The Soapbox

ברצינות. אני מבין. זה מבעס נורא שלא כל כך מזמן קוטג' עלה קצת, ועכשיו הרבה. אבל הסתכלתם מסביב? מרוב שהיינו עסוקים בלהתכופף ולהושיט את הוזלין לחברות הכבלים, הסלולאר, הדלק, וכמעט כל מוצר צריכה פה בארץ, פשוט היה קשה להרים את הראש ולראות כמה מבחינה צרכנית לא כזה מדהים פה בארץ.  אבל זה לא כזה חדש. מי לא מבקש מאנשים כבר שנים להביא דברים מחו"ל? בו נכיר בעובדות. היה פה פעם שלטון יותר סוציאליסטי, ואחרי קרוב לעשות של ממשל ימני, ההגנה של המדינה עלינו ירדה. זה מה שבחרתם, וזה המחיר.

מה שמטריד אותי זה המהפיכה הגדולה, ההד התקשורתי, כאילו קוטג' זה הבעיה הגדולה ביותר שבוערת פה. 95% מהאנשים בעולם חיים בלי קוטג' כל בוקר. יקר לכם, קנו גבינה לבנה. גם זה הולך עם לחם ועם עגבניה.

חברים, יש פה כל כך הרבה דברים שלא בסדר. אפילו אם אתה ימני. מחיר הקוטג'? זה מה שמניע אתכם לעשות לייק בפייסבוק ולהרגיש לוחמנים? יש פה תחת שליטתנו כמה מיליוני אנשים, שהם סיר לחץ רותח של ייאוש ושנאה. יש פה יותר ויותר אנשים עניים שלא גומרים את החודש. יש פה ניצולי שואה שאין להם כסף לתרופות. עמותות שעושות עבודת קודש (עבודה שהמדינה הנאורה שלנו כבר מזמן התנערה מהמחוייבות שלה לעשות) על סף סגירה. האנשים ששולטים במדינה הם יצורים נאלחים שלא הייתם מפקידים בידיהם את האוגר שלכם לבייביסיטר לשעתיים. מושחתים, עבריינים, גנבים, נטולי מוסר.

ומה עכשיו? עכשיו הממשלה תעסוק בקוטג' שלושה חודשים, ותצא בהכרזות גדולות שלא יתממשו. זה במקום להתעסק במה שחשוב באמת. אני לא אתפלא אם כל העסק הזה לא התחיל מאיש יחסי ציבור של ביבי. הרי אם נלחמים על הקוטג' מי זוכר שביבי עסוק בלרסק את הקשר שלנו עם ארה"ב, שהוא לא מקדם את תהליך השלום.

חברים. אתם מבינים שהקוטג', הלחם, הדלק, היו עולים כל כך הרבה פחות אם היינו יוצאים מהשטחים? אתם מבינים שהכבישים להתנחלויות, הבניים הם, ההשקעות בתשתית עולות לכם מחיר הרבה יותר יקר משלושת השקלים של הקוטג'? אתם מבינים מה היה אפשר לעשות בחינוך, בבריאות, בכל אספקט של החיים שלנו עם 50 מיליארד דולאר שהשקענו עד עתה מעבר לקו הירוק???

אנשים מקליקים לייק בפייסבוק, ועיתונאים עצלנים עושים מזה כתבה. איזה יופי, כולם מרגישים חשובים, שהם נלחמים על העתיד שלנו, שהם פעילים. כמה מכם באמת הפסיקו גם לקנות קוטג' בסופר? כמה מכם מרגישים שעשיתם משהו באמת?

קשה לי שכולם מרגישים שהם פעילים, כשאת כל הדברים החשובים באמת הפסקנו מזמן לנסות לשנות. יש לי תחושה שייאוש מהמצב פה בארץ כזה, שאנחנו מתנחמים באיזה שטות שהשאירו לנו, כדי שנרגיש שעוד יש לנו השפעה.

אני לא אומר שלא חשוב להלחם מלחמות צרכניות. באמת שקשה לחיות פה בארץ. אבל בחייאת, מכל המאבקים שיש להיאבק פה, זה המאבק הכי ראוי? קחו את האנרגיות שלכם מהקוטג' ותמשיכו לעוד משהו. נסו לעזור למישהו. יש כל כך הרבה אנשים שהבעיה האחרונה שלהם פה זה מחיר הקוטג'.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

Opium for the masses in a little white box with a house on it.

OK. Seiously. I get it. It really does suck that cottage cheese used to cost a little, and now it costs a lot. But have you looked around? We have been so busy bending over and passing the vaseline to the cable companies, the cellular companies, gas companies and almost any consumer product related company in this country, that we barely get to raise our head and see that consumer-wise, things are not so cool in Israel. But since when is that news? For years we have all been asking anyone going abroad to bring stuff over.

Face it, this used to be a more socialist country. Electing the right wing for govt for the last decade or so has diminished the protection of the govt and we are now paying that price.

What really bugs me is the big hoo-ha. The crazy media coverage. As if cottage cheese prices really are the most pressing issue here. 95% of the folks in the world manage fine without cottage cheese. If you don't like the price, buy something else. Plenty of stuff in the shop to go with bread and a tomato.

Folks, there are so many things that are so wrong in this country, even if you are a Likkud voter. The cottage cheese price?? That makes you click "Like" and feel all militant?  We control a few million people here that are turning into a boiling mass of anger and despair. We have more and more poor people that can't make ends meet. We have Holocaust survivors that cannot afford their medication. We have NGO's that are trying to pick up where the gov't has stopped doing its basic job of caring for the people, and are going bankrupt. The people running this country are corrupt, immoral thieves that you would not trust with your hamster for 2 hours.

And now what. Now the gov't will talk about cheese for 3 months. They will hold big press conferences that promise big empty promises. All that instead of dealing with something important. I would not be surprised if all this was started by a PR person in the PM office, for the cottage cheese mess has completely overshadowed the fact that we are so busy destroying our friendship with the USA, alienating ourselves from the world and going no-where with the peace process.

My friends. Don't you understand that the cottage cheese, the gasoline, bread and everything would cost so much less if we were not occupying the west bank? Don't you realize that the roads to the settlements, the buildings, the infrastructure investments, are all costing you so much more than cheese? Have you any notion of what our education system. our healthcare, everything would look like with an extra 50 BILLION dollars that we have so far poured into the west bank?

