יאללה לפולניה

הנה נושא שמפריע לי הרבה שנים, אבל עכשיו סוף סוף קיבלתי את הדחיפה לכתוב עליו.

כשהייתי בן 16 בערך, ארגנו בבית הספר שלי משלחת לפולין. היה לי ברור לחלוטין שאני נוסע. כשכמעט לא התאפשר שאסע, הייתי על סף דמעות. איך יכול להיות שתהיה משלחת לפולין, בעקבות השואה, ולא אלך. צעיר, ציוני, חדור אהבת מולדת, איך ייתכן שאני לא אגיע לראות את המחנות, ושאר אטרקציות.

אז נסעתי. שבוע, עשרה ימים, אלהים יודע כמה זה ארך. מאתר נוראי אחד לשני, ממקום זוועה אחד לשני. הלכנו ובכינו, הלכנו ודמענו, מנסים לחזק אחד את השני כשיכולנו מסיפורי האימה שבאו אלינו מכל עבר, אם מהמחנות עצמם, אם מהסרטים שהוקרנו או מהסיפורים של ניצולי השואה שליוו אותנו. ללא הפסקה, מבול של סיפורים תמונות וסרטים על אחת התקופות הכי אפלות ונוראיות בהסטוריה.

רגעים של "שקט" מהאימה היו בלילות, שם התפרענו במלונות, בנסיון לפרוק קצת מהזוועה שמילאה את הלב, או בחצי היום החופשי בוורשה – שופינג מטורף באווירת שואה.

מאיפה ילד בן 16 אמור להבין בכלל מה נוחת עליו במצב כזה? חשבתם פעם שאולי ילדים בבית הספר לא אמורים לעבור חוויה כזו נוראית? אני באמת לא מאמין שלמישהו מהילדים שהיו איתי (או לי) היו הכלים להתמודד עם מה שעברנו. שנים אחרי הנסיעה הזו התחמקתי מכל יום שואה, מכל טכס זכרון. פשוט לא הייתי מסוגל לחזור לזכרונות הללו.

בנוסף – הטריף אותי המסר שלא הפסיקו לפמפם לנו באזניים כל הנסיעה. תראו איזה דברים רעים עשו לנו, ותבינו למה עם ישראל צריך מדינה, ולמה עם ישראל צריך צבא חזק, ולמה חייבים להתגייס לצבא. כן – הלוגיקה הפשוטה אומרת שאם מעשי זוועה קרו כתוצאה מלאומנות וגזענות, עלינו להפוך למדינה יותר לאומנית, שדואגת רק ליהודים. כל החבר'ה שם חזרו הביתה חדורי לאומנות ו"אהבת המדינה" שזה כמעט היה מפחיד. הרגשתי ששטפו לנו את המוח.  אני לא זוכר דיון אחד בכל הטיול על המסר האוניברסאלי שאפשר ללמוד מהשואה. שבני אדם נולדו שווים. שיש להתייחס לשונה, לחריג, למיעוט כבן אדם בדיוק כמוך. שלאומנות זה מסוכן, שאפליה זה רע. איש בכל המסע הזה לא אמר את האמת הפשוטה – בני אדם חוללו את הדבר הזה, אנשים כמוני וכמוך. לא מפלצות, לא חייזרים. וכמו שזה קרה להם, זה יכול לקרות שוב. שלנו יש אחריות גדולה לשמור שזה לא יחזור. אבל שלא יחזור לעולם, לא רק לעם ישראל.

אז אולי הבנתם, בעדינות, בין השורות, שיש לי בעיה עם תעשיית השואה הזו. קשה לי להבין מה הדיבוק לשלוח ילדים קטנים לחזות בזוועה. זה עושה צלקות. ובייחוד כשהמסרים שעוברים שם כל כך מעוותים. אני ממש לא חושב שיש לשלוח ילדים לפולין. חכו שיהיו בני 25, שיעברו צבא, אוניברסיטה, שיהיו קצת יותר בוגרים ויותר בני אדם. אם בכלל.

