בשישי לשישי – תמונת מצב

יש לי בראש רשימה של דברים קטנים, את כל אחד מהם אנחנו מנסים לפטור לבדו. אבל היא מצטברת.

זה מפלגה שמציעה "חוק נאמנות". זה חוק האזרחות. זה ההשתלחות במערכת המשפט, זה הדמוניזציה של תקשורת שמאלנית. זה נורמאליזציה של תופעה בה שוטרים שמסירים את תג הזיהוי שלהם לפני שהם הולכים להכות במפגינים. זה זה שהתרגלנו לדבר על הפתרון ל"בעיה הדמוגראפית", כאילו זה לא מצלצל לנו רע.

זה שר ביטחון שאומר בשלווה שאין רעב בעזה. זה היחס של המדינה לעובדים זרים. זה רבנים "מכובדים" שקוראים לערבים "נחשים" ומקללים אותם, וראש הממשלה שמזדחל לקבל מהם סטירת לחי ידידותית. זה חברי פרלמנט שלא מבינים את חוקי הדמוקרטיה הבסיסיים, ומפרים אותם שוב ושוב.

זה מדינה בה ההליך הדמוקרטי היה כה חשוב, וקרוב ל80 אחוז מהעם הצביע בבחירות, ועתה נואשנו כולנו, שהרי גם אם לא הצבעת למישהו כי אתה לא מאמין בו, במקום שיילך הביתה ויתחבא בפינה – קיבלת אותו כסגן ראש הממשלה ושר ביטחון. לא פלא שאנשים כבר לא מצביעים.

זה התשוקה למנהיג חזק. זה 15 מנדטים לישראל ביתינו, מפלגה שלא רואה פסול ב"חילופי שטחים" בהם יגורשו מאות אלפי אזרחי המדינה ממנה, בלי שמישהו ישאל אותם. זה עיתונות שבקושי מעיזה לנבוח בפני השלטון. זה העיוורון שבו כל מי שמעיז לבקר את מעשי המדינה מוכרז אויב, ובוגד, ואנטישמי – גם אם הוא השכן שלך.

משהו רקוב בממלכת דנמרק. לאט לאט, הקווים האדומים שלנו מיטשטשים. כמו הקו האדום של הכנרת, שהיתה לנו החוצפה להוריד למטה שוב ושוב, אנחנו מרשים לעצמנו ללכת טיפה יותר רחוק כל פעם. פעם מותו של פלסטיני ברחוב בגלל כדור תועה הוציא אנשים לרחובות. פעם "כך" הוגדרה בלתי חוקית והקאנו אותה מתוכנו.

למי שלא יודע – לא מספיק שהרוב יקבע בכדי שנוכל להיקרא דמוקרטיה.

פעם קראתי ספר מרתק. בספר הזה קיבלתי תשובה, גם אם חלקית, איך מדינה דמוקראטית הפכה לדיקטטורה גזענית. איך אזרחים רגילים לקחו חלק במעשי אימה מחרידים שהדעת השפויה אינה מעלה על הדעת. הרשו לי לספר לכם – התהליך הוא איטי. ההדרדרות היא בצעדים קטנים. הם לא הלכו לישון מלאכים וקמו בוקר אחד מפלצות, הם הפכו לכאלה לאט לאט, יום אחרי יום. אני ממליץ לכם לקרוא את הספר, הוא פשוט ספר חובה. מרתק, פוקח עיניים, אני אומר שוב – חובה.

הספר נקרא "סיפורו של גרמני" של סבסטיאן הפנר. עכשיו כולכם תזדעקו. אז מהר מהר – לא, אני לא אומר שאנחנו גרמניה הנאצית. השטחים זה לא גטו וארשה. אבל התהליך שאותו עברה החברה הגרמנית בשנות השלושים – נראה מאד מוכר לי בשלב זה. אם תקראו אותו, תוכלו להרגיש איך עמודים שלמים כמו נלקחו מהאקטואליה הישראלית. זה מצמרר.

