מילה טובה למורה.

"הילדים בימינו אוהבים מותרות, אינם מכבדים את המבוגרים ואוהבים לפטפט במקום לעסוק בפעילות גופנית, הם מתנגדים להוריהם ונוהגים בעריצות כלפי מוריהם".  - אריסטו.

מישהי שאני מכיר לקחה חלק ביצירת חג חדש: יום המורה. והיא ביקשה ממני לכתוב על זה כמה מילים. התגובה הראשונה שלי היתה טיפה צינית. במחשבה ראשונה קשה לי לחשוב הרבה מחשבות טובות על המורים שהיו לי בבית הספר. מרובם לא התרשמתי. האמת, את רובם אינני זוכר. ויש מורה אחד לפיזיקה בתיכון שהשאיר צלקות של ממש על נפשי.

בכל זאת, יש משהו מקסים ביום הזה. אסביר למה.

בכיתה ה' היה לי מורה מדהים. קראו לו חנן. חנן היה מורה לטבע. בכל שיעור איתו הרגשתי שאני נמשך לעולם קסום ומופלא. היה לו חדר מיוחד בבית הספר, מלא בכל מיני חיות ואבנים ודברים מעניינים, וכל פעם הוא הראה לנו דברים על חיות, הביא חיות לכיתה, והדגים לנו הדגמות עם חומרים כימיים שתוססים ומשנים צבעים, והפליא בסיפור על איך העולם עובד. עד היום אני נרגש להזכר ביום שיצא לי ללטף כח (מין לטאה ענקית בגודל הבת שלי) או איך עשה לנו הדגמה של הר געש פעיל בכיתה. עברו מאז 27 שנה אבל אני עדין זוכר שקראו לחומר אמוניום דיכרומט. זה די מדהים כי הוא אמר את שם החומר הזה פעם אחת, לעומת כמות הפעמים העקרות שניסו להכנסי לי לראש בכוח שירים של ביאליק.

חנן (שאת שם המשפחה שלו אני לא זוכר), היה מורה אמיתי. כי הוא פתח לי חלון, להציץ לתוך העולם אותו הוא באמת אהב, וסחף אותי איתו לשם. הוא פיתח בי סקרנות, רצון לדעת עוד, וגרם לי ליהנות ללמוד. שזה אחד הדברים הכי חשובים שאפשר ללמוד בבית הספר.

עדי, המורה לאזרחות שלי בכיתה ח' היתה מצפצפת על ספרי הלימוד ומנהלת איתנו דיון נוקב כל פעם שקרה משהו חשוב בעולם. היא לימדה אותנו להיות בני אדם, וגרמה לנו לחשוב על העקרונות עליהם אנחנו חיים. הערצתי אותה.

המורים שלנו היו שם איתנו בילדותנו ועזרו לנו לעצב את מי שאנחנו היום. הם לימדו אותנו להתנהג כמו בני אדם (לפחות את חלקנו), והשאירו כל אחד ואחת חותם על חיינו.

אז אני שמח שיש יום אחד בשנה, בו אנחנו מצדיעים לאלה שניסו, לאלה שגם הצליחו, ולאלה שמתמודדים יום יום עם הזאטוטים של היום. תאמינו סוסקרטס, הם דור לא פשוט להתמודדות.

PTt-JMttShKKbYqICEd0STl72eJkfbmt4t8yenImKBVvK0kTmF0xjctABnaLJIm9

אגדות ילדים, לא אגדות לילדות.

אחד הצ'ופרים של להיות אבא זה שיש לך תירוץ לחזור לכל הסרטים שלך מן הילדות. התכוננתי לזה שנים מראש ויש לי בבית אוסף אדיר של כל סרטי האנימציה של דיסני, פיקסאר ועוד. אבל, כל האגדות הקסומות שאהבתי כזאטוט נראות פתאום קצת אחרת כשאתה גדול. כשפיתחת קצת מודעות. ובייחוד כשיש לך בת בבית. קשה לי מאד לראות את יואב רץ בבית ויורה בכולם, מסביר להם שהוא הרג אותם. ורע לי כשהוא תופס איזה צעצוע מהידים של יעל, מסביר לה שזה צעצוע של בנים.

