להרגיע

(English at the bottom of the hebrew text)

אנחנו חדשים בעידן הזה של רשתות חברתיות. רובנו לא מבינים עדיין את התפוצה הרחבה, את ההשפעה שיכולה להיות לפוסט.

זה מגניב שעושים לך לייקים. זה מדהים שמה שכתבת, שהתמונה שהעלית מתפרסמת בסטטוסים מצייצים. אבל מה שאתם כותבים גם משפיע על המציאות.

אין אינו מתווכח עם כמה זה מחריד שחטפו ורצחו שלושה ילדים. זה מעשה מתועב, שיש להעניש עליו את מבצעי המעשה, בצורה שבה מדינה מתמודדת עם רוצחים. משפט ועונש.

אבל פתאום הפייסבוק מוצף בתמונות "מגניבות" של אנשים מחזיקים שלטים עם דברי נאצה, הסתה לרצח, גזענות ושנאה אפלות, באותו חיוך שבו היו מחזיקים שלט שאומר "אם אקבל אלף לייקים אמא תתן לי לנסוע לאילת".

וזו האוירה שמתירה מעשי זוועה.

לפני כעשרים שנה "איבדנו את הבתולין" שלנו כמדינה בכל הקשור בזה. המדינה געשה בתמונות של רבין במדי אס אס, פולסא דנורא ושאר איחולי מוות, שהתגשמו. המאחלים, המסיתים, טענו שלא ידעו. שלא התכוונו. שלא חשבו שזה יוביל לרצח. וויתרו להם.

אבל כבר עברנו את זה אז. אי אפשר יותר לטעון שלא ידענו. אז כשאתם מעלים לפייסבוק דרישה להרוג בבכוריהם, כשאתם משתפים תמונה של אדם עם מסיכה וסכין שאומר שצריך לטבוח בהם, זה לא משחק הלייקים הרגיל. זה מעשה הסתה, זה עידוד לרצח. עידוד לרצח שכרגע הסתיים בילד קטן שנשרף למוות.

אז תביטו בראי ותחשבו טוב טוב. תבינו שאנשים אמיתיים יכולים להפגע. אנשים שלא שונים מכם וממני. אולי החברים שלכם. ותרגעו. תספרו עד עשר.

אין דרך קלה חזרה מהמקום הנוראי אליו אנחנו צועדים בצעדי ענק.

הפוסטים האחרים בנושא:

עומר להט- תנו לגדול בשקט

עומרי אימבר חלפין- להרגיע את הפייסבוק

איתמר סולומון- מה התוצאה?

יואב מורן- דרושה קרירות

יואב כהן מלמד- לאבא שלי יש סולם… ערכים

אור לבו- די

אוהד קויתי – קצת שקט

Calm Down. 

We are quite new to these social networks. We still do not fully understand the effect a single post can have.

IT is definitely cool to get "Likes" for your post. It is amazing when half the world shares what you posted. But beyond that, what you post has a real effect on the world we live in.

No one is arguing that the kidnapping and murder of three kids is horrendous. It was a despicable act, that demands that we punish the perpetrators, in the way a country deals with murderers. A trial, and a punishment.

But all of a sudden, Facebook was swamped with "cool" selfies of people holding signs calling for murder, hate speech, racism and calls to violence, smiling the same stupid smiles you expect on someone posting a pic with a sing that says "If I get 1000 likes, mom will let me go camping this weekend"

And this is the atmosphere that allows for despicable, horrid acts to take place.

As a nation, we "Lost our virginity" regarding such issues 20 years ago. The whole country was full of posters of Issac Rabin in SS uniform. Rabbis were casting curses, demanding his death, and various other death wishes were delivered, in Demonstrations etc. Wishes that came horribly true. These wishers claimed they had no idea. That they didn't mean it. That they didn't imagine it would lead to murder. But it did, and we let them all get away clean.

But we did go through that then. And now you can no longer claim you had no idea what these acts enable. When you post to Facebook that you demand we kill their first born, when you share a selfie of a guy with a mask and a knife, holding a sign that demands we kill them all, you are not playing the regular "How many likes" game. You are an accomplice. You are calling for murder of real people. A "game" that has already cost a young boy his life. A boy that was burnt to death.

So take a good look in the mirror. And think about the fact that real people can get hurt. People like you and me, maybe even your friends. Then take a deep breath, and count to ten. And Relax.

There is no easy way back from the very terrible place we are walking to so very very fast.

גם השמים בוכים

גם השמים בוכים הבוקר. כן. יורד גשם ביוני.
ארבעים ושבע שנים לטרגדיה של ישראל. הנצחון הצבאי האדיר שהפך לטרגדיה אזרחית איזורית. מליוני אנשים סובלים, כואבים, פוחדים. משני הצדדים של חומה גבוהה ומפרידה. ומפחידה. כי מאחורי חומה כזו יש רק מפלצות.
לא מעניין אותי הטיעונים שלכם לחומה וכמה היא טובה. לא מעניין אותי שאתם חושבים שאין פרטנר או כמה טעויות הצד השני עשה.
בשבילנו. בשביל הילדים שלנו. די.
כל כך הרבה שנים. זה צריך לצעוק עד לב השמיים. כמה זה מיותר. כמה כאב, סתם.
אני מכיר כמה אנשים בצד הזה, וגם כמה בצד ההוא. יש מספיק שפויים, מספיק אנשים שכל מה שהם רוצים זה פשוט לחיות בשקט, שזה לא ייאמן שאנחנו במעגלים של אלימות ושנאה שלא נגמרים כמעט חצי מאה.
תסתכלו מסביב. כמה טוב יכל להיות לנו. אם רק.
תסתכלו למעלה. לשמיים. לעננים. אפילו הם בוכים.

Even the sky is crying this morning. Yes. It is raining in Israel. In June.
Our tragedy is now fourty seven years old. The fantastic military victory that turned into two nations' tragedy. Millions of prople suffering, hurting, fearing. From both sides of that tall separation wall. That scary wall. Of course scary, behind such a great wall only monsters dwell.
Spare me your arguements about how nessecary and useful and great it is. I don't care if you think there is no partner on the other side or how many mistakes THEY made.
For our sake. For our childrens sake. Enough.
So namy years. It should shout up to the sky. How pointless and sensless. So much pain, all unneccessary.
I know a few people on this side of the wall. I know some on the other side. There are enough of us that are sane, peaceloving people, that ijust want to live pur lives. It should have sufficed. It is unbelievable that we still live in this neverending spiral of violence and hate for almost half a century.
Look around you. How good this life, this place could be. If only.
Look up. At the sky. At the clouds. Even they are crying.

ילד הולך לצבא.

(English text follows)

פוסט מיוחד לקראת יום הזכרון, חלק מפרויקט פרלמנט האבות.

אני ממש זוכר, שכשהגעתי לגיל 17 וקיבלתי צו ראשון, אמא שלי הסבירה לי שהיא ואבא חשבו שכשאגדל כבר לא יהיה צבא. כמה נאיבי ומקסים זה היה מצידם. אולי אנחנו דור אחר, אולי סתם אני ציני. אולי המציאות השתנתה. ברור שיש לי שאלות רבות על איך תיראה המדינה בעוד 14 שנה כשיואב יגדל, אבל מדינה ללא צבא? כפי שבני הדור הצעיר אומרים – "פחחחחחחחח!!"