ועכשו, השבוע, קראתי שיאיר לפיד עזר לתלמידיו לארגן עצומה שמשרד החינוך יממן להם את הנסיעה לפולין. באמת? זה מה שצריך? במשאבים המוגבלים שלנו, האם לשלוח את כל ילדינו למסע שואה זו העדיפות העליונה? את האנושיות שצריך ללמוד אפשר ללמוד גם ממסעות פה בארץ. אני לא חושב שהנוער שנוסע לפולין חוזר עם יותר הבנה של מה זו אנושיות. של מה זו סובלנות. עם יותר קדושה לערך השוויון.

כאילו – בחייאת. תמונה קבוצתית מגניבה מתחת לשער אושוויץ? לא נראה לכם מוזר?

ausch-wince

אני יודע שזה נושא קונטרוורסיאלי. אבל בחיי, אנחנו צורבים בילדים שלנו חוויות אימה בצורה תעשייתית, ומשתמשים בזה כמנוע לשטיפת מוח לאומנית. לא הגיע הזמן לשקול את זה מחדש?

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

חברים 2.0

משהו משתנה בדרך בה אנשים רואים חברות.  לפני 10 שנים היו לי חמישה חברים. עכשיו יש לי 362. ועוד כמה במסנג'ר, סקייפ, ומה לא.

מתוך חמשת החברים הללו, אחד נסע ללמוד בארה"ב, אחד עבר לגור בלונדון, ואחד הקים עסק משלו, בצירוף להיותו וורקוהוליק מלידה. אנשים קרובים הולכים ובאים, אני מניח.

אז מצד אחד, היום עם סקייפ, קל מאד לקשקש עם החבר מלונדון, ולשמור איתו על קשר. על החיים של הוורקוהוליק אני לומד מהטוויטר שלו. מצד שני, יש לי הרגשה שהחברויות החדשות מודל 2010 לא מוצאות חן בעיני. המדיום החדש הזה משנה אותנו, ואני לא בטוח שרק לטובה. גוגל וטוויטר ופייסבוק וחבריהן לא רק לוקחות לנו שעות במשחקים של חוות, או פותחים דרכים חדשות למצוא שידוך ולאבד מקומות עבודה. הם משנים את חיינו, קודים חברתיים, ואת כולנו.

life-back

מרשל מקלוהן פעם אמר שהמדיום הוא המסר. שינית את המדיום, שינית גם את המסר. ניקח את זה טיפה הלאה, שינוי המדיום משנה לא רק את המ שאמרת, אלא גם אותך. הסלולארי שינה את התרבות שלנו, ואתנו. המצאת המכונית שינתה אותנו תרבותית, ובמידה רבה גם פיזית (היו כל כך הרבה שמנים ומנוונים בלי כלי רכב ממונעים?). העשות הנוכחי הוא העשור של ההודעה. הודעת הטקסט, הודעת המייל, הודעת הטוויר, המסנג'ר, הוייב. ואני לא לגמרי מבסוט מהשינוי שזה הביא איתו. התרבות שלנו עוד לא השיגה את הטכנולוגיה, וזה מאפשר לנו לעשות כמה דברים ממש ממש מעצבנים, כמו לדבר בסלולארי בקולנוע.

אפשר לדון בזה בהקשר מאד רחב, אבל כרגע אני רוצה לדבר רק על התנהגות של חברים. אז הנה ספר החוקים שלי, ואם אתם רוצים תקראו לי מיושן. הוא רלוונטי רק אם אתם חברים שלי. אם לא, קחו את זה כהמלצה של שמרן מזדקן.