ואז יצא לי להיחשף להרצאה פשוט מרתקת. ברצינות, הקדישו 12 דקות לראות את אחת ההרצאות הכי מרתקות שיש בטד. שימו לב שמימין למטה מתחת לוידאו אפשר לבחור בכתוביות בעברית לסרט ( אם אתם גולשים מהמחשב ולא מנייד), ההרצאה ניתנת לצפייה כאן.

ההרצאה הזו הבהירה לי כמה הסרטים הללו משפיעים על התפיסה של הילדים שלי. כמה הבן שלי רץ בבית מניף חרבות ומנצח את הרעים. וכמה הבנות הסרטים הללו הן נסיכות יפות ועדינות שמחכות שהגבר יציל אותן. אני חושב שהשלושים שניות הראשונות של הסרטון הזה אומרות הכל.

יעל ילדה בטוחה בעצמה, אמיצה, שמחה וסקרנית. הדבר האחרון שאני רוצה ללמד אותה זה להיות תלותית, פסיבית, ולהסתמך על גברים שידאגו לה. או שהיא לא יכולה להיות הגיבורה של הסיפור שלה. הנסיכה פיונה (מהסרט שרק) היא גיבורה הרבה יותר מתאימה מבחינתי כמודל לחיקוי מאשר סינדרלה, שלגיה או כל אחת מהנסיכות הקלאסיות.

princesas606

אני מחפש את הסיפורים הקסומים, שגם מלמדים את הילדים שלי משהו על העולם כפי שהוא אמור להיות ולא כפי שהיה. לא רוצה מכשפות ונסיכות מול אבירים וגיבורים. רוצה טוב לב ועזרה ולא אלימות והרג.

כשיואב הולך לישון הוא מבקש סיפור לילה טוב. אז מר סופר על נתפס על ידי הרובוט, וגברת סופר על מצילה אותו. אבירים זה אחלה, אבל כשהדרקון מגיע, הוא נהיה חבר של האביר, ואני עובד על גרסה של אגדה בה דרדסית צריכה להציל את סמי הכבאי. אני מבטיח לעדכן.

אין לי סיכוי להסתיר מהם את העולם כולו. עולם שתופס את הבנים כחזקים והבנות בחלשות נשיות ותלותיות. אני גם לא מתיימר לא להיות תוצר של העולם הזה. אבל אני מקווה לאזן קצת את התמונה. להכיר להם גם נרטיבים אחרים, וגם גיבורים, סליחה – גיבורות מסוג אחר.

וזה כנראה הסיבה שאני חושב ש"גיבורה" של פיקסאר, ו"לשבור את הקרח" הם לא פחות מסנסציה.

עכשיו לילה טוב, אני הולך לשים לילדים את מולאן.

 

On fairy tails for boys and for Girls.

One of the perks of being a Dad is having an excuse to revisit all of your childhood movies. I've prepared for this for years in advance and I have a huge collection of films from Disney, Pixar etc. But somehow, all my favorite childhood fairy tales now look somewhat different, now that I've grown. Now that I've developed some awareness. And especially now that I have a daughter. It's very hard for me to watch Yoav running around the house shooting everyone, explaining to them that they're dead. And I feed terrible when he grabs a toy from Yael's hands and explains to her it's a toy for boys.

Then I got to see this TED talk. Seriously, take 12 minutes to watch one of the most fascinating lectures on TED.

This lecture made it clear to me how much these movies influence my kids' perceptions. How we teach my son to run around the house, swinging swords and beating bad guys. And how Girls should be gentle, pretty princesses waiting to be saved by a prince in these movies. I think the first thirty seconds of this video say it all:

 

Yael (my daughter) is a confident, courageous, happy and curious girl. The last thing  I want to teach her is to be passive, dependent, waiting for the men in her life to take care of her. Or that she can't be the hero of her own story. In my mind Shrek's princess Fiona is a much better role model for her than Snow White, Cinderella or any of the other classic princesses.

princesas606

I'm looking for the magical stories that also teach my kids about how the world should be and not just how it was. I don't want witches and princesses with knights and heroes. I want kindness and good deeds and not violence and killing.

When Yoav goes to sleep he wants a good night story. So Mr. Incredible is caught by a robot, and Ms. Incredible saves him. Knight stories are cool, but when the dragon comes, they become friends. And I'm working on a fairy tale where Smurfette saves Fireman Sam.  I promise to keep you posted.