לקראת הגיוס שלי, נקרעתי מבפנים. הרי גדלתי בארץ, הייתי מדריך בצופים, עברתי את כל תהליך הדוקטורינציה הישראלי בהצלחה והאמנתי במדינת ישראל, בהגנה על המולדת. בחשיבות לשמור על המדינה הקטנה והנהדרת שלנו מפני אויביה. יאללה לקרבי! מצד שני, גדלתי להאמין באידיאלים חירות, שוויון, אי-אלימות, והיה לי קשה מאד לחבר את ההסתייגות הקשה שלי מפתרון סכסוכים באלימות עם השירות בצבא. בייחוד כשהרגשתי בצורה מאד חזקה שמרבית העבודה של הצבא היום אינה הגנה על המולדת אלא שיטור על עם אחר. שהשחור-לבן שגדלתי עליו של טובים מול רעים, של הגנה על המולדת כבר דהו. שיש הרבה מאד אפור. שיש הרבה מוות מיותר ושלא ברור לי שהמטרה ראויה. תודה לאל שהצבא פתר לי את הדילמה כשהציבו אותי במודיעין, רחוק מהרובים והאלימות האמיתית. אני מאד מקנא לפעמים בחברים שעדיין מרגישים את אותה שליחות.

עברתי את השירות הצבאי. שלוש שנים. לעצמי אני אומר שהצבא עזר לי להתבגר, שלמדתי שם הרבה. ששלוש שנים מהחיים זה לא מחיר כבד לשלם. אבל זה כן. הזמן שלנו בעולם הוא משאב יקר, מתכלה, שאינו חוזר. העובדה שכולנו מוסרים שלוש שנים מחיינו לא אמור להיות כה טריוויאלי, כה מובן מאליו. זאת לפני שנכנסתי לדיון על אלו שנפגעים בגופם, בנפשם, או לאלה שבכלל לא מסיימים את השירות וקבורים בהמוניהם סביבנו.

ממרום שנותי אני משוכנע שאם היו מגייסים לצבא רק בגיל שלושים, לא היו יותר מלחמות. לא היו יותר צבאות. כי בגיל שלושים אתה כבר מבין שהחיים נגמרים. אתה כבר לא חושב שתחיה לנצח, ולא קונה בכזו קלות אידיאלים שיכולים להרוג אותך. בגלל זה הם מגייסים ילדים בגיל 18 – צעירים וטיפשים.

ועכשיו השאלה הקשה באמת: מה עם יואב? מה עם יעל? איך אשלח את הילדים שלי לשם? איך אני ארצין פנים ואסביר שזה חשוב, שחייבים, כשאני כבר לא מאמין בזה בעצמי?

על יעל הקטנה עוד קשה לי לחשוב בכלל. אבל יואב כבר משחק פה בבית בטובים נגד רעים ויורה במפלצות. וזה טבעי, אבל זה מעביר בי חלחלה. כי אני מדמיין אותו חייל.

אני לא רוצה שהוא יילך לצבא. הנה, אמרתי את זה. לא רוצה. כמו שקרה לי בברית המילה שלו, אני רוצה לקחת אותו בידיים שלי ולברוח רחוק רחוק, שאיש לא יפגע בו. אז נכנעתי לתכתיבים של הסביבה שלא הסכמתי איתם, וזה הרג אותי.

אבל אם נחיה כאן? אם הוא יהיה ילד נורמטיבי. החוק מחייב. ומה אז? אם יגיד שהוא לא רוצה, נדון על זה יחד בבגרות, ואציב לו את הצדדים הטובים והרעים של כל אפשרות. לא אלחץ. אם ירצה להתגייס, לא אעמוד בדרכו, אבל אז אתפלל שייפול על גלי צה"ל. על מודיעין. שיהפוך למורה. שייכנס למערכת אבל יעשה בה טוב. ישתמש בשכל שלו, בטוב ליבו, לעזור לאנשים. שלא ירים יד על אף אחד, ויהיה רחוק כמה שאפשר מאנשים שיורים אחד על השני. אני לא אומר שיבזבז את חייו בתפקיד חסר חשיבות. רק שלא יחווה את האלימות והדילמות הבלתי אפשריות שמציב הצבא בפני החיילים בחזית. וגם מחסום קלנדיה זה חזית. 

כל יום זכרון אני נחרד מחדש. אני מתגעגע לשני חברים שלי שכבר אינם, שמתו סתם, הרבה יותר מידי צעירים. הזכרונות שלי מהם חזקים, כמו גם הזכרון של עצמי שוכב על הספה בתנוחה עוברית, בוכה עליהם, כששמעתי שנהרגו. כל יום זכרון אני כואב, בוכה בשקט, ומתקשה משנה לשנה יותר ויותר במעבר הזה לעליצות של יום העצמאות.

כמה טוב יש במדינה הזו. וכמה כבד המחיר שאנחנו משלמים על הזכות לחיות פה. עכשיו, כל יום מחדש, אני תוהה האם זה הדבר הנכון בשבילם. בשביל שני הקטנים האלה. שעוד לא בכו משום דבר יותר רציני ממכה בברך.

.

כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג. כל פוסט חדש יגיע אליכם, ללא פרסומות, או שטויות. המייל שלכם לעולם לא יימסר לאחרים.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

רשימת הפוסטים המלאה:

דואג לילדים: ברק שטרית - קרבי זה הכי, אבא?

עם רסיס בירך: אליסף יעקב - שניים קפה, אחד סוכר.

בנאמנות אמיתית: טל חן - אחריי.

מטיל ספק: גבריאל ויינמן - תם טקס יום העצמאות. תחלנה חגיגות יום הזיכרון.

בועט במוסכמות: עומר להט - לא כולם חייבים לעשות צבא.

סומך ובוטח: גיא רוה - עוד 7 שנים ואיתי על מדים.

נלחם בסטטיסטיקה: אילן שיינפלד - שני זוגות נעליים צבאיות.

 baby with gun 3

A boy goes to the army

I clearly remember how, when I reached 17 and got my draft order, my Mom told me how she and dad thought that when I grow up we would no longer have to go to the military. How charming and naïve it was of them. Maybe we're a different generation, or maybe I'm just cynical. Maybe the reality has changed. Obviously I have many questions about what our country will look like 14 years from now when Yoav is older, but no military? As the younger generation says – "Pffffffffffffffff!!"

Coming up on my draft date, I was torn inside. After all, I grew up here, I was a scout master, I went through the entire Israeli indoctrination process successfully and I believed in Israel, in defending our homeland. In the importance of keeping our wonderful little country safe from its enemies. On to Combat Service! On the other hand, I grew up believing in the ideals of liberty, equality, non-violence, and it was very hard for me to connect my deep dislike of resolving conflicts violently with the thought of military service. Especially since I felt very strongly that most of what the military does today is not defending our country but policing another people. That the black-and-white I grew up with of good vs evil and defending my country have faded. That there is a lot of grey. A lot of unnecessary death for a goal that I'm not sure is worthy. Thank god the military solved my dilemma by assigning me to military intelligence, far from the guns and real violence. Sometimes I really envy my friends that still feel that sense of a higher calling.