  • אם אתה חבר טוב שלי, ויש לי יום הולדת, או שהגיע פסח, או שגילית שאני הולך להיות אבא – תגיע, תצלצל. פאקינג אס אמ אס תשלחו לי כשאתם פיצה דומינוס והפיצה שלי יוצאת לדרך. כנ"ל לגבי הודעות פייסבוק או גלויות ברכה אונליין.
  • אם אתם באמת רוצים להפגש איתי, או לדבר איתי – דברו איתי. אס אמ אס שאומר "היי" או "מה קורה איתכם הערב" לא מתקבל בברכה. אם באמת רציתם להפגש, הייתם מתקשרים.
  • גם אני שולח הודעות. אבל אם ההודעה הבודדת הופכת לדיאלוג – מצלצלים. כלל אצבע – אם אתה מוצא צורך לכתוב הודעה שלישית, תתקשר.
  • אם אתה בקושי מכיר אותי, ורוצה להיות חבר שלי בפייסבוק – תכתוב שלום, תגיד מאיפה מכירים, תוסיף "היי מה נשמע זוכר אותי מכיתה ב?". זה נקרא מגע אנושי. חברים שלא כותבים ולא מדברים איתם אני יכול לצבור באלפים, זה לא מעניין אותי.
  • יש לך מסיבה? יום הולדת? התחתנת? זימון לאירוע בפייסבוק ותו לא ממש מסביר לי כמה אתה רוצה שאגיע.
  • לא רוצה לעקוב אחריכם בטויטר בשביל לדעת מה נשמע. לא רוצה להיות תלוי בסטטוס שלכם בפייסבוק לדעת שעברת לגור עם חברה שלך. חברים נפגשים ומדברים.
  • כשאתם מדברים איתי, אל תשלחו אס אמ אסים, אל תתעדכנו בטויטר באייפון שלכם. למעשה, תניחו את הטלפון הזה בתיק ואל תשחקו איתו בכלל. אפשר גם לא, אבל אז ברור לי כמה השיחה שלנו חשובה לכם.

אני יודע שזה מוזר. אני יודע שזה נגד הקדמה. אני בסופו של יום נמצא בפייסבוק, בטוויטר, קורא בלוגים. אבל את החברים הטובים שלי אני שומר, רואה, ומשתדל להשקיע.

קצת תרבות חברים. עכשיו סליחה, אני צריך לעשות פה על איזה אס אמ אס.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

לחיים

הלכנו אתמול ליריד היינות בגני התערוכה. יום קודם היריד היה סגור לאנשי מקצוע, ואתמול והיום היריד פתוח לקהל הרחב. עשרות יקבים קטנים בדוכנים קטנים מסביב לדוכני הענק של היקבים הגדולים – גולן, כרמל מזרחי וחבריהם.

wine0

יש לי תחושת בטן שאת הבקבוקים הטובים פתחו יום קודם. כל הדוכנים הציגו ונתנו לטעום רק מהיינות הכי פשוטים שלהם. אני יודע שיין טוב עולה ביוקר, אבל אני משלם על כל טעימה, וזה חרא שיווק לתת לי לטעום רק מהיין הכי גרוע שלכם. בייחוד אם במקרה אני לא רק שם להשתכר אלא במקרה גם אוהב יין ועלול להתחיל לקנות את היין שלכם אם אני אוהב אותו.

אז היה נחמד, הסתובבנו, שתינו, צחקנו, היה כיף. אבל זה הרגיש לי קצת כמו ערב קזינו שעושים בצופים. ללכת בלי ולהרגיש עם.

זה לא התקרב לפסטיבל היינות שהיה פעם במויזיאון ישראל בירושלים. שם פתחו יין טוב, ובאמת פיתו אותך לטעום משהו מעניין. היו חצי מהאנשים אם לא רגע, ופשוט היה תענוג. פה היו מליוני אנשים, וזה היה קצת קרנבל לטעמי.

אז אם אתם מחפשים אירוע אקסקלוסיבי ומעודן שבו יגישו לכם בעדינות את מיטב היין הישראלי לטעימה, גלגול עדין של היין בפה, והערה על העפיצות של בציר 2003, עזבו. אם בא לכם לטייל בתוך עמנו, לצחוק ולמלא שוב ושוב את הכוס ביין, אולי עם צלחת פלסטיק מלאת גבינות, ולעשות עיניים לאיזה דיילת שאולי בכל אופן תמזוג לכם מהקברנה רזרב, מצפה לכם ערב מאד נחמד בגני התערוכה, רק היום.