היום, ה6 ליוני, הוא לא רק ערב העונה החדשה של השרדות. זהו ערב שבו מציינים 43 שנה לכיבוש. הקונפליקט החיצוני ופנימי בו אנחנו שרויים כבר כל כך הרבה שנים אוכל אותנו, משבש אותנו, ולאט לאט הופך אותנו למשהו שקשה לי לראות במראה. נהיינו אלימים. נהיינו כהי חושים. נהיינו עיוורים ואדישים לסבל ולמוות של האחר. נהיינו מכורים לאדרנלין של מבצעים צבאיים עם שמות מנצנצים שנותנים שוב ושוב לצה"ל לנצח.

שמאלנים כבר לא נספרים פה. אבל קראו פעם את הספר של הרצל, איך הוא חזה את המדינה, ותגידו לי האם למדינה הזו הוא פילל.

לא מעניין אותי מי אשם, מי יותר רע, ורשע, ופספס הזדמנויות. מעניין אותי למה אנחנו נהפכים פה. וזה כואב לי מאד.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

קצת נרעש

אני קצת נרעש.

בדרך חזרה הביתה, בעלייה על איילון (בירידה לאיילון?) נסעתי לי לתומי. פתאום אני רואה באמצע הכביש שוכב לו גלגל. עקפתי אותו, ופתאום, מאחורי הסיבוב מופיע לו אוטו חונה באמצע הכביש, שברור לגמרי שממנו נפל הגלגל (הרזרבי, לא כזה דרמטי). סטיתי מהר לכייון השני, כדי להספיק לעבור גם את המכונית, אבל היה קצת צפוף כי היה גם אוטו משמאל.

ממש הספקתי לחשוב את תחילת המשפט "רק שלא יפתח את דלת הרכב שלו עכשיו" וזה בדיוק מה שקרה.

ברקס מטורף, שבירה חזקה שמאלה. האופנוע לא היה מבסוט, אבל הצלחתי להמנע מלהתרסק על הדלת והבחור. האופנוע נפל ואני איתו.

אאוץ'. יותר מכל דבר אחר, זה היה מבהיל. פחדתי להתרסק על הדלת שלו, ומאד פחדתי מהרכב שמאחורי, שלא יעשה ממני פיתה כשאני נופל.

האופנוע אפילו לא נשרט. אני מתחתי קצת שרירים מהתנועה הלא ברורה בה נלחמתי שהאופנוע לא ייפול על הכביש, ואז ליפול בעצמי. המכסה של הדלק כנראה לא היה סגור טוב, והתיק שלי מריח כמו בקבוק מולוטוב. סה"כ, יצאתי ממש בזול.

מזל שנסעתי לאט ובזהירות. מזל שהנהג אחרי היה ערני.

אבל זה עושה לך חתיכת טלטלה. הגעתי הביתה, ופשוט נשכבתי על הספה לנשום. אתה חושב על כמה קל זה יכול להיות להתרסק. לנסוע מחר לעבודה באוטו? נראה לי שכן. למרות הפקקים.

כשעשיתי את הרשיון, ידעתי שזה מסוכן. אבל אמרתי לעצמי שאני מספיק זהיר וטוב על ההגה שאצליח להמנע מתאונות ולהיות בטוח. מצד שני, אין כמעט רוכב שלא התרסק פעם. אולי זה היה התור שלי ועכשיו יהיה בסדר? לא רוצה לנסוע כל יום בקופסה מפח בפקקים עם כולם. זה לא יעיל, זה מזהם, זה מבזבז את חייך לאט לאט בפקק. אבל רוצה להגיע הביתה בשלום!

