The Soapbox

ביום שבת לפני ההפגנה הגדולה ראיתי אייטם בחדשות בו נפגשים מארגני המאהל, המחאה על הגבינות והדלק. הם ישבו יחד ולא ממש הצליחו למצוא נושא משותף לעבוד איתו. אני זוכר בחורה אומרת שאם היא תבקש מיושבי המאהל להפגין עם אנשי הדלק, יבואו אנשים מהמאהל ויגידו לה שלא לשם זה הם באו.

זה שבר את ליבי, אבל אני שמח שמאז נראה שלאט לאט אנשים הפנימו שדבר קשור בדבר. הכל קשור לזה שהמדינה משאירה מאחורה את מעמד הביניים (וכמובן גם את מי שמרוויח פחות) לטובת ציבורים נבחרים שהולכים ומתעשרים פה בצורה פשוט מגעילה.

אבל אפילו אלה שיושבים עכשיו במאהלים וברחובות ואומרים שהם מפגינים על יוקר המחייה, או למען חזרתה של מדינת הרווחה, מנסים לשמור את המאבק שלהם לא-פוליטי. מילא שאין לי מושג מה זה אומר, אבל חברים, הזמן לשים את הקלפים על השולחן הוא עכשיו.

מי שמצביע למששלה ימנית ליבראלית, שלא יתפלא אם היא מושכת לכיוון של שוק חופשי, ומחכה שהעושר יחלחל אליכם. תמשיכו לחכות שיחלחל. שהפתרונות שהם מציעים זה הפרטה, שוק חופשי, ולא פרוייקט ממשלתי לבנייה ציבורית.

אבל גם זה לא ללכת עד הסוף. כל כך הרבה שנים שהעדיפויות במדינה דפוקות. זה לא שחסר פה כסף. יש לנו המון כסף. זו הסיבה היחידה שלקח כל כך הרבה זמן עד שיהיה פה מרד. היה לנו נוח בזמן שחילקו משאבים של המדינה למשפחת עופר. היה לנו מספיק נוח כשהמדינה מעבירה לתקציב הבטחון באיזור ה70 מיליארד שקל בשנה. עדיין נוח לנו, למרות שמעל 60 מיליארד שקלים נשפכו על התנחלויות בשטחים מאז 67. הסתדרנו יפה עם זה שהחרדים במדינה לא עובדים, ולכן לא מייצרים, לא מגדילים את התוצר הלאומי, לא משלמים מיסים ומקבלים קצבאות (נכון לא כולם, אבל רבים). לא התלוננו כשהלכו להקים התנחליויות במקום לממן ספריה בקרית שמונה, במקום לתת משכורת שאינה משכורת רעב לעובדים הסוציאליים.

אני מצטער שאני מקשה עליכם. שאתם מעדיפים להיות לא פוליטיים, ולהשאיר את האוהל שלכם פתוח לימנים ולחרדים, שאני משום מה חושד שלא באים בהמוניהם. אבל העובדה היא שזה מאד פוליטי. זה פוליטי לאן הכסף הולך. כשבונים בתים באריאל, לא בונים מגורים לצעירים בתל אביב. כשממנים אוכלוסייה שלמה שלא תעבוד אלא תלך ללמוד תורה, אנשים חכמים ומוכשרים שאם היו גרים בברוקלין היו עובדים כמו גדולים, אז יש פחות בעוגה לכולם. סליחה שאני נטפל לחרדים. זה לא הפוקוס המרכזי, אבל זו דוגמה נוחה. באותה מידה אפשר לשאול למה יש כל כך הרבה עמותות ובתי ספר מיוחדים שלא מלמדים את תכניות הליבה, אבל יש להם כסף לארוחות צהרים לילדים, בעוד מערכת החינוך הרגילה מחורבנת.

יש לנו המון כסף. והאמריקאים שנים ממשיכים לתת לנו דמי כיס ולעשות לנו נעים. אבל העובדה היא שזה לרעתנו. כי מרוב שהיה לנו נוח, לא ראינו כמה נהיה פה לא נוח. כמה מעט נשאר בסוף מהעוגה לאנשים רגילים שהולכים לעבוד, משלמים מסים, ולא סוגרים את החודש.

אז כן, זה מאד פוליטי. בחרתם את ביבי לראשות הממשלה, אז ברור שהפתרונות שהוא יציע לכם הם פתרונות של שוק חופשי. בחרתם ימין חזק מול החמאס, אל תתפלאו שכסף נשפך לשכונות מאד פוליטיות במזרח ירושלים, וכמעט אף בנין לא נבנה באיזור חיוג 03 מטעם המדינה. הגיע הזמן להחליט מה אתם רוצים, ולהודות בפני עצמכם שיש קשר, שהכל קשור. אי אפשר לבנות מערכות נגד טילים ולייזרים לחלל וכבישים לכל התנחלות, ולצפות שיהיה פה נוח לכולם. שלום עולה פחות ממלחמה. השקעה בתשתיות בתוך הקו הירוק עוזרת לנו יותר מכבישים להתנחלויות של חמישה אנשים. ממשלה ימנית ליבראלית לא עושה פתרונות סוציאליים.

