על ימי זיכרון
אני זוכר שההורים שלי אמרו לי קצת לפני הגיוס שפעם, שכשהם התחתנו, הם חשבו לעצמם שהילדים שלהם כבר לא יצטרכו ללכת לצבא. איזה אופטימיים. לי לא היה ספק שגם הילדים שלי יהיו חיילים יום אחד. עתה, פתאום, אני הולך להיות אבא, והמחשבה על הילד שלי כבר לא פילוסופית.
האמת, בני הדור שלי חוו שנים שקטות יחסית. היינו צעירים מידי למלחמת לבנון, מבוגרים מידי לעופרת יצוקה. רק שטחים ושגרה ברצועת הבטחון. ועדיין, סתם, שני חברים שלי נהרגו. לא החברים הכי טובים, אין לי בעלות על טרגדיה אישית נוראית. הטרגדיה היא בפירוש שלהם. אבל אני זוכר פרטים כל כך חדים מהימים ההם. מההלם, מהבכי, מהכאב הנוראי על שני ילדים מקסימים שעלו על ההליקופטר הלא נכון.
אחד החברים הכי טובים שלי היה אז בקורס קצינים, ולא ברור למה - שלחו דווקא אותם לאסוף את חלקי הגופות באמצע הלילה. הרבה אחר כך, כשהיינו יוצאים ומשתכרים בסופי השבוע, לפעמים הוא היה קורס בבכי על הבר, מתאר לי איך אסף חלקים של אנשים לשקיות. היום, יום הזכרון שלי מזכיר לי קודם כל את עומר ואת דן. אחר כך את החבר שלי מספר איך אסף ידיים ורגליים מהקרקע, אולי את שלהם. שאר האנשים שאני לא מכיר לוקחים מקום שני. אלפים של אנשים.
לפני שיקפצו הלוחמים - אני מודה: לא הייתי בשטחים, לא ראיתי את הלבן של האויב בעיניים. לא עשיתי קו, לא לחמתי בשטח בנוי. אני ג'ובניק משעמם. אין לי שום זכות על מלוא אימת המלחמה שיש לכם. אבל זכיתי לדעת כמה קדושים וחשובים ונפלאים הם החיים. זכיתי לפגוש, גם אם מרחוק, כמה נורא הוא המוות של ילד. כמה הוא פוגע במשפחה, בחברים, כמה הוא בלתי הפיך, והטרגדיה הגדולה - כמה אין לך מושג לגבי כל זה כשאתה בן 18, חושב שתחיה לנצח, ושש אלי קרב.
מפחיד אותי שכל כך התרגלנו לזה שיש פה מלחמות, ששכחנו שאפשר גם אחרת.
אני רוצה להאמין ששם למעלה, האנשים החשובים, זוכרים את זה. זוכרים כמה חייו של ילד קדושים. שוקלים כל סיפור אישי, כל טרגדיה, לפני שהם מקבלים החלטות שמשפיעות על כולנו. שלא ידברו רק במספרים. כי הילדים שמשלמים את המחיר, מאמינים בהם בצורה כל כך נאיבית, שהם יעשו את מה שיבקשו מהם, גם אם זה לרוץ לקרב.
אי שם בעולם יש מדינות בהן צעירים בני 18 עושים שטויות במכללה. הצרה הכי גדולה שלהם זה הבחורה מהכיתה השניה שלא מוכנה לצאת איתם. אנחנו צוחקים על הצעירים הילדותיים הללו. אני אומר שיש לקנא בהם.
זכרונם וקרבנם של הנופלים הוא טרגדיה. כל כך כואב לי לכתוב על זה שזה אחד הפוסטים שהכי התקשיתי לכתוב. ואני, מי אני? מידת הכאב שלי היא טיפה בים הכאב הקולקטיבי.
ילד שלי: מי ייתן ולא תזכה ללבוש מדים, אלא אם הם של סופרמן. מי ייתן ולא תכאב אבדן של חבר, בטח לא לפני שמלאו לך 20. מי ייתן ותהיה לך האמונה שאני מאבד, כל אלה מתו מסיבה ראויה, ושלא היה אפשר אחרת.
.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.
לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן.
האמת, מרשים. אבל המגדל מסיים את בנייתו בשיא משבר חמור בנדל"ן המקומי, והוא כנראה יישאר בודד עוד זמן מה, עם מעט מאד בניינים מארחים לו לחברה.
אני מאד אוהב בניינים גבוהים, בעיקר לעלות עליהם ולהשקיף על הנוף מסביב. לדעת שככה ציפורים וסופרמן רואים את העולם כל הזמן. אבל משהו בקריאת התיגר המדברית הזו מציק לי. משהו בלעשות הכל הכי גדול הכי יקר הכי לא הגיוני באמצע מדבר שומם שבו איש לא מסתובב כי כל כך חם.