Instead, people are clicking "Like" on Facebook, and lazy reporters are making big headlines out of it. Cool for you. Everyone feels important, and feels like you are active, and fighting for our futures. How many of you have actually stopped buying the product you said you are banning? How many of you feel like you are really accomplishing something meaningful?

I find it so hard to see people feel like they are doing something important, when in fact we have long stopped trying to change the things that really matter. It is like we have grown so weary of things here, of the ability to bring change, that we settle for some crappy triviality that the big bosses still let us play with. so we feel like we matter.

I'm not saying we should stop fighting for consumer rights. Things really are hard here in that regard. But seriously, of all the fights to be fought, is this the first and most worthy of fights? Take your cottage energy and and do something more. Try to help someone that needs help. We have so many here that need to worry about more pressing things than the price of cheese.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

(English text below the Hebrew text)

אני יודע ששלוש שנים זה לא הרבה. אני יודע שיום נישואין מסמל בסה"כ את התאריך שבו לגן היה מקום פנוי במחיר סביר. אני יודע שאנחנו יחד כמעט פי 2 זמן מזה. אני יודע שתפקידו של הגבר לשכוח את יום הנישואין. ובכל אופן.

היום, לפני 3 שנים, היה יום מיוחד במינו. היה מרגש, היה יפה ושמח, ועם האנשים שאנחנו אוהבים, נשאתי את בחירת ליבי לאישה. מסתבר, שבחיים הדבר הכי מורכב שיש זה הקשר שלך עם האנשים שאתה אוהב. גם לזה איש לא מכין אותך. כי החיים זה לא רק דייטים, מסיבות וסופי שבוע. יש אתגרים, לפעמים לא פשוטים. זה יכול להיות כל מיני הפתעות שהחיים מביאים, וזה יכול להיות פשוט השגרה, יום אחרי יום, בהם אתה לא רוצה לשכוח לרגע כמה מיוחד וחשוב הוא הקשר הנפלא הזה שזכית בו.

מצאתי לי אישה מדהימה. כזו שגורמת לי לצחוק, שגורמת לי לחשוב, להתפתח ולהשתנות. שמאתגרת אותי לגדול. שלפעמים גורמת לי לרצות לצרוח.

מצאתי פרטנרית לחיים, כזו שטוב לי להיות איתה. מצאתי את האמא של הילד שלי. מישהי שגידלה בבטן הקסומה שלה את הילד הכי מתוק שאי פעם ראיתם, וחשוב לא פחות - מגדלת אותו כאילו היא פרופסור למדעי האמא, עם חום ואהבה, סבלנות ושמחה. גם כשנמאס לה מהיום, גם כשהיא עייפה, וגם כשאני מטרד בלתי פוסק, היא לא שוכחת אותו, היא מחייכת אליו, מצחיקה אותו, ומשחקת איתו.

מצאתי את הבחורה הכי מדהימה לריב איתה.  לא משנה מה נאמר ולאיזה טונים הגענו, היא מקשיבה. היא חושבת על מה שנאמר, וכשהכי מתבקש בעולם להיות ברוגז, ודווקא, ונאחס, היא פתאום נרגעת, ואומרת לי בטון רגוע משהו שמפרק את המריבה שלנו, ועושה מזה שיחה ששנינו לומדים ממנה משהו על להיות ביחד.

מצאתי את האישה היחידה שאוהבת לבוא עם בעלה לסרט אקשן בקולנוע, אבל תיהנה גם מהצגה. שאוהבת משחקים של מכבי הרבה יותר ממני, וסולחת לי שספורט לא עושה לי את זה.

יש הרבה רגעים מאתגרים בחיים, בכל קשר, ואם מערבבים עם זה תינוק קטן, הכל נהיה עוד יותר מעניין. לא טריוויאלי למצוא סבלנות למשהו שמשגע אותך אצל בנאדם כבר קרוב ל6 שנים, בייחוד כשהיה יום ארוך בעבודה, ולא ישנת כמו שצריך מעל 10 חודשים. אבל אנחנו מנסים, ומשתדלים, ונשענים על קשר חזק ומדהים ומלא אהבה.

אז גם אם זה תאריך לגמרי מקרי, אני רוצה לחגוג ולציין את זה. אני רוצה לאחל לנו שנים ושנים של אושר ואהבה, סבלנות ופרגון.

יום נישואין שמח אישה אהובה שלי.

/

3 years and one baby.

I know that relatively speaking, 3 years are not a lot. I know that your anniversary is just the day the venue had free, and that we have been together roughly twice this time. I know the guy's job is to forget this day. But still:

Today, 3 years ago, was a very special day. It was a happy day, it was exciting and fun beautiful, and surrounded by the people we love most, I married the woman I love.

It turns out that your relationship with the people you love is just about the most complicated thing there is. Life is more than fun dates, parties and weekends. There are many challenges along the road, be it the various surprises that life throws your way, or just making sure plain old routine does not sneak up on you and screw things up. You should never forget  how special and important that relationship is.

I have found myself an amazing woman. One that makes me laugh, makes me think, grow and change. She challenges me, and sometimes also makes me want to scream

I have found a partner for my life, one that I feel so good when she's around. The mother of my child. Someone that magically made him inside her, and just as importantly - is a wonderful mom. She seems to be a professor at mommyhood. She has all this warmth and love for him. All the patience and happiness when she is with him. No matter how tired she is, she never forgets to have a smile and be playful, making hum laugh.

I have found the perfect person to have fights with. Yes. Fights. No matter how loud we get, and how grumpy, spiteful and angry it becomes, she listens. She thinks it over, and when it just makes perfect sense to be bitchy, she will relax, and say something that disarms us, changing the fight into a constructive conversation, that makes us a better couple.

I found the one woman that loves to go see action movies. That loves sports more than I do, and yet forgives me for not really caring who wins, or knowing if Hapoel Tel-aviv play football or basketball.

Life has many challenging moments. Every relationship too. If you mix that with a 10 month baby that is teething, everything just gets that much more interesting. it is not a trivial thing to find the patience for something that has been driving you nuts in someone for 6 years now. More so, if you just had a long day at work,  and have not had a good night's sleep in 10 months. But we try our best, and work it out, and rely on the strong, wonderful loving relationship we have.