סעו בזהירות, ושימו לב למי שסביבכם. גם לדו גלגליים מותר לחיות…

biker-santa-small

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

ברצלונהההההה

אז גיליתי שיש לי מלא נקודות נוסע מתמיד, ושהן הולכות להיעלם. והבנתי שאחרי חודש שביעי לא נוסעים לחו"ל. וקלטתי שאחרי פסח יש מלא ימי חופש. אז הזמנתי לנו שני כרטיסים לברצלונה.

השמש זרחה, השמים היו כחולים, והעיר? משגעת. למי שלא היה, למי שלא שמע, זה פשוט מקום תענוג. סעו, תבלו, יהיה מדהים.

barcelona1

אני יכול להשוויץ בתמונות, אני יכול לספר סיפורים. אבל דווקא בא לי לספר כמה רשמים שהיו לי מהעיר המדהימה הזו.

  • כל בנין שם מהמם. הארכיטקטורה פשוט עוצרת נשימה בכל פינה. זה קצת לא פייר – דברים שיכולת לעשות בשקט אם בנית בניין לפני 100 שנה פשוט לא עוברים היום.

barcelona3

  • מקום לבני אדם – כל כך חשוב. שדרות רחבות, כיכרות, מקומות ציבוריים. העיר חלום לאדם שהולך ברגל. יש מרחבים, השמש מגיעה אליך, והמון איזורים שפשוט כיף ללכת, לעמוד לשבת. כמו תל אביב, רק הפוך.
  • ברצלונה רחוקה מאיתנו מערבה, אבל רק שעה אחרינו בשעון. אתם מבינים מה זה אומר? מחשיך שם ב8 וחצי בערב. כל כך נבון, הגיוני, שפוי. היום נגמר, כשהיום נגמר. מוות לשעון החורף!!!

סוף שבוע טוב לכולנו. שקט, חגיגי, ונעים.

barcelona2

איך כמעט נחטפתי ע"י חייזרים

היה זה יום רגיל, ונסעתי לאיזור הרצליה לפגישת עבודה. יצאתי מהפגישה איך שהתחיל להחשיך. יצאתי מהעיר, ונסעתי לכיוון איילון. בעודי חולף על פני קניון שבעת הכוכבים, שמתי לב שהרמזור שמעליי שהיה ירוק, מחשיך. עבר לי בראש איזה מזל יש לי, כי עוד שניה יהיה פה בלאגן מטורף עם הרמזור הכבוי, ונכנסתי לצומת.

עוד באמצע הצומת, כל הרמזורים בין שבעת הכוכבים לאיילון נכבו להם בבת אחת, שתי שניות אחרי הרמזור. ומייד אחר כך – האופנוע נכבה באמצע נסיעה.

ככה העולם נכבה סביבי. מצאתי את עצמי תקוע באמצע כביש חשוך, עם טוסטוס שלא מתניע, כמו בכל הסרטים. טוב, למזלי, היתה לחייזרים בעיה בתכנית שלהם, כי הם לא כיבו את המכוניות מסביב. אז בניגוד לשאר הסרטים, מכוניות עוד נסעו לידי. אולי בגלל זה הם ויתרו והשאירו אותי שם על הכביש, בחושך, עם מנוע שלא נדלק. פשוט המכוניות מסביב.

אז ניצלתי, ורק היה ממש מבעס לקחת את הטוסטוס למוסך.

alien-abduction

לשמחת העולם החופשי, אני עוד פה. אבל רגע ברצינות – רמזור, אורות כביש, טוסטוס, הכל תוך 3 שניות – פאקינג משונה…
.

כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

לחיים

הלכנו אתמול ליריד היינות בגני התערוכה. יום קודם היריד היה סגור לאנשי מקצוע, ואתמול והיום היריד פתוח לקהל הרחב. עשרות יקבים קטנים בדוכנים קטנים מסביב לדוכני הענק של היקבים הגדולים – גולן, כרמל מזרחי וחבריהם.

wine0

יש לי תחושת בטן שאת הבקבוקים הטובים פתחו יום קודם. כל הדוכנים הציגו ונתנו לטעום רק מהיינות הכי פשוטים שלהם. אני יודע שיין טוב עולה ביוקר, אבל אני משלם על כל טעימה, וזה חרא שיווק לתת לי לטעום רק מהיין הכי גרוע שלכם. בייחוד אם במקרה אני לא רק שם להשתכר אלא במקרה גם אוהב יין ועלול להתחיל לקנות את היין שלכם אם אני אוהב אותו.