I made it through my service. Three years. I tell myself the military helped me mature, that I learned a lot there. That three years of my life is not a high price to pay. But it is. Our time in this world is a precious, diminishing, non-renewable resource. The fact that we all give three years of our lives shouldn't be so trivial, so taken for granted. I say that before even discussing those hurt in body, and mind, and the many who never got to complete their service and are buried all around us.

At my age I'm convinced that if they only drafted thirty-year-olds, there would be no more war. No more armies. Because at 30 you realize life is finite. You no longer think you'll live forever, and you don't easily buy into ideals that could kill you. That's why they draft 18 year old kids – young and stupid.

And now, the really hard question: what about Yoav? What about Yael? How will I send my kids there? How can I keep a straight face and tell them it's important, that you have to, when I don't believe it myself anymore?

It's still hard for me to even think that about little Yael. Buy Yoav is already running around here playing good vs. bad guys and shooting at monsters. While completely natural, it horrifies me because I imagine him as a soldier.

I don't want him to go to the military. There, I've said it. I don't. Like I felt at his Briss, I want to take him in my arms and run far far away, where nobody can hurt him. Back then I succumbed to social norms that I didn't agree with, and it killed me.

But if we live here and he's a normative kid, the law is clear. And then what? If he says he doesn't want to, we'll discuss it together, and I'll pose the good and bad sides of each option. I won't push him. If he wants to enlist, I won't stand in his way, but then I'll pray he ends up in IDF Radio. In military Intelligence. Become a teacher. Go into the system but do good within it. Use his brains, his kind heart, to help people. Not raise his hand over anyone, and be as far away as possible from people shooting at each other. I'm not saying that he should waste his life in an unimportant role. Just not experience the violence and impossible dilemmas the military faces soldiers on the front lines with. And Kalandia Checkpoint is also the front line.

Each Memorial Day I'm horrified again. I miss my two friends who are gone, who died for nothing, far too young. My memories of them are vivid, as is my memory of myself lying on the couch in the fetal position, crying over them, when I heard that they died. Every memorial day I hurt, and cry quietly, and find this immediate transition to the Independence Day festivities the same evening harder and harder.

There is so much good in this nation. And how heavy is the price we pay for the right to live here. Now, every day anew, I wonder if it's the right thing for them. For these two little ones. Who haven't cried over anything more serious than a bruised knee yet.

.

As I don't post every day, please subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

הכל קשור

ביום שבת לפני ההפגנה הגדולה ראיתי אייטם בחדשות בו נפגשים מארגני המאהל, המחאה על הגבינות והדלק. הם ישבו יחד ולא ממש הצליחו למצוא נושא משותף לעבוד איתו. אני זוכר בחורה אומרת שאם היא תבקש מיושבי המאהל להפגין עם אנשי הדלק, יבואו אנשים מהמאהל ויגידו לה שלא לשם זה הם באו.

זה שבר את ליבי, אבל אני שמח שמאז נראה שלאט לאט אנשים הפנימו שדבר קשור בדבר. הכל קשור לזה שהמדינה משאירה מאחורה את מעמד הביניים (וכמובן גם את מי שמרוויח פחות) לטובת ציבורים נבחרים שהולכים ומתעשרים פה בצורה פשוט מגעילה.

אבל אפילו אלה שיושבים עכשיו במאהלים וברחובות ואומרים שהם מפגינים על יוקר המחייה, או למען חזרתה של מדינת הרווחה, מנסים לשמור את המאבק שלהם לא-פוליטי. מילא שאין לי מושג מה זה אומר, אבל חברים, הזמן לשים את הקלפים על השולחן הוא עכשיו.

מי שמצביע למששלה ימנית ליבראלית, שלא יתפלא אם היא מושכת לכיוון של שוק חופשי, ומחכה שהעושר יחלחל אליכם. תמשיכו לחכות שיחלחל. שהפתרונות שהם מציעים זה הפרטה, שוק חופשי, ולא פרוייקט ממשלתי לבנייה ציבורית.

אבל גם זה לא ללכת עד הסוף. כל כך הרבה שנים שהעדיפויות במדינה דפוקות. זה לא שחסר פה כסף. יש לנו המון כסף. זו הסיבה היחידה שלקח כל כך הרבה זמן עד שיהיה פה מרד. היה לנו נוח בזמן שחילקו משאבים של המדינה למשפחת עופר. היה לנו מספיק נוח כשהמדינה מעבירה לתקציב הבטחון באיזור ה70 מיליארד שקל בשנה. עדיין נוח לנו, למרות שמעל 60 מיליארד שקלים נשפכו על התנחלויות בשטחים מאז 67. הסתדרנו יפה עם זה שהחרדים במדינה לא עובדים, ולכן לא מייצרים, לא מגדילים את התוצר הלאומי, לא משלמים מיסים ומקבלים קצבאות (נכון לא כולם, אבל רבים). לא התלוננו כשהלכו להקים התנחליויות במקום לממן ספריה בקרית שמונה, במקום לתת משכורת שאינה משכורת רעב לעובדים הסוציאליים.

אני מצטער שאני מקשה עליכם. שאתם מעדיפים להיות לא פוליטיים, ולהשאיר את האוהל שלכם פתוח לימנים ולחרדים, שאני משום מה חושד שלא באים בהמוניהם. אבל העובדה היא שזה מאד פוליטי. זה פוליטי לאן הכסף הולך. כשבונים בתים באריאל, לא בונים מגורים לצעירים בתל אביב. כשממנים אוכלוסייה שלמה שלא תעבוד אלא תלך ללמוד תורה, אנשים חכמים ומוכשרים שאם היו גרים בברוקלין היו עובדים כמו גדולים, אז יש פחות בעוגה לכולם. סליחה שאני נטפל לחרדים. זה לא הפוקוס המרכזי, אבל זו דוגמה נוחה. באותה מידה אפשר לשאול למה יש כל כך הרבה עמותות ובתי ספר מיוחדים שלא מלמדים את תכניות הליבה, אבל יש להם כסף לארוחות צהרים לילדים, בעוד מערכת החינוך הרגילה מחורבנת.

יש לנו המון כסף. והאמריקאים שנים ממשיכים לתת לנו דמי כיס ולעשות לנו נעים. אבל העובדה היא שזה לרעתנו. כי מרוב שהיה לנו נוח, לא ראינו כמה נהיה פה לא נוח. כמה מעט נשאר בסוף מהעוגה לאנשים רגילים שהולכים לעבוד, משלמים מסים, ולא סוגרים את החודש.

אז כן, זה מאד פוליטי. בחרתם את ביבי לראשות הממשלה, אז ברור שהפתרונות שהוא יציע לכם הם פתרונות של שוק חופשי. בחרתם ימין חזק מול החמאס, אל תתפלאו שכסף נשפך לשכונות מאד פוליטיות במזרח ירושלים, וכמעט אף בנין לא נבנה באיזור חיוג 03 מטעם המדינה. הגיע הזמן להחליט מה אתם רוצים, ולהודות בפני עצמכם שיש קשר, שהכל קשור. אי אפשר לבנות מערכות נגד טילים ולייזרים לחלל וכבישים לכל התנחלות, ולצפות שיהיה פה נוח לכולם. שלום עולה פחות ממלחמה. השקעה בתשתיות בתוך הקו הירוק עוזרת לנו יותר מכבישים להתנחלויות של חמישה אנשים. ממשלה ימנית ליבראלית לא עושה פתרונות סוציאליים.