Be it a random date as it may, I want to celebrate the occasion. I want to wish us both years and years of love and happiness, patience and support.

Happy 3rd anniversary my love.

(English text below the Hebrew text)

יש לי אח קטן. כנראה שזה לא פייר, אבל גם כשנהיה בני תשעים, הוא יישאר האח הקטן שלי, ואני אזכור אותו בתמונה מעורבבת של מי שהוא היום, והזאטוט בן השש שהוא היה פעם. אז הצעיר הזה כבר בן 31, נשוי, ועכשיו גם אבא. 9 חודשים אחרי שיואב נולד, נולד בן שני למשפחת אדם.

ההריון שלהם קרה רובו בזמן שהיינו שקועים במערבולת, מנסים להתרגל לחיים החדשים עם יואב. כמובן שכשהם בבטן, תנוקות גם לא עושים הרבה רעש. אז כמובן שידעתי שהם בהריון, אבל איכשהו, זה לא נרשם לי עד הסוף.

ואז פתאום בשבת בבוקר, ככה פתאום, הגיעה ההודעה שהם בבית החולים. כמעט וקיבלתי סחרחורת, ומלוא המשמעות של האירוע נפלה עלי. (בסדר חשיבות רנדומאלי - ) אני הולך להיות דוד, עודד הולך להיות אבא, ממש עכשיו.

אז נכון, מעל 10 שעות המתנה בבית חולים עם תינוק חסר סבלנות, לא מספיק אוכל צעצועים וחיתולים זה לא דיסנילנד, אבל כל כך התרגשתי, שבקושי הרגשתי את הזמן עובר. מעבר לקיר אפשר היה לחוש את ההתרגשות, ובסוף, לשמוע פתאום את הזאטוט בוכה, מברך את העולם לשלום ב"וווואאאאאא" של גור אריות.

מרתק לראות מהצד את ההורות הראשונה הזו. מוזר איך זה כל כך דומה, וכל כך שונה מאיתנו. כל תינוק הוא גם הדבר הכי רגיל וטבעי שיש בעולם, וגם הדבר הכי קסום ומדהים ומיוחד.

כשאני יום יום על מסתכל על יואב, הוא נראה לי זאטוט. פיצפון וקטן ותינוק. אבל לראות את רואי (כן זה שמו של האחיין שלי) פתאום הוא נראה כל כך כל כך קטן. ופתאום אני רואה את הדרך שיואב עשה. כמה הוא גדל, התפתח, השתנה. בעצם, גם אני. לפני שיואב הגיע, לא ידעתי איך להסתדר עם תינוקות. פחדתי להפיל, לשבור, נרתעתי. ועכשיו, בברית, בלי כוונה מצאתי את עצמי נקרא לאחוז ברואי שלא יזוז ברגע האמת. החזקתי אותו, הרגעתי אותו, והייתי רגוע לגמרי עם האוצר הכי יקר שיש, כמו מומחה.

רואי אדם: ברוך הבא. ברוך הבא לעולם משוגע ומטורף. ברוך הבא למשפחה שלך. לבית שלך. יש לך הורים מדהימים ומלאי אהבה אליך. מצפים לך חיים של חוויות והרפתקה, אהבה וריגושים. תהנה מהם. תנצור את הטוב, תזכור שהרע עובר.

ושישאר בינינו, תזכור שיש לך דודים כדי לפנק אותך בכל הדברים שההורים לא מרשים!

הדוד שלך.

Uncle Yuval.

I have a little brother. I guess  it is unfair to him, but I guess even when we are 90, he will remain my little brother. I will always loot at him and see a mixed image of who he is now, and the 6 year old brat he once was. So this little kid is now 31, married, and a very new dad.Only 9 months after Yoav was born, a second boy has joined the Adam family.

I have to confess that most of the pregnancy swept by me. We were very much overwhelmed at our new life with Yoav, and of course, that while in mommy, little kids are less noticeable. Of course I knew they were pregnant, but it did not sink in completely. That is, until Saturday morning, when all of a sudden the message came that they were in the hospital. I got dizzy, and the full meaning of the occasion hit me. I am about to become an uncle. My baby brother is about to become a dad. Right here, right now.

Ok, so a 10 hour wait in a hospital is not a walk in the park, especially with a small baby, and not enough diapers, toys or food. But for me, excited as I was, time flew. You could feel the excitement on the other side of the wall, and all of a sudden, hear the Waaaaaaaa! of the little guy.

It is amazing to watch this new parenthood. So strange how it is both so similar and so different from our own. Every baby is both the most regular and natural thing there is, and the most magical, amazing and special thing in the world.

When I look at Yoav, he seems so tiny to me. A tiny baby. But now, I look at Roy (yes, Roy Adam the 1st, my shiny new nephew!), Roy seems so tiny. All of a sudden I can see ow much Yoav has grown and developed. How much he has changed. How much I have changed too. Before Yoav, I had no idea what to do with a baby. They scared me, and I was sure I would break then if I held them. And now, in the Briss, I found myself holding the little guy steady at the moment of truth. I held him with confidence, helped him stay calm, and felt completely confident holding the most precious thing in the world, like an expert.

Roy Adam, welcome to the world. This crazy, mad mad world. Welcome to your family, your home. You have two amazing parents who love you dearly. You have a life of experiences and adventure ahead. A life full of love and excitement. Enjoy it! Cherish the good, and remember that the bad will pass.

And always remember our little secret - you have and Uncle and Aunt who love you are are there to spoil you with all the things that mom and dad don't allow you to do…

Your uncle.

(English text below the Hebrew Text)

ראשית, התנצלות, על חוסר כתיבה לאחרונה. אני שוב פה איתכם.

שנית, חידון קצר - מי מהמוצרים הבאים לדעתכם כשר לפסח, ומי לא:

לחמניות כשרות לפסח

שישיית בירה

מידי שנה ההיצע הולך ומשתכלל, והחיקוי נהיה דומה יותר ויותר למקור. "חג המצות" לשעבר הצמיח תעשייה ענקית של מוצרים "כשרים לפסח", כי הם עשויים מקמח מצות. לחמניות, עוגות, מה לא.

