The Soapbox

במקום ליהנות מהחצבים שצומחים בכל פינה, מההקלה בעומס החום ושלל ארוחות החג ההולכות וקרבות, אנחנו עסוקים בבהלה החדשה. מה יהיה מחר. מה יקרה עם ההכרזה הפלסטינית. מלחמה?

התנהלותו של ראש ממשלתנו הנערץ נמצאת איפהשהו על הסקאלה שבין בת יענה שמחביאה את ראשה בחול ומקווה שהכל ייעלם, דג אבו נפחא, שמתמלא אויר ומנסה להפחיד כך את כל מה שנתפס כאיום, והמשרת מהאגדה, שנאלץ בסוף גם לאכול את הדג, גם לקבל את המלקות, וגם להיות מגורש מהעיר. הסיפור על הנזיפה הישראלית במדינות אירופה שניסו לעזור לנו, וההתקפלות מדגימים את הסיפור הזה.

מול האפשרות הכה מתבקשת בעיני ללכת לקראת מה שאי אפשר לעצור, ולנסות להוציא את המקסימום מהמצב, נראה שאנחנו מתעקשים לעשות כל מה שאפשר להפוך את המצב לעוד יותר גרוע.

מה אפשר לעשות?

החודש אני בוחר באסקפיזם, כי בלוטת הייאוש שלי כבר מכווצת ומיובשת. אז אני מתענג על הפרחים הלבנבנים שמבטיחים עננים, סוודרים ושוקו חם מעבר לפינה. אני משחק עם אפרוח קטן ומתוק שעושה לי הכי נעים וטוב שאפשר, שעוד שניה לומד לומר "אבא". מנסה לאכול טוב, ליהנות מהאנשים שאני אוהב, וכוס וויסקי טובה כשאפשר.

דווקא בתקופה שבה פרחה התחושה שאנחנו לא לבד, ושאפשר אולי לשנות, אני מרגיש שהעולם מכין לנו חתיכת סטירה מצלצלת. אבל אולי אני טועה, הנבואה הרי ניתנה לשוטים.

.

Come September

September has arrived. Instead of enjoying the squills blossoming in every corner, the end of the heat wave of august, and the holidays coming ahead, we are busying ourselves with the new panic coming up. What will tomorrow bring. What will happen with the Palestinian independence issue? War?

Our fearless leader Netanyahu is acting on a scale between an ostrich hiding its head in the sand hoping it all goes away, a Tetraodontidae fish that blows itself full of air to scare enemies, and that slave from the myth, that was forced to eat the fish, got hit with the cane, and eventually got driven out of town. The recent event of our ministry of foreign affairs telling off the EU ambassadors for trying to help us and then folding and accepting their help, after they have already lost all patience for us demonstrates this perfectly.

Facing what seems to me the obvious choice to walk towards what you cannot stop, and try to make the max of the situation, we seem to be doing our very best to make things as bad as we possibly can.

So what can you do?

This month I choose escapism. My despair glands are dry. So I celebrate those white flowers that promise us clouds, sweaters and cups of hot coco around the corner. I play with that sweet bundle of cuteness that makes me so happy, even before he knows how to say "dad". I try to eat good food, enjoy the people I love, and a glass of whisky when I can.

It drives me that just when things seemed to get better, that we are not alone and that real change may come, the world seems to have given us a slap in the face.  Could I be wrong? After all, prophecy is a fools game…

אתמול בערב התכנסו עשרות אלפי אנשים להפגנה על מחירי הדיור. כיוון שאני מכיר רבים מהמשתתפים, אני יודע שלא מדובר בחבורה של אנשים הזויים או טיפשים. ובכל אופן, הם התכנסו בלילה חם לח ומגעיל להפגין על מחירי הדיור, במדינה שבה יש כל כך הרבה על מה להפגין. והם לא לבד. יש התארגנויות של אלפי אנשים סביב מחירי הגבינות, מחיר הדלק, ושבוע הבא ככל הנראה תהיה צעדה של אלפים סביב מחיר הפופקורן בקולנוע.

אני לא בטוח שכל המשתתפים מבינים את זה, לפי הראיונות בעיתון, אבל מה שקורה פה גדול הרבה יותר מזה. הם לא באמת מפגינים על מדד היוקר של הבמבה.

לא מעט שנים, לדעתי בערך מאז הבחירה של ברק לשלטון, שם הוא קיבל רוב אדיר במנדט מסויים וזרק את תקוות הבוחרים שלו לפח (אבל לא באמת משנה ממתי בדיוק) חלחלה פה לתודעה של האנשים תחושה של ייאוש. שאין מה לעשות. שלא משנה במי בוחרים, כולם אותו דובר, וכולם דופקים את האזרח הקטן. מחאות צרכניות, או אחרות, לא היו פה במספרים גדולים, והשלטון שלנו, כמו גם הגופים הגדולים במשק למדו שאנחנו עם של כבשים, שמקבלים כל מה שיעשו לנו. בגלל זה חברי הכנסת מעלים לעצמם משכורת כשלנו אין כסף, בגלל זה אנחנו משלמים כל כך הרבה לחיבור אינטרנט דפוק, קוטג', או כל מוצר אחר על המדף.