לצאת לרחובות זה מדהים. זה אומר שהתחלנו לקחת אחריות על מה שקורה פה והפסקנו לומר שאין מה לעשות. עכשיו רק נשאר להסתכל בראי ולהבין שהכל קשור. כן. הכל קשור.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

Everything is connected!

This Saturday, before the big demonstration, I saw an item on the news about the leaders of the various campaigns meeting. The tent folks, the gas folks, the cheese group. They tried to find some common ground, and failed. A girl there said that if she asked the folks in the tents that are there against the prices of houses to march about gas prices, they will get angry and leave, because that is not what they came for.

It broke my heart, but since things seem to have changed. People seem to have got it, that it is all connected. It all has to do with the government leaving the middle class (and of course anyone making even less) behind. That was done in favor of a few select groups that are getting obscenely rich here.

But even those folks that are now saying they are protesting the cost of living, or for a more social state, are trying to keep this fight non-political. Forget the fact that I am unsure what the hell that means, it is just plain wrong. Folks, it is time to tell the truth to ourselves.

When you vote for a right-wing liberal government, do not be surprised that they aim for a free market, and sit and wait for the riches to trickle down to the masses. You just sit there and wait for it to trickle. Do not be shocked that they suggest solutions such as privatization, free market and not a state led housing project.

But even that is going half way. For so many years the priorities here have been screwed up. We are not short on money here. We have tons of money. That is the main reason it took so long for people to go to the streets. We just felt too comfy while the govt gave our natural resources away to the Ofer family. We were snugly and warm when each year over 70 Billion NIS go to defense. We are cozy, while over 60 Billion NIS were poured into settlements in the occupied territories since '67. We laid back while we let a whole sector of religious people not work, and therefore get money from us, while decreasing the national income. We said nothing while thousand of houses were built in the settlements, instead of funding libraries in Kiriyat Shmone, or paying our social workers more than pennies for their blesses work.

I am sorry I am making it hard for you. You prefer to be "non-political" in such a struggle, leaving place in your tents for right wing voters and religious people. Are they flocking in yet?  But the sad truth is that it is extremely political. It is a political decision where to spend our money. When you build houses in Ariel, you are not building them for young couples in Tel Aviv.  When you are funding an entire sector that will not work, but get paid to study the Torah, smart, fit people (that in Brooklyn would be working) are not working, and there is less for everyone. I am sorry to aim so many arrows at the religious community, but they are an easy example. Might as well ask why we are funding so many schools so well they can afford a warm lunch while not teaching any math or skills that help you get a job, while public education is so fucked up.

We have tons of money here. And the good old USA keeps giving us more pocket money, making things even more comfortable here. Still so little is left at the end of the day for the simple folks that just go to work, pay taxes, and barely see any month at the end of the money.

So yes. it is very political. You elected Netanyahu to be PM, so obviously he will suggest you go and screw yourself with an open market.You chose a strong right wing government to face Hamas, so why be surprised the money goes to houses in east Jerusalem and nothing is done near Tel Aviv? We all need to decide what it is we want, and admit that this is all connected. You cannot pour money in those places, and expect everything to be shiny here. It is simple math. Peace costs less than war. A right wing prliament does not initiate social projects.

Going out into the streets is amazing. It means we as a people have woken up from a long sleep and are taking responsibility for what is happening here. We are no longer sighing and saying "What can you do?". Now we just need to look at ourselves in the mirror and understand that it is all connected.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

אתמול בערב התכנסו עשרות אלפי אנשים להפגנה על מחירי הדיור. כיוון שאני מכיר רבים מהמשתתפים, אני יודע שלא מדובר בחבורה של אנשים הזויים או טיפשים. ובכל אופן, הם התכנסו בלילה חם לח ומגעיל להפגין על מחירי הדיור, במדינה שבה יש כל כך הרבה על מה להפגין. והם לא לבד. יש התארגנויות של אלפי אנשים סביב מחירי הגבינות, מחיר הדלק, ושבוע הבא ככל הנראה תהיה צעדה של אלפים סביב מחיר הפופקורן בקולנוע.

אני לא בטוח שכל המשתתפים מבינים את זה, לפי הראיונות בעיתון, אבל מה שקורה פה גדול הרבה יותר מזה. הם לא באמת מפגינים על מדד היוקר של הבמבה.

לא מעט שנים, לדעתי בערך מאז הבחירה של ברק לשלטון, שם הוא קיבל רוב אדיר במנדט מסויים וזרק את תקוות הבוחרים שלו לפח (אבל לא באמת משנה ממתי בדיוק) חלחלה פה לתודעה של האנשים תחושה של ייאוש. שאין מה לעשות. שלא משנה במי בוחרים, כולם אותו דובר, וכולם דופקים את האזרח הקטן. מחאות צרכניות, או אחרות, לא היו פה במספרים גדולים, והשלטון שלנו, כמו גם הגופים הגדולים במשק למדו שאנחנו עם של כבשים, שמקבלים כל מה שיעשו לנו. בגלל זה חברי הכנסת מעלים לעצמם משכורת כשלנו אין כסף, בגלל זה אנחנו משלמים כל כך הרבה לחיבור אינטרנט דפוק, קוטג', או כל מוצר אחר על המדף.

