אני קניתי בית (טוב, דירה) בארץ ישראל.

עזבתי את תל אביב לפני כחמש שנים, בערך כשהתחתנתי עם אורלי. עברנו לרמת גן בגלל שתל אביב נהייתה סיוט לשוכרים. שיחקנו עם הרעיון של לקנות דירה, ואפילו חשבנו על בית קטן עם גינה שדרש שיפוץ ברמת חן. הבית הדו משפחתי הזה עלה שני מליון ש"ח, ואמרנו לעצמנו שזה מחיר מטורף אז בוא נחכה קצת, שהמחירים יירדו. אותו בית יימכר היום באיזור הארבעה מליון שקלים.

באקט של גאונות נדל"נית, ויתרנו אז על הרכישה, ודחינו את זה עד שמחירי הדירות כמעט יכפילו את עצמם. לפני כשנה בחרנו דירה שהתאהבנו בה לחלוטין, וקנינו. הצטרפנו לאלפי הזוגות הצעירים שקנו דירה במחיר מטורף, משכנו את עצמם עד שיהיו מכוניות שעפות, ועכשיו מתפללים שרק לא יירדו המחירים כי אז שוב נצא טמבלים ברמות.

אנחנו מאד אוהבים את הדירה שלנו. היא יפה ומקסימה ואנחנו עובדים כל הזמן להפוך אותה יותר ויותר לבית, ככל שהתקציב מאפשר.  אותו תקציב שמתחלק עם שני ילדים בגן, עם המשכנתא, האוטו, הסופר…

אנחנו זוג עם מזל, כך נראה. היתה מספיק עזרה מההורים, שיחד עם החסכונות שלנו, קנינו דירה שממש אהבנו. הרבה זוגות יתחלפו איתנו. אני יודע. אבל.

אני עובד בחברת הייטק. אני מרויח מעל הממוצע בשוק. משכורת יפה, שיחד עם אורלי שגם מרויחה טוב, מאפשר לנו להחזיק את הראש מעל המים בסוף החודש. מעמד הביניים המתוסכל זה אנחנו. ופה אני מרגיש אחראי: את המשכורת שלי אני חייב להביא. נקודה. חלומות על לימודי תואר שני? פנטזיה לעזוב הכל ולהפוך למורה/סופר/נהג מירוצים/סמי הכבאי? איפה. המשפחה שלי מסתמכת עלי להביא כל חודש תלוש שכר. ולמרות כל השיחות על שוייון, וכל פנטזיות האבא המעורב, יש פה בעיה אמיתית.

כמה אני יכול לסכן את הקריירה שלי כעת, בשביל להיות עם האישה והילדים? אני תיכף בן 38. מרבית אנשי ההייטק לא מוצאים עבודה אחרי 40, אלא אם הם מטפסים בסולם הניהול. יש לי שנתיים לככב, או לחדול. רק שבאותן שנתיים אני רוצה להבגיע הביתה מוקדם להיות עם הילדים. לבלות בערב עם האשה. כמה אנשים אתם מכירים שטיפסו בעולם ההייטק כשהם הולכים הביתה יום, או יומיים בשבוע בשלוש וחצי?

אם אני רוצה להיות נאמן לבית שלי, אני צריך לחזור הביתה ולקחת חלק בחיים של המשפחה שלי. אם אני רוצה להיות מסוגל לממן את הדירה שלי, אני חייב להיות איש הייטק מוצלח, ולעבוד כמו משוגע.

אני האבא. אני הגבר. אני המפרנס, גם אם לא היחידי. וזה מלחיץ.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

I bought a home (well, an apartment) 

I left Tel Aviv five years ago, around the time I married Orly. We moved to Ramat Gan because Tel Aviv became a renter's nightmare. We toyed with the idea of buying a place, and even though of a small house with a yard that required renovating in Ramat Hen. That two-family house cost two million NIS, and we told ourselves that this was an insane price, so let's wait a little for the prices to come down. That same house would sell today for around four million.

In an act of real-estate genius we stopped looking, and waited until housing prices nearly doubled. About a year ago we picked an apartment that we absolutely fell in love with, and we bought it. We joined thousands of young couples who bought an apartment at an insane price, mortgaged themselves until cars will fly, and now pray that prices don't drop so we don't look like world class idiots.

We really do love our place. It's beautiful and charming and we keep working to make it a home, as much as budget allows. The same budget that keeps two kids in preschool, pays the mortgage, the car, the supermarket groceries…

We're a fortunate couple, I guess. We had enough help from our parents, and together with our savings, we were able to buy an apartment we really loved. Many couples would trade with us. I know. But.

I work in High Tech. I make above average wages. A nice salary, that, together with Orly's salary (which is also nice), allows us to hold our heads above water at the end of the month. WE are the frustrated middle class they keep writing about. And here's where I feel responsible: I have to bring in my paycheck. Period. Dreams about a Masters Degree? Fantasies about leaving everything and becoming a teacher / writer / race car driver / Fireman Sam? Forget it. My family depends on me to bring in a paycheck every month. And despite all the talk about equality, and all the "involved Dad" fantasies, there's a real problem here.

How much can I risk my career right now to be with my wife and kids? I'll soon be 38. Most high tech employees over 40 can't find a job, unless they climb up the management ladder. I have two years to become a star, or it's over. Only in those two years I also want to come home early to be with the kids. To spend the evening with my wife. How many people do you know climbed the high-tech corporate ladder while going home at three thirty once or twice a week?

If I want to be loyal to my home, I need to come home and be a part of my family's life. If I want to be able to finance my house, I need to be a successful high-tech employee and work like crazy.

I'm the dad. I'm the provider, even if not the only one. And that's frightening.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

 

אז מה? חרם על שטראוס?