אז היה נחמד, הסתובבנו, שתינו, צחקנו, היה כיף. אבל זה הרגיש לי קצת כמו ערב קזינו שעושים בצופים. ללכת בלי ולהרגיש עם.

זה לא התקרב לפסטיבל היינות שהיה פעם במויזיאון ישראל בירושלים. שם פתחו יין טוב, ובאמת פיתו אותך לטעום משהו מעניין. היו חצי מהאנשים אם לא רגע, ופשוט היה תענוג. פה היו מליוני אנשים, וזה היה קצת קרנבל לטעמי.

אז אם אתם מחפשים אירוע אקסקלוסיבי ומעודן שבו יגישו לכם בעדינות את מיטב היין הישראלי לטעימה, גלגול עדין של היין בפה, והערה על העפיצות של בציר 2003, עזבו. אם בא לכם לטייל בתוך עמנו, לצחוק ולמלא שוב ושוב את הכוס ביין, אולי עם צלחת פלסטיק מלאת גבינות, ולעשות עיניים לאיזה דיילת שאולי בכל אופן תמזוג לכם מהקברנה רזרב, מצפה לכם ערב מאד נחמד בגני התערוכה, רק היום.

לחיים :)

wine1

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

איזה זין

כבר כתבתי פה קצת על המשבר בדובאי. עכשיו הוא החמיר, ובועת הנדל"ן התפוצצה להם בפנים. האם מישהו מהמיליארדרים שחיים שם באמת יהיה רעב כתוצאה מזה?

אני מניח שלא.

את המשבר מלווה ההשקה החגיגית של בורג' דובאי, המגדל הגבוה בעולם. המגדל היה אמור להיות מרכז של איזור שופע מגדלים גבוהים, אגמים, קניונים ומה לא. כמו שאוהבים לעשות דברים בדובאי.

downtown-burj-dubai-l-smallהאמת, מרשים. אבל המגדל מסיים את בנייתו בשיא משבר חמור בנדל"ן המקומי, והוא כנראה יישאר בודד עוד זמן מה, עם מעט מאד בניינים מארחים לו לחברה.

burj_dubai_31108-smallאני מאד אוהב בניינים גבוהים, בעיקר לעלות עליהם ולהשקיף על הנוף מסביב. לדעת שככה ציפורים וסופרמן רואים את העולם כל הזמן. אבל משהו בקריאת התיגר המדברית הזו מציק לי. משהו בלעשות הכל הכי גדול הכי יקר הכי לא הגיוני באמצע מדבר שומם שבו איש לא מסתובב כי כל כך חם.

בדור שבו מים, חשמל, מצרכים בסיסיים הולכים ונהיים משאב מתכלה, הבזבזנות הזו מציקה לי. ולכן, הפאלוס הזה שנשאר שם בודד בשכונה באמת סימבולי בעיני, לכך שגם ליוהרה שלנו יש גבול.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

חארות האופנוענים האלה. חארות.

איזה בוקר נוראי. פקקים מפה עד להודעה חדשה. אנשים לקחו שעה וחצי להגיע לעבודה. איחרו לישיבות. פקקי על. שיו איזה פקקים. אמרתי כבר שהיו פקקים?

ישבתי במשרד הבוקר ואחד אחד הגיעו הקולגות טרוטי עיניים ועצבניים, מקללים בלי הפסקה. על מה? אפשר להבין. בעסה להיות תקוע באוטו שעה.