לי יש בעיה עם זה. קראתי את ההגדה, קראתי את הסיפור על יציאת מצרים בתנ"ך. המצות נועדו לזכור את זה שלבני ישראל לא היה זמן, אז הם הכינו מצות ולא לחם. לכן, מצווה עלינו לאכול מצות, ולא לחם. אני מצטער, אבל לדעתי לעשות מצה, לרסק אותה, לעשות מזה קמח, ומזה לחמנייה, זה לא רק לא טעים, אלא מאד מאומץ ולכן חורג מרוח החג. אם כבר, אז פיתה רגילה זה כבר קרוב יותר למצה מלחמניה מגעילה שהוכנה מקמח מצות. ואני לא קראתי בשום מקום שאסור לשתות בירה, או ויסקי, או שלבן שלי אסור לאכול גרבר ירקות כי זה לא כשר לפסח. איזה אבסורד זה!!!

אני שומר לעצמי את דעתי על אנשים שמאמינים באל, ומכבד אותם. אבל לחמניה כשרה לפסח, או מעלית של שבת, או כל גאדג'ט מטורף שעושה כאילו אתה שומר ובעצם ממשיך עם החיים כרגיל, מביאים לי את הסעיף.

די לזיוני השכל, אנא, חזרו למציאות. אם אתם כבר אוכלים לחמניית מקמח מצות, תפסיקו לעבוד על עצמכם ותזמינו לחם רגיל. ותעזבו את הבירה שלי לנפשה.

זה כל מה שיש לי לומר על זה.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

Kosher for passover, As if?

First, an apology for not writing much lately. I am now back in the groove.

And now, a quick pop quiz - which of the 2 items above is kosher for passover?If you chose the beer over the buns, you are wrong. Absurdly enough, and this gets more sophisticated every year, people are inventing more and more elaborate "kosher" buns, cakes and bread, that are simply made from Matza that was ground into flour. Now I have a problem with this. From what I know of passover, we are celebrating the memory of the Israelites escaping Egypt in a rush, who did not have time to make bread and therefore ate Matza. Therefore, we are supposed to eat the quickly made matza and not bread. Making Matza, grinding it to flour, and then making bread from it is a highly elaborate operation, and therefore misses the point completely in my opinion.

If anything, a simple Pita bread sounds closer to the spirit of things than these new Matza buns. And to go from here to banning beer, whisky, or making baby food non kisher is just crazy. There is no passage about baby food in the Hagada!

I will keep to myself my opinion on religion, and I respect the peoples choice to believe. However, The kosher buns, the Sabbath elevator, or any other smart-ass gadgets that are meant to let you think you are keeping with tradition while completely missing the point, just make me laugh.

So please, cut the BS, and if you are eating the passover buns, just eat regular bread. AND LEAVE MY BEER ALONE.

That is all I have to say about that.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

(English text below the Hebrew text)

כמה אוהבים לכתוב בעיתונים השוואות בין ישראל לסינגפור או דרום קוריאה. כמה אוהבים לדבר על זה שהדלק כולו בא ממדינות ערביות. יש אפילו שטוענים שלקנות דלק מממן טרור. כמה, אוי כמה אוהבים לדבר על הגניוס היהודי. כמה הרבה פרסי נובל יש לנו, כמה המצאות יש לנו, בלה בלה בלה בלה בלה.

כשקמה המדינה, כולה מוקפת מדינות ערביות, והדלק כולו בא ממדינות איתן נלחמנו לאחרונה, ושארגנו את החרם הערבי, לא נפל האסימון. בשנות השבעים, עם משבר הדלק הגדול, עדיין לא נפל האסימון. אחרי 9.11 ועליית המחירים המטורפת בחמש השנים האחרונות, עדיין ישבנו פה כמו טיפשים עם מבט חלול.

ישראל היא מדינה קטנה ו(לכאורה) חכמה. מדינה שעשירה בהייטק, אבל חלשה במשאבים טבעיים מהסוג השחור והסמיך עליו מסתמך העולם לתחבורה. אין פה נסיעות ארוכות כמו בארה"ב. תרבות של מערכת הסעה ציבורית היתה כל כך מתבקשת, שמתפוצץ המוח לחשוב איך זה עוד לא קרה. אבל מעבר לזה, מה לעזאזל עם תחבורה שאינה מבוססת על בנזין???

איך קרה, שכל השנים האלה, לא פיתחנו כלי רכב חשמליים? לאיזו מדינה בשם שמים הפיתוח הזה יותר טבעי מאשר לנו? העובדה שלא עשינו את זה, העובדה שלא טרחנו לעשות בשכל לאנחנו עדיין מתדלקים בנזין בתחנה, היא עדות זועקת לטפשות חברתית מדרגה ראשונה.

זה אות קלון לנו כחברה, ולמנהיגים שלו, כסילים וחדלי אישים, שלא טרחו לעודד פה בארץ חברה שתפתח כלי תחבורה כאלה. בעוד מזג האויר משתגע, הגשם הופך לזכרון של זקנים, והעולם מתחמם, ישראל היתה יכולה להוביל את העולם במהפיכה תחבורתית ידידותית לסביבה, חסכונית ושקטה. במקום,  אנחנו מדינה שבה משלמים הכי הרבה בעולם על בנזין.

כל פעם שאתם מוציאים את הידית של המשאבה מהאוטו ומשאירים שם עוד 300 שקל, תחשבו על זה.

.

כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

The Gas price is a collective stupidity tax.

How people like to make wise comparisons of us to North Korea and Singapore. How people like to talk about how gasoline comes from Arab nations, and even say that buying gas is supporting terrorism. How much people like to write about the Jewish Genius. How many Nobel prizes we have won, how many wise inventions, blah blah blah blah.
When Israel was founded, surrounded by countries that we had war with, and they organized the Arab boycott, we didn't get it. When in the seventies, the great mess over oil prices drove the world nuts, we still didn't get it. When the world went berserk after 9.11 and gas prices soared in the past 5 years, we still sat there, with a blank face.
Israel is a small, and supposedly smart little country. Strong on Hi-Tech, weak on dark liquid that drives us around. A culture of public transport should have developed here ages ago. It is mind boggling that we still drive everywhere. But beyond that, how the hell did we not develop a transportation method that is not based on gasoline???
hos is it that so many years have gone by, and we did not develop an electric car? What other country under the sun would have been a more natural candidate than us to develop this? The fact that we have not done this, that we still stop at the gas station to fuel our cars, is a testament to a social stupidity of the first degree.
Is is a dark spot on us and our elected leaders, both imbeciles and useless good for nothing degenerates, that no one ever bothered to create incentives for a company to develop these cars here.
As the weather is going mad, the rain a distant memory, and the world getting warmer, it is a shame that we could have been a world leader, an example to all, on a eco-friendly, quiet, cheap alternative transportation revolution. Instead, we are world leaders in the price we pay per liter of the so fittingly named black gold.
Each time you pump that car full of gas, and leave 300 NIS at the station, just think of that.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

(English text below the Hebrew text)

אני לא בטוח שציינתי את זה עדיין בבלוג. לאורלי יש אפילפסיה.