(English text below the Hebrew text… )

ראיתי את התמונה הזו שרצה כל היום בפייסבוק וגם אני התעצבנתי. קשה לתפוס את זה שאני משלם בסופר שישה וגם שמונה שקלים על פסק זמן, ואם ישלחו את הוופל הזה מעבר לאטלנטי, עדיין ישלמו עליו בערך שלושה שקלים.

אז עכשיו הציבור זועם על זה, ומדברים על חרם על שטראוס. אני עוד מנסה להמנע מלקנות מוצרים של תנובה, ומתחיל להיות קשה לבנאדם פה לאכול קוטג'. אבל נעזוב את זה בצד.

לפני שבועיים הייתי בלונדון. כשהגעתי לעיר נכנסתי לחנות ברחוב אוקספורד וקניתי תוך 10 דקות טלפון סלולארי ללא התחייבות, פתוח לכל הרשתות. ב60 שקלים היו לי שבוע של שיחות, כולל שיחות לארץ בתעריף של כחצי שקל לדקה. אגב – ב18 שקלים, זה לא היה המכשיר הכי זול בחנות. רוצים להשוות את זה לרכישה של טלפון בארץ? כאן אם מוכרים מכשיר ב200 שקל אנחנו מתעלפים מכמה זה זול. אז מה, שמעתם את זה? עכשיו בוא נחרים כולנו את חברות הסלולאר. ואם כבר, יודעים כמה עולה אייפון בארה"ב? חצי מבארץ.

מה הקשר? אני לא אומר שלא מעצבן ששטראוס (ואסם, ועלית, וכל חברה שתחשבו עליה) דופקים אותנו. אבל הם עושים מה שהם אמורים לעשות כחברה – למקסם רווחים. אגב – שמתם לב כמה אתם משלמים יותר על מוצרים בחנות אמ-פם מאשר בכל מקום אחר? ועדיין החנויות הללו מלאות.

אין לנו בארץ מודעות צרכנית אמיתית. אם נעמיד בשורה את כל החברות שעושות עלינו קופה, ונעשה על כולן חרם, יישאר לנו רק לשתות מי ברז בחושך (גם חברת חשמל מניייקים) וגם זה, תוך ריטון על המחיר של הדירה.

אז מה הפתרון? משהו בחרם הזה נותן לי הרגשה שמישהו חושב שאפשר ככה לשנות את השוק. אני חושב שזה קצת התנערות מאחריות. כלל החברות במשק לא ישנו את התנהגותם כי אנחנו כועסים. לא באמת. שימו לב איך הקוטג' כבר זינק חזרה מחמישה שקלים לשישה. כל שינוי שבא בעקבות חרם כזה יהיה זמני, או ששהחברות ייקחו את הכסף ממקום אחר – מישהו מכם עוקב אחרי מחיר גבינת השמנת? מודעות צרכנית מאד חשובה, וכנראה שהתנהגות פרטנית של כל אחד מאיתנו תגיע רחוק. בארה"ב חברות יודעות שהצרכן שם לב למחירים ולשירות ולכן נלחמות לתת שירות טוב וזול. החוכמה האמיתית היא יום יום לשים לב למחיר ושירות. לא לקנות באמפם רק כי זה מתחת לבית, אלא ללכת עוד קצת לחנות יותר זולה. בלי לקוחות הם לא ישמרו על מחירים כאלה. לשים לב שבמעדניה הגבינה יותר זולה מאשר זו החתוכה באריזות. לצלצל מהבית ולא מהסלוארי…

אם כל האנשים, או לפחות מרביתם ישימו לב יותר, ויהיו לקחות חכמים, משהו יותר עמוק ישתנה פה. אגב, כנראה שהדבר נכון גם לספקי השירות הפוליטיים שלנו.

בהצלחה לכולנו.

.

כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

pesekzman

So, boycotting Strauss?

Like every Israeli on Facebook, I also saw that annoying picture, where an Israeli "Pesek Zman" chocolate bar costs 69 cents in the US, and almost triple that in a supermarket in Israel. I also got pissed off. Why would I pay so much more for the waffle, than an american will pay, after it got shipped all the way across the atlantic?

So now everyone here is in rage, and a boycott is being organised on the manufacturer, Strauss. I am still trying to avoid Tnuva products from the summer boycott, and it is getting damn hard to buy cheese here. But that is not the point.

I was just in London. I walked into a shop and paid about 15 dollars to buy a sim-free cellular phone, charged with enough minutes to use for a week, including calling to Israel as much as I pleased. And I didn't even get the cheapest phone in the store. Compare this to getting a phone back home – a $60 phone is an amazing deal. So, will we all start boycotting the cellphone companies? Also – an iPhone costs half as much in the USA than it does at home. Are you guys ready to stop getting iPhones?

What is the connection you ask? It is not that I am happy about how Strauss (and just about every other Israeli company you can name) is screwing us, but they are doing what companies are supposed to – make as much as you can. As I already wrote, you can see how the AM-PM stores in Tel-Aviv overcharge like crazy, but are still full of shoppers.

The issue, I think, is that we lack real consumer awareness in Israel. If you start lining up all the companies that are screwing us consumers, and boycotting them all, you will end up drinking tap water in the dark (the power company are also jerks, remember?) and grumbling about the rent.

So, what is the solution? Something about this boycott feels wrong. That someone thinks you can really change the market this way. I believe that this is running away from our responsibility. The entire Israeli market will not act differently because we are angry. Not really. Notice how the cottage cheese has already gone back up after the famous protest from 5NIS to 6 in the supermarket. Any change that comes from such a protest will be temporary at best. The companies will always get the money somehow – does anyone know how much cream cheese costs?

Customer awareness is very important, and the way individuals is what will take us the distance.In the USA companies know that customers are very attentive to prices and service and that is why they compete with each other over cheap prices and good service.The real issue is for all of us to notice the prices we pay and the service we get daily. That means – don't go down to AM-PM for your shopping even if it is right near you. Keep walking a bit more to a cheaper store. With no customers, their prices will drop. Call your friends from a landline  and save money. And the list goes on.