לצאת לרחובות זה מדהים. זה אומר שהתחלנו לקחת אחריות על מה שקורה פה והפסקנו לומר שאין מה לעשות. עכשיו רק נשאר להסתכל בראי ולהבין שהכל קשור. כן. הכל קשור.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

img_0834

Everything is connected!

This Saturday, before the big demonstration, I saw an item on the news about the leaders of the various campaigns meeting. The tent folks, the gas folks, the cheese group. They tried to find some common ground, and failed. A girl there said that if she asked the folks in the tents that are there against the prices of houses to march about gas prices, they will get angry and leave, because that is not what they came for.

It broke my heart, but since things seem to have changed. People seem to have got it, that it is all connected. It all has to do with the government leaving the middle class (and of course anyone making even less) behind. That was done in favor of a few select groups that are getting obscenely rich here.

But even those folks that are now saying they are protesting the cost of living, or for a more social state, are trying to keep this fight non-political. Forget the fact that I am unsure what the hell that means, it is just plain wrong. Folks, it is time to tell the truth to ourselves.

When you vote for a right-wing liberal government, do not be surprised that they aim for a free market, and sit and wait for the riches to trickle down to the masses. You just sit there and wait for it to trickle. Do not be shocked that they suggest solutions such as privatization, free market and not a state led housing project.

But even that is going half way. For so many years the priorities here have been screwed up. We are not short on money here. We have tons of money. That is the main reason it took so long for people to go to the streets. We just felt too comfy while the govt gave our natural resources away to the Ofer family. We were snugly and warm when each year over 70 Billion NIS go to defense. We are cozy, while over 60 Billion NIS were poured into settlements in the occupied territories since '67. We laid back while we let a whole sector of religious people not work, and therefore get money from us, while decreasing the national income. We said nothing while thousand of houses were built in the settlements, instead of funding libraries in Kiriyat Shmone, or paying our social workers more than pennies for their blesses work.

I am sorry I am making it hard for you. You prefer to be "non-political" in such a struggle, leaving place in your tents for right wing voters and religious people. Are they flocking in yet?  But the sad truth is that it is extremely political. It is a political decision where to spend our money. When you build houses in Ariel, you are not building them for young couples in Tel Aviv.  When you are funding an entire sector that will not work, but get paid to study the Torah, smart, fit people (that in Brooklyn would be working) are not working, and there is less for everyone. I am sorry to aim so many arrows at the religious community, but they are an easy example. Might as well ask why we are funding so many schools so well they can afford a warm lunch while not teaching any math or skills that help you get a job, while public education is so fucked up.

We have tons of money here. And the good old USA keeps giving us more pocket money, making things even more comfortable here. Still so little is left at the end of the day for the simple folks that just go to work, pay taxes, and barely see any month at the end of the money.

So yes. it is very political. You elected Netanyahu to be PM, so obviously he will suggest you go and screw yourself with an open market.You chose a strong right wing government to face Hamas, so why be surprised the money goes to houses in east Jerusalem and nothing is done near Tel Aviv? We all need to decide what it is we want, and admit that this is all connected. You cannot pour money in those places, and expect everything to be shiny here. It is simple math. Peace costs less than war. A right wing prliament does not initiate social projects.

Going out into the streets is amazing. It means we as a people have woken up from a long sleep and are taking responsibility for what is happening here. We are no longer sighing and saying "What can you do?". Now we just need to look at ourselves in the mirror and understand that it is all connected.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

אופיום להמונים בקופסה לבנה עם ציור של בית

ברצינות. אני מבין. זה מבעס נורא שלא כל כך מזמן קוטג' עלה קצת, ועכשיו הרבה. אבל הסתכלתם מסביב? מרוב שהיינו עסוקים בלהתכופף ולהושיט את הוזלין לחברות הכבלים, הסלולאר, הדלק, וכמעט כל מוצר צריכה פה בארץ, פשוט היה קשה להרים את הראש ולראות כמה מבחינה צרכנית לא כזה מדהים פה בארץ.  אבל זה לא כזה חדש. מי לא מבקש מאנשים כבר שנים להביא דברים מחו"ל? בו נכיר בעובדות. היה פה פעם שלטון יותר סוציאליסטי, ואחרי קרוב לעשות של ממשל ימני, ההגנה של המדינה עלינו ירדה. זה מה שבחרתם, וזה המחיר.

מה שמטריד אותי זה המהפיכה הגדולה, ההד התקשורתי, כאילו קוטג' זה הבעיה הגדולה ביותר שבוערת פה. 95% מהאנשים בעולם חיים בלי קוטג' כל בוקר. יקר לכם, קנו גבינה לבנה. גם זה הולך עם לחם ועם עגבניה.

חברים, יש פה כל כך הרבה דברים שלא בסדר. אפילו אם אתה ימני. מחיר הקוטג'? זה מה שמניע אתכם לעשות לייק בפייסבוק ולהרגיש לוחמנים? יש פה תחת שליטתנו כמה מיליוני אנשים, שהם סיר לחץ רותח של ייאוש ושנאה. יש פה יותר ויותר אנשים עניים שלא גומרים את החודש. יש פה ניצולי שואה שאין להם כסף לתרופות. עמותות שעושות עבודת קודש (עבודה שהמדינה הנאורה שלנו כבר מזמן התנערה מהמחוייבות שלה לעשות) על סף סגירה. האנשים ששולטים במדינה הם יצורים נאלחים שלא הייתם מפקידים בידיהם את האוגר שלכם לבייביסיטר לשעתיים. מושחתים, עבריינים, גנבים, נטולי מוסר.

ומה עכשיו? עכשיו הממשלה תעסוק בקוטג' שלושה חודשים, ותצא בהכרזות גדולות שלא יתממשו. זה במקום להתעסק במה שחשוב באמת. אני לא אתפלא אם כל העסק הזה לא התחיל מאיש יחסי ציבור של ביבי. הרי אם נלחמים על הקוטג' מי זוכר שביבי עסוק בלרסק את הקשר שלנו עם ארה"ב, שהוא לא מקדם את תהליך השלום.

חברים. אתם מבינים שהקוטג', הלחם, הדלק, היו עולים כל כך הרבה פחות אם היינו יוצאים מהשטחים? אתם מבינים שהכבישים להתנחלויות, הבניים הם, ההשקעות בתשתית עולות לכם מחיר הרבה יותר יקר משלושת השקלים של הקוטג'? אתם מבינים מה היה אפשר לעשות בחינוך, בבריאות, בכל אספקט של החיים שלנו עם 50 מיליארד דולאר שהשקענו עד עתה מעבר לקו הירוק???

אנשים מקליקים לייק בפייסבוק, ועיתונאים עצלנים עושים מזה כתבה. איזה יופי, כולם מרגישים חשובים, שהם נלחמים על העתיד שלנו, שהם פעילים. כמה מכם באמת הפסיקו גם לקנות קוטג' בסופר? כמה מכם מרגישים שעשיתם משהו באמת?