לא ברור לי איך, אבל משהו השתנה פה בבת אחת. סביב מחאת הקוטג' שבהתחלה הצחיקה אותי, אנשים הבינו שיש להם כוח להשפיע ולשנות. זה לא ממש משנה אם זה דלק או גבינה צהובה, משנה שאנשים חוזרים להשתמש בכוח שלהם. להביע את דעתם ולדרוש מנבחריהם לשרת אותם.
ההפגנה אתמול עושה לי טוב, כי היא מראה לי שאנשים מתחילים שוב להרגיש שיש להם את הכוח לשנות, שזה תמיד מעורר תקווה.

.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

What is going on?

Yesterday evening tens of thousands of Israelis marched the streets of Tel Aviv in protest of the prices of apartments. As silly as the subject may sound, I know many of the people that participated, and they are not stupid or crazy. And yet, in this country that has so many things to protest about, they took to the streets in a hot and humid night to demand cheaper apartments. More surprising, they are not alone. There are thousands organizing around the price of cheese, the price of gasoline, and I am sure next week we will see thousands in the streets protesting the price of popcorn in the cinema. So what is this really about?

According to the interviews in the news, they are not fully aware of this yet, but this new trend is about way more than they price of any one product.

Several years ago, perhaps after the election of Barak, that made many people feel that no matter who we elect the results are the same, and we will all get screwed anyway. Protest almost died around then. No one shouted out about anything. So our leaders gave themselves raises while unemployment rose, and companies did whatever they wanted to the consumers, since no one felt fighting would do any good.

I am not sure what the trigger was, but that silly petition about the price of cottage cheese has sparked something here, and people are once again understanding that they do in fact have the power to make a change. It does not matter right now if people protest gas prices or the sun rising in the east. People are remembering they have power, and getting their elected officials to sweat a little, to remember that they are supposed to serve us.

So that demonstration yesterday makes me feel good. Because people are starting to feel like they can make a difference, and that is something that gives me hope.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, , click here

(English below the Hebrew text)

לפני ארבע שנים בערך מכרתי את האוטו שלי וקניתי טוסטוס. נמאס לי מהפקקים כל בוקר בדרל לעבודה, ובמטה קסם, הנסיעה לעבודה שלקחה 50 דקות הפכה לטיול קליל של 12 דקות, דלת אל דלת.

עכשיו, כשאני גר ברמת גן, ועובד ליד צומת מעריב, זה בולט באותה מידה. כמעט מפתח הבית, עומדת שיירת המכוניות שנוסעות לתל אביב כל בוקר. לא ניסיתי אפילו, אבל גם אם היתה לי חנייה ליד העבודה, זה נראה כמו איכסה שלוקחת כשלושת רבעי השעה. בטוסטוס, 10 דקות.

אבל זו נסיעה מגעילה. אני נוסע בתוך כל הפקק. אני נושם את ענן האגזוזים המסריח. אני מתפתל בין המכוניות העומדות, לא נהנה אפילו מ100 מטרים של נסיעה ישרה ונינוחה. ככה זה כשכל אחד אוהב לעמוד קצת ימינה או שמאלה מזה שלפניו. כולם מנסים להדחף וחותכים מימין ומשמאל, המתח והלחץ מפעפעים בדמך. אני מגיע מהר, אבל לא ממש בכיף.

לפני שבועיים קנינו לאורלי אופניים חשמליים. בשנה הקרובה אין לה רשיון, אז היא נאלצת לנסוע באוטובוסים לעבודה, וזה לוקח לה קרוב לשעה. באוטו, 10 דקות. אז על אופניים, זה לוקח לה רבע שעה. העובדה שהן חשמליות מאפשר לה גם לעבור את הגבעות שברך ולא להגיע  במצב נוזלי למשרד. אין כמוה מאושרת.

השבוע זה נתן לי השראה. במקום לעלות על הטוסטוס, עם חליפה כבדה וחמה, וכל הלחץ, לקחתי את זוג האופנים המאובק שלי ודיוושתי לי לעבודה. פתאום, הייתי בעולם אחר. בלי מכוניות, שקט ורגוע הרבה יותר. שמתי לי מוסיקה טובה באייפוד, והגעתי לעבודה מבסוט. מתנשף ומותש, אבל מבסוט.

אז אמנם, אני מקלל בדרך את עריית רמת גן ותל אביב, שחושבים שמדרכה מלאת עמודים ותחנות אוטובוס ופחים זה שביל אופניים ראוי, או שזה לגיטימי לעשות מעברי חצייה בלי ירידה נוחה. אמנם, כשיהיה חם וקיצי, זה יהיה תנור ואני אוותר. אבל לפחות בינתיים, כל זמן שהאויר כזה נעים, חפשו אותי בשוליים, שר לעצמי ונהנה, בעודכם צופרים וזוחלים.

.

כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

Only with my Bike.

.

About 4 years ago, I sold my car and bought a scooter. I got tired of the 50 minute crawl to work, and traded it with zooming my way to the office, in a 12 minute door to door trip. Now that I live in the suburbs - Ramat Gan, and work in Tel Aviv, the problem is the same. Almost from our doorstep, all the way to the office, is a slow crawling mess of cars. I have not even tried to drive it, but I am sure it is at least 45-50 minutes of crawling. On my scooter, it takes 10 minutes.