If all of us, or just most of us pay more attention, and become smarter customers, things will start changing here for real. By the way, this is also true about or Political service providers…

Good luck to us all.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

תשים לו מעיל/כובע/גרביים…

זה קורה לי כל כך הרבה.

אני הולך בסופר עם יואב. הכל טוב ויפה, עד שניגשת אלי אישה ומסבירה לי שאני צריך לשים עליו מעיל. או, זקנה שניגשת אלי עם שקית ניילון מדוכן הירקות ומושיטה לי אותה, ואומרת לי לנגב ליואב את האף. כן, שקית ניילון. כן, זה באמת קרה.

אנשים זרים, בעיקר נשים למען האמת, חשים בנוח לגשת אלי כשאני עם יואב, ולחלק לי הוראות. מישהו יכול להסביר לי את זה?

האם זה משהו שזרים מרשים לעצמם לעשות להורים צעירים? או ששומרים לי את ההערות האלה כי אם הגבר עם התינוק אז הוא בטח לא מבין מה לעשות ואבוד וזקוק להנחייה?

די לתת לי הוראות. לא ביקשתי. לא רוצה. הילד שלי מטופל היטב, מקבל חום ואהבה, ולא קר לו. ואם יש לו שנוזל באף, זה בעיה שלו ושלי, ולא שלכם.

תודה.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

img_08241

Put on a hat/coat/socks

This happens to me very often. I was walking in the supermarket with Yoav. Everything was fine, until a woman walked up to me and told me I need to put a coat on Yoav. Or the old lady that approached us near the vegetable stand, pulled out a plastic bag, and handed it to me – telling me to blow Yoav's nose with it. Yes, a plastic bag. Yes; this really happened.

Strangers, mostly women really, feel like they can approach me when I'm with Yoav, and give me instructions. Can anyone explain this to me?

Is this a general behavior that strangers allow themselves when they see young parents? Or do they give me special treatment because a man with a baby must be lost and hopeless and must not know what to do?

Please, enough with the instructions. I did not ask for them. I do not want them. My son is taken care of, gets tons of love and caring, and no – he is not cold! IF he might have some snot hanging out, it is his problem and mine. Not yours.

Thanks.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

הכל קשור

ביום שבת לפני ההפגנה הגדולה ראיתי אייטם בחדשות בו נפגשים מארגני המאהל, המחאה על הגבינות והדלק. הם ישבו יחד ולא ממש הצליחו למצוא נושא משותף לעבוד איתו. אני זוכר בחורה אומרת שאם היא תבקש מיושבי המאהל להפגין עם אנשי הדלק, יבואו אנשים מהמאהל ויגידו לה שלא לשם זה הם באו.

זה שבר את ליבי, אבל אני שמח שמאז נראה שלאט לאט אנשים הפנימו שדבר קשור בדבר. הכל קשור לזה שהמדינה משאירה מאחורה את מעמד הביניים (וכמובן גם את מי שמרוויח פחות) לטובת ציבורים נבחרים שהולכים ומתעשרים פה בצורה פשוט מגעילה.

אבל אפילו אלה שיושבים עכשיו במאהלים וברחובות ואומרים שהם מפגינים על יוקר המחייה, או למען חזרתה של מדינת הרווחה, מנסים לשמור את המאבק שלהם לא-פוליטי. מילא שאין לי מושג מה זה אומר, אבל חברים, הזמן לשים את הקלפים על השולחן הוא עכשיו.

מי שמצביע למששלה ימנית ליבראלית, שלא יתפלא אם היא מושכת לכיוון של שוק חופשי, ומחכה שהעושר יחלחל אליכם. תמשיכו לחכות שיחלחל. שהפתרונות שהם מציעים זה הפרטה, שוק חופשי, ולא פרוייקט ממשלתי לבנייה ציבורית.

אבל גם זה לא ללכת עד הסוף. כל כך הרבה שנים שהעדיפויות במדינה דפוקות. זה לא שחסר פה כסף. יש לנו המון כסף. זו הסיבה היחידה שלקח כל כך הרבה זמן עד שיהיה פה מרד. היה לנו נוח בזמן שחילקו משאבים של המדינה למשפחת עופר. היה לנו מספיק נוח כשהמדינה מעבירה לתקציב הבטחון באיזור ה70 מיליארד שקל בשנה. עדיין נוח לנו, למרות שמעל 60 מיליארד שקלים נשפכו על התנחלויות בשטחים מאז 67. הסתדרנו יפה עם זה שהחרדים במדינה לא עובדים, ולכן לא מייצרים, לא מגדילים את התוצר הלאומי, לא משלמים מיסים ומקבלים קצבאות (נכון לא כולם, אבל רבים). לא התלוננו כשהלכו להקים התנחליויות במקום לממן ספריה בקרית שמונה, במקום לתת משכורת שאינה משכורת רעב לעובדים הסוציאליים.

אני מצטער שאני מקשה עליכם. שאתם מעדיפים להיות לא פוליטיים, ולהשאיר את האוהל שלכם פתוח לימנים ולחרדים, שאני משום מה חושד שלא באים בהמוניהם. אבל העובדה היא שזה מאד פוליטי. זה פוליטי לאן הכסף הולך. כשבונים בתים באריאל, לא בונים מגורים לצעירים בתל אביב. כשממנים אוכלוסייה שלמה שלא תעבוד אלא תלך ללמוד תורה, אנשים חכמים ומוכשרים שאם היו גרים בברוקלין היו עובדים כמו גדולים, אז יש פחות בעוגה לכולם. סליחה שאני נטפל לחרדים. זה לא הפוקוס המרכזי, אבל זו דוגמה נוחה. באותה מידה אפשר לשאול למה יש כל כך הרבה עמותות ובתי ספר מיוחדים שלא מלמדים את תכניות הליבה, אבל יש להם כסף לארוחות צהרים לילדים, בעוד מערכת החינוך הרגילה מחורבנת.