איכשהו, יש קו בין הפרטי באמת, למה שאני כותב. אין חשיפה מלאה. ומול החיים בכלל, ניסיתי קצת לחצוץ. אבל נראה שאין באמת אפשרות כזו. כשמשהו משפיע לך על החיים, הוא משפיע בכל אספקט. לכן החלטתי לבסוף להביא את זה גם לכאן.

ההיכרות שלי עם האפילפסיה היתה בשלבים. אורלי היתה יציבה שנים, עד שהיא ניסתה להחליף תרופה, לאחת שמקלה יותר על הריונות. עד אז האפילפסיה היתה כותרת חסרת משמעות בשבילי. הנסיון להחליף תרופה לא הלך טוב כמו שקיווינו. בהתחלה, פשוט היו כמה התקפים. תמיד לידי, תמיד בבית. החוויה היתה קשה לי מאד. לראות את האישה שאתה אוהב מתפתלת ומתעוותת על הרצפה זה תענוג מפוקפק. זה פתאומי, מגיע ללא אזהרה, והיא נראית בכאב נוראי. במשך רבע השעה הבאה, היא איננה. לאט לאט, היא חוזרת אליך. בהתחלה היא מתעוררת. בהמשך היא מזהה אותך, הדיבור חוזר, וכעבור כמה זמן היא גם מבינה איפה היא. בסוף, היא גם מבינה מה קרה. זה כמו מסע ארוך חזרה מינקות לאדם. בסוף תמיד יש עצב נוראי. עצב של אבדן. על השליטה שאבדה, על הייאוש.

אבל יחסית, היא היתה בסדר. ההתקפים קרו תמיד איתי, שמרתי עליה שלא תיפצע.  אפילו פיתחתי אמונה טפלה שאני שומר עליה בכוח שהוא כמעט מאגי. שהיא יודעת לקבל את ההתקפים האלה לידי כדי שאשמור עליה ולא יאונה לה כל רע. זה היה עצוב וקשה מאד, אבל היא לא נפגעה מהנפילות, וחשבתי שאני יכול להתמודד.

ואז המצב באמת הדרדר. היתה סדרה של התקפים חסר מזל. פעם בכיתה בה העבירה שיעור, היא נפלה עם הראש על הפינה של השולחן ורק במזל לא איבדה עין. נפגשנו בבית החולים שם תפרו לה את החתכים בלחי ובעין. עוד לא יבשו הדמעות, והיא נפלה שוב, ביום עיון, מול כל חבריה, ישר על הפנים. הפעם היא גילחה את העור מסביב לפה, ושברה שיניים.

בשלב הזה, הרגשתי שכל כמה ימים קיבלתי טלפון לעבודה, בו קול זר מדבר אלי מהטלפון של אישתי ומזניק אותי לבית חולים אחר, התחלתי גם אני קצת להתפרק. הפחד הבלתי פוסק הוא הבעיה המרכזית. הפחד, והכאב שוב ושוב, לראות את האישה שאתה אוהב, פצועה וחבולה. שבורה בלבה, ומנסה לאסוף שוב ושוב את שברי ליבה ולהמשיך הלאה. לא לוותר. לחיות חיים רגילים. ללכת לעבודה. פאק, לקום בבוקר מהמיטה. להבין שכל רגע יכול לקרות לה משהו, ולא משנה מה תעשה, אתה לא יכול לשמור עליה. אתה פשוט לא יכול למנוע מדברים רעים לקרות לה.

כל צלצול טלפון פתאום מפחיד. התקף לב קטן. אולי זה שוב טלפון שאומר שקרה לה משהו. כל פאוזה בשיחה איתה, אם היא עצרה באמצע משפט כי שכחה מילה, נראית כמו התחלה של התקף. איך אורלי התמודדה עם זה פשוט קשה לי לתפוס. איך אחרי כל מכה, היא קמה מחדש. התמודדה עם הפצעים הפיזיים והנפשיים, ולא ויתרה. המשיכה ללכת לעבוד, לפגוש חברים, לחיות. אני נסיתי לסחוב הכל על הכתפיים. לעודד אותה, לשמור על כל צעד שלקחה, ולומר שאני בסדר גמור. זה לא היה קל. זה עדיין לא קל. הרשו לי רק לומר לכם, שלפעמים נדמה שיותר קל היה לי אם זה היה קורה לי, מאשר לאישה שאני אוהב.

את כל הבלאגן הזה היא עברה בכדי שנוכל לעשות ילד. לפחות דבר טוב אחד קרה, וזה יואב. אוצר קטן, אושר מזוקק. עברנו סוג של גיהנום קטן בשביל לקבל אותו, והוא הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים.

עכשיו? עכשיו חיים עם הפחד. לומדים לחיות עם דברים שאתם לא מדמיינים. אין ממש ברירה. אורלי לא לגמרי יציבה עדיין. אולי הלידה, אולי ההורמונים, אולי שעות השינה הלא שפויות שקשורות בהורות, מה שלא יהיה, עוד יש התקפים מידי פעם. לאחרונה קיבלנו הנחה קטנה, ויש אזהרה לפני ההתקפים. לפחות היא יודעת שזה בא, ויכולה להתכונן קצת. אבל צריך ללמוד לחיות עם הפחד. הפחד שמתישהו משהו יקרה לה. שמשהו יקרה ליואב כשהוא איתה. ששוב אהיה בדרך לבית חולים, כי הפעם זה קרה לה בראש גרם מדרגות, או כשחצתה כביש.