לא ברור לי איך, אבל משהו השתנה פה בבת אחת. סביב מחאת הקוטג' שבהתחלה הצחיקה אותי, אנשים הבינו שיש להם כוח להשפיע ולשנות. זה לא ממש משנה אם זה דלק או גבינה צהובה, משנה שאנשים חוזרים להשתמש בכוח שלהם. להביע את דעתם ולדרוש מנבחריהם לשרת אותם.
ההפגנה אתמול עושה לי טוב, כי היא מראה לי שאנשים מתחילים שוב להרגיש שיש להם את הכוח לשנות, שזה תמיד מעורר תקווה.

.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

What is going on?

Yesterday evening tens of thousands of Israelis marched the streets of Tel Aviv in protest of the prices of apartments. As silly as the subject may sound, I know many of the people that participated, and they are not stupid or crazy. And yet, in this country that has so many things to protest about, they took to the streets in a hot and humid night to demand cheaper apartments. More surprising, they are not alone. There are thousands organizing around the price of cheese, the price of gasoline, and I am sure next week we will see thousands in the streets protesting the price of popcorn in the cinema. So what is this really about?

According to the interviews in the news, they are not fully aware of this yet, but this new trend is about way more than they price of any one product.

Several years ago, perhaps after the election of Barak, that made many people feel that no matter who we elect the results are the same, and we will all get screwed anyway. Protest almost died around then. No one shouted out about anything. So our leaders gave themselves raises while unemployment rose, and companies did whatever they wanted to the consumers, since no one felt fighting would do any good.

I am not sure what the trigger was, but that silly petition about the price of cottage cheese has sparked something here, and people are once again understanding that they do in fact have the power to make a change. It does not matter right now if people protest gas prices or the sun rising in the east. People are remembering they have power, and getting their elected officials to sweat a little, to remember that they are supposed to serve us.

So that demonstration yesterday makes me feel good. Because people are starting to feel like they can make a difference, and that is something that gives me hope.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, , click here

ברצינות. אני מבין. זה מבעס נורא שלא כל כך מזמן קוטג' עלה קצת, ועכשיו הרבה. אבל הסתכלתם מסביב? מרוב שהיינו עסוקים בלהתכופף ולהושיט את הוזלין לחברות הכבלים, הסלולאר, הדלק, וכמעט כל מוצר צריכה פה בארץ, פשוט היה קשה להרים את הראש ולראות כמה מבחינה צרכנית לא כזה מדהים פה בארץ.  אבל זה לא כזה חדש. מי לא מבקש מאנשים כבר שנים להביא דברים מחו"ל? בו נכיר בעובדות. היה פה פעם שלטון יותר סוציאליסטי, ואחרי קרוב לעשות של ממשל ימני, ההגנה של המדינה עלינו ירדה. זה מה שבחרתם, וזה המחיר.

מה שמטריד אותי זה המהפיכה הגדולה, ההד התקשורתי, כאילו קוטג' זה הבעיה הגדולה ביותר שבוערת פה. 95% מהאנשים בעולם חיים בלי קוטג' כל בוקר. יקר לכם, קנו גבינה לבנה. גם זה הולך עם לחם ועם עגבניה.

חברים, יש פה כל כך הרבה דברים שלא בסדר. אפילו אם אתה ימני. מחיר הקוטג'? זה מה שמניע אתכם לעשות לייק בפייסבוק ולהרגיש לוחמנים? יש פה תחת שליטתנו כמה מיליוני אנשים, שהם סיר לחץ רותח של ייאוש ושנאה. יש פה יותר ויותר אנשים עניים שלא גומרים את החודש. יש פה ניצולי שואה שאין להם כסף לתרופות. עמותות שעושות עבודת קודש (עבודה שהמדינה הנאורה שלנו כבר מזמן התנערה מהמחוייבות שלה לעשות) על סף סגירה. האנשים ששולטים במדינה הם יצורים נאלחים שלא הייתם מפקידים בידיהם את האוגר שלכם לבייביסיטר לשעתיים. מושחתים, עבריינים, גנבים, נטולי מוסר.

ומה עכשיו? עכשיו הממשלה תעסוק בקוטג' שלושה חודשים, ותצא בהכרזות גדולות שלא יתממשו. זה במקום להתעסק במה שחשוב באמת. אני לא אתפלא אם כל העסק הזה לא התחיל מאיש יחסי ציבור של ביבי. הרי אם נלחמים על הקוטג' מי זוכר שביבי עסוק בלרסק את הקשר שלנו עם ארה"ב, שהוא לא מקדם את תהליך השלום.

חברים. אתם מבינים שהקוטג', הלחם, הדלק, היו עולים כל כך הרבה פחות אם היינו יוצאים מהשטחים? אתם מבינים שהכבישים להתנחלויות, הבניים הם, ההשקעות בתשתית עולות לכם מחיר הרבה יותר יקר משלושת השקלים של הקוטג'? אתם מבינים מה היה אפשר לעשות בחינוך, בבריאות, בכל אספקט של החיים שלנו עם 50 מיליארד דולאר שהשקענו עד עתה מעבר לקו הירוק???

אנשים מקליקים לייק בפייסבוק, ועיתונאים עצלנים עושים מזה כתבה. איזה יופי, כולם מרגישים חשובים, שהם נלחמים על העתיד שלנו, שהם פעילים. כמה מכם באמת הפסיקו גם לקנות קוטג' בסופר? כמה מכם מרגישים שעשיתם משהו באמת?

קשה לי שכולם מרגישים שהם פעילים, כשאת כל הדברים החשובים באמת הפסקנו מזמן לנסות לשנות. יש לי תחושה שייאוש מהמצב פה בארץ כזה, שאנחנו מתנחמים באיזה שטות שהשאירו לנו, כדי שנרגיש שעוד יש לנו השפעה.