יש לנו המון כסף. והאמריקאים שנים ממשיכים לתת לנו דמי כיס ולעשות לנו נעים. אבל העובדה היא שזה לרעתנו. כי מרוב שהיה לנו נוח, לא ראינו כמה נהיה פה לא נוח. כמה מעט נשאר בסוף מהעוגה לאנשים רגילים שהולכים לעבוד, משלמים מסים, ולא סוגרים את החודש.

אז כן, זה מאד פוליטי. בחרתם את ביבי לראשות הממשלה, אז ברור שהפתרונות שהוא יציע לכם הם פתרונות של שוק חופשי. בחרתם ימין חזק מול החמאס, אל תתפלאו שכסף נשפך לשכונות מאד פוליטיות במזרח ירושלים, וכמעט אף בנין לא נבנה באיזור חיוג 03 מטעם המדינה. הגיע הזמן להחליט מה אתם רוצים, ולהודות בפני עצמכם שיש קשר, שהכל קשור. אי אפשר לבנות מערכות נגד טילים ולייזרים לחלל וכבישים לכל התנחלות, ולצפות שיהיה פה נוח לכולם. שלום עולה פחות ממלחמה. השקעה בתשתיות בתוך הקו הירוק עוזרת לנו יותר מכבישים להתנחלויות של חמישה אנשים. ממשלה ימנית ליבראלית לא עושה פתרונות סוציאליים.

לצאת לרחובות זה מדהים. זה אומר שהתחלנו לקחת אחריות על מה שקורה פה והפסקנו לומר שאין מה לעשות. עכשיו רק נשאר להסתכל בראי ולהבין שהכל קשור. כן. הכל קשור.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

img_0834

Everything is connected!

This Saturday, before the big demonstration, I saw an item on the news about the leaders of the various campaigns meeting. The tent folks, the gas folks, the cheese group. They tried to find some common ground, and failed. A girl there said that if she asked the folks in the tents that are there against the prices of houses to march about gas prices, they will get angry and leave, because that is not what they came for.

It broke my heart, but since things seem to have changed. People seem to have got it, that it is all connected. It all has to do with the government leaving the middle class (and of course anyone making even less) behind. That was done in favor of a few select groups that are getting obscenely rich here.

But even those folks that are now saying they are protesting the cost of living, or for a more social state, are trying to keep this fight non-political. Forget the fact that I am unsure what the hell that means, it is just plain wrong. Folks, it is time to tell the truth to ourselves.

When you vote for a right-wing liberal government, do not be surprised that they aim for a free market, and sit and wait for the riches to trickle down to the masses. You just sit there and wait for it to trickle. Do not be shocked that they suggest solutions such as privatization, free market and not a state led housing project.

But even that is going half way. For so many years the priorities here have been screwed up. We are not short on money here. We have tons of money. That is the main reason it took so long for people to go to the streets. We just felt too comfy while the govt gave our natural resources away to the Ofer family. We were snugly and warm when each year over 70 Billion NIS go to defense. We are cozy, while over 60 Billion NIS were poured into settlements in the occupied territories since '67. We laid back while we let a whole sector of religious people not work, and therefore get money from us, while decreasing the national income. We said nothing while thousand of houses were built in the settlements, instead of funding libraries in Kiriyat Shmone, or paying our social workers more than pennies for their blesses work.

I am sorry I am making it hard for you. You prefer to be "non-political" in such a struggle, leaving place in your tents for right wing voters and religious people. Are they flocking in yet?  But the sad truth is that it is extremely political. It is a political decision where to spend our money. When you build houses in Ariel, you are not building them for young couples in Tel Aviv.  When you are funding an entire sector that will not work, but get paid to study the Torah, smart, fit people (that in Brooklyn would be working) are not working, and there is less for everyone. I am sorry to aim so many arrows at the religious community, but they are an easy example. Might as well ask why we are funding so many schools so well they can afford a warm lunch while not teaching any math or skills that help you get a job, while public education is so fucked up.

We have tons of money here. And the good old USA keeps giving us more pocket money, making things even more comfortable here. Still so little is left at the end of the day for the simple folks that just go to work, pay taxes, and barely see any month at the end of the money.

So yes. it is very political. You elected Netanyahu to be PM, so obviously he will suggest you go and screw yourself with an open market.You chose a strong right wing government to face Hamas, so why be surprised the money goes to houses in east Jerusalem and nothing is done near Tel Aviv? We all need to decide what it is we want, and admit that this is all connected. You cannot pour money in those places, and expect everything to be shiny here. It is simple math. Peace costs less than war. A right wing prliament does not initiate social projects.

Going out into the streets is amazing. It means we as a people have woken up from a long sleep and are taking responsibility for what is happening here. We are no longer sighing and saying "What can you do?". Now we just need to look at ourselves in the mirror and understand that it is all connected.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

מה קורה פה?

אתמול בערב התכנסו עשרות אלפי אנשים להפגנה על מחירי הדיור. כיוון שאני מכיר רבים מהמשתתפים, אני יודע שלא מדובר בחבורה של אנשים הזויים או טיפשים. ובכל אופן, הם התכנסו בלילה חם לח ומגעיל להפגין על מחירי הדיור, במדינה שבה יש כל כך הרבה על מה להפגין. והם לא לבד. יש התארגנויות של אלפי אנשים סביב מחירי הגבינות, מחיר הדלק, ושבוע הבא ככל הנראה תהיה צעדה של אלפים סביב מחיר הפופקורן בקולנוע.

אני לא בטוח שכל המשתתפים מבינים את זה, לפי הראיונות בעיתון, אבל מה שקורה פה גדול הרבה יותר מזה. הם לא באמת מפגינים על מדד היוקר של הבמבה.