לכולנו יש סכנה בחיים. מסוכן לחצות כביש, לנהוג, להתווכח על מקום חנייה. הנטייה הטבעית שלנו היא להדחיק את הסכנה, ולא לחשוב עליה. אחרת כנראה לא נצא אף פעם מהבית. מה שכנראה מעביר אותי על דעתי פה, זה התזכורת הבלתי פוסקת מהסכנה. ממה שיכול לקרות. המאבק לשפיות הוא לא לוותר. לא לתת לפחד לשלוט בך. אם יום אחד יואב ואורלי יהיו סגורים בחדר השינה, עטופים בפצפצים, נדע שהפחד ניצח.

אבל בינתיים, ממשיכים בחיים שלנו. הולכים לתיאטרון ולקולנוע. רוכבים על הטוסטוס. מחליפים חיתולים ואוהבים. נותנים לזמן לרפא קצת את הצלקות, הפיזיות והנפשיות, עד שנשכח קצת שוב את הסכנה, ונחייך קצת יותר.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

Life with Epilepsy.

I am not sure I have mentioned this yet. But Orly, my wife, has Epilepsy.

Somehow, I drew a line between my private life and this Blog, even though it is a personal one. There were some things that I tried to leave out, but in this case, I realize it is pointless. When something like this affects your life, it does so in every aspect. So here we go.

I got to know her Epilepsy in stages. When we started going out she was stable for years. At that point the Epilepsy was just a word for me. Things got interesting when she tried switching medication to one that will allow her to get pregnant. It did not go as well as we had hoped. At first, she had a few seizures next to me. Always with me, always at home. It was a terrible experience. It is not easy to watch the person you love on the floor, twisting in agony. It looks like she is in terrible pain. It always came out of no where, unannounced, and she would just drop to the floor. The fit lasts only about 30 seconds. Then for about 15 minutes, she is gone. Vacant. Slowly, she comes back to you. At first she just opens her eyes. Then  comes recognition. Then speech returns, and after that she knows where she is. Eventually, memory returns, and with it, the knowledge that it happened again. It is like a journey from infancy to adulthood in 20 minutes. At the end, with the understanding, there is always a great sadness. Sadness foe a loss. For losing control, and pain for knowing it has happened again.

Still, relatively, Orly was OK. The seizures always happened next to me, and I watched over her so she won't get hurt. I developed a belief in a magical power that somehow she gets the attacks only when I am around, so I can watch over her. It was a rough period, but she was almost unharmed, and I thought we can weather this storm.

Then things got tough. A series of seizures with bad luck. One in a classroom where she was teaching, she fell down hitting a desk with her head, luckily not losing an eye. I was called to the hospital, to meet her as the doctor was stitching her cheek and eyelid.  The tears were still moist, when she fell again in a seminar, in front of all her work colleagues, straight on her face. This time she scraped the skin around her mouth, and broke some teeth.

At this point, it felt like every other day I'd get a call to my phone from her number, and a strange person would tell me which hospital to go to. That was the point I started to fall apart at the seams. My main problem was the fear. Fear, and pain. The pain of watching the person you love most get hurt again and again. Then, wounded and sad, pick up the pieces of her heart each time, and never give up or stop living. Living a normal life. Going to work. Hell, just get out of bed in the morning. To understand that any second something she has no control over can take over, and no matter what you do, you cant stop it. knowing you cannot protect her, and that bad things will happen to her no matter how hard you try.

Suddenly, each time my cell phone rang, my heart would lose a beat. A tiny heart attack. Maybe it is another phone telling me to go to another hospital. Each pause in the conversation with her would scare me. Every pause cos she forgot a word seemed like the start of an attack. I cannot imagine how Orly dealt with it. How the hell did she get up after each blow and deal with the scars, both mental and physical. She never gave up, always went to work, to meet friends.  I tried to carry as much of the burden as I could, cheer her up, watch her every step, and tell her I am fine, It was not easy. Let me just tell you, more than once it seemed that it would be easier to get hurt myself than to see it happen to the one I love.

This whole mess had a purpose - to be able to have a kid. At least one good thing did come out of this all, and that is Yoav. A tiny little treasure. Concentrated bliss. it took a small hell to go through to get him, but he is the most amazing thing to ever happen to us.

What now you ask?

Now you learn to live with the fear. It seems you can get used to things you never imagined. Not that you really have a choice, eh? Orly is still unstable. Perhaps child-birth, perhaps the lack of sleeping hours, perhaps the raging hormones. Whatever it may be, there are still occasional seizures. At least one good thing, lately she has some warning and she feels them coming.  But you still need to get used to the fear. Fear that something will happen to her. or to Yoav while she is holding him. That I will be called again to some hospital, because this time it happened at the top of some stairs, or while crossing a street…

Danger is always a part of everyone's life. It is dangerous to cross the street, to drive, to argue over a parking space. That is life. But, we have a natural tendency to repress this, and never think about it. Otherwise we would never leave the house. What makes me lose my mind here is that for me, it is hard to repress. It is always there. The constant knowledge, and fear, of danger. Of what may happen. The struggle for sanity is to never give up, not let the fear control you. If you ever find Orly and Yoav in our bedroom, covered in bubble wrap, you will know I gave in.

Meanwhile, we march on. We go to the cinema and the theater. We take rides on my bike. Change endless numbers of diapers, and try to live and love as much as we can. Let time, the great healer (though a lousy beautician) heal the scars, both physical and mental,until we forget the danger some, and smile some more.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

(English below the Hebrew text)

לפני ארבע שנים בערך מכרתי את האוטו שלי וקניתי טוסטוס. נמאס לי מהפקקים כל בוקר בדרל לעבודה, ובמטה קסם, הנסיעה לעבודה שלקחה 50 דקות הפכה לטיול קליל של 12 דקות, דלת אל דלת.

עכשיו, כשאני גר ברמת גן, ועובד ליד צומת מעריב, זה בולט באותה מידה. כמעט מפתח הבית, עומדת שיירת המכוניות שנוסעות לתל אביב כל בוקר. לא ניסיתי אפילו, אבל גם אם היתה לי חנייה ליד העבודה, זה נראה כמו איכסה שלוקחת כשלושת רבעי השעה. בטוסטוס, 10 דקות.