אני לא אומר שלא חשוב להלחם מלחמות צרכניות. באמת שקשה לחיות פה בארץ. אבל בחייאת, מכל המאבקים שיש להיאבק פה, זה המאבק הכי ראוי? קחו את האנרגיות שלכם מהקוטג' ותמשיכו לעוד משהו. נסו לעזור למישהו. יש כל כך הרבה אנשים שהבעיה האחרונה שלהם פה זה מחיר הקוטג'.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

Opium for the masses in a little white box with a house on it.

OK. Seiously. I get it. It really does suck that cottage cheese used to cost a little, and now it costs a lot. But have you looked around? We have been so busy bending over and passing the vaseline to the cable companies, the cellular companies, gas companies and almost any consumer product related company in this country, that we barely get to raise our head and see that consumer-wise, things are not so cool in Israel. But since when is that news? For years we have all been asking anyone going abroad to bring stuff over.

Face it, this used to be a more socialist country. Electing the right wing for govt for the last decade or so has diminished the protection of the govt and we are now paying that price.

What really bugs me is the big hoo-ha. The crazy media coverage. As if cottage cheese prices really are the most pressing issue here. 95% of the folks in the world manage fine without cottage cheese. If you don't like the price, buy something else. Plenty of stuff in the shop to go with bread and a tomato.

Folks, there are so many things that are so wrong in this country, even if you are a Likkud voter. The cottage cheese price?? That makes you click "Like" and feel all militant?  We control a few million people here that are turning into a boiling mass of anger and despair. We have more and more poor people that can't make ends meet. We have Holocaust survivors that cannot afford their medication. We have NGO's that are trying to pick up where the gov't has stopped doing its basic job of caring for the people, and are going bankrupt. The people running this country are corrupt, immoral thieves that you would not trust with your hamster for 2 hours.

And now what. Now the gov't will talk about cheese for 3 months. They will hold big press conferences that promise big empty promises. All that instead of dealing with something important. I would not be surprised if all this was started by a PR person in the PM office, for the cottage cheese mess has completely overshadowed the fact that we are so busy destroying our friendship with the USA, alienating ourselves from the world and going no-where with the peace process.

My friends. Don't you understand that the cottage cheese, the gasoline, bread and everything would cost so much less if we were not occupying the west bank? Don't you realize that the roads to the settlements, the buildings, the infrastructure investments, are all costing you so much more than cheese? Have you any notion of what our education system. our healthcare, everything would look like with an extra 50 BILLION dollars that we have so far poured into the west bank?

Instead, people are clicking "Like" on Facebook, and lazy reporters are making big headlines out of it. Cool for you. Everyone feels important, and feels like you are active, and fighting for our futures. How many of you have actually stopped buying the product you said you are banning? How many of you feel like you are really accomplishing something meaningful?

I find it so hard to see people feel like they are doing something important, when in fact we have long stopped trying to change the things that really matter. It is like we have grown so weary of things here, of the ability to bring change, that we settle for some crappy triviality that the big bosses still let us play with. so we feel like we matter.

I'm not saying we should stop fighting for consumer rights. Things really are hard here in that regard. But seriously, of all the fights to be fought, is this the first and most worthy of fights? Take your cottage energy and and do something more. Try to help someone that needs help. We have so many here that need to worry about more pressing things than the price of cheese.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

(English text below the Hebrew Text)

ראשית, התנצלות, על חוסר כתיבה לאחרונה. אני שוב פה איתכם.

שנית, חידון קצר - מי מהמוצרים הבאים לדעתכם כשר לפסח, ומי לא:

לחמניות כשרות לפסח

שישיית בירה

מידי שנה ההיצע הולך ומשתכלל, והחיקוי נהיה דומה יותר ויותר למקור. "חג המצות" לשעבר הצמיח תעשייה ענקית של מוצרים "כשרים לפסח", כי הם עשויים מקמח מצות. לחמניות, עוגות, מה לא.

לי יש בעיה עם זה. קראתי את ההגדה, קראתי את הסיפור על יציאת מצרים בתנ"ך. המצות נועדו לזכור את זה שלבני ישראל לא היה זמן, אז הם הכינו מצות ולא לחם. לכן, מצווה עלינו לאכול מצות, ולא לחם. אני מצטער, אבל לדעתי לעשות מצה, לרסק אותה, לעשות מזה קמח, ומזה לחמנייה, זה לא רק לא טעים, אלא מאד מאומץ ולכן חורג מרוח החג. אם כבר, אז פיתה רגילה זה כבר קרוב יותר למצה מלחמניה מגעילה שהוכנה מקמח מצות. ואני לא קראתי בשום מקום שאסור לשתות בירה, או ויסקי, או שלבן שלי אסור לאכול גרבר ירקות כי זה לא כשר לפסח. איזה אבסורד זה!!!

אני שומר לעצמי את דעתי על אנשים שמאמינים באל, ומכבד אותם. אבל לחמניה כשרה לפסח, או מעלית של שבת, או כל גאדג'ט מטורף שעושה כאילו אתה שומר ובעצם ממשיך עם החיים כרגיל, מביאים לי את הסעיף.

די לזיוני השכל, אנא, חזרו למציאות. אם אתם כבר אוכלים לחמניית מקמח מצות, תפסיקו לעבוד על עצמכם ותזמינו לחם רגיל. ותעזבו את הבירה שלי לנפשה.

