מקום לדאגה
יש אנשים שעוברים את החיים מבסוטים וחסרי דאגות. יש אנשים שבלי כוס דאגה על הבוקר הם לא מתעוררים. האיום האיראני, מחלות ללא תרופה, מה יהיה אם העולם יוצף במים. כולנו איפשהו על הגראף שמתחיל בשאנטי שאנטי, ונגמר בחרדה קיומית.
מסתבר שהגעתו של הדור החדש מביאה איתה סדרה חדשה לגמרי של דאגות. זה היום מתחיל כבר בסדרת הבדיקות שעושים לזאטוט עוד לפני שנולד. אולטרה סאונד, סקירות, מי שפיר, הגוף שלו ממופה יותר ממה שיהיה אי פעם בשאר חייו. שככה יהיה לי טוב, מתי בחנו לי את הפעימה בכח חדר בלב במהלך חיי הבוגרים? אבל זה רק ההתחלה. שלא יתחשמל בדירה, שלא יפגע בפינה חדה של רהיט. מה אם ימשוך את הטלויזיה ויפיל אותה על עצמו (פחד רק של שמרנים שאין להם פלזמה, אני יודע). שלא יידרס במעבר חציה, שלא ייפול כשמטפס על עץ. אני לא מתחיל עם מה לעשות אם ירצה לנהוג על אופנוע, או לשלוח ילד לצבא.
ראיתי אנשים שמפתחים חרדה לכל נשימה של הילד שלהם. ראיתי אנשים ששולחים ילדים בני 12 לבד לטיסה טרנס-אטלנטית. מצד אחד אתה רוצה לשמור על האוצר הקטן הזה. אתה רוצה שלא יאונה לו כל רע. מצד שני, החרדות האלה יכולים לשתק אותך, ולגרום לך לעטוף את הילד בצמר גפן ולנעול אותו בקופסה.
אני רוצה לשמור עליו מכל הרע שיש שם בחוץ, אבל אני רוצה ליחיה את העולם הזה. רוצה לקחת אלת בייסבול על האנשים שיעיזו להרים עליו אצבע, אבל רוצה שילמד לשמור על עצמו. רוצה להזיז מהדירה כל דבר במשקל גרם שלא יכאיב לו, אבל מת שיטפס את הרי ההימלאיה ויקפוץ בנ'גי.
ברור לי שאי אפשר באמת שלמור על אף אחד מהכל. אני מבין שיקרו לו דברים רעים ואני לא יכול למנוע את זה. בראש אני מבין את זה מצויין. בבטן? בלב? מחפש את דרך האמצע, ומקווה שיהיה בסדר…
.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.
לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן
.