אבל זו נסיעה מגעילה. אני נוסע בתוך כל הפקק. אני נושם את ענן האגזוזים המסריח. אני מתפתל בין המכוניות העומדות, לא נהנה אפילו מ100 מטרים של נסיעה ישרה ונינוחה. ככה זה כשכל אחד אוהב לעמוד קצת ימינה או שמאלה מזה שלפניו. כולם מנסים להדחף וחותכים מימין ומשמאל, המתח והלחץ מפעפעים בדמך. אני מגיע מהר, אבל לא ממש בכיף.

לפני שבועיים קנינו לאורלי אופניים חשמליים. בשנה הקרובה אין לה רשיון, אז היא נאלצת לנסוע באוטובוסים לעבודה, וזה לוקח לה קרוב לשעה. באוטו, 10 דקות. אז על אופניים, זה לוקח לה רבע שעה. העובדה שהן חשמליות מאפשר לה גם לעבור את הגבעות שברך ולא להגיע  במצב נוזלי למשרד. אין כמוה מאושרת.

השבוע זה נתן לי השראה. במקום לעלות על הטוסטוס, עם חליפה כבדה וחמה, וכל הלחץ, לקחתי את זוג האופנים המאובק שלי ודיוושתי לי לעבודה. פתאום, הייתי בעולם אחר. בלי מכוניות, שקט ורגוע הרבה יותר. שמתי לי מוסיקה טובה באייפוד, והגעתי לעבודה מבסוט. מתנשף ומותש, אבל מבסוט.

אז אמנם, אני מקלל בדרך את עריית רמת גן ותל אביב, שחושבים שמדרכה מלאת עמודים ותחנות אוטובוס ופחים זה שביל אופניים ראוי, או שזה לגיטימי לעשות מעברי חצייה בלי ירידה נוחה. אמנם, כשיהיה חם וקיצי, זה יהיה תנור ואני אוותר. אבל לפחות בינתיים, כל זמן שהאויר כזה נעים, חפשו אותי בשוליים, שר לעצמי ונהנה, בעודכם צופרים וזוחלים.

.

כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

Only with my Bike.

.

About 4 years ago, I sold my car and bought a scooter. I got tired of the 50 minute crawl to work, and traded it with zooming my way to the office, in a 12 minute door to door trip. Now that I live in the suburbs - Ramat Gan, and work in Tel Aviv, the problem is the same. Almost from our doorstep, all the way to the office, is a slow crawling mess of cars. I have not even tried to drive it, but I am sure it is at least 45-50 minutes of crawling. On my scooter, it takes 10 minutes.

However, it is far from a relaxed ride. I ride in the smoke of all the cars. Everyone is pushing and squeezing, trying to gain another inch. I twist and turn between the cars, never finding even 100 meters of straight drive, as everyone has to be just a bit further to the left or the right of the car in front. With everyone trying to cut in from all directions, it might be a quick ride, but far from relaxing. I reach the office with all the tension of this road rage in my blood.

2 weeks ago we bought Orly an Electric Bicycle. As she will not have a drivers license in the next year, she was totally dependent on buses. The ride took about an hour, with people pushing and shoving and sweating and shouting, while by car it should take about 10 minutes. So now, with her cool bike, it takes 15 minutes, and with the electric motor, the hills on the way do not make her get there all sweaty either. She could not be happier.

So, the young lady has inspired me, and this week, instead of mounting my metal horse, with the heavy jacket, I took out my old bicycle for a ride. Suddenly, I was in another world. I felt free. I put on some groovy tunes on my Ipod, and reached work in a great mood. Admittedly, huffing and puffing, but happy and relaxed.

So, I still think that our municipality should be ashamed at calling a sidewalk full of poles, garbage cans and bus stations a bike path, and they should really make the crosswalks more friendly  to folks on wheels. I also doubt that I would do this if it was anything like an Israeli summer out there. But at least for now, you can find me off the road, singing to myself with my earphones, passing you while you honk and crawl.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

(English below the Hebrew text)

אני אוהב ללכת לקולנוע בכדי להתפרק קצת. לשכוח מהיום יום ולראות קצת בידור. אז שימו בצד רגע סרטים אירופאים בקולנוע לב.

שלשום אורלי ואני החלטנו שאנחנו זקוקים לקצת בידור. פתחנו את רשימת הסרטים ברב חן, ואחר כך ביס פלנט. היו מספר סרטים רלוונטיים. היה כתוב שטרון מציג (אבל הוא לא), פלונטר, נרניה, ולצורך הדיון, למרות שלא היינו הולכים, גם ג'קאס. כל אחד מהסרטים הללו מוצג בשלושה מימדים באנגלית, ובעברית בשני מימדים. שלוש שורות במדריך הסרטים, לאותו הסרט.

שתי פעימות לב אחרי אוואטר, הרבה יותר מהר ממה שציפיתי, נמאס לי משלושה מימדים. רציתי ללכת לראות סרט מבדר בלי המשקפיים הכבדים, בלי המאמץ לעיניים, בלי לשלם עוד 10 שקלים יותר על הכרטיסים. ולא מצאתי מה לראות, בשני הקומפלקסים המרכזיים לסרטי בידור באיזור. הכל בשלושה מימדים.

הלכנו לראות את נרניה. אני יודע, שטות מהרגע הראשון. אבל נישאר רגע בדיון הרב מימדי. את נרניה, כמו את התנגשות הטיטאנים, המירו לשלושה מימדים אחרי שהסרט צולם. לא חשוב כמה אתה טוב, זה נראה כמו הספרי ילדים הללו שאתה פותח עמוד והקרטונים נעמדים. זה נראה רע, זה לא יפה, וזה מבעס. אני מסיר את הכובע בפני מפיקי הרי פוטר האחרון שויתרו על התלת מימד ברגע האחרון. למה בכוח?

אולי זה אני. אולי אני נהיה זקן. אבל בא לי שיבדרו אותי קצת בשני מימדים. לראות את התמונה כמו שצריך, בלי מאמץ. בלי להרגיש שמלבישים לי פה איזה שטות כדי לסחוט עוד כמה שקלים על הכרטיס.

אם לא ייזהרו, שלושת המימדים הללו ייעלמו שוב אל בין דפי ההסטוריה, כמו היוגורטריות שאבא שלי כל כך אהב, כי כל חנות שניה הפכה לפרוזן יוגורט.