זה כל מה שיש לי לומר על זה.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

Kosher for passover, As if?

First, an apology for not writing much lately. I am now back in the groove.

And now, a quick pop quiz - which of the 2 items above is kosher for passover?If you chose the beer over the buns, you are wrong. Absurdly enough, and this gets more sophisticated every year, people are inventing more and more elaborate "kosher" buns, cakes and bread, that are simply made from Matza that was ground into flour. Now I have a problem with this. From what I know of passover, we are celebrating the memory of the Israelites escaping Egypt in a rush, who did not have time to make bread and therefore ate Matza. Therefore, we are supposed to eat the quickly made matza and not bread. Making Matza, grinding it to flour, and then making bread from it is a highly elaborate operation, and therefore misses the point completely in my opinion.

If anything, a simple Pita bread sounds closer to the spirit of things than these new Matza buns. And to go from here to banning beer, whisky, or making baby food non kisher is just crazy. There is no passage about baby food in the Hagada!

I will keep to myself my opinion on religion, and I respect the peoples choice to believe. However, The kosher buns, the Sabbath elevator, or any other smart-ass gadgets that are meant to let you think you are keeping with tradition while completely missing the point, just make me laugh.

So please, cut the BS, and if you are eating the passover buns, just eat regular bread. AND LEAVE MY BEER ALONE.

That is all I have to say about that.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

(English text below the Hebrew text)

כמה אוהבים לכתוב בעיתונים השוואות בין ישראל לסינגפור או דרום קוריאה. כמה אוהבים לדבר על זה שהדלק כולו בא ממדינות ערביות. יש אפילו שטוענים שלקנות דלק מממן טרור. כמה, אוי כמה אוהבים לדבר על הגניוס היהודי. כמה הרבה פרסי נובל יש לנו, כמה המצאות יש לנו, בלה בלה בלה בלה בלה.

כשקמה המדינה, כולה מוקפת מדינות ערביות, והדלק כולו בא ממדינות איתן נלחמנו לאחרונה, ושארגנו את החרם הערבי, לא נפל האסימון. בשנות השבעים, עם משבר הדלק הגדול, עדיין לא נפל האסימון. אחרי 9.11 ועליית המחירים המטורפת בחמש השנים האחרונות, עדיין ישבנו פה כמו טיפשים עם מבט חלול.

ישראל היא מדינה קטנה ו(לכאורה) חכמה. מדינה שעשירה בהייטק, אבל חלשה במשאבים טבעיים מהסוג השחור והסמיך עליו מסתמך העולם לתחבורה. אין פה נסיעות ארוכות כמו בארה"ב. תרבות של מערכת הסעה ציבורית היתה כל כך מתבקשת, שמתפוצץ המוח לחשוב איך זה עוד לא קרה. אבל מעבר לזה, מה לעזאזל עם תחבורה שאינה מבוססת על בנזין???

איך קרה, שכל השנים האלה, לא פיתחנו כלי רכב חשמליים? לאיזו מדינה בשם שמים הפיתוח הזה יותר טבעי מאשר לנו? העובדה שלא עשינו את זה, העובדה שלא טרחנו לעשות בשכל לאנחנו עדיין מתדלקים בנזין בתחנה, היא עדות זועקת לטפשות חברתית מדרגה ראשונה.

זה אות קלון לנו כחברה, ולמנהיגים שלו, כסילים וחדלי אישים, שלא טרחו לעודד פה בארץ חברה שתפתח כלי תחבורה כאלה. בעוד מזג האויר משתגע, הגשם הופך לזכרון של זקנים, והעולם מתחמם, ישראל היתה יכולה להוביל את העולם במהפיכה תחבורתית ידידותית לסביבה, חסכונית ושקטה. במקום,  אנחנו מדינה שבה משלמים הכי הרבה בעולם על בנזין.

כל פעם שאתם מוציאים את הידית של המשאבה מהאוטו ומשאירים שם עוד 300 שקל, תחשבו על זה.

.

כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

The Gas price is a collective stupidity tax.

How people like to make wise comparisons of us to North Korea and Singapore. How people like to talk about how gasoline comes from Arab nations, and even say that buying gas is supporting terrorism. How much people like to write about the Jewish Genius. How many Nobel prizes we have won, how many wise inventions, blah blah blah blah.
When Israel was founded, surrounded by countries that we had war with, and they organized the Arab boycott, we didn't get it. When in the seventies, the great mess over oil prices drove the world nuts, we still didn't get it. When the world went berserk after 9.11 and gas prices soared in the past 5 years, we still sat there, with a blank face.
Israel is a small, and supposedly smart little country. Strong on Hi-Tech, weak on dark liquid that drives us around. A culture of public transport should have developed here ages ago. It is mind boggling that we still drive everywhere. But beyond that, how the hell did we not develop a transportation method that is not based on gasoline???
hos is it that so many years have gone by, and we did not develop an electric car? What other country under the sun would have been a more natural candidate than us to develop this? The fact that we have not done this, that we still stop at the gas station to fuel our cars, is a testament to a social stupidity of the first degree.
Is is a dark spot on us and our elected leaders, both imbeciles and useless good for nothing degenerates, that no one ever bothered to create incentives for a company to develop these cars here.
As the weather is going mad, the rain a distant memory, and the world getting warmer, it is a shame that we could have been a world leader, an example to all, on a eco-friendly, quiet, cheap alternative transportation revolution. Instead, we are world leaders in the price we pay per liter of the so fittingly named black gold.
Each time you pump that car full of gas, and leave 300 NIS at the station, just think of that.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

מה כבר יכול להיות רע בלהשבע למדינת ישראל? ואם כבר נאמנות למדינה, למה לא לומר מה שנאמר במגילת העצמאות, שהמדינה יהודית ודמוקרטית? מה כבר יכול להיות רע בזה? איזה פוסט ציוני עוכר ישראל יתנגד לכזו יוזמה יפה?