32-miserythumbnail

אבל ברצינו, תחשבו קצת יותר לעומק:

  • בכל מקום הגיוני בעולם מנסים לעודד תחבורה של דו גלגליים כי זה יותר הגיוני ופחות מעמיס.
  • מכוניות אינן, ולא יכולות להיות העתיד שלנו. הפקקים, העומס, הזיהום, מצוקת החניה, זה לא עובד.
  • אם כל נהגי האופנועים האלה יעברו למכוניות, הפקקים שלכם יהיו רק יותר גדולים כל בוקר.
  • את רוב בעיות התנועה הבוקר חוללו השוטרים שחסמו את הכניסה לאיילון, ונהגי מכוניות מטומטמים שנכנסו לצומת וחסמו אותה, וכך יצרו פקקים הרבה יותר גדולים. אבל באמת. ראיתי את זה קורה.

שורה תחתונה: אם גם לכם היה קטנוע, הייתם הבוקר בעבודה תוך 15 דקות כמוני.

me-on-bike-small

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

מי הקים את תל אביב (ומתי)?

הייתי בסוף השבוע האחרון באירוע צילום המאה. איפשהו בעץ המשפחתי, רחוק רחוק למעלה היה אהרון שלוש, ההוא מרחוב שלוש בנווה צדק. גדלתי כילד על הסיפור שמשפחת שלוש היתה ממקימות העיר תל אביב, ושאהרון היה סוחר מיפו שהחליט לקנות אדמות על החולות והקים את תל אביב.

אהרון שלוש
באירוע ביום שישי, לא הפסיקו לדבר על מר וייס, מארגן ההגרלה, ועל סוסקין, הצלם שהיה שם "במקרה". תהיתי איפה מזכירים את המשפחה שלי?

ביררתי קצת, וקראתי קצת. מסתבר שבהגרלה המפורסמת מ1909, באמת מר וייס היה המארגן. בני משפחתי פשוט היו בין המשפחות שהגרילו קרקעות. אז כנראה שאין לשלושים כזה חלק גדול כמו שחשבתי באירוע המפורסם.

אבל מה שבילבל אותי זה למה בכלל סופרים את ימי תל אביב מאז ההגרלה? מה היא נווה צדק? לא חלק מתל אביב? ונווה צדק קדמה לאחוזת בית בכמה שנים טובות. המשפחה עברה לבית שלוש עוד ב1887. עשור לפני כן המשפחה גרה בשכונת מנשייה (איזור מסגד חסן בק) שגם היא היתה שכונה שהיתה על שטחה של תל אביב היום, אבל היתה שכונה ערבית בעיקר.

אגב, שערו בנפשכם כמה נחמד היה אם לא היו הורסים את מנשייה, והיתה עוד שכונה ישנה כמו נווה צדק. שתיהן יועדו להריסה בשנות ה60, ורק את נווה צדק הצילו ברגע האחרון. ממנששיה מה שנשאר היום זה ערימת העפר של שברי ההריסות המכונה היום הפארק של הדופינריום. אם אי פעם תהיתם למה פתאום נגמר שם הים, ומתחיל שוב קצת אחרי.
זה הבית של משפחת שלוש:

בית שלוש
תל אביב היהודית החלה כהרחבות של יפו, וקמה לאיטה לפחות עשרים שנה לפני הגרלת הצדפים המפורסמת. היא הוקמה ע"י אנשים רבים, ועם כל הכבוד לתצלום המפורסם של ההגרלה, אבא שלי סיפר לי בשושו, שלא היתה לאיש מצלמה באירוע עצמו, וכולם התכנסו שוב כמה ימים אחר כך כדי לעשות צילום קבוצתי – הצילום המפורסם.

shells-lottery.jpg
אגדות זה נחמד, מיתוסים מכוננים זה נחמד, אבל תל אביב היא הרחבה של יפו, שימיה רבים בהרבה ממאה שנה.

בכל אופן, ברוח התקופה – מזל טוב תל אביב. עיר שפקוקה לה יחדיו.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.