לא יאמן, אבל זה סיפור אמיתי.
יש חברה ישראלית, שנקראת : Nyga
אתם מדמיינים את הנציג להם נוסע לדרום ארצות הברית להפגש עם לקוחות? 
הלו, נייס טו מי יו. וי הב ניגה קיטשנז, וי הב ניגה בת'רומז. ניגה איז וורי גוד פור יו.
.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.
לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן.
כבר שנתיים שאנחנו גרים בדירה מקסימה ליד הים. כל פעם שבאים לבקר כולם מתפעלים מהדירה, כמה היא מקסימה וביתית, מהמיקום, ואנחנו מתמוגגים מהבית הראשון שלנו בתור זוג צעיר. היא לא רשומה על שמנו בטאבו, ואם היינו רוצים להביא אינסטלטור צריך לדבר עם בעלת הבית, אבל זה היה הבית שלנו.
לפני שבועיים סיכמתי בטלפון עם בעלת הבית שנאריך את החוזה בשנה נוספת, ואף הסכמנו על שכר הדירה החדש, המותאם יותר למצב התל אביבי של שכ"ד מטפס. קבענו שניפגש איזה יום לחתום על הניירת. נרגענו שלא צריך להכנס לג'ונגל של חיפשי הדירה, ושמחנו שיש לנו עוד שנה בבית המקסים שלנו. אפשר עכשיו להשקיע בקניית ספות לסלות, לתלות מדפים נוספים לעציצים במרפסת, והלכנו וקנינו מנורות חדשות נחמדות לסלון ולחדר השינה.
אה, כן, גם קנינו זוג כרטיסים לירח דבש. החוזה אמור להגמר ביום הראשון של אוקטובר, אבל לנו יש עוד שנה, אז קנינו כרטיסים מהשבוע האחרון של ספטמבר עד סוף אוקטובר.
ואז שלשום - מצלצל הטלפון. משהו השתנה, משהו לא מתוכנן, נורא מצטערת, שינתה את דעתה, אין חוזה. מצאנו את עצמנו עם 3 שבועות לערך, למצוא דירה בעירנו הנפלאה, ולהעביר הכל, לפני ירח הדבש שלנו. קחו שניה ותפנימו את ההרגשה.
לאחר חילופי דברים, היא באה קצת לקראתנו. אם לא נמצא משהו, אפשר להשאר עד שנחזור, פלוס עוד קצת זמן לחפש לנו בית אחר. אבל התחושה עוד שם. שמטו את הקרקע תחת רגליי.
אני זקן ועייף מידי לחפש דירה בעיר הזו, נראה לי שנצא לפרוורים. וחוצמזה, אני כל כך אוהב את הבית שלי.
מה שמנחם אותי זה שהדיירים עושים את הדירה ולא ההפך, ושכל מקום שנמצא יהיה הבית. אבל עדיין. בעסה.
אנחנו מחפשים על הציר שמתחיל בכיכר אתרים ומסתיים בתל השומר. רעיונות?
.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.
לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן.
לא מזמן כתבתי על בחורה שנדרסה בשפת הים.
לא ייאמן, אבל הפרלמנט שלנו נזעק לעזרת השוודיות, והעביר במהירות בזק חוק, שאוסר על נסיעה בחופים, ומאיים בשנת מאסר לעבריינים. עיני נצצו בשמחה. הכתבה אפילו מציינת בשעשוע שהמתנגד החריף לחקיקה הוא השר לאיכות הסביבה.אחרי שגיחכתי, קראתי מה הוא אומר.
"יש לנו רק שני פקחים לאכיפת החוק ואם האיסור יורחב גם לנחלים, נמצא את עצמנו לא מסוגלים לפקח עליו"
משום מה מצב האויר בבארים בתל אביב עלה במחשבתי.
אז מה נאמר? אה, כן. החוק הזה יצטרף לשלל החקיקה המהודרת שיש לנו. אסור לעשן בבארים. חוגרים חגורה גם מאחור, לא מפרסמים בצמוד לכביש ראשי, לא נוסעים בשוליים, ולא בונים בצמוד לחוף הים.
מישהו פעם אמר לי שהלבנט הוא מקום שבו יש המון המון חוקים, ואף אחד מהם לא נאכף.
נעים מאד, יובל מהלבנט.
מצד שני, מחר סוף שבוע! אחלה סופש לכולנו, מלא שלווה, ים נטול ג'יפים ואיור עם פחות לחות.
.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.
לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן.
ישבנו לנו בקפטריה בעבודה, בהפסקת קפה/תה/קרקרים. קישקשנו לנו על דא והא, וברקע זמזמה לה טלויזיה עם תחרות הג'ודו מהאולימפיאדה. מידי פעם הצצתי לשניה, ולאט לאט עיני נתקעו על משחק בין ברזיל למונגוליה. מה שלא הסתדר לי בעיניים, זה שראיתי מה שבוודאות מוחלטת היה גבר נלחם נגד אישה.לא סתם גבר, גבר ניאנדרטלי מפחיד, מול איזה אישה אסייאתית. היה כתוב לה מונגוליה על החולצה.