הרשת מלאה בתגובות שמסבירות למה. אם באמת לא הבנתם, יש לכם בעיה חמורה. אבל לפחות מאות פעילי אל קעידה שיושבים כעת מתוסכלים במחנות האימונים שלהם כי אבוי, הם לא יוכלו להתאזרח כאן כי הם לא מסוגלים לשקר ולשאת את ההצהרה כנראה מנחמים אתכם. מנחמים מספיק שלא תבחינו כיצד אתם דורסים את המיעוט הערבי פה עוד ועוד. הם מרגישים כל כך נוח פה בארץ, כל כך רצויים, בעיקר אחרי שליברמן מציע להעביר אותם לרשות הפלסטינית, שלא יהיה להם אכפת. באמת, מה נותנת השטות הזו?

כבר ליברמן הודיע שהוא רוצה הצהרה דומה לכל מי שמקבל תעודת זהות. אני אומר למה לעצור שם. מה יותר יפה מאזרח נאמן שמצהיר על אהבתו למולדת? לא נותנים שירותי רפואה למי שלא נאמן, ואם אתה מחוסר הכרה, אז בוא נבדוק את התיק שלך בשב"כ. למה לבזבז מנות תרומת דם על בוגדים, שמאלנים, פוסט ציונים? בוא נישבע לארץ המולדת כל בוקר לפני צחצוח השיניים, בוא נבטיח לשאת את שמה של המולדת במקום של האישה שלנו כשנתנה אהבים. הרי את מי אנחנו באמת אוהבים יותר? ככל שנישבע יותר, ככה יהיה פה יותר טוב.

שניה לפני שאנחנו צועדים ברחובות בחולצות חומות כחול-לבן , מצדיעים לדגל שיהיה בכל פינה במועל יד כזה או אחר, תתעוררו.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

I ask you. What could possibly be wrong with a loyal citizen swearing allegiance to the state of Israel? And if you are doing that, why not say what the declaration of independence said, and swear to the Jewish and Democratic state? What could be wrong with that? What kind of Backstabbing, Post Zionist self hating Jew would oppose this beautiful initiative?

The net is full of people explaining why. If you still don't get it, or even think this issue is harmless, you have a serious problem. At least you are taking comfort in the hundreds of frustrated Al-Quaeda terrorists now weeping that as they cannot take the oath, can no longer get into Israel. That gives you so much comfort you can ignore how the arab minority in Israel is pushed aside even more. After all, they feel so comfortable and welcome here, especially after Lieberman suggested that we trade them with the PA and get rid of them, that they won't mind. Seriously, what is this good for?

He has already stated that his next goal is to take the oath before getting an ID card. I say, why stop there? What is more beautiful than a loyal subject stating his loyalty? Do not give medical attention to anyone that does not take the oath. And if you arrive at the ER unconscious, we just check your record at the Shabak. Why waste good blood donations that are so scarce on traitors, leftists, post Zionists? Let us swear our loyalty every morning before brushing our teeth. Let us promise to carry our motherland's name when making love instead of our wife's, after all who do we love more? The more oaths we take, the better things will get here.

One second before we are marching in the streets in our brown blue and white shirts, saluting the flag in every corner, we need to wake up

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

אנשים גדולים וחכמים ממני כתבו כבר שהכבוש משחית. ישעיהו לייבוביץ' זה חברה טובה להיות בה בעיני. מנגד, עומדים אנשים וטוענים שוב ושוב שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם.

אין לי ברירה אלא לפנות למקרה עדכני, החיילת הכי מפורסמת בצה"ל, עדן אברג'יל. כולם כבר שמעו על התמונות שפרסמה בפייסבוק, שלה בפוזות שונות על רקע עצירים כפותים. אם לא ברור לכם למה השפלת עצירים אינה מוסרית, אתם יכולים להפסיק לקרוא כאן. אבל היא המשיכה, הגדילה ועשתה.

"אני שונאת ערבים… בכייף הייתי הורגת אותם אפילו טובחת". בחורה בת 19 או 20 ששונאת עם שלם, והיתה טובחת בהם בכיף. הם כל כך לא בני אדם בעיניה, שברור שלהשפיל אותם זה שטות בעיניה. אם היא מוכנה לטבוח בהם, משל היו בקר אז למה לא להשפיל. שלא יהיה לנו ספק, אותו נוער שאנחנו מפמפמים לו לאומנות באוזן מילדות רק עושה את מה שהטלנו עליו.

אבל זה רק הדור הצעיר אתם אומרים? אז זהו, שלא. אלוף בן, באחד המאמרים המצמררים שאי פעם קראתי, כותב על ימיו כחייל.