לחיים :)

wine1

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

רובו-גיישה

יש לי אהבה גדולה ליפן. לפילוסופיה שלהם, לאמנות שלהם, לאסתטיקה שלהם, וכמובן – לטירוף הפסיכוטי לחלוטין שלהם כעם. אני מוקסם מהזן בודהיזם, מחשבה עמוקה ומרתקת. אני מכור לאסתטיקה המהממת שלהם, אם זה ציורים, גני הזן, או הקליגרפיה שלהם. בין השאר, הם הביאו לנו יצירות מופת קולנועיות רבות. אם לא ראיתם את "הנרקוד" (המקורי, לא החידוש ההוליוודי) אתם לא יודעים מה זה קולנוע רגיש, עדין ויפה.

בשיטוטי באינטרנט אני לפעמים נתקל בדברים מדהימים. הפעם, סרט קולנוע. הסרט יפני, ואין מילים לתאר כמה הזוי הוא הולך להיות.

צפייה בטריילר היא לא לבעלי לב חלש, ורצוי לא בעבודה. ולא ליד חברים.

אם אפשר – בבונקר תת קרקעי, עם הדלת נעולה, ואזניות.

אני אישית התקשיתי לנשום מרוב צחוק. רגע השיא? הגיישה רובוטריק? השרימפס המטוגן?

[gv data="Dp-6tyLDgxI"][/gv]
(לינק ישיר לסרט)

הזוי

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

פו הדוב 3, דראקולה 2, מה הלאה?

פעם מזמן, מישהו היה כותב ספר, או עושה סרט, ואז מחפש רעיון חדש. ואז, לא יודע  מתי, מישהו אמר – ואללה. הרעיון הצליח, בוא נעשה סיפור המשך.

משהו השתבש לנו בדרך.

כשהייתי בגיל 16, העברתי שבועיים מהחיים שלי בלקרוא את כל עלילות בית אטרידיס, בסאגה המדהימה של ספרי "חולית". ישנם שישה ספרים, שמכסים אלפי שנות הסטוריה, והעלילה בלעה אותי. הספר השישי מסתיים באמצע העלילה, אבל הסופר, פרנק הרברט, נפטר לפני שכתב ספר נוסף, ונשארתי מתוח ומתוסכל בסוף הספר השישי, מעט מעל 3000 עמודים, כשהבנתי שאין לי מושג מה יקרה הלאה! אבל אפילו אז, הבנתי שזו היצירה של הסופר, ונשארתי עד היום נפעם ונרגש מהסדרה הזו.

הבן של פרנק הרברט החליט שעליו מוטלת משימה, והוא החל להמשיך בסיפור שאביו טווה. ספר ראשון, ושני, ושלישי יצאו תחת ידיו. לא הייתי מסוגל לקרוא אותם. הרגשתי שמדובר בחילול קודש. העולם של "חולית" שייך לפרנק הרברט, וכך עליו להשאר.

לאחרונה, כמעט ביחד, העיתונים סיפרו שני סיפורים מעניינים. הראשון הוא שהארגון שאחראי על ספרי "פו הדב" מסר בידי סופר אנגלי את הרשות לכתוב ספר חדש בעלילותיו של פו. כן. המציאו דמות חדשה, וישב לו האיש וכתב את קורותיו של כריסטופר רובין שחוזר מהפנימייה אל חבריו.

אם כבר נוגעים בקלאסיקות, מה עם איזו יצירה קצת יותר אפלה? בראם סטוקר מתהפך אולי בקברו, אבל הנכד שלו החליט לעשות קופה, ודראקולה מככב בספר חדש. סקסי יותר, אלים יותר, צהוב יותר.

מה הלאה? יש לי גם כמה רעיונות:

  • מה עם חוות החיות 2 – החיות מתמודדות עם שפעת החזירים.
  • זן ואמנות אחזקת האופנוע 2 – הוא קנה טויוטה ישנה ומבלה בפקקים.
  • בעל זבוב 2 – תחנת טלויזיה שולחת חבורת ילדים לאי בודד לראות מי יחיה אחרון (בעצם כבר עשו סרט דומה כבר)?
  • גאווה ודעה קדומה 2 – היא גרושה ומבלה את חייה במכוני גמילה מסמים ואנורקסיה?

הנה עוד כמה רעיונות לפו הדוב 4, אם ממש רוצים.

pooh-mix

לדעתי יש דברים שלא נוגעים בהם. אבל אולי זה רק אני ואני מתחיל להזדקן. ואולי לא.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.