.

כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

Boredom in 3D.

I love to go to the movies for pure entertainment value. So let's ignove quality European cinema for a few mintues, in this debate .

A couple days ago Orly and I decided we need to be entertained, and checked out the list of films in the 2 large cinemas in our area. The list had a few possible options. There was Tron (that was not playing yet), Twisted, Narnia, and even Jackass. Tho they were all playing either in 3D, or in 2D with Hebrew dubbing. Shoot me in the head before I do that.

Just a heatbeat after Avatar, and much faster than I expected, I am sick of 3D movies. I just wanted to go get entertained, without the heavy glasses, without the effort of getting to watch the picture properly, and without shelling the extra 10NIS for the 3D tickets. And there was nothing to see in 2D, in both major cinemaplexes. It was all in 3D.

So we ended up going to see Narnia. Now I know, big mistake from the get-go. but still, let us stay in the multi-dimensional dimension only. The film, like Clash of the titans, was converted to 3D after it was shot. No matter how much you try, these films end up looking like those children books, that you open and the cardboard shapes pop up. It looks bad, and bums you out. I really bow my head to the producers of the new Harry potter, that decided at the last minute to stay with 2 Dimensions. Why force it?

Maybe I am getting old. Maybe it is just me, but I want to be entertained in good old flat 2D. I want no glasses, no effort, no feeling that It was forced, just to get a few more bucks out of me.

If the hollywood big shots are not careful, they will quickly milk this cow dry. And like the frozen yogurt shops that were so big here in the 90's that they all ran each other out of business, the 3D fad may just vanish again into the pages of history.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

לפני שבוע יואב התחיל ללכת למטפלת בבוקר. בשלישי הכל היה בסדר. גם ברביעי. בחמישי, גם לאורלי וגם לי יצא להגיע הביתה יחסית מאוחר. הגענו יחד, מלאי געגועים לגוזל הקטן, שבילה את הבוקר עם המטפלת ואת אחרי הצהריים עם אמא שלי.

כמעט קפצנו עליו. מחייכים, מאושרים, מלאי געגועים, מרעיפי נשיקות ואהבה. אבל הבחור אפילו לא הסתכל עלינו. חשבנו אולי דעתו מוסחת ע"י הצעצועים, אבל מהר מאד התברר שלא זה העניין. יואב פשוט בחר, באופן ממש בוטה, לא להסתכל אלינו, ולא לחייך אלינו. פשוט נשאר במבט רציני והביט הצידה. מדהים.

הזאטוט הזה פתאום הצמיח אופי. הוא עוד לא יודע לשבת, ולא חשבתי שהוא יודע מה אני אומר, אבל כבר יש לו מחשבות. וברור שיש לו רגשות. הוא העניש אותנו, כמעט שעה, על זה שהשארנו אותו והלכנו. ולמרות שאני המבוגר המתוחכם, למרות שיעתי שהיה לו טוב ושאין ממש ברירה, נשבר לי הלב מבפנים. הוא הצליח להכאיב.

כל הסופשבוע דאגתי לבלות איתו כמה שיותר. אבל מחר שוב עבודה. הוא גדל, מתפתח, ומשתנה כל יום מול העיניים שלי. זה קסום ומופלא למרות שזה לפעמים גם קשה.

.

Anger

Last week, Yoav started going to his nanny, as Orly started working again. Tuesday and Wednesday went fine. On Thursday, we got home a bit late, and rushed to the little guy, full of smiles, love and kisses.

However, little boy wonder had other plans. He would not look at us, smile at us, or even acknowledge we were there.He simply looked away with a serious look on his face. The little guy is growing. though he can barely sit, or use his hands, he now has thoughts, or at least feelings. And he sure knew what to do to hurt us back. That silent treatment stabbed right at the heart.

Over the weekend I spent as much time with him as I could. But tomorrow, work again. Yoav is changing right in front of me, every day. It is as magical as it is sometimes hard.

קשה להאמין, את הבלוג הזה אני כותב כבר 3 שנים.

האדם שהתחיל לכתוב פה ואני, שונים כל כך. הוא גר בתל אביב, עם חברה שלו. זה היה נראה לו מאד רציני שהם קנו יחד מזרן למיטה. איך דברים משתנים. אני מניח שראיתם את זה גם בבלוג. מי שקרא אותו איתי חווה את המהפכים הגדולים וההתרגשויות. אירוסין, חתונה, ירח דבש, פיטורין ועבודות חדשות, ההריון והלידה של יואב. בל נשכח, גם המעבר לרמת גן. המהפיכה הבורגנית הושלמה

בהתחלה רציתי לדבר על פילוסופיה. לספר חוויות מהחיים. לאט לאט הדברים השתנו, אם זה החיים, ואם זה המצב פה בארץ שלא מפסיק להטריף אותי. הבלוג נהיה הרבה יותר פוליטי, והרבה יותר אישי ממה שדמיינתי.

אני לא כותב הרבה כמו פעם, בעיקר כי הזמן נהיה משאב יקר מאד, כשאתה עובד, נשוי ואבא. גם כשיש זמן, תאמינו לי שאין הרבה אנרגיה. אבל ממשיכים, גם אם קצת לאט יותר.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

3 Years and some change.

It is hard to believe, but I have been writing this blog for 3 years.

The guy who started writing this blog, and me, are very different. He was a bachelor living in Tel Aviv, who moved in with his girlfriend, and thought it was a big step to buy a mattress with her. Boy do things change, eh? I guess you read it in the blog. If you read with me the whole story, you were there for all the big exciting stories. The engagement, the wedding, the honeymoon. Losing my job and finding another. The pregnancy, and Yoav's birth and infancy. Oh, and the final step of the bourgeois transition - the big move to Ramat Gan.

At the beginning, I just wanted to babble a bit about life in general, my experiences, and a bit of philosophy. But somehow with time, the blog changed. Perhaps it is just life that has changed, along with the political situation here that is driving me insane. The blog became much more personal, and much mre political than I first intended.

Sadly, I also do not write as often as I did. Mostly since time becomes a rare resource, when you are working, married, and a dad. Also, even when you have the time, you often lack the energy.

Still, I will continue, even if not as often as before.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here