I can't hide the world from my kids. A world that perceives boys as strong and girls as weak and dependent. Let's face it, I am myself a product of that world. But I hope to balance the picture a little. To show them other narratives, and heroes – sorry, heroines.

And that's why I think that Pixar's "Frozen" and "Brave" are nothing less than sensational.

Good night, I'm going to put Mulan on for the kids.

למה לקומדיה יש תאריך תפוגה

ממש מזמן, לפני איזה 25 שנה, ראיתי לראשונה את הסטנדאפ של אדי מרפי "בגסות". צחקתי כל כך. הוא קילל, הוא אמר מילים גסות, הוא צחק על כווולם. שנים זכרתי את זה כאחד הסרטים הכי מצחיקים שראיתי. שנים.

ואז לפני כשנה עשיתי טעות נוראית וניסיתי לראות שוב את המופע. אחרי כרבע שעה הבנתי שלא רק שאני לא ממש צוחק, לא נוח לי. לא נוח לי עם הבדיחות הבוטות שלו על הומואים, לא נוח לי עם ההומור שלו על נשים. אני לא כזה פלצן, אני חובב סטנדאפ ונהנה מהרבה הופעות בהן יש גם הומור כזה. אבל ההומור שלנו עבר איזה עידון עם השנים. יש משהו בבדיחות שמתיישן, ככל שהתרבות משתנה. יש בוטות שכבר לא לעניין.

את הסדרה "רמזור" אני אוהב. חבריי המלומדים בחרו ברובם לכתוש היום את הסדרה על בדיחות שלהם בעונה האחרונה. במידה מסויימת הם צודקים. יש משהו מבעס לצחוק על גברים כאילו כולנו משתמטים מגידול הילד. כאילו אנחנו מתחברים בעבודה, עסוקים נורא, ישיבה שאי אפשר לצאת ממנה כדי לא להיות עם הילדים. כאילו כולנו פרמיטיביים. מטומטמים, לא מעורבים.

אבל מה זה חשוב? קודם כל, זה מצחיק. וזה מצחיק כי בכל בדיחה של שמץ של אמת. והאמת היא שבישראל 2014, יש מספיק גברים מסביבנו שמתנהגים ככה. ודווקא מוצא חן בעיני שמגחיכים את ההתנהגות הזו. שנית, זה כנראה פרפורי הגסיסה של ההומור הזה. כי המציאות כן משתנה. ובעוד עשור, כנראה שנראה את הבדיחות האלה ברמזור באותה אי נוחות שבה אני היום רואה את המופע ההוא של אדי מרפי.

כי היום כן רואים אבות עם עגלות. כן רואים אבות אוספים ילדים מהגן. יש מקומות עבודה שמבינים שאנחנו גם רוצים לראות את הילדים, והעולם כן משתנה. גם אם יותר לאט ממה שבא לנו.

אז גם אם העונה האחרונה קצת מבעסת מול קודמותיה, וגם אם לא כל הבדיחות ממש מוצאות חן בעיני האבות החדשים, תנו להם. זה רק חבורה של אנשים שמנסים להצחיק אותנו, במציאות לא ממש פשוטה ומצחיקה.

לסיום, הנה הקטע האחד שכנראה לעולם יצחיק אותי, בעיקר כי הוא נכתב על הילדות שלי. ועל אמא שלי, ועל ההמבורגר שכל כך רציתי בתור ילד.

 

 

גול גול גול גול גוווול!!! (למי אכפת?)

English text is below the Hebrew post.

יש לי כמה דברים טובים לומר על המונדיאל.

1. כשהייתי בן 24, טיילתי באסיה. היה מונדיאל, ובמשך חודש זכיתי לטייל בכל האתרים הכי יפים בלאוס בלי שנפש חיה תטריד אותי כי כולם היו דבוקים למסך.