However, it is far from a relaxed ride. I ride in the smoke of all the cars. Everyone is pushing and squeezing, trying to gain another inch. I twist and turn between the cars, never finding even 100 meters of straight drive, as everyone has to be just a bit further to the left or the right of the car in front. With everyone trying to cut in from all directions, it might be a quick ride, but far from relaxing. I reach the office with all the tension of this road rage in my blood.

2 weeks ago we bought Orly an Electric Bicycle. As she will not have a drivers license in the next year, she was totally dependent on buses. The ride took about an hour, with people pushing and shoving and sweating and shouting, while by car it should take about 10 minutes. So now, with her cool bike, it takes 15 minutes, and with the electric motor, the hills on the way do not make her get there all sweaty either. She could not be happier.

So, the young lady has inspired me, and this week, instead of mounting my metal horse, with the heavy jacket, I took out my old bicycle for a ride. Suddenly, I was in another world. I felt free. I put on some groovy tunes on my Ipod, and reached work in a great mood. Admittedly, huffing and puffing, but happy and relaxed.

So, I still think that our municipality should be ashamed at calling a sidewalk full of poles, garbage cans and bus stations a bike path, and they should really make the crosswalks more friendly  to folks on wheels. I also doubt that I would do this if it was anything like an Israeli summer out there. But at least for now, you can find me off the road, singing to myself with my earphones, passing you while you honk and crawl.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

(English below the Hebrew text)

אני אוהב ללכת לקולנוע בכדי להתפרק קצת. לשכוח מהיום יום ולראות קצת בידור. אז שימו בצד רגע סרטים אירופאים בקולנוע לב.

שלשום אורלי ואני החלטנו שאנחנו זקוקים לקצת בידור. פתחנו את רשימת הסרטים ברב חן, ואחר כך ביס פלנט. היו מספר סרטים רלוונטיים. היה כתוב שטרון מציג (אבל הוא לא), פלונטר, נרניה, ולצורך הדיון, למרות שלא היינו הולכים, גם ג'קאס. כל אחד מהסרטים הללו מוצג בשלושה מימדים באנגלית, ובעברית בשני מימדים. שלוש שורות במדריך הסרטים, לאותו הסרט.

שתי פעימות לב אחרי אוואטר, הרבה יותר מהר ממה שציפיתי, נמאס לי משלושה מימדים. רציתי ללכת לראות סרט מבדר בלי המשקפיים הכבדים, בלי המאמץ לעיניים, בלי לשלם עוד 10 שקלים יותר על הכרטיסים. ולא מצאתי מה לראות, בשני הקומפלקסים המרכזיים לסרטי בידור באיזור. הכל בשלושה מימדים.

הלכנו לראות את נרניה. אני יודע, שטות מהרגע הראשון. אבל נישאר רגע בדיון הרב מימדי. את נרניה, כמו את התנגשות הטיטאנים, המירו לשלושה מימדים אחרי שהסרט צולם. לא חשוב כמה אתה טוב, זה נראה כמו הספרי ילדים הללו שאתה פותח עמוד והקרטונים נעמדים. זה נראה רע, זה לא יפה, וזה מבעס. אני מסיר את הכובע בפני מפיקי הרי פוטר האחרון שויתרו על התלת מימד ברגע האחרון. למה בכוח?

אולי זה אני. אולי אני נהיה זקן. אבל בא לי שיבדרו אותי קצת בשני מימדים. לראות את התמונה כמו שצריך, בלי מאמץ. בלי להרגיש שמלבישים לי פה איזה שטות כדי לסחוט עוד כמה שקלים על הכרטיס.

אם לא ייזהרו, שלושת המימדים הללו ייעלמו שוב אל בין דפי ההסטוריה, כמו היוגורטריות שאבא שלי כל כך אהב, כי כל חנות שניה הפכה לפרוזן יוגורט.

.

כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

Boredom in 3D.

I love to go to the movies for pure entertainment value. So let's ignove quality European cinema for a few mintues, in this debate .

A couple days ago Orly and I decided we need to be entertained, and checked out the list of films in the 2 large cinemas in our area. The list had a few possible options. There was Tron (that was not playing yet), Twisted, Narnia, and even Jackass. Tho they were all playing either in 3D, or in 2D with Hebrew dubbing. Shoot me in the head before I do that.

Just a heatbeat after Avatar, and much faster than I expected, I am sick of 3D movies. I just wanted to go get entertained, without the heavy glasses, without the effort of getting to watch the picture properly, and without shelling the extra 10NIS for the 3D tickets. And there was nothing to see in 2D, in both major cinemaplexes. It was all in 3D.

So we ended up going to see Narnia. Now I know, big mistake from the get-go. but still, let us stay in the multi-dimensional dimension only. The film, like Clash of the titans, was converted to 3D after it was shot. No matter how much you try, these films end up looking like those children books, that you open and the cardboard shapes pop up. It looks bad, and bums you out. I really bow my head to the producers of the new Harry potter, that decided at the last minute to stay with 2 Dimensions. Why force it?

Maybe I am getting old. Maybe it is just me, but I want to be entertained in good old flat 2D. I want no glasses, no effort, no feeling that It was forced, just to get a few more bucks out of me.