אף פעם לא ראיתי "חריגים". לא מכות, לא סטירות, לא הטלת מום. אבל האזיק חד-כיווני, ואם מהדקים אותו טיפה יותר חזק, חצי סנטימטר, העציר סובל כאבי תופת.   …היו חיילים שקשרו את האזיק יותר חזק. עינוי קטן, מהסוג שלא מוזכר בדו"חות אמנסטי וגולדסטון. עינוי שנתון לשיקול דעתו של החייל הבודד, בלי הנחיות מהפיקוד ומהפרקליטות הצבאית. פורקן לשנאת ערבים בזמן משימה שגרתית…

פעם עשיתי מעשה גבורה שמאלני. שמרתי על משאית מלאה עצירים, שחיכו בשמש לקליטתם באנצאר. פתאום הופיע מילואימניק בריון, עם נעלי ספורט ובלי חולצה, וביקש לעלות למשאית ולהכות את העצירים. לא, אמרתי לו. הוא עשה תנועה מאיימת. לא היה לי סיכוי מולו בידיים ריקות. דרכתי את הנשק, והוא נרתע לאחור והפטיר בזעם: "בגלל אנשים כמוך המדינה נראית ככה".

עורך המאמרים של עיתון הארץ, העיתון לאנשים חושבים, לא ראה שום דבר חריג בעינויים קטנים, בגרימת כאבי תופת לאסירים, לפורקן לשנאת ערבים. בעובדה שהוא פעם מנע מחייל להכות עצירים כפותים הוא רואה "מעשה גבורה שמאלני" ולא התנהגות אנושית טריוויאלית.

באחד המשפטים האירוניים ביותר שבמאמר, הוא טוען:

"הכיבוש לא "השחית" אותי, וגם לא את חברי ליחידה. לא חזרנו הביתה להתפרע בכבישים ולהתעלל בחסרי ישע.".

מר בן היקר. אם אתה באמת לא רואה כל פסול במעשים שלך וחבריך, אם אתה רואה כנורמאלי ולא חריג מה שקורה לעדן אברג'יל, הכיבוש השחית לך את האמ-אמא. לך ולכל קוראיך שהנהנו בצדקנות כשקראו אותך. אנחנו כן מתעללים בחסרי ישע. ילדה שיכלה להיות הבת שלך עשתה את זה ומתגאה בזה בשידור חי בגלי צה"ל. מתפרעים בכבישים? לא נהגת כנראה בעשור האחרון.

הבעיה עם זה שהכיבוש משחית כל כך, היא שלא רואים את זה. כמו הצפרדע שלא תקפוץ מכלי מים שמחממים לאט לאט, עד שתתבשל למוות, אין נקודה שבה קופצים יום אחד וקולטים שהמוסר שלנו הלך. זה נעלם לאט לאט, בלי שמרגישים, עד שיום אחד השפלת עצירים נראית נורמטיבית.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

Greater men than I have already said that the occupation corrupts. Prof Leibowitz is always good company to be in. On the other hand, many people here claim again and again that the IDF is the most moral army in the world.

I have no choice but to refer to a recent event. To those that missed it, the most famous soldier in the military is Eden Abergil. She uploaded to her Facebook account pictures of herself posing in front of bound and eye covered detainees. for the complete story, look here. If you cannot imagine why posing in front of bound prisoners is immoral, you can stop reading now. .

But she has gone further. in answering her critics, she said "I hate Arabs. I would happily kill them, even slaughter them""

A 19 or 20 year old girl who hates an entire people, and would slaughter them happily. The Arabs are so clearly sub-human to her that just humiliating them by posing in those pictures is obviously not a big deal. Have no mistake, if for years you pump nationalist and hateful propaganda down the youth's throats, they will do what they are asked to.

But is this a new thing? Is this just the young generation? Aluf ben, an Israeli journalist and the editor of Haaretz, wrote about his days as a soldier in Lebabnon in one of the most blood chilling articles I have read.

I never saw "irregularities." No beatings, no slappings, no maimings. But if the cuffs were put on a bit too tight, half a centimeter that couldn't be reversed, the prisoner suffered great pain

…

There were soldiers who tied the cuffs on too tight - a small torture that's not in the reports by Amnesty International or the Goldstone Commission. It's a torture that depends on a single soldier, without instructions from above or the military advocate general. An outlet for the hatred of Arabs during a routine mission.

…

I once performed a leftist act of courage. I was guarding a truck full of prisoners who were waiting in the sun to be processed at Ansar. Suddenly a reservist thug showed up, with sneakers and no shirt on, and wanted to get on the truck and beat the prisoners. I refused to let him on. He made a threatening move. I had no chance against him one on one. I cocked my weapon, he took a step back and, enraged, said: "It's because of people like you that the country is in the state it is."

An editor in Haaretz saw nothing unusual about torture, hurting prisoners, and violent outlets for Arab hating. The fact that he stopped a fellow soldier from beating up prisoners he considers a "leftist act of heroism" and not just plain humane behavior. In one of his most (unknowingly) ironic lines, he says

The occupation did not "corrupt" me or any of my colleagues in the unit. We didn't return home and run wild in the streets and abuse helpless people.

Dear Mr Ben. If you really see nothing wrong with what you and your peers did, if you see as normal what Eden abergil did, the occupation has corrupted you to the core. You and all your readers that have nodded approvingly at what you wrote. We do indeed abuse the helpless. A girl that could be your daughter just did it and takes great pride in it live on the radio.

The problem is that the occupation does corrupt. It does so in a way that is hard to notice. Like the famous frog that will hop out if dropped in hot water, but sit and boil to death if you heat the water slowly, there is no one point where you wake up, look in the mirror and realize your morality is all screwed up. It deteriorates slowly, unnoticed, until one day humiliating prisoners seems normative.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

(Scroll down for English)

מישהו עוד זוכר? כשהאמריקאים פלשו לעיראק הם התקבלו בפרחים וסוכריות. כיבוש נאור ופופולארי, הצורר סדאם חוסיין סולק והעיראקים קרנו מאושר.