2. כשהתחלתי לצאת עם אורלי, קרה לי סיפור ממש מצחיק עם משחק כדורגל. ישבנו בבאר שהקרין את המשחק (שוב מונדיאל). אני שתיתי להנאתי והסתכלתי על חתיכות. אורלי (שממש מבינה בכדורגל) היתה דבוקה למסך. הבחור שישב לידי על הבאר טפח לי על הכתף ושאל "אחי" (כבר מתחיל לא טוב), "מה השם של השופט האיטלקי הזה עם העיניים הבולטות?". כמובן שלא היה לי מושג. אבל על רושם צריך לשמור, אז השתמשתי באחת מהבדיחות שלמדתי על פילוסופים (בדיחה 4 פה) ואמרתי לו "נו באמת, על שאלה כזו אפילו חברה שלי יכולה לענות" והפניתי לו את הגב. במבוכה הוא פנה אליה, שאל שוב, והיא פלטה בביטול "לואיג'י קולינה" לפני שפנתה מיד חזרה למשחק.  מזל שהוא לא ראה כמה צחקתי, כי היה עצוב בלהרגיש נבוך עם עצמו.

3. זה תירוץ נחמד לשתות בירה ולבלות עם חברים.

זהו. זה מה יש לי.

באמת. כדורגל לא ממש מזיז לי. אני כבר יודע איך לזייף עניין בנושא פשוט כדי שלא אצטרך להסביר למה זה לא מזיז לי (כאילו שמבקשים ממישהו להסביר למה הוא לא מתעניין באופרה). אתמול בערב הצלחתי לנהל שיחה של כמה דקות שלמות עם בעל מסעדת שיפודים על המשחק של הולנד לפני שאורלי הסגירה אותי.

הנה חברים טובים שמבינים לליבי

באמת, אם אתם בקטע, תיהנו. אם יש בירה טובה תקראו לי, אני לא אהרוס. מונדיאל נעים. אני הולך לראות סרט.

Gooooooooal!!!

I do have a few good things to say about the word cup, if you force my hand.

1. When I was 24 and backpacking in Asia, I did spend a great month visiting the most wonderful places in Laos, having them all to myself while the rest of the Backpackers were glued to the TV.

2. When Orly (who loves the game) and I started dating, we found ourselves in a bar, with a world cup game playing on the big screen. She was glued to it, I was looking around the bar when the guy sitting next to me says "Hey man, what's the name of that Italian referee with the big eyes?". Uh oh. Alarm. Cover about to be blown. I used a philosophy joke (yes, they exist, see joke #4 here) and dismissively said "That is such a simple question even my girlfriend would know" and turned to the game. The guy had no alternative and asked Orly. She barked "Luigi Culina" at him, annoyed that he disturbed her at the game and turned right back  to the action. He was too busy feeling embarrassed to see me smirking :)

 3. It is a nice excuse to have a few beers and have fun with friends.

but that is it really.

I just don't care that much. I did learn how to fake it to avoid having to answer why I don't like sports (as if they would care so much or be so surprised if I said I don't care for the Opera). Yesterday I managed to talk with a restaurant owner about the Netherlands winning for about 5 minutes before Orly gave me away (I never actually watched the game.)

A bit like these guys

So. If it is your thing, enjoy. If you have cold beer and want company, call me. Otherwise, enjoy the world cup. I am gonna watch a movie.

תשים לו מעיל/כובע/גרביים…

זה קורה לי כל כך הרבה.

אני הולך בסופר עם יואב. הכל טוב ויפה, עד שניגשת אלי אישה ומסבירה לי שאני צריך לשים עליו מעיל. או, זקנה שניגשת אלי עם שקית ניילון מדוכן הירקות ומושיטה לי אותה, ואומרת לי לנגב ליואב את האף. כן, שקית ניילון. כן, זה באמת קרה.

אנשים זרים, בעיקר נשים למען האמת, חשים בנוח לגשת אלי כשאני עם יואב, ולחלק לי הוראות. מישהו יכול להסביר לי את זה?

האם זה משהו שזרים מרשים לעצמם לעשות להורים צעירים? או ששומרים לי את ההערות האלה כי אם הגבר עם התינוק אז הוא בטח לא מבין מה לעשות ואבוד וזקוק להנחייה?

די לתת לי הוראות. לא ביקשתי. לא רוצה. הילד שלי מטופל היטב, מקבל חום ואהבה, ולא קר לו. ואם יש לו שנוזל באף, זה בעיה שלו ושלי, ולא שלכם.