קשה לי שכולם מרגישים שהם פעילים, כשאת כל הדברים החשובים באמת הפסקנו מזמן לנסות לשנות. יש לי תחושה שייאוש מהמצב פה בארץ כזה, שאנחנו מתנחמים באיזה שטות שהשאירו לנו, כדי שנרגיש שעוד יש לנו השפעה.

אני לא אומר שלא חשוב להלחם מלחמות צרכניות. באמת שקשה לחיות פה בארץ. אבל בחייאת, מכל המאבקים שיש להיאבק פה, זה המאבק הכי ראוי? קחו את האנרגיות שלכם מהקוטג' ותמשיכו לעוד משהו. נסו לעזור למישהו. יש כל כך הרבה אנשים שהבעיה האחרונה שלהם פה זה מחיר הקוטג'.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

photo

.

Opium for the masses in a little white box with a house on it.

OK. Seiously. I get it. It really does suck that cottage cheese used to cost a little, and now it costs a lot. But have you looked around? We have been so busy bending over and passing the vaseline to the cable companies, the cellular companies, gas companies and almost any consumer product related company in this country, that we barely get to raise our head and see that consumer-wise, things are not so cool in Israel. But since when is that news? For years we have all been asking anyone going abroad to bring stuff over.

Face it, this used to be a more socialist country. Electing the right wing for govt for the last decade or so has diminished the protection of the govt and we are now paying that price.

What really bugs me is the big hoo-ha. The crazy media coverage. As if cottage cheese prices really are the most pressing issue here. 95% of the folks in the world manage fine without cottage cheese. If you don't like the price, buy something else. Plenty of stuff in the shop to go with bread and a tomato.

Folks, there are so many things that are so wrong in this country, even if you are a Likkud voter. The cottage cheese price?? That makes you click "Like" and feel all militant?  We control a few million people here that are turning into a boiling mass of anger and despair. We have more and more poor people that can't make ends meet. We have Holocaust survivors that cannot afford their medication. We have NGO's that are trying to pick up where the gov't has stopped doing its basic job of caring for the people, and are going bankrupt. The people running this country are corrupt, immoral thieves that you would not trust with your hamster for 2 hours.

And now what. Now the gov't will talk about cheese for 3 months. They will hold big press conferences that promise big empty promises. All that instead of dealing with something important. I would not be surprised if all this was started by a PR person in the PM office, for the cottage cheese mess has completely overshadowed the fact that we are so busy destroying our friendship with the USA, alienating ourselves from the world and going no-where with the peace process.

My friends. Don't you understand that the cottage cheese, the gasoline, bread and everything would cost so much less if we were not occupying the west bank? Don't you realize that the roads to the settlements, the buildings, the infrastructure investments, are all costing you so much more than cheese? Have you any notion of what our education system. our healthcare, everything would look like with an extra 50 BILLION dollars that we have so far poured into the west bank?

Instead, people are clicking "Like" on Facebook, and lazy reporters are making big headlines out of it. Cool for you. Everyone feels important, and feels like you are active, and fighting for our futures. How many of you have actually stopped buying the product you said you are banning? How many of you feel like you are really accomplishing something meaningful?

I find it so hard to see people feel like they are doing something important, when in fact we have long stopped trying to change the things that really matter. It is like we have grown so weary of things here, of the ability to bring change, that we settle for some crappy triviality that the big bosses still let us play with. so we feel like we matter.

I'm not saying we should stop fighting for consumer rights. Things really are hard here in that regard. But seriously, of all the fights to be fought, is this the first and most worthy of fights? Take your cottage energy and and do something more. Try to help someone that needs help. We have so many here that need to worry about more pressing things than the price of cheese.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

זה מה זה משחית

אנשים גדולים וחכמים ממני כתבו כבר שהכבוש משחית. ישעיהו לייבוביץ' זה חברה טובה להיות בה בעיני. מנגד, עומדים אנשים וטוענים שוב ושוב שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם.

אין לי ברירה אלא לפנות למקרה עדכני, החיילת הכי מפורסמת בצה"ל, עדן אברג'יל. כולם כבר שמעו על התמונות שפרסמה בפייסבוק, שלה בפוזות שונות על רקע עצירים כפותים. אם לא ברור לכם למה השפלת עצירים אינה מוסרית, אתם יכולים להפסיק לקרוא כאן. אבל היא המשיכה, הגדילה ועשתה.

eden"אני שונאת ערבים… בכייף הייתי הורגת אותם אפילו טובחת". בחורה בת 19 או 20 ששונאת עם שלם, והיתה טובחת בהם בכיף. הם כל כך לא בני אדם בעיניה, שברור שלהשפיל אותם זה שטות בעיניה. אם היא מוכנה לטבוח בהם, משל היו בקר אז למה לא להשפיל. שלא יהיה לנו ספק, אותו נוער שאנחנו מפמפמים לו לאומנות באוזן מילדות רק עושה את מה שהטלנו עליו.

אבל זה רק הדור הצעיר אתם אומרים? אז זהו, שלא. אלוף בן, באחד המאמרים המצמררים שאי פעם קראתי, כותב על ימיו כחייל.

אף פעם לא ראיתי "חריגים". לא מכות, לא סטירות, לא הטלת מום. אבל האזיק חד-כיווני, ואם מהדקים אותו טיפה יותר חזק, חצי סנטימטר, העציר סובל כאבי תופת.   …היו חיילים שקשרו את האזיק יותר חזק. עינוי קטן, מהסוג שלא מוזכר בדו"חות אמנסטי וגולדסטון. עינוי שנתון לשיקול דעתו של החייל הבודד, בלי הנחיות מהפיקוד ומהפרקליטות הצבאית. פורקן לשנאת ערבים בזמן משימה שגרתית…

פעם עשיתי מעשה גבורה שמאלני. שמרתי על משאית מלאה עצירים, שחיכו בשמש לקליטתם באנצאר. פתאום הופיע מילואימניק בריון, עם נעלי ספורט ובלי חולצה, וביקש לעלות למשאית ולהכות את העצירים. לא, אמרתי לו. הוא עשה תנועה מאיימת. לא היה לי סיכוי מולו בידיים ריקות. דרכתי את הנשק, והוא נרתע לאחור והפטיר בזעם: "בגלל אנשים כמוך המדינה נראית ככה".

עורך המאמרים של עיתון הארץ, העיתון לאנשים חושבים, לא ראה שום דבר חריג בעינויים קטנים, בגרימת כאבי תופת לאסירים, לפורקן לשנאת ערבים. בעובדה שהוא פעם מנע מחייל להכות עצירים כפותים הוא רואה "מעשה גבורה שמאלני" ולא התנהגות אנושית טריוויאלית.

באחד המשפטים האירוניים ביותר שבמאמר, הוא טוען:

"הכיבוש לא "השחית" אותי, וגם לא את חברי ליחידה. לא חזרנו הביתה להתפרע בכבישים ולהתעלל בחסרי ישע.".