If the hollywood big shots are not careful, they will quickly milk this cow dry. And like the frozen yogurt shops that were so big here in the 90's that they all ran each other out of business, the 3D fad may just vanish again into the pages of history.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

לפני כמה ימים, בימי מחירי העגבניות המשתוללים, הלכתי בבוקר לקנות ירקות במגה בעיר שליד הבית. בעודי מלקט מלפפונים ראיתי את הירקן שלהם מעביר את כל העגבניות לארגז. שאלתי אותו בצחוק אם הם התייאשו והחליטו לא למכור יותר עגבניות. שום דבר לא הכין אותי לתשובה שלו. האיש הסביר לי שהוא אוסף את כל התוצרת של אתמול להשמדה.

כן, להשמדה.

פניתי למגה בכתב בכדי לאמת את הסיפור וחזר אליי אדם בשם לן. הוא הסביר לי שאכן הירקות והלחם נזרקים כל יום, ומושמדים. שאלתי אותו למה לא מעבירים את זה לעמותות, הרי יש בארץ אנשים רעבים. לטענתו, הסיבה היא שהם תרמו את האוכל בעבר, וגילו שאנשים מהעמותות היו לוקחים את האוכל הזה ומוכרים אותו בעצמם, בכדי לעשות רווח אישי. כיוון שיש להם אחריות והם יכולים להתבע אם מישהו מקבל הרעלה מהאוכל הזה, הם החליטו שלא עוד, והם משמידים הכל.

טונות וטונות של אוכל, עגבניות, מלפפונים, לחם ואני מניח שעוד, מושמדים כל יום בכל הסניפים של מגה בעיר. כל ערימת התוצרת מהיום הקודם. הירקן בסניף העריך שמדובר ביותר מ20 אחוזים מהתוצרת שעל המדפים.

גם אם היו מעבירים את כל האוכל הזה, ומישהו פרטי היה עושה מזה כמה שקלים על הצד, האם זה לא עדיף על המצב הזה, בו יש אנשים במדינה שרעבים, נזקקים לעזרה, ורשת שעושה מליונים משמידה תוצרת?

בדרך הביתה לא יכולתי שלא לשים לב שהירקן ליד, "השוק של גבעתיים", מעמידים סחורה בארגז בכניסה כך שנזקקים יוכלו לגשת ולקחת כרצונם.

באמת אי אפשר אחרת?

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

Tons of food to the garbage every day

A few days ago, while the prices of tomatoes were sky high, I went to the local "Mega Bair" shop to get some vegetables. While I was getting some cucumbers, I noticed an employee collecting all the tomatoes into a box. I jokingly asked him if they gave up on selling tomatoes, and was not prepared for the answer. He told me that this was yesterdays produce, and was therefore being thrown away.

Yes, thrown away to the garbage.

I could not believe this and contacted Mega in writing. They were quick to reply, and a guy called Len called me on the phone. He explained that they used to donate the produce, but they got documented evidence that the NGO people who collected the food would re-sell it for personal gain. As they also had legal liability if anything is wrong with the food, the company decided to no longer donate the food and it is all being destroyed, every day.

Tons and tons of food gets destroyed every day. Cucumbers, tomatoes, bread and probably more, everything from yesterday, trashed. The guy at the vegetables department said that about 20 percent of the produce goes to the trash every day.

Even if the donated food gets party sidelined, and someone makes a few bucks on the side, isn't that better than having that much food destroyed every day, while there are that many people in need in this country? All this by a company making millions.

On the way home I noticed that the fruit and vegetable market next door, a small pace called "Hashuk shel givataim" places boxes of produce at the entrance to the store, for people in need to come and take what they want

Is there really no other way?

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

הכל התחיל מפגישה מקרית, שהביא ליוזמה ברוכה. אתמול בערב פגשתי (חלקם לראשונה מאז) חברים שהיו פעילים איתי באוניברסיטה לפני 6 שנים. ישבנו בפוסט קפה, כתריסר אנשים, שמכנה משותף אחד לכולם - פעם מזמן, היה לנו אכפת.

ב2003, סביב החומה, חיסול השייח יאסין ועוד, התנערנו והתארגנו, ויצרנו תא פוליטי בקמפוס (בעל השם המזעזע) קואליציית הסטודנטים. מול תאים מפלגתיים של חמישה אנשים שחילקו פלאיירים בעיקר, ההתארגנות היתה א-מפלגתית, ואיגדה את כל התאים הפעילים בקמפוס, יחד עם עוד אנשים. הרעיון הכללי - מלחמה על זכויות אדם, שאיפה לשלום ודו קיום אינה שייכת למפלגה אחת, ולמענם אפשר לפעול ביחד.

הצלחנו לאגד מאות סטודנטים להפגנות, הסענו הסעות של אנשים לגדה בכדי לפגוש פלסטינים ולארגן איתם פעולות משותפות, הקמנו קורס סימסטריאלי על הכיבוש, וארנגו פעם "יום ללא לימודים" שבו במהלך יום שלם, הרבה מאד סטודנטים ומרצים נפגשו בכיכר אנטין ומהבוקר עד הלילה שמעו פאנלים, ראו תמונות, שוחחו עם אנשים ופגשו ארגונים שונים של אקטיביסטים. בסוף דור התחלף, אנשים סיימו תואר, ולאט לאט הארגון התמוסס. 3 שנים של פעילות זה לא מעט לארגון כזה, ולמרות שלא סיימנו את הכיבוש, אני גאה מאד במה שעשינו שם.