תודה.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

img_08241

Put on a hat/coat/socks

This happens to me very often. I was walking in the supermarket with Yoav. Everything was fine, until a woman walked up to me and told me I need to put a coat on Yoav. Or the old lady that approached us near the vegetable stand, pulled out a plastic bag, and handed it to me – telling me to blow Yoav's nose with it. Yes, a plastic bag. Yes; this really happened.

Strangers, mostly women really, feel like they can approach me when I'm with Yoav, and give me instructions. Can anyone explain this to me?

Is this a general behavior that strangers allow themselves when they see young parents? Or do they give me special treatment because a man with a baby must be lost and hopeless and must not know what to do?

Please, enough with the instructions. I did not ask for them. I do not want them. My son is taken care of, gets tons of love and caring, and no – he is not cold! IF he might have some snot hanging out, it is his problem and mine. Not yours.

Thanks.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

מכתב גלוי לחברי כת האייפון

בוקר טוב חברים. אני אומר בוקר טוב כי השמש זורחת, למרות החדשות של אתמול.

רציתי לנחם אתכם. לומר לכם שזה לא כזה נורא. שלמרות שהייתם בטוחים שאתמול בערב יגיע המשיח (המשיח הזה, דגם 5, שיתחלף מיידית בדגם הבא) החיים ממשיכים. הם ממשיכים ואפילו, ייתכן שטוב יותר ממה שחשבתם.

תחשבו על זה לרגע. בחיים בכלל, וודאי בעולם של אפל, הציפייה הרבה יותר חשובה מהרגע בו היא מתגשמת. כמה זמן חיכיתם לאייפד, רק בכדי שהוא יוחלף תוך יומיים באייפד 2? בעוד הציפייה נמשכת עוד ועוד, ומרגישה כמו נצח, יש בה משהו מתוק מאד. השתוקקות, תאווה, פנטזיה על פיצ'רים אפשריים. את זה קיבלתם עד עתה, ולמעשה, אפל נתנו לכם ליהנות מהתאאוה הזו עוד קצת, עד ההשקה הבאה. אבל הם לא השאירו אתכם בלי כלום. למרות שעוד נשארה הציפייה, יש לכם דגם חדש שאפשר לרוץ ולשדרג, ולהתענג כשאנשים יראו ברחוב את הפס הנוסף מעל הרמקול שאומר שלכם, ורק לכם (לפחות ליומיים הקרובים) יש את האייפון 4S, ולתת לכל פשוטי העם עם האייפון 4 להתבייש.

למעשה, המצב לא כזה נורא. ואם תראו איזה חב"דניק בדרך, מבטו משתוקק לביאת המשיח, חייכו אליו. בניגוד אליכם, הוא לא מקבל את מושא ההשתוקקות שלו בכל מאי מחדש.

.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

iphone-cartoon

An open letter to the members of the Iphone cult.

Good morning. and I say Good morning because the sun is still shining despite yesterdays news.

I wanted to console you. To tell you that things are not so bad. That despite the fact that you were expecting the coming of the messiah (well, this messiah, version 5, to be immediately replaced with the expectation for messiah v6) life will go one, and perhaps things are better than they seem.

Just think about it for a minute. In life in general, and with Apple even more so, the expectation is in many ways better than the moment of realization. How long did you wait for the Ipad, just to see it replaced in a heartbeat with the Ipad 2? Expectation feels like it never ends. Like time crawls, and there is something very sweet about it. Dreaming, wanting, desiring what you will have. Fantasies of exotic features to come. You did in fact get this from Apple for moths and now, you get to do that a bit more, until the next big launch. But they did not leave you empty handed! While you can still keep dreaming and wanting the Iphone 5, you can still run to the store and upgrade to the Iphone 4S. You can then walk the streets proud. Knowing that all that see that tiny line above the speaker, that sets you apart from the owners of a plain Iphone 4. You can look them in the eye and see them cower in shame. Well, for at least a few weeks.

So cheer up. And if you see a member of Chabad, smile to him. After all, his messiah does not come and make him blissful anew every Apple convention.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

שיעמום ב 3D

(English below the Hebrew text)

אני אוהב ללכת לקולנוע בכדי להתפרק קצת. לשכוח מהיום יום ולראות קצת בידור. אז שימו בצד רגע סרטים אירופאים בקולנוע לב.