לא מעט שנים, לדעתי בערך מאז הבחירה של ברק לשלטון, שם הוא קיבל רוב אדיר במנדט מסויים וזרק את תקוות הבוחרים שלו לפח (אבל לא באמת משנה ממתי בדיוק) חלחלה פה לתודעה של האנשים תחושה של ייאוש. שאין מה לעשות. שלא משנה במי בוחרים, כולם אותו דובר, וכולם דופקים את האזרח הקטן. מחאות צרכניות, או אחרות, לא היו פה במספרים גדולים, והשלטון שלנו, כמו גם הגופים הגדולים במשק למדו שאנחנו עם של כבשים, שמקבלים כל מה שיעשו לנו. בגלל זה חברי הכנסת מעלים לעצמם משכורת כשלנו אין כסף, בגלל זה אנחנו משלמים כל כך הרבה לחיבור אינטרנט דפוק, קוטג', או כל מוצר אחר על המדף.

לא ברור לי איך, אבל משהו השתנה פה בבת אחת. סביב מחאת הקוטג' שבהתחלה הצחיקה אותי, אנשים הבינו שיש להם כוח להשפיע ולשנות. זה לא ממש משנה אם זה דלק או גבינה צהובה, משנה שאנשים חוזרים להשתמש בכוח שלהם. להביע את דעתם ולדרוש מנבחריהם לשרת אותם.
ההפגנה אתמול עושה לי טוב, כי היא מראה לי שאנשים מתחילים שוב להרגיש שיש להם את הכוח לשנות, שזה תמיד מעורר תקווה.

.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

eat_more_chicken_sized

What is going on?

Yesterday evening tens of thousands of Israelis marched the streets of Tel Aviv in protest of the prices of apartments. As silly as the subject may sound, I know many of the people that participated, and they are not stupid or crazy. And yet, in this country that has so many things to protest about, they took to the streets in a hot and humid night to demand cheaper apartments. More surprising, they are not alone. There are thousands organizing around the price of cheese, the price of gasoline, and I am sure next week we will see thousands in the streets protesting the price of popcorn in the cinema. So what is this really about?

According to the interviews in the news, they are not fully aware of this yet, but this new trend is about way more than they price of any one product.

Several years ago, perhaps after the election of Barak, that made many people feel that no matter who we elect the results are the same, and we will all get screwed anyway. Protest almost died around then. No one shouted out about anything. So our leaders gave themselves raises while unemployment rose, and companies did whatever they wanted to the consumers, since no one felt fighting would do any good.

I am not sure what the trigger was, but that silly petition about the price of cottage cheese has sparked something here, and people are once again understanding that they do in fact have the power to make a change. It does not matter right now if people protest gas prices or the sun rising in the east. People are remembering they have power, and getting their elected officials to sweat a little, to remember that they are supposed to serve us.

So that demonstration yesterday makes me feel good. Because people are starting to feel like they can make a difference, and that is something that gives me hope.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, , click here

רק עם אופנוע/אופניים?

(English below the Hebrew text)

לפני ארבע שנים בערך מכרתי את האוטו שלי וקניתי טוסטוס. נמאס לי מהפקקים כל בוקר בדרל לעבודה, ובמטה קסם, הנסיעה לעבודה שלקחה 50 דקות הפכה לטיול קליל של 12 דקות, דלת אל דלת.

עכשיו, כשאני גר ברמת גן, ועובד ליד צומת מעריב, זה בולט באותה מידה. כמעט מפתח הבית, עומדת שיירת המכוניות שנוסעות לתל אביב כל בוקר. לא ניסיתי אפילו, אבל גם אם היתה לי חנייה ליד העבודה, זה נראה כמו איכסה שלוקחת כשלושת רבעי השעה. בטוסטוס, 10 דקות.

אבל זו נסיעה מגעילה. אני נוסע בתוך כל הפקק. אני נושם את ענן האגזוזים המסריח. אני מתפתל בין המכוניות העומדות, לא נהנה אפילו מ100 מטרים של נסיעה ישרה ונינוחה. ככה זה כשכל אחד אוהב לעמוד קצת ימינה או שמאלה מזה שלפניו. כולם מנסים להדחף וחותכים מימין ומשמאל, המתח והלחץ מפעפעים בדמך. אני מגיע מהר, אבל לא ממש בכיף.

לפני שבועיים קנינו לאורלי אופניים חשמליים. בשנה הקרובה אין לה רשיון, אז היא נאלצת לנסוע באוטובוסים לעבודה, וזה לוקח לה קרוב לשעה. באוטו, 10 דקות. אז על אופניים, זה לוקח לה רבע שעה. העובדה שהן חשמליות מאפשר לה גם לעבור את הגבעות שברך ולא להגיע  במצב נוזלי למשרד. אין כמוה מאושרת.

השבוע זה נתן לי השראה. במקום לעלות על הטוסטוס, עם חליפה כבדה וחמה, וכל הלחץ, לקחתי את זוג האופנים המאובק שלי ודיוושתי לי לעבודה. פתאום, הייתי בעולם אחר. בלי מכוניות, שקט ורגוע הרבה יותר. שמתי לי מוסיקה טובה באייפוד, והגעתי לעבודה מבסוט. מתנשף ומותש, אבל מבסוט.

אז אמנם, אני מקלל בדרך את עריית רמת גן ותל אביב, שחושבים שמדרכה מלאת עמודים ותחנות אוטובוס ופחים זה שביל אופניים ראוי, או שזה לגיטימי לעשות מעברי חצייה בלי ירידה נוחה. אמנם, כשיהיה חם וקיצי, זה יהיה תנור ואני אוותר. אבל לפחות בינתיים, כל זמן שהאויר כזה נעים, חפשו אותי בשוליים, שר לעצמי ונהנה, בעודכם צופרים וזוחלים.