להם לא היו 43 שנה, אלא רק שש שנים בודדות שבהן הצליחו למוטט את החברה העיראקית למצב של כאוס מוחלט, ולהפוך את האוכלוסיה המקומית לשונאים וטרוריסטים. היום, הם לא מעיזים להציץ החוצה מהחלון, החברה העיראקית הדרדרה לאנרכיה, ואנשים נרצחים ומתפוצצים שם כל יום. איך זה קרה?

הסרט הזה, No End in Sight הוא סרט דוקומנטארי מקרתק ומאלף שמסביר כיצד אויילות מצליחה לייצר גיהנום על כדור הארץ.

חלק ראשון

חלק שני

חלק שלישי

זה לא סרט מצחיק כמו האחים בלוז, אבל זה פשוט מסמך מרתק, שמאפשר לנו אולי להציץ טיפה החוצה פעם, ואולי ללמוד מטעויות של אחרים. אני ממליץ בחום.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

Does anyone still remember? When the United States conquered Iraq, they were welcomed with flowers and candy. Everyone there was thrilled that Saddam was gone, and the Iraqi people were excited.

The Americans didn't take 43 years like us, but in just about 6 years, the Iraqi society has deteriorated into a violent chaos, and the local folk no longer throw flowers, they set up bombs. The Americans no longer dare peek outside their windows,  and people get murdered there daily. How did this happen?

This documentary film is a fascinating explanation of how love turns to hate, and how sheer idiocy created hell on earth.

Here are Parts One, Two and Three (All my links always open in a new window)

This is not a Laugh out loud kind of film. However it is really well done, and it may actually allow us to look outside our little pond, and perhaps learn from someone else's mistakes.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

יש לי בראש רשימה של דברים קטנים, את כל אחד מהם אנחנו מנסים לפטור לבדו. אבל היא מצטברת.

זה מפלגה שמציעה "חוק נאמנות". זה חוק האזרחות. זה ההשתלחות במערכת המשפט, זה הדמוניזציה של תקשורת שמאלנית. זה נורמאליזציה של תופעה בה שוטרים שמסירים את תג הזיהוי שלהם לפני שהם הולכים להכות במפגינים. זה זה שהתרגלנו לדבר על הפתרון ל"בעיה הדמוגראפית", כאילו זה לא מצלצל לנו רע.

זה שר ביטחון שאומר בשלווה שאין רעב בעזה. זה היחס של המדינה לעובדים זרים. זה רבנים "מכובדים" שקוראים לערבים "נחשים" ומקללים אותם, וראש הממשלה שמזדחל לקבל מהם סטירת לחי ידידותית. זה חברי פרלמנט שלא מבינים את חוקי הדמוקרטיה הבסיסיים, ומפרים אותם שוב ושוב.

זה מדינה בה ההליך הדמוקרטי היה כה חשוב, וקרוב ל80 אחוז מהעם הצביע בבחירות, ועתה נואשנו כולנו, שהרי גם אם לא הצבעת למישהו כי אתה לא מאמין בו, במקום שיילך הביתה ויתחבא בפינה - קיבלת אותו כסגן ראש הממשלה ושר ביטחון. לא פלא שאנשים כבר לא מצביעים.

זה התשוקה למנהיג חזק. זה 15 מנדטים לישראל ביתינו, מפלגה שלא רואה פסול ב"חילופי שטחים" בהם יגורשו מאות אלפי אזרחי המדינה ממנה, בלי שמישהו ישאל אותם. זה עיתונות שבקושי מעיזה לנבוח בפני השלטון. זה העיוורון שבו כל מי שמעיז לבקר את מעשי המדינה מוכרז אויב, ובוגד, ואנטישמי - גם אם הוא השכן שלך.

משהו רקוב בממלכת דנמרק. לאט לאט, הקווים האדומים שלנו מיטשטשים. כמו הקו האדום של הכנרת, שהיתה לנו החוצפה להוריד למטה שוב ושוב, אנחנו מרשים לעצמנו ללכת טיפה יותר רחוק כל פעם. פעם מותו של פלסטיני ברחוב בגלל כדור תועה הוציא אנשים לרחובות. פעם "כך" הוגדרה בלתי חוקית והקאנו אותה מתוכנו.

למי שלא יודע - לא מספיק שהרוב יקבע בכדי שנוכל להיקרא דמוקרטיה.

פעם קראתי ספר מרתק. בספר הזה קיבלתי תשובה, גם אם חלקית, איך מדינה דמוקראטית הפכה לדיקטטורה גזענית. איך אזרחים רגילים לקחו חלק במעשי אימה מחרידים שהדעת השפויה אינה מעלה על הדעת. הרשו לי לספר לכם - התהליך הוא איטי. ההדרדרות היא בצעדים קטנים. הם לא הלכו לישון מלאכים וקמו בוקר אחד מפלצות, הם הפכו לכאלה לאט לאט, יום אחרי יום. אני ממליץ לכם לקרוא את הספר, הוא פשוט ספר חובה. מרתק, פוקח עיניים, אני אומר שוב - חובה.