אז אתמול, התארגן מעין מפגש של האנשים המרכזיים שהיו מעורבים בהתחלה. ישבנו לנו עם בירות וקשקשנו, מתעדכנים מה קורה היום יותר ממעלים זכרונות, והיה ערב מרגש. אחד מסיים דוקטורט פה, אחד בייל, אחד כתב בהארץ ואחד עובד באו"ם. אחד עובד בפרסום, אחת מהמארגנים של ההפגנות בשייח ג'ראח ואחד עבר לאנגליה ללמוד אמנות. שונים, גדולים יותר, אבל איכשהו, אותו דבר. בין ההיא שעובדת בלונדון וקירשנבאום, להוא מהאו"ם והבחור שעובד בפרסום, הגענו למסקנה שעכשיו היה הזמן לארגון פעילות פוליטית…

לאורך השנים לא מאד סיקרן אותי מה קורה לאנשים שהיו איתי בבית הספר, פייבוק הספיק לי. אבל לשבת עם אנשים שחלקו תשוקה אמיתית איתך, שנלחמו איתך יחד על משהו שכל כך חשוב, זה משהו מיוחד.העולם לא השתנה הרבה, ויש שיגידו שאפילו לרעה. הסטודנטים עדיין לא יצאו מהכיתות, ואנחנו, רובנו כבר פחות פעילים מפעם.

אין לי מסר. אין לי פואנטה. היה לי ערב נהדר, שיש בו שמחה ויש בו עצב. ספירת המלאי של אנשים טובים שירדו מהארץ, ומישהו מאיתנו אינו בקו הבריאות, מול הרמת כוסית על ילדים שנולדו. קצת כמו החיים. כנראה שהצלחנו פחות מגנדי, אבל אני מאחל לכולכם שתחושות תשוקה למשהו כפי שחשתי, ושתמצאו איתכם אנשים טובים ומיוחדים כמו שהכרתי אז.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

It all started with a random meeting of two people on the street. Last night I met a bunch of people that I have barely (or not at all) seen since Uni, 6 years ago. We sat down for a drink at the Post Cafe, about a dosen people, with one thing in common - way back then, we really cared.

Around 2003, when the separation wall started, sheik Yassin was assassinated and other good stuff was happening, we got together and created a political group on campus (with the horrific name) - the student coalition. As opposed to the existing political party groups that consisted of about 5 people and mostly gave out fliers, we created a group with no affiliation to any party, and managed to collect doezens of activists from all the other groups together, with some that were affiliated to none, and make something bigger. The main idea was that fighting for human rights, against the separation wall, for coexistence and for peace can be done by anyone regardless of the party they are a member of.

We organized demonstrations with hundreds of students, we organized groups that traveled to the west bank to meet Palestinians and work together in creating protest activities. We ran a semester long course on campus about the occupation (twice) and once had a "Day without studies" in which for a whole day, students and proefssors met at the main square and from morning till nightfall heard discussions, saw picture galleries, met activists and organisations. Eventually, people finished their degree, the generation was replaced, and the group dissolved. 3 years of activity for a group without a Political party's sponsorship is a lot, and even though we did not manage to end the occupation, I am extremely proud of what we did back then.

Yesterday, we met up. Most of the main people that were involved at the start. We had a few beers and talked. Hearing what's up with each other more than telling old stories, it was a very exciting and emotional evening for me. One guy finishing his PHD here in Tel Aiv, one in Yale. One writes for Haaretz, one starting a job at the UN. One works in marketing and one is a main organizer of the protest activities at Sheik Jarah. One even went to the UK to study art. Lots of different stories, all good. All of us different, older but yet somehow the same. We laughed and said that with a member in the London and Kirshenbaum TV show, a UN employee, a guy in advertising and a city council member, now is actually the time to start a political movement..

Through the years, I barely cared about the people I knew i Highschool, Facebook giving me all the info I need. But to sit with people that shared real passion with you, that fought with you for something that mattered so much to all, is something special. The world has not changed much since then, definitely not for the better. Students are still very much in the classrooms and not in the streets, amd most of us are much less active than before. Jeez, who has the time now

I have no mesage. No intellectual opint to this post.I had a wonderful night, which had sadness and happiness. On one hand, counting the good folks that have left the country, and one of us is not well, on the other hand we were drinking to new born kids and good times. Just life I guess. I guess we didn't succeed as well as Ghandi, but still I wish you all to feel as passionate as I did about something in your life, and to share it with special folks like the ones I knew way back when

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

מאז שאני ילד קטן, אני מחכה לאירוע בקוצר רוח. לא מעניין אותי כל דברי הביקורת. בתור תולעת ספרים עם ותק רציני, אי אפשר לעמוד מול פסטיבל מפוצץ בספרים. הצבעים, הריח (של הספרים, לא של הישראלים הצפופים סביבם). לבחור עוד ועוד אוצרות מלאים בעולמות קסומים, ולקחת הביתה.