.

כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

full-moon-et-bike-ride

Only with my Bike.

.

About 4 years ago, I sold my car and bought a scooter. I got tired of the 50 minute crawl to work, and traded it with zooming my way to the office, in a 12 minute door to door trip. Now that I live in the suburbs - Ramat Gan, and work in Tel Aviv, the problem is the same. Almost from our doorstep, all the way to the office, is a slow crawling mess of cars. I have not even tried to drive it, but I am sure it is at least 45-50 minutes of crawling. On my scooter, it takes 10 minutes.

However, it is far from a relaxed ride. I ride in the smoke of all the cars. Everyone is pushing and squeezing, trying to gain another inch. I twist and turn between the cars, never finding even 100 meters of straight drive, as everyone has to be just a bit further to the left or the right of the car in front. With everyone trying to cut in from all directions, it might be a quick ride, but far from relaxing. I reach the office with all the tension of this road rage in my blood.

2 weeks ago we bought Orly an Electric Bicycle. As she will not have a drivers license in the next year, she was totally dependent on buses. The ride took about an hour, with people pushing and shoving and sweating and shouting, while by car it should take about 10 minutes. So now, with her cool bike, it takes 15 minutes, and with the electric motor, the hills on the way do not make her get there all sweaty either. She could not be happier.

So, the young lady has inspired me, and this week, instead of mounting my metal horse, with the heavy jacket, I took out my old bicycle for a ride. Suddenly, I was in another world. I felt free. I put on some groovy tunes on my Ipod, and reached work in a great mood. Admittedly, huffing and puffing, but happy and relaxed.

So, I still think that our municipality should be ashamed at calling a sidewalk full of poles, garbage cans and bus stations a bike path, and they should really make the crosswalks more friendly  to folks on wheels. I also doubt that I would do this if it was anything like an Israeli summer out there. But at least for now, you can find me off the road, singing to myself with my earphones, passing you while you honk and crawl.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

שיעמום ב 3D

(English below the Hebrew text)

אני אוהב ללכת לקולנוע בכדי להתפרק קצת. לשכוח מהיום יום ולראות קצת בידור. אז שימו בצד רגע סרטים אירופאים בקולנוע לב.

שלשום אורלי ואני החלטנו שאנחנו זקוקים לקצת בידור. פתחנו את רשימת הסרטים ברב חן, ואחר כך ביס פלנט. היו מספר סרטים רלוונטיים. היה כתוב שטרון מציג (אבל הוא לא), פלונטר, נרניה, ולצורך הדיון, למרות שלא היינו הולכים, גם ג'קאס. כל אחד מהסרטים הללו מוצג בשלושה מימדים באנגלית, ובעברית בשני מימדים. שלוש שורות במדריך הסרטים, לאותו הסרט.

שתי פעימות לב אחרי אוואטר, הרבה יותר מהר ממה שציפיתי, נמאס לי משלושה מימדים. רציתי ללכת לראות סרט מבדר בלי המשקפיים הכבדים, בלי המאמץ לעיניים, בלי לשלם עוד 10 שקלים יותר על הכרטיסים. ולא מצאתי מה לראות, בשני הקומפלקסים המרכזיים לסרטי בידור באיזור. הכל בשלושה מימדים.

הלכנו לראות את נרניה. אני יודע, שטות מהרגע הראשון. אבל נישאר רגע בדיון הרב מימדי. את נרניה, כמו את התנגשות הטיטאנים, המירו לשלושה מימדים אחרי שהסרט צולם. לא חשוב כמה אתה טוב, זה נראה כמו הספרי ילדים הללו שאתה פותח עמוד והקרטונים נעמדים. זה נראה רע, זה לא יפה, וזה מבעס. אני מסיר את הכובע בפני מפיקי הרי פוטר האחרון שויתרו על התלת מימד ברגע האחרון. למה בכוח?

אולי זה אני. אולי אני נהיה זקן. אבל בא לי שיבדרו אותי קצת בשני מימדים. לראות את התמונה כמו שצריך, בלי מאמץ. בלי להרגיש שמלבישים לי פה איזה שטות כדי לסחוט עוד כמה שקלים על הכרטיס.

אם לא ייזהרו, שלושת המימדים הללו ייעלמו שוב אל בין דפי ההסטוריה, כמו היוגורטריות שאבא שלי כל כך אהב, כי כל חנות שניה הפכה לפרוזן יוגורט.

.

כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

the_chronicals_of_narnia

Boredom in 3D.

I love to go to the movies for pure entertainment value. So let's ignove quality European cinema for a few mintues, in this debate .

A couple days ago Orly and I decided we need to be entertained, and checked out the list of films in the 2 large cinemas in our area. The list had a few possible options. There was Tron (that was not playing yet), Twisted, Narnia, and even Jackass. Tho they were all playing either in 3D, or in 2D with Hebrew dubbing. Shoot me in the head before I do that.

Just a heatbeat after Avatar, and much faster than I expected, I am sick of 3D movies. I just wanted to go get entertained, without the heavy glasses, without the effort of getting to watch the picture properly, and without shelling the extra 10NIS for the 3D tickets. And there was nothing to see in 2D, in both major cinemaplexes. It was all in 3D.

So we ended up going to see Narnia. Now I know, big mistake from the get-go. but still, let us stay in the multi-dimensional dimension only. The film, like Clash of the titans, was converted to 3D after it was shot. No matter how much you try, these films end up looking like those children books, that you open and the cardboard shapes pop up. It looks bad, and bums you out. I really bow my head to the producers of the new Harry potter, that decided at the last minute to stay with 2 Dimensions. Why force it?

Maybe I am getting old. Maybe it is just me, but I want to be entertained in good old flat 2D. I want no glasses, no effort, no feeling that It was forced, just to get a few more bucks out of me.

