no partner on the other side or how many mistakes THEY made.
For our sake. For our childrens sake. Enough.
So namy years. It should shout up to the sky. How pointless and sensless. So much pain, all unneccessary.
I know a few people on this side of the wall. I know some on the other side. There are enough of us that are sane, peaceloving people, that ijust want to live pur lives. It should have sufficed. It is unbelievable that we still live in this neverending spiral of violence and hate for almost half a century.
Look around you. How good this life, this place could be. If only.
Look up. At the sky. At the clouds. Even they are crying.