עם השנים, הדוכנים שבהם אני עוצר משתנים. כשהייתי קטן, חיפשתי רק את ההוצאה שמכרה ספרים של אייזק אסימוב, כל שנה סבתא שלי היתה קונה לי עוד שני ספרים שלו, והייתי מרחיב את האוסף.

גדלתי, התחלתי לקרוא גם ספרים אחרים. קצת תרבות. באוניברסיטה גיליתי את ספרי העיון. בכלל, בלימודים זה היה מגניב, בכל הוצאה הייתי מכיר עובדים, חברים מהלימודים. כל דוכן היה איזה מכר מטייל. זה היה השיא.

השנה, לראשונה, עצרתי בספרי זאטוטים. אני יודע, עד שהוא יקרא ייקח עוד חודש חודשיים. אבל לא עמדנו בפיתוי. אז יש לפיץ שלנו שני ספרים ראשונים, של אמי רובינגר. מוקדשים לו אישית :-)  אה, וגם של יונתן גפן. נראה לי שהכבש השישה עשר זה פתיח יפה לספריה שלו, לא?

עוד חודש. סופרים את הימים.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

יש לי בראש רשימה של דברים קטנים, את כל אחד מהם אנחנו מנסים לפטור לבדו. אבל היא מצטברת.

זה מפלגה שמציעה "חוק נאמנות". זה חוק האזרחות. זה ההשתלחות במערכת המשפט, זה הדמוניזציה של תקשורת שמאלנית. זה נורמאליזציה של תופעה בה שוטרים שמסירים את תג הזיהוי שלהם לפני שהם הולכים להכות במפגינים. זה זה שהתרגלנו לדבר על הפתרון ל"בעיה הדמוגראפית", כאילו זה לא מצלצל לנו רע.

זה שר ביטחון שאומר בשלווה שאין רעב בעזה. זה היחס של המדינה לעובדים זרים. זה רבנים "מכובדים" שקוראים לערבים "נחשים" ומקללים אותם, וראש הממשלה שמזדחל לקבל מהם סטירת לחי ידידותית. זה חברי פרלמנט שלא מבינים את חוקי הדמוקרטיה הבסיסיים, ומפרים אותם שוב ושוב.

זה מדינה בה ההליך הדמוקרטי היה כה חשוב, וקרוב ל80 אחוז מהעם הצביע בבחירות, ועתה נואשנו כולנו, שהרי גם אם לא הצבעת למישהו כי אתה לא מאמין בו, במקום שיילך הביתה ויתחבא בפינה - קיבלת אותו כסגן ראש הממשלה ושר ביטחון. לא פלא שאנשים כבר לא מצביעים.

זה התשוקה למנהיג חזק. זה 15 מנדטים לישראל ביתינו, מפלגה שלא רואה פסול ב"חילופי שטחים" בהם יגורשו מאות אלפי אזרחי המדינה ממנה, בלי שמישהו ישאל אותם. זה עיתונות שבקושי מעיזה לנבוח בפני השלטון. זה העיוורון שבו כל מי שמעיז לבקר את מעשי המדינה מוכרז אויב, ובוגד, ואנטישמי - גם אם הוא השכן שלך.

משהו רקוב בממלכת דנמרק. לאט לאט, הקווים האדומים שלנו מיטשטשים. כמו הקו האדום של הכנרת, שהיתה לנו החוצפה להוריד למטה שוב ושוב, אנחנו מרשים לעצמנו ללכת טיפה יותר רחוק כל פעם. פעם מותו של פלסטיני ברחוב בגלל כדור תועה הוציא אנשים לרחובות. פעם "כך" הוגדרה בלתי חוקית והקאנו אותה מתוכנו.

למי שלא יודע - לא מספיק שהרוב יקבע בכדי שנוכל להיקרא דמוקרטיה.

פעם קראתי ספר מרתק. בספר הזה קיבלתי תשובה, גם אם חלקית, איך מדינה דמוקראטית הפכה לדיקטטורה גזענית. איך אזרחים רגילים לקחו חלק במעשי אימה מחרידים שהדעת השפויה אינה מעלה על הדעת. הרשו לי לספר לכם - התהליך הוא איטי. ההדרדרות היא בצעדים קטנים. הם לא הלכו לישון מלאכים וקמו בוקר אחד מפלצות, הם הפכו לכאלה לאט לאט, יום אחרי יום. אני ממליץ לכם לקרוא את הספר, הוא פשוט ספר חובה. מרתק, פוקח עיניים, אני אומר שוב - חובה.

הספר נקרא "סיפורו של גרמני" של סבסטיאן הפנר. עכשיו כולכם תזדעקו. אז מהר מהר - לא, אני לא אומר שאנחנו גרמניה הנאצית. השטחים זה לא גטו וארשה. אבל התהליך שאותו עברה החברה הגרמנית בשנות השלושים - נראה מאד מוכר לי בשלב זה. אם תקראו אותו, תוכלו להרגיש איך עמודים שלמים כמו נלקחו מהאקטואליה הישראלית. זה מצמרר.