If the hollywood big shots are not careful, they will quickly milk this cow dry. And like the frozen yogurt shops that were so big here in the 90's that they all ran each other out of business, the 3D fad may just vanish again into the pages of history.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

לחם לחם תרדוף. ועגבניות.

לפני כמה ימים, בימי מחירי העגבניות המשתוללים, הלכתי בבוקר לקנות ירקות במגה בעיר שליד הבית. בעודי מלקט מלפפונים ראיתי את הירקן שלהם מעביר את כל העגבניות לארגז. שאלתי אותו בצחוק אם הם התייאשו והחליטו לא למכור יותר עגבניות. שום דבר לא הכין אותי לתשובה שלו. האיש הסביר לי שהוא אוסף את כל התוצרת של אתמול להשמדה.

כן, להשמדה.

פניתי למגה בכתב בכדי לאמת את הסיפור וחזר אליי אדם בשם לן. הוא הסביר לי שאכן הירקות והלחם נזרקים כל יום, ומושמדים. שאלתי אותו למה לא מעבירים את זה לעמותות, הרי יש בארץ אנשים רעבים. לטענתו, הסיבה היא שהם תרמו את האוכל בעבר, וגילו שאנשים מהעמותות היו לוקחים את האוכל הזה ומוכרים אותו בעצמם, בכדי לעשות רווח אישי. כיוון שיש להם אחריות והם יכולים להתבע אם מישהו מקבל הרעלה מהאוכל הזה, הם החליטו שלא עוד, והם משמידים הכל.

טונות וטונות של אוכל, עגבניות, מלפפונים, לחם ואני מניח שעוד, מושמדים כל יום בכל הסניפים של מגה בעיר. כל ערימת התוצרת מהיום הקודם. הירקן בסניף העריך שמדובר ביותר מ20 אחוזים מהתוצרת שעל המדפים.

גם אם היו מעבירים את כל האוכל הזה, ומישהו פרטי היה עושה מזה כמה שקלים על הצד, האם זה לא עדיף על המצב הזה, בו יש אנשים במדינה שרעבים, נזקקים לעזרה, ורשת שעושה מליונים משמידה תוצרת?

בדרך הביתה לא יכולתי שלא לשים לב שהירקן ליד, "השוק של גבעתיים", מעמידים סחורה בארגז בכניסה כך שנזקקים יוכלו לגשת ולקחת כרצונם.

באמת אי אפשר אחרת?

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

mega

Tons of food to the garbage every day

A few days ago, while the prices of tomatoes were sky high, I went to the local "Mega Bair" shop to get some vegetables. While I was getting some cucumbers, I noticed an employee collecting all the tomatoes into a box. I jokingly asked him if they gave up on selling tomatoes, and was not prepared for the answer. He told me that this was yesterdays produce, and was therefore being thrown away.

Yes, thrown away to the garbage.

I could not believe this and contacted Mega in writing. They were quick to reply, and a guy called Len called me on the phone. He explained that they used to donate the produce, but they got documented evidence that the NGO people who collected the food would re-sell it for personal gain. As they also had legal liability if anything is wrong with the food, the company decided to no longer donate the food and it is all being destroyed, every day.

Tons and tons of food gets destroyed every day. Cucumbers, tomatoes, bread and probably more, everything from yesterday, trashed. The guy at the vegetables department said that about 20 percent of the produce goes to the trash every day.

Even if the donated food gets party sidelined, and someone makes a few bucks on the side, isn't that better than having that much food destroyed every day, while there are that many people in need in this country? All this by a company making millions.

On the way home I noticed that the fruit and vegetable market next door, a small pace called "Hashuk shel givataim" places boxes of produce at the entrance to the store, for people in need to come and take what they want

Is there really no other way?

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

כעבור 6 שנים

הכל התחיל מפגישה מקרית, שהביא ליוזמה ברוכה. אתמול בערב פגשתי (חלקם לראשונה מאז) חברים שהיו פעילים איתי באוניברסיטה לפני 6 שנים. ישבנו בפוסט קפה, כתריסר אנשים, שמכנה משותף אחד לכולם – פעם מזמן, היה לנו אכפת.

ב2003, סביב החומה, חיסול השייח יאסין ועוד, התנערנו והתארגנו, ויצרנו תא פוליטי בקמפוס (בעל השם המזעזע) קואליציית הסטודנטים. מול תאים מפלגתיים של חמישה אנשים שחילקו פלאיירים בעיקר, ההתארגנות היתה א-מפלגתית, ואיגדה את כל התאים הפעילים בקמפוס, יחד עם עוד אנשים. הרעיון הכללי – מלחמה על זכויות אדם, שאיפה לשלום ודו קיום אינה שייכת למפלגה אחת, ולמענם אפשר לפעול ביחד.

הצלחנו לאגד מאות סטודנטים להפגנות, הסענו הסעות של אנשים לגדה בכדי לפגוש פלסטינים ולארגן איתם פעולות משותפות, הקמנו קורס סימסטריאלי על הכיבוש, וארנגו פעם "יום ללא לימודים" שבו במהלך יום שלם, הרבה מאד סטודנטים ומרצים נפגשו בכיכר אנטין ומהבוקר עד הלילה שמעו פאנלים, ראו תמונות, שוחחו עם אנשים ופגשו ארגונים שונים של אקטיביסטים. בסוף דור התחלף, אנשים סיימו תואר, ולאט לאט הארגון התמוסס. 3 שנים של פעילות זה לא מעט לארגון כזה, ולמרות שלא סיימנו את הכיבוש, אני גאה מאד במה שעשינו שם.