שלשום אורלי ואני החלטנו שאנחנו זקוקים לקצת בידור. פתחנו את רשימת הסרטים ברב חן, ואחר כך ביס פלנט. היו מספר סרטים רלוונטיים. היה כתוב שטרון מציג (אבל הוא לא), פלונטר, נרניה, ולצורך הדיון, למרות שלא היינו הולכים, גם ג'קאס. כל אחד מהסרטים הללו מוצג בשלושה מימדים באנגלית, ובעברית בשני מימדים. שלוש שורות במדריך הסרטים, לאותו הסרט.

שתי פעימות לב אחרי אוואטר, הרבה יותר מהר ממה שציפיתי, נמאס לי משלושה מימדים. רציתי ללכת לראות סרט מבדר בלי המשקפיים הכבדים, בלי המאמץ לעיניים, בלי לשלם עוד 10 שקלים יותר על הכרטיסים. ולא מצאתי מה לראות, בשני הקומפלקסים המרכזיים לסרטי בידור באיזור. הכל בשלושה מימדים.

הלכנו לראות את נרניה. אני יודע, שטות מהרגע הראשון. אבל נישאר רגע בדיון הרב מימדי. את נרניה, כמו את התנגשות הטיטאנים, המירו לשלושה מימדים אחרי שהסרט צולם. לא חשוב כמה אתה טוב, זה נראה כמו הספרי ילדים הללו שאתה פותח עמוד והקרטונים נעמדים. זה נראה רע, זה לא יפה, וזה מבעס. אני מסיר את הכובע בפני מפיקי הרי פוטר האחרון שויתרו על התלת מימד ברגע האחרון. למה בכוח?

אולי זה אני. אולי אני נהיה זקן. אבל בא לי שיבדרו אותי קצת בשני מימדים. לראות את התמונה כמו שצריך, בלי מאמץ. בלי להרגיש שמלבישים לי פה איזה שטות כדי לסחוט עוד כמה שקלים על הכרטיס.

אם לא ייזהרו, שלושת המימדים הללו ייעלמו שוב אל בין דפי ההסטוריה, כמו היוגורטריות שאבא שלי כל כך אהב, כי כל חנות שניה הפכה לפרוזן יוגורט.

.

כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

the_chronicals_of_narnia

Boredom in 3D.

I love to go to the movies for pure entertainment value. So let's ignove quality European cinema for a few mintues, in this debate .

A couple days ago Orly and I decided we need to be entertained, and checked out the list of films in the 2 large cinemas in our area. The list had a few possible options. There was Tron (that was not playing yet), Twisted, Narnia, and even Jackass. Tho they were all playing either in 3D, or in 2D with Hebrew dubbing. Shoot me in the head before I do that.

Just a heatbeat after Avatar, and much faster than I expected, I am sick of 3D movies. I just wanted to go get entertained, without the heavy glasses, without the effort of getting to watch the picture properly, and without shelling the extra 10NIS for the 3D tickets. And there was nothing to see in 2D, in both major cinemaplexes. It was all in 3D.

So we ended up going to see Narnia. Now I know, big mistake from the get-go. but still, let us stay in the multi-dimensional dimension only. The film, like Clash of the titans, was converted to 3D after it was shot. No matter how much you try, these films end up looking like those children books, that you open and the cardboard shapes pop up. It looks bad, and bums you out. I really bow my head to the producers of the new Harry potter, that decided at the last minute to stay with 2 Dimensions. Why force it?

Maybe I am getting old. Maybe it is just me, but I want to be entertained in good old flat 2D. I want no glasses, no effort, no feeling that It was forced, just to get a few more bucks out of me.

If the hollywood big shots are not careful, they will quickly milk this cow dry. And like the frozen yogurt shops that were so big here in the 90's that they all ran each other out of business, the 3D fad may just vanish again into the pages of history.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

סיפור של צעצוע

(English below the Hebrew)

חזרנו הביתה מצעצוע של סיפור 3. אני שונא את העובדה שהוליווד התאהבה בסרטי המשך ומרשה לעשות אותם כמו זבל. רובם מוצר נחות ועלוב ופוגע גם בטעמו הטוב של המקור.