מר בן היקר. אם אתה באמת לא רואה כל פסול במעשים שלך וחבריך, אם אתה רואה כנורמאלי ולא חריג מה שקורה לעדן אברג'יל, הכיבוש השחית לך את האמ-אמא. לך ולכל קוראיך שהנהנו בצדקנות כשקראו אותך. אנחנו כן מתעללים בחסרי ישע. ילדה שיכלה להיות הבת שלך עשתה את זה ומתגאה בזה בשידור חי בגלי צה"ל. מתפרעים בכבישים? לא נהגת כנראה בעשור האחרון.

הבעיה עם זה שהכיבוש משחית כל כך, היא שלא רואים את זה. כמו הצפרדע שלא תקפוץ מכלי מים שמחממים לאט לאט, עד שתתבשל למוות, אין נקודה שבה קופצים יום אחד וקולטים שהמוסר שלנו הלך. זה נעלם לאט לאט, בלי שמרגישים, עד שיום אחד השפלת עצירים נראית נורמטיבית.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

Greater men than I have already said that the occupation corrupts. Prof Leibowitz is always good company to be in. On the other hand, many people here claim again and again that the IDF is the most moral army in the world.

I have no choice but to refer to a recent event. To those that missed it, the most famous soldier in the military is Eden Abergil. She uploaded to her Facebook account pictures of herself posing in front of bound and eye covered detainees. for the complete story, look here. If you cannot imagine why posing in front of bound prisoners is immoral, you can stop reading now. .

But she has gone further. in answering her critics, she said "I hate Arabs. I would happily kill them, even slaughter them""

A 19 or 20 year old girl who hates an entire people, and would slaughter them happily. The Arabs are so clearly sub-human to her that just humiliating them by posing in those pictures is obviously not a big deal. Have no mistake, if for years you pump nationalist and hateful propaganda down the youth's throats, they will do what they are asked to.

But is this a new thing? Is this just the young generation? Aluf ben, an Israeli journalist and the editor of Haaretz, wrote about his days as a soldier in Lebabnon in one of the most blood chilling articles I have read.

I never saw "irregularities." No beatings, no slappings, no maimings. But if the cuffs were put on a bit too tight, half a centimeter that couldn't be reversed, the prisoner suffered great pain

There were soldiers who tied the cuffs on too tight – a small torture that's not in the reports by Amnesty International or the Goldstone Commission. It's a torture that depends on a single soldier, without instructions from above or the military advocate general. An outlet for the hatred of Arabs during a routine mission.

I once performed a leftist act of courage. I was guarding a truck full of prisoners who were waiting in the sun to be processed at Ansar. Suddenly a reservist thug showed up, with sneakers and no shirt on, and wanted to get on the truck and beat the prisoners. I refused to let him on. He made a threatening move. I had no chance against him one on one. I cocked my weapon, he took a step back and, enraged, said: "It's because of people like you that the country is in the state it is."

An editor in Haaretz saw nothing unusual about torture, hurting prisoners, and violent outlets for Arab hating. The fact that he stopped a fellow soldier from beating up prisoners he considers a "leftist act of heroism" and not just plain humane behavior. In one of his most (unknowingly) ironic lines, he says

The occupation did not "corrupt" me or any of my colleagues in the unit. We didn't return home and run wild in the streets and abuse helpless people.

Dear Mr Ben. If you really see nothing wrong with what you and your peers did, if you see as normal what Eden abergil did, the occupation has corrupted you to the core. You and all your readers that have nodded approvingly at what you wrote. We do indeed abuse the helpless. A girl that could be your daughter just did it and takes great pride in it live on the radio.

The problem is that the occupation does corrupt. It does so in a way that is hard to notice. Like the famous frog that will hop out if dropped in hot water, but sit and boil to death if you heat the water slowly, there is no one point where you wake up, look in the mirror and realize your morality is all screwed up. It deteriorates slowly, unnoticed, until one day humiliating prisoners seems normative.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

כעבור 6 שנים

הכל התחיל מפגישה מקרית, שהביא ליוזמה ברוכה. אתמול בערב פגשתי (חלקם לראשונה מאז) חברים שהיו פעילים איתי באוניברסיטה לפני 6 שנים. ישבנו בפוסט קפה, כתריסר אנשים, שמכנה משותף אחד לכולם – פעם מזמן, היה לנו אכפת.

ב2003, סביב החומה, חיסול השייח יאסין ועוד, התנערנו והתארגנו, ויצרנו תא פוליטי בקמפוס (בעל השם המזעזע) קואליציית הסטודנטים. מול תאים מפלגתיים של חמישה אנשים שחילקו פלאיירים בעיקר, ההתארגנות היתה א-מפלגתית, ואיגדה את כל התאים הפעילים בקמפוס, יחד עם עוד אנשים. הרעיון הכללי – מלחמה על זכויות אדם, שאיפה לשלום ודו קיום אינה שייכת למפלגה אחת, ולמענם אפשר לפעול ביחד.

הצלחנו לאגד מאות סטודנטים להפגנות, הסענו הסעות של אנשים לגדה בכדי לפגוש פלסטינים ולארגן איתם פעולות משותפות, הקמנו קורס סימסטריאלי על הכיבוש, וארנגו פעם "יום ללא לימודים" שבו במהלך יום שלם, הרבה מאד סטודנטים ומרצים נפגשו בכיכר אנטין ומהבוקר עד הלילה שמעו פאנלים, ראו תמונות, שוחחו עם אנשים ופגשו ארגונים שונים של אקטיביסטים. בסוף דור התחלף, אנשים סיימו תואר, ולאט לאט הארגון התמוסס. 3 שנים של פעילות זה לא מעט לארגון כזה, ולמרות שלא סיימנו את הכיבוש, אני גאה מאד במה שעשינו שם.

אז אתמול, התארגן מעין מפגש של האנשים המרכזיים שהיו מעורבים בהתחלה. ישבנו לנו עם בירות וקשקשנו, מתעדכנים מה קורה היום יותר ממעלים זכרונות, והיה ערב מרגש. אחד מסיים דוקטורט פה, אחד בייל, אחד כתב בהארץ ואחד עובד באו"ם. אחד עובד בפרסום, אחת מהמארגנים של ההפגנות בשייח ג'ראח ואחד עבר לאנגליה ללמוד אמנות. שונים, גדולים יותר, אבל איכשהו, אותו דבר. בין ההיא שעובדת בלונדון וקירשנבאום, להוא מהאו"ם והבחור שעובד בפרסום, הגענו למסקנה שעכשיו היה הזמן לארגון פעילות פוליטית…

לאורך השנים לא מאד סיקרן אותי מה קורה לאנשים שהיו איתי בבית הספר, פייבוק הספיק לי. אבל לשבת עם אנשים שחלקו תשוקה אמיתית איתך, שנלחמו איתך יחד על משהו שכל כך חשוב, זה משהו מיוחד.העולם לא השתנה הרבה, ויש שיגידו שאפילו לרעה. הסטודנטים עדיין לא יצאו מהכיתות, ואנחנו, רובנו כבר פחות פעילים מפעם.