אז אתמול, התארגן מעין מפגש של האנשים המרכזיים שהיו מעורבים בהתחלה. ישבנו לנו עם בירות וקשקשנו, מתעדכנים מה קורה היום יותר ממעלים זכרונות, והיה ערב מרגש. אחד מסיים דוקטורט פה, אחד בייל, אחד כתב בהארץ ואחד עובד באו"ם. אחד עובד בפרסום, אחת מהמארגנים של ההפגנות בשייח ג'ראח ואחד עבר לאנגליה ללמוד אמנות. שונים, גדולים יותר, אבל איכשהו, אותו דבר. בין ההיא שעובדת בלונדון וקירשנבאום, להוא מהאו"ם והבחור שעובד בפרסום, הגענו למסקנה שעכשיו היה הזמן לארגון פעילות פוליטית…

לאורך השנים לא מאד סיקרן אותי מה קורה לאנשים שהיו איתי בבית הספר, פייבוק הספיק לי. אבל לשבת עם אנשים שחלקו תשוקה אמיתית איתך, שנלחמו איתך יחד על משהו שכל כך חשוב, זה משהו מיוחד.העולם לא השתנה הרבה, ויש שיגידו שאפילו לרעה. הסטודנטים עדיין לא יצאו מהכיתות, ואנחנו, רובנו כבר פחות פעילים מפעם.

אין לי מסר. אין לי פואנטה. היה לי ערב נהדר, שיש בו שמחה ויש בו עצב. ספירת המלאי של אנשים טובים שירדו מהארץ, ומישהו מאיתנו אינו בקו הבריאות, מול הרמת כוסית על ילדים שנולדו. קצת כמו החיים. כנראה שהצלחנו פחות מגנדי, אבל אני מאחל לכולכם שתחושות תשוקה למשהו כפי שחשתי, ושתמצאו איתכם אנשים טובים ומיוחדים כמו שהכרתי אז.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

highq

It all started with a random meeting of two people on the street. Last night I met a bunch of people that I have barely (or not at all) seen since Uni, 6 years ago. We sat down for a drink at the Post Cafe, about a dosen people, with one thing in common – way back then, we really cared.

Around 2003, when the separation wall started, sheik Yassin was assassinated and other good stuff was happening, we got together and created a political group on campus (with the horrific name) – the student coalition. As opposed to the existing political party groups that consisted of about 5 people and mostly gave out fliers, we created a group with no affiliation to any party, and managed to collect doezens of activists from all the other groups together, with some that were affiliated to none, and make something bigger. The main idea was that fighting for human rights, against the separation wall, for coexistence and for peace can be done by anyone regardless of the party they are a member of.

We organized demonstrations with hundreds of students, we organized groups that traveled to the west bank to meet Palestinians and work together in creating protest activities. We ran a semester long course on campus about the occupation (twice) and once had a "Day without studies" in which for a whole day, students and proefssors met at the main square and from morning till nightfall heard discussions, saw picture galleries, met activists and organisations. Eventually, people finished their degree, the generation was replaced, and the group dissolved. 3 years of activity for a group without a Political party's sponsorship is a lot, and even though we did not manage to end the occupation, I am extremely proud of what we did back then.

Yesterday, we met up. Most of the main people that were involved at the start. We had a few beers and talked. Hearing what's up with each other more than telling old stories, it was a very exciting and emotional evening for me. One guy finishing his PHD here in Tel Aiv, one in Yale. One writes for Haaretz, one starting a job at the UN. One works in marketing and one is a main organizer of the protest activities at Sheik Jarah. One even went to the UK to study art. Lots of different stories, all good. All of us different, older but yet somehow the same. We laughed and said that with a member in the London and Kirshenbaum TV show, a UN employee, a guy in advertising and a city council member, now is actually the time to start a political movement..

Through the years, I barely cared about the people I knew i Highschool, Facebook giving me all the info I need. But to sit with people that shared real passion with you, that fought with you for something that mattered so much to all, is something special. The world has not changed much since then, definitely not for the better. Students are still very much in the classrooms and not in the streets, amd most of us are much less active than before. Jeez, who has the time now

I have no mesage. No intellectual opint to this post.I had a wonderful night, which had sadness and happiness. On one hand, counting the good folks that have left the country, and one of us is not well, on the other hand we were drinking to new born kids and good times. Just life I guess. I guess we didn't succeed as well as Ghandi, but still I wish you all to feel as passionate as I did about something in your life, and to share it with special folks like the ones I knew way back when

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

שבוע הספר

מאז שאני ילד קטן, אני מחכה לאירוע בקוצר רוח. לא מעניין אותי כל דברי הביקורת. בתור תולעת ספרים עם ותק רציני, אי אפשר לעמוד מול פסטיבל מפוצץ בספרים. הצבעים, הריח (של הספרים, לא של הישראלים הצפופים סביבם). לבחור עוד ועוד אוצרות מלאים בעולמות קסומים, ולקחת הביתה.

books

עם השנים, הדוכנים שבהם אני עוצר משתנים. כשהייתי קטן, חיפשתי רק את ההוצאה שמכרה ספרים של אייזק אסימוב, כל שנה סבתא שלי היתה קונה לי עוד שני ספרים שלו, והייתי מרחיב את האוסף.

גדלתי, התחלתי לקרוא גם ספרים אחרים. קצת תרבות. באוניברסיטה גיליתי את ספרי העיון. בכלל, בלימודים זה היה מגניב, בכל הוצאה הייתי מכיר עובדים, חברים מהלימודים. כל דוכן היה איזה מכר מטייל. זה היה השיא.

השנה, לראשונה, עצרתי בספרי זאטוטים. אני יודע, עד שהוא יקרא ייקח עוד חודש חודשיים. אבל לא עמדנו בפיתוי. אז יש לפיץ שלנו שני ספרים ראשונים, של אמי רובינגר. מוקדשים לו אישית :-)  אה, וגם של יונתן גפן. נראה לי שהכבש השישה עשר זה פתיח יפה לספריה שלו, לא?

עוד חודש. סופרים את הימים.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.