היום, ה6 ליוני, הוא לא רק ערב העונה החדשה של השרדות. זהו ערב שבו מציינים 43 שנה לכיבוש. הקונפליקט החיצוני ופנימי בו אנחנו שרויים כבר כל כך הרבה שנים אוכל אותנו, משבש אותנו, ולאט לאט הופך אותנו למשהו שקשה לי לראות במראה. נהיינו אלימים. נהיינו כהי חושים. נהיינו עיוורים ואדישים לסבל ולמוות של האחר. נהיינו מכורים לאדרנלין של מבצעים צבאיים עם שמות מנצנצים שנותנים שוב ושוב לצה"ל לנצח.

שמאלנים כבר לא נספרים פה. אבל קראו פעם את הספר של הרצל, איך הוא חזה את המדינה, ותגידו לי האם למדינה הזו הוא פילל.

לא מעניין אותי מי אשם, מי יותר רע, ורשע, ופספס הזדמנויות. מעניין אותי למה אנחנו נהפכים פה. וזה כואב לי מאד.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

אני קצת נרעש.

בדרך חזרה הביתה, בעלייה על איילון (בירידה לאיילון?) נסעתי לי לתומי. פתאום אני רואה באמצע הכביש שוכב לו גלגל. עקפתי אותו, ופתאום, מאחורי הסיבוב מופיע לו אוטו חונה באמצע הכביש, שברור לגמרי שממנו נפל הגלגל (הרזרבי, לא כזה דרמטי). סטיתי מהר לכייון השני, כדי להספיק לעבור גם את המכונית, אבל היה קצת צפוף כי היה גם אוטו משמאל.

ממש הספקתי לחשוב את תחילת המשפט "רק שלא יפתח את דלת הרכב שלו עכשיו" וזה בדיוק מה שקרה.

ברקס מטורף, שבירה חזקה שמאלה. האופנוע לא היה מבסוט, אבל הצלחתי להמנע מלהתרסק על הדלת והבחור. האופנוע נפל ואני איתו.

אאוץ'. יותר מכל דבר אחר, זה היה מבהיל. פחדתי להתרסק על הדלת שלו, ומאד פחדתי מהרכב שמאחורי, שלא יעשה ממני פיתה כשאני נופל.

האופנוע אפילו לא נשרט. אני מתחתי קצת שרירים מהתנועה הלא ברורה בה נלחמתי שהאופנוע לא ייפול על הכביש, ואז ליפול בעצמי. המכסה של הדלק כנראה לא היה סגור טוב, והתיק שלי מריח כמו בקבוק מולוטוב. סה"כ, יצאתי ממש בזול.

מזל שנסעתי לאט ובזהירות. מזל שהנהג אחרי היה ערני.

אבל זה עושה לך חתיכת טלטלה. הגעתי הביתה, ופשוט נשכבתי על הספה לנשום. אתה חושב על כמה קל זה יכול להיות להתרסק. לנסוע מחר לעבודה באוטו? נראה לי שכן. למרות הפקקים.

כשעשיתי את הרשיון, ידעתי שזה מסוכן. אבל אמרתי לעצמי שאני מספיק זהיר וטוב על ההגה שאצליח להמנע מתאונות ולהיות בטוח. מצד שני, אין כמעט רוכב שלא התרסק פעם. אולי זה היה התור שלי ועכשיו יהיה בסדר? לא רוצה לנסוע כל יום בקופסה מפח בפקקים עם כולם. זה לא יעיל, זה מזהם, זה מבזבז את חייך לאט לאט בפקק. אבל רוצה להגיע הביתה בשלום!

סעו בזהירות, ושימו לב למי שסביבכם. גם לדו גלגליים מותר לחיות…

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

אז גיליתי שיש לי מלא נקודות נוסע מתמיד, ושהן הולכות להיעלם. והבנתי שאחרי חודש שביעי לא נוסעים לחו"ל. וקלטתי שאחרי פסח יש מלא ימי חופש. אז הזמנתי לנו שני כרטיסים לברצלונה.

השמש זרחה, השמים היו כחולים, והעיר? משגעת. למי שלא היה, למי שלא שמע, זה פשוט מקום תענוג. סעו, תבלו, יהיה מדהים.

אני יכול להשוויץ בתמונות, אני יכול לספר סיפורים. אבל דווקא בא לי לספר כמה רשמים שהיו לי מהעיר המדהימה הזו.

• כל בנין שם מהמם. הארכיטקטורה פשוט עוצרת נשימה בכל פינה. זה קצת לא פייר - דברים שיכולת לעשות בשקט אם בנית בניין לפני 100 שנה פשוט לא עוברים היום.

• מקום לבני אדם - כל כך חשוב. שדרות רחבות, כיכרות, מקומות ציבוריים. העיר חלום לאדם שהולך ברגל. יש מרחבים, השמש מגיעה אליך, והמון איזורים שפשוט כיף ללכת, לעמוד לשבת. כמו תל אביב, רק הפוך.

• ברצלונה רחוקה מאיתנו מערבה, אבל רק שעה אחרינו בשעון. אתם מבינים מה זה אומר? מחשיך שם ב8 וחצי בערב. כל כך נבון, הגיוני, שפוי. היום נגמר, כשהיום נגמר. מוות לשעון החורף!!!

סוף שבוע טוב לכולנו. שקט, חגיגי, ונעים.