אין לי מסר. אין לי פואנטה. היה לי ערב נהדר, שיש בו שמחה ויש בו עצב. ספירת המלאי של אנשים טובים שירדו מהארץ, ומישהו מאיתנו אינו בקו הבריאות, מול הרמת כוסית על ילדים שנולדו. קצת כמו החיים. כנראה שהצלחנו פחות מגנדי, אבל אני מאחל לכולכם שתחושות תשוקה למשהו כפי שחשתי, ושתמצאו איתכם אנשים טובים ומיוחדים כמו שהכרתי אז.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

highq

It all started with a random meeting of two people on the street. Last night I met a bunch of people that I have barely (or not at all) seen since Uni, 6 years ago. We sat down for a drink at the Post Cafe, about a dosen people, with one thing in common – way back then, we really cared.

Around 2003, when the separation wall started, sheik Yassin was assassinated and other good stuff was happening, we got together and created a political group on campus (with the horrific name) – the student coalition. As opposed to the existing political party groups that consisted of about 5 people and mostly gave out fliers, we created a group with no affiliation to any party, and managed to collect doezens of activists from all the other groups together, with some that were affiliated to none, and make something bigger. The main idea was that fighting for human rights, against the separation wall, for coexistence and for peace can be done by anyone regardless of the party they are a member of.

We organized demonstrations with hundreds of students, we organized groups that traveled to the west bank to meet Palestinians and work together in creating protest activities. We ran a semester long course on campus about the occupation (twice) and once had a "Day without studies" in which for a whole day, students and proefssors met at the main square and from morning till nightfall heard discussions, saw picture galleries, met activists and organisations. Eventually, people finished their degree, the generation was replaced, and the group dissolved. 3 years of activity for a group without a Political party's sponsorship is a lot, and even though we did not manage to end the occupation, I am extremely proud of what we did back then.

Yesterday, we met up. Most of the main people that were involved at the start. We had a few beers and talked. Hearing what's up with each other more than telling old stories, it was a very exciting and emotional evening for me. One guy finishing his PHD here in Tel Aiv, one in Yale. One writes for Haaretz, one starting a job at the UN. One works in marketing and one is a main organizer of the protest activities at Sheik Jarah. One even went to the UK to study art. Lots of different stories, all good. All of us different, older but yet somehow the same. We laughed and said that with a member in the London and Kirshenbaum TV show, a UN employee, a guy in advertising and a city council member, now is actually the time to start a political movement..

Through the years, I barely cared about the people I knew i Highschool, Facebook giving me all the info I need. But to sit with people that shared real passion with you, that fought with you for something that mattered so much to all, is something special. The world has not changed much since then, definitely not for the better. Students are still very much in the classrooms and not in the streets, amd most of us are much less active than before. Jeez, who has the time now

I have no mesage. No intellectual opint to this post.I had a wonderful night, which had sadness and happiness. On one hand, counting the good folks that have left the country, and one of us is not well, on the other hand we were drinking to new born kids and good times. Just life I guess. I guess we didn't succeed as well as Ghandi, but still I wish you all to feel as passionate as I did about something in your life, and to share it with special folks like the ones I knew way back when

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

בשישי לשישי – תמונת מצב

יש לי בראש רשימה של דברים קטנים, את כל אחד מהם אנחנו מנסים לפטור לבדו. אבל היא מצטברת.

זה מפלגה שמציעה "חוק נאמנות". זה חוק האזרחות. זה ההשתלחות במערכת המשפט, זה הדמוניזציה של תקשורת שמאלנית. זה נורמאליזציה של תופעה בה שוטרים שמסירים את תג הזיהוי שלהם לפני שהם הולכים להכות במפגינים. זה זה שהתרגלנו לדבר על הפתרון ל"בעיה הדמוגראפית", כאילו זה לא מצלצל לנו רע.

זה שר ביטחון שאומר בשלווה שאין רעב בעזה. זה היחס של המדינה לעובדים זרים. זה רבנים "מכובדים" שקוראים לערבים "נחשים" ומקללים אותם, וראש הממשלה שמזדחל לקבל מהם סטירת לחי ידידותית. זה חברי פרלמנט שלא מבינים את חוקי הדמוקרטיה הבסיסיים, ומפרים אותם שוב ושוב.

זה מדינה בה ההליך הדמוקרטי היה כה חשוב, וקרוב ל80 אחוז מהעם הצביע בבחירות, ועתה נואשנו כולנו, שהרי גם אם לא הצבעת למישהו כי אתה לא מאמין בו, במקום שיילך הביתה ויתחבא בפינה – קיבלת אותו כסגן ראש הממשלה ושר ביטחון. לא פלא שאנשים כבר לא מצביעים.

זה התשוקה למנהיג חזק. זה 15 מנדטים לישראל ביתינו, מפלגה שלא רואה פסול ב"חילופי שטחים" בהם יגורשו מאות אלפי אזרחי המדינה ממנה, בלי שמישהו ישאל אותם. זה עיתונות שבקושי מעיזה לנבוח בפני השלטון. זה העיוורון שבו כל מי שמעיז לבקר את מעשי המדינה מוכרז אויב, ובוגד, ואנטישמי – גם אם הוא השכן שלך.

משהו רקוב בממלכת דנמרק. לאט לאט, הקווים האדומים שלנו מיטשטשים. כמו הקו האדום של הכנרת, שהיתה לנו החוצפה להוריד למטה שוב ושוב, אנחנו מרשים לעצמנו ללכת טיפה יותר רחוק כל פעם. פעם מותו של פלסטיני ברחוב בגלל כדור תועה הוציא אנשים לרחובות. פעם "כך" הוגדרה בלתי חוקית והקאנו אותה מתוכנו.

למי שלא יודע – לא מספיק שהרוב יקבע בכדי שנוכל להיקרא דמוקרטיה.

פעם קראתי ספר מרתק. בספר הזה קיבלתי תשובה, גם אם חלקית, איך מדינה דמוקראטית הפכה לדיקטטורה גזענית. איך אזרחים רגילים לקחו חלק במעשי אימה מחרידים שהדעת השפויה אינה מעלה על הדעת. הרשו לי לספר לכם – התהליך הוא איטי. ההדרדרות היא בצעדים קטנים. הם לא הלכו לישון מלאכים וקמו בוקר אחד מפלצות, הם הפכו לכאלה לאט לאט, יום אחרי יום. אני ממליץ לכם לקרוא את הספר, הוא פשוט ספר חובה. מרתק, פוקח עיניים, אני אומר שוב – חובה.

הספר נקרא "סיפורו של גרמני" של סבסטיאן הפנר. עכשיו כולכם תזדעקו. אז מהר מהר – לא, אני לא אומר שאנחנו גרמניה הנאצית. השטחים זה לא גטו וארשה. אבל התהליך שאותו עברה החברה הגרמנית בשנות השלושים – נראה מאד מוכר לי בשלב זה. אם תקראו אותו, תוכלו להרגיש איך עמודים שלמים כמו נלקחו מהאקטואליה הישראלית. זה מצמרר.

היום, ה6 ליוני, הוא לא רק ערב העונה החדשה של השרדות. זהו ערב שבו מציינים 43 שנה לכיבוש. הקונפליקט החיצוני ופנימי בו אנחנו שרויים כבר כל כך הרבה שנים אוכל אותנו, משבש אותנו, ולאט לאט הופך אותנו למשהו שקשה לי לראות במראה. נהיינו אלימים. נהיינו כהי חושים. נהיינו עיוורים ואדישים לסבל ולמוות של האחר. נהיינו מכורים לאדרנלין של מבצעים צבאיים עם שמות מנצנצים שנותנים שוב ושוב לצה"ל לנצח.