שלבו את זה עם הטריילר המבעס, ותבינו למה הגעתי לסרט במצב רוח סקפטי. אבל, מרגע שהתחיל הסרט, הלב שלי נמס. פיקסאר, הקוסמים של הקולנוע, יודעים לספר סיפור. לא רק יופי ואפקטים, שגם הם לא חסרים.

בלי לספר לכם יותר מידי, יש קטע בסרט בו הצעצועים מגיעים למעון יום שבו הרבה צעצועים ישנים. ואז – חגיגה! כל הצעצועים הישנית מהילדות שלי באו לשחק. ישבתי באולם, מתרגש ומתלהב, והצבעתי שוב ושוב על חבריי לשעשוע מלפני מליון שנה.

הטלפון על הגלגלים ושאר החברים מימים ימימה ריגשו אותי כמעט כמו העלילה היפה.

לכו. קחו אנשים שאתם אוהבים. תיהנו ותתרגשו.

פשוט כדאי.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

toy_story_3d

Ohhhhhhhhhhhhh

We have just come back from Toy Story 3

Generally, I hate it that Hollywood has allowed itself to put out sequels like crazy. Most of them are crap, and they take away the good taste  the original might have left behind

Combine that with the stupid trailer, and you can understand why I had very little expectations from the movie, and a skeptical mood. However, the second the movie started, my heart melted. Pixar, the Cinema magicians, can really tell a tale. Such an important, and often overlooked part of movies, no less important than effects and beauty, which the movie also has.

Without spoiling the movie, let me just tell you that there is a part in it, where the gang reaches a daycare center. There, they meet lots of old toys. Man, what a surprise, all the old toys I had as a small kid were coming to life in  front of me. I sat there, all excited, and kept pointing at the screen at my old friends from a gazillion years ago.

That old phone on wheels and the rest of the gang excited me as much as the plot itself, which is beautiful.

So take someone you love and just go see it.

Enjoy! :)

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

שבוע הספר

מאז שאני ילד קטן, אני מחכה לאירוע בקוצר רוח. לא מעניין אותי כל דברי הביקורת. בתור תולעת ספרים עם ותק רציני, אי אפשר לעמוד מול פסטיבל מפוצץ בספרים. הצבעים, הריח (של הספרים, לא של הישראלים הצפופים סביבם). לבחור עוד ועוד אוצרות מלאים בעולמות קסומים, ולקחת הביתה.

books

עם השנים, הדוכנים שבהם אני עוצר משתנים. כשהייתי קטן, חיפשתי רק את ההוצאה שמכרה ספרים של אייזק אסימוב, כל שנה סבתא שלי היתה קונה לי עוד שני ספרים שלו, והייתי מרחיב את האוסף.

גדלתי, התחלתי לקרוא גם ספרים אחרים. קצת תרבות. באוניברסיטה גיליתי את ספרי העיון. בכלל, בלימודים זה היה מגניב, בכל הוצאה הייתי מכיר עובדים, חברים מהלימודים. כל דוכן היה איזה מכר מטייל. זה היה השיא.

השנה, לראשונה, עצרתי בספרי זאטוטים. אני יודע, עד שהוא יקרא ייקח עוד חודש חודשיים. אבל לא עמדנו בפיתוי. אז יש לפיץ שלנו שני ספרים ראשונים, של אמי רובינגר. מוקדשים לו אישית :-)  אה, וגם של יונתן גפן. נראה לי שהכבש השישה עשר זה פתיח יפה לספריה שלו, לא?

עוד חודש. סופרים את הימים.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

בשישי לשישי – תמונת מצב

יש לי בראש רשימה של דברים קטנים, את כל אחד מהם אנחנו מנסים לפטור לבדו. אבל היא מצטברת.

זה מפלגה שמציעה "חוק נאמנות". זה חוק האזרחות. זה ההשתלחות במערכת המשפט, זה הדמוניזציה של תקשורת שמאלנית. זה נורמאליזציה של תופעה בה שוטרים שמסירים את תג הזיהוי שלהם לפני שהם הולכים להכות במפגינים. זה זה שהתרגלנו לדבר על הפתרון ל"בעיה הדמוגראפית", כאילו זה לא מצלצל לנו רע.