הספר נקרא "סיפורו של גרמני" של סבסטיאן הפנר. עכשיו כולכם תזדעקו. אז מהר מהר - לא, אני לא אומר שאנחנו גרמניה הנאצית. השטחים זה לא גטו וארשה. אבל התהליך שאותו עברה החברה הגרמנית בשנות השלושים - נראה מאד מוכר לי בשלב זה. אם תקראו אותו, תוכלו להרגיש איך עמודים שלמים כמו נלקחו מהאקטואליה הישראלית. זה מצמרר.

היום, ה6 ליוני, הוא לא רק ערב העונה החדשה של השרדות. זהו ערב שבו מציינים 43 שנה לכיבוש. הקונפליקט החיצוני ופנימי בו אנחנו שרויים כבר כל כך הרבה שנים אוכל אותנו, משבש אותנו, ולאט לאט הופך אותנו למשהו שקשה לי לראות במראה. נהיינו אלימים. נהיינו כהי חושים. נהיינו עיוורים ואדישים לסבל ולמוות של האחר. נהיינו מכורים לאדרנלין של מבצעים צבאיים עם שמות מנצנצים שנותנים שוב ושוב לצה"ל לנצח.

שמאלנים כבר לא נספרים פה. אבל קראו פעם את הספר של הרצל, איך הוא חזה את המדינה, ותגידו לי האם למדינה הזו הוא פילל.

לא מעניין אותי מי אשם, מי יותר רע, ורשע, ופספס הזדמנויות. מעניין אותי למה אנחנו נהפכים פה. וזה כואב לי מאד.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

אני זוכר שההורים שלי אמרו לי קצת לפני הגיוס שפעם, שכשהם התחתנו, הם חשבו לעצמם שהילדים שלהם כבר לא יצטרכו ללכת לצבא. איזה אופטימיים. לי לא היה ספק שגם הילדים שלי יהיו חיילים יום אחד. עתה, פתאום, אני הולך להיות אבא, והמחשבה על הילד שלי כבר לא פילוסופית.

האמת, בני הדור שלי חוו שנים שקטות יחסית. היינו צעירים מידי למלחמת לבנון, מבוגרים מידי לעופרת יצוקה. רק שטחים ושגרה ברצועת הבטחון. ועדיין, סתם, שני חברים שלי נהרגו. לא החברים הכי טובים, אין לי בעלות על טרגדיה אישית נוראית. הטרגדיה היא בפירוש שלהם. אבל אני זוכר פרטים כל כך חדים מהימים ההם. מההלם, מהבכי, מהכאב הנוראי על שני ילדים מקסימים שעלו על ההליקופטר הלא נכון.

אחד החברים הכי טובים שלי היה אז בקורס קצינים, ולא ברור למה - שלחו דווקא אותם לאסוף את חלקי הגופות באמצע הלילה. הרבה אחר כך, כשהיינו יוצאים ומשתכרים בסופי השבוע, לפעמים הוא היה קורס בבכי על הבר, מתאר לי איך אסף חלקים של אנשים לשקיות. היום, יום הזכרון שלי מזכיר לי קודם כל את עומר ואת דן. אחר כך את החבר שלי מספר איך אסף ידיים ורגליים מהקרקע, אולי את שלהם. שאר האנשים שאני לא מכיר לוקחים מקום שני. אלפים של אנשים.

לפני שיקפצו הלוחמים - אני מודה: לא הייתי בשטחים, לא ראיתי את הלבן של האויב בעיניים. לא עשיתי קו, לא לחמתי בשטח בנוי. אני ג'ובניק משעמם. אין לי שום זכות על מלוא אימת המלחמה שיש לכם. אבל זכיתי לדעת כמה קדושים וחשובים ונפלאים הם החיים. זכיתי לפגוש, גם אם מרחוק, כמה נורא הוא המוות של ילד. כמה הוא פוגע במשפחה, בחברים, כמה הוא בלתי הפיך, והטרגדיה הגדולה - כמה אין לך מושג לגבי כל זה כשאתה בן 18, חושב שתחיה לנצח, ושש אלי קרב.

מפחיד אותי שכל כך התרגלנו לזה שיש פה מלחמות, ששכחנו שאפשר גם אחרת.

אני רוצה להאמין ששם למעלה, האנשים החשובים, זוכרים את זה. זוכרים כמה חייו של ילד קדושים. שוקלים כל סיפור אישי, כל טרגדיה, לפני שהם מקבלים החלטות שמשפיעות על כולנו. שלא ידברו רק במספרים. כי הילדים שמשלמים את המחיר, מאמינים בהם בצורה כל כך נאיבית, שהם יעשו את מה שיבקשו מהם, גם אם זה לרוץ לקרב.

אי שם בעולם יש מדינות בהן צעירים בני 18 עושים שטויות במכללה. הצרה הכי גדולה שלהם זה הבחורה מהכיתה השניה שלא מוכנה לצאת איתם. אנחנו צוחקים על הצעירים הילדותיים הללו. אני אומר שיש לקנא בהם.

זכרונם וקרבנם של הנופלים הוא טרגדיה. כל כך כואב לי לכתוב על זה שזה אחד הפוסטים שהכי התקשיתי לכתוב. ואני, מי אני? מידת הכאב שלי היא טיפה בים הכאב הקולקטיבי.

ילד שלי: מי ייתן ולא תזכה ללבוש מדים, אלא אם הם של סופרמן. מי ייתן ולא תכאב אבדן של חבר, בטח לא לפני שמלאו לך 20. מי ייתן ותהיה לך האמונה שאני מאבד, כל אלה מתו מסיבה ראויה, ושלא היה אפשר אחרת.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.