שמאלנים כבר לא נספרים פה. אבל קראו פעם את הספר של הרצל, איך הוא חזה את המדינה, ותגידו לי האם למדינה הזו הוא פילל.

לא מעניין אותי מי אשם, מי יותר רע, ורשע, ופספס הזדמנויות. מעניין אותי למה אנחנו נהפכים פה. וזה כואב לי מאד.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

מעבדות לחירות

אחד הדברים שמקסימים אותי בפסח כבר שנים זה ההתגייסות של אנשים למען הקהילה. תרומות של כסף ושל מזון, צעירים עומדיות ואוספים מזון בסופרמרקט למשלפחות נזקקות. מאד יפה. בכלל פסח הוא חג שאני מאד אוהב. הכי משפחתי בעיני.

בחג הזה, כפי שמסופר, אנחנו חוגגים את יציאתנו מעבדות לחירות. את זה שהשתחררנו מהנוגשים המצריים, ונהיינו עם חופשי. ככל הנראה יש איזה בעיה או שתיים של מחסור חמור בממצאים ארכיאוליגיים שיאמתו את הסיפור, אבל זה בכלל לא חשוב. הסיפור הזה הוא כזה סיפור מכונן של היהדות, שהוא נצחי לא משנה מה יצמאו בין האבנים.

מה שכן מפריע לי לאחרונה, הוא הראייה הצרה שלנו. כל כך קל לנו להתגייס למען עמנו. אבל אנחנו מפספסים לגמרי כמה אנשים מסביב לנו סובלים. מערבית לנהר הירדן יש כל כך הרבה אנשים שלא יכולים לחגוג יצאה מעבדות לחירות, שזה כואב. כמה אלפי תאילנדים מועסקים בחוזים דרקוניים, הדרכונים שלהם בני ערובה אצל המעסיקים שלהם שמשלמים להם תרי זוזי בשביל עבודה פיזית מפרכת? כמה זרים חיים בבתים של מבוגרים, משרתים מרצון בנסיון לקנות לעצמם חירות פיננסית חדשה בגלל שפה הכסף שווה יותר משם? כמה שחורים (אם בצבע העור ואם בתפקיד החברתי) מנקים שולחנות במסעדות, רוחצים כלים, תמורת מעות מעט, בעודם מסתתרים ממשטרת ההגירה? בושה לנו, לכולנו, איך שהעם הזה נראה בחג החירות הבא עלינו לטובה.

5shackles

ועכשיו, המאמץ המחשבתי הכי קשה – שימו בצד דעה פוליטית, שימו בצד מי אשם. שימו בצד את השנאה ואת הפחד, ולשניה אחת תראו רק בני אדם. תראו מיליוני אנשים שמעל 40 שנה חיים במחנות פליטים. אדמותיהם – אלהים יודע איפה. אין דרך שלא לראות בצורה אובייקטיבית, שקשה להם. הרבה יותר קשה להם מלנו. הם לא עבדים, האנלוגיה שלי נגמרה בפסקה הקודמת. אבל הם לא ממש חוגגים את חירותם כרגע. אז הישארו רגע בהפסקה הקטנה הזו, בה הם רק בני אדם. רק לשניה. התירו לעצמכם להבין שניה שיש לידנו אנשים שרע להם.

נסו. אני מבטיח שזה לא ישנה כלום בעוד 10 דקות, חייכם ימשיכו כפי שהיו. אבל אם נתיר לעצמנו ולו לרגע, באוירת החג, לחשוב עליהם, על האנושיות שלהם, ועל זכותו של כל אדם לחירות, זה יעשה אותנו קצת יותר בני אדם גם כן.

שיהיה לכם חג נהדר. שיהיה לכם כיף עם המשפחה, עם החברים, מוקפים באור נרות, עם אוכל טעים והרבה יין טוב. תיהנו מהחופש, מהחירות שיש לנו בכל יום של חיינו, ותזכרו שזה לא משהו שיש לכל אחד פה בעולם.

חג שמח.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

רק תנו לי להסביר

כל הזמן הזה חייתי באשליה.

חשבתי שהבעיה היא הכיבוש. חשבתי שהבעיה היא זכויות האדם שנרמסות לעיתים. חשבתי שהבעיה היא התמודדות עם קונפליקט בן עשרות שנים, הבניה, המאחזים, עליית הלאומנות והגזענות. חשבתי אולי זה מחול הדמים שלא נגמר. חשבתי שזה פנאטים דתיים או סתם משוגעים שקובעים פה את סדר היום וגוררים אותנו לעוד ועוד אלימות.

בסוף השבוע, חשבתי לתומי שסטירת הלחי המצלצלת שהממשלה שלנו הגישה לביידן היתה הבעיה (הודעה על בניית אלפי בתים בזמן שהוא בא לפה לבקר בזמן שאנחנו כביכול בהקפאת בנייה). אבל טעיתי. הבעיה היא חוסר בהסברה.

בעוד שגריר ישראל בארה"ב אומר שאנחנו במשבר במערכת היחסים עם ארה"ב שכמוהו לא נראה זה 35 שנה, המדינה מגיבה בקמפיין הסברתי. זה לא שהאמריקאים כועסים על הבנייה. הם כועסים כי הם לא מבינים אותנו. עובדה: "הקונסולים התבקשו להבהיר כי לישראל לא היתה כל כוונה לפגוע בסגן הנשיא ביידן וכי מדובר בתקלה של פקידים זוטרים במשרד הפנים שנבעה מחוסר תיאום בין משרדי ממשלה." איזה פשוט, כל טמבל יבין שזה כל הסיפור. אין באמת על מה לכעוס.

הבעיה, רבותי, אינה מעשים אלא מילים. עובדה. אייפא"ק, השדולה היהודית אמרו אתמול "ההצהרות האחרונות של ממשל אובמה בנוגע ליחסים בין ארה"ב לישראל מעוררות דאגה חמורה, אייפאק קוראת למששל לנקוט אמצעים מיידיים כדי להפיג את המתח עם המדינה היהודית". אייפאק רוצה שהממשל יפיג את המתח שכן הבעיה פה היא הדברים, המילים הזועמות של הממשל. לא הבנייה. לא המקלות בגלגלים שאני ראיתי בפני כל התקדמות מדינית.

בכתבה נאמר עוד שפול ריכטר מלוס אנג'לס טיימס כתב ש"ההחלטה גררה ביקורת מוושינגטון בלשון שאפילו איראן וקוריאה הצפונית זוכות לשמוע לעתים רחוקות בלבד". אבל אני רגוע. אחרי שתי עונות של הריאליטי "השגריר" שעשינו פה, אנחנו מסודרים בהסברה. כל זמן שחששתי שהבעיה היא שהמדינה שלנו יצאה מדעתה, ואנחנו צריכים לפעול, הרי שהיתה בעיה. לפנות התנחלויות, לעשות משא ומתן מדיני, לחתום על הסכי שלום, זה בלאגן.

איזה מזל שאני טיפש, ושכל מה שצריכים זה הסברה.

weird-al-yankovic-dare-to-be-stupid

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.