זה שר ביטחון שאומר בשלווה שאין רעב בעזה. זה היחס של המדינה לעובדים זרים. זה רבנים "מכובדים" שקוראים לערבים "נחשים" ומקללים אותם, וראש הממשלה שמזדחל לקבל מהם סטירת לחי ידידותית. זה חברי פרלמנט שלא מבינים את חוקי הדמוקרטיה הבסיסיים, ומפרים אותם שוב ושוב.

זה מדינה בה ההליך הדמוקרטי היה כה חשוב, וקרוב ל80 אחוז מהעם הצביע בבחירות, ועתה נואשנו כולנו, שהרי גם אם לא הצבעת למישהו כי אתה לא מאמין בו, במקום שיילך הביתה ויתחבא בפינה – קיבלת אותו כסגן ראש הממשלה ושר ביטחון. לא פלא שאנשים כבר לא מצביעים.

זה התשוקה למנהיג חזק. זה 15 מנדטים לישראל ביתינו, מפלגה שלא רואה פסול ב"חילופי שטחים" בהם יגורשו מאות אלפי אזרחי המדינה ממנה, בלי שמישהו ישאל אותם. זה עיתונות שבקושי מעיזה לנבוח בפני השלטון. זה העיוורון שבו כל מי שמעיז לבקר את מעשי המדינה מוכרז אויב, ובוגד, ואנטישמי – גם אם הוא השכן שלך.

משהו רקוב בממלכת דנמרק. לאט לאט, הקווים האדומים שלנו מיטשטשים. כמו הקו האדום של הכנרת, שהיתה לנו החוצפה להוריד למטה שוב ושוב, אנחנו מרשים לעצמנו ללכת טיפה יותר רחוק כל פעם. פעם מותו של פלסטיני ברחוב בגלל כדור תועה הוציא אנשים לרחובות. פעם "כך" הוגדרה בלתי חוקית והקאנו אותה מתוכנו.

למי שלא יודע – לא מספיק שהרוב יקבע בכדי שנוכל להיקרא דמוקרטיה.

פעם קראתי ספר מרתק. בספר הזה קיבלתי תשובה, גם אם חלקית, איך מדינה דמוקראטית הפכה לדיקטטורה גזענית. איך אזרחים רגילים לקחו חלק במעשי אימה מחרידים שהדעת השפויה אינה מעלה על הדעת. הרשו לי לספר לכם – התהליך הוא איטי. ההדרדרות היא בצעדים קטנים. הם לא הלכו לישון מלאכים וקמו בוקר אחד מפלצות, הם הפכו לכאלה לאט לאט, יום אחרי יום. אני ממליץ לכם לקרוא את הספר, הוא פשוט ספר חובה. מרתק, פוקח עיניים, אני אומר שוב – חובה.

הספר נקרא "סיפורו של גרמני" של סבסטיאן הפנר. עכשיו כולכם תזדעקו. אז מהר מהר – לא, אני לא אומר שאנחנו גרמניה הנאצית. השטחים זה לא גטו וארשה. אבל התהליך שאותו עברה החברה הגרמנית בשנות השלושים – נראה מאד מוכר לי בשלב זה. אם תקראו אותו, תוכלו להרגיש איך עמודים שלמים כמו נלקחו מהאקטואליה הישראלית. זה מצמרר.

היום, ה6 ליוני, הוא לא רק ערב העונה החדשה של השרדות. זהו ערב שבו מציינים 43 שנה לכיבוש. הקונפליקט החיצוני ופנימי בו אנחנו שרויים כבר כל כך הרבה שנים אוכל אותנו, משבש אותנו, ולאט לאט הופך אותנו למשהו שקשה לי לראות במראה. נהיינו אלימים. נהיינו כהי חושים. נהיינו עיוורים ואדישים לסבל ולמוות של האחר. נהיינו מכורים לאדרנלין של מבצעים צבאיים עם שמות מנצנצים שנותנים שוב ושוב לצה"ל לנצח.

שמאלנים כבר לא נספרים פה. אבל קראו פעם את הספר של הרצל, איך הוא חזה את המדינה, ותגידו לי האם למדינה הזו הוא פילל.

לא מעניין אותי מי אשם, מי יותר רע, ורשע, ופספס הזדמנויות. מעניין אותי למה אנחנו נהפכים פה. וזה כואב לי מאד.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.