המתמודדים:
הערתי את תשומת לב חבריי לעניין, והתחיל דיון ער. סה"כ האסייתים האלה נראים לנו אחרת. אולי זה גבר אסייאתי בכל אופן? המונגולים האלה משונים הרי. התווכחנו עוד ועוד, היו שגרסו שהמונגולית אישה, היו שאמרו שזה חייב להיות גבר, הרי אין מקצים מעורבים.
בסופו של עניין, הקרב הסתיים.
נשארנו שתולים.
שתיהן נשים. הגבר הניאנדרטאלי התברר כאישה. אני עדיין לא מאמין. איש מאיתנו לא שקל לשניה את האופציה. כל מה שביססתי כל חיי ביכולת להבדיל בין גבר ואישה נשאר מעורער.
להנאתכם, קרב אחר (בכחול):
(לינק ישיר לסרט)
בקרוקודיל דנדי יש סצנה שמביאים אותו למסיבה והוא מפלרטט עם קוקסינל. אז מזהירים אותו, והוא בהלם תופס לו/לה בביצים.הוא כל כך מבולבל שהוא עושה את זה שוב לאישה זקנה אח"כ, רק כדי להיות בטוח. אני שוקל את המתודה הזו ברצינות מעתה והלאה.
.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.
לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן.
בן זוגה של אמא שלי, יבורך לעד, צייד אותי באוצר חדש לשבוע החדש:
"שקר וקצב".
כל כך פשוט, כל כך מוצלח.
.
עוד מזכרת מהסופ"ש, שבילינו בחיפה, הוא תזכורת כמה יפה שם.
האחרונה מהיום בבוקר…
.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.
לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן.
אז היה זה יום שבת. התכנית המקורית שלנו היתה לראות את "בטמן מתחיל", ולהזכר מה היה לנו שם. ואז, לא בא לאורלי סרט אפל. אז אמרנו שנעשה השלמה של סרטים שחובה לראות, והלכתי לחפש לה את "היוםהשלישי" שהיא לא ראתה.
אבל היה לנו אורח, שניהם רוצים לראות את "סקס בעיר הגדולה". התחלתי מ-ווטו מוחלט, אבל כיוון שלא מצאתי את היום השלישי, בסוף נשברתי. מנסיון העבר, להחליט עם שניהם על סרט זה עניין ארוך ומתיש.
וככה, בלי לדעת למה אני נכנס, ישבנו לראות את הסרט. מעולם לא צפיתי בסדרה. ראיתי פה ושם 10 דקות של איזה פרק בטעות, ולא התרשמתי. ואז הגיע הסרט.
כל מה שרע, נוראי והרסני בתרבות הצריכה המערבית עבר פה זיקוק, תמצות והאדרה. הסרט כולו מלא בנשים על עקבים בלתי אפשריים, שחיות ומתות על פי תיק הדולצ'ה וגוואנה שיש להן (או אין להן). הגיבורה (קארי?) תוכל לשבת ולכתוב את הספר החדש והעמוק שלה על אהבה רק אחרי שתמצא את השולחן הנכון, במחיר המופרך וההכרחי. בלי זה לא תבוא ההארה. שטחי כמו ההשכלה של פריס הילטון בתרבות יוון העתיקה.
כמות הפעמים שבהן במקרה מופיע שם של איזה מותג בענק על המסך שוברת כל שיא גינס שאי פעם נרשם. כולם נוהגים במרצדס, לובשים רק בגדי מעצבים, והשיחה הכי קריטית זה איזה מותג יהיה על השמלה של החתונה. אה, כן, למילה מותג בסרט הזה יש את אותה משמעות שיש ל Force במלחמת הכוכבים.
הסרט הזה הוא פרודיה. אבל הוא לא. הוא מראה את כל המושגים ההזויים, המעוותים, הנוראיים, שבבסיס החברה הצרכנית, במובן הכי שלילי שלה.
זה סרט שמלמד ילדות קטנות ללכת בנעלים שמשחיתות את עמוד השדרה (אורלי שימי לב, לך זה בריא! תמשיכי ללבוש עקבים מידי פעם 
), שמה שחשוב זה איזה מותג את לובשת ולא מי את, שכסף זה מה שחשוב בחיים, ושאת מצוקותייך תפתרי במסע קניות בחנויות יוקרה - בזבוז משכורת שנתית של תאילנדי בקניון עושה אותך מאושרת. גם אם זה לקנות בגדים שלעולם לא תלבשי, שישבו בארון בגדים בגודל דירה ממוצעת בתל אביב.
נו, כן, צחקתי פעם פעמיים. אחת הפעמים כששילבו בפסקול קולות הפלצה שנגנבו ישירות מהפסקול של סרט מתיחות של יהודה ברקן. אבל כמות הדברים שכל כך לא נכונים בסרט פשוט מעוררת פלצות.
זה עשה לי את התחושה שתהיה לכם אם תראו את הסרט הבא:
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.
לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן.
לאחרונה התחלתי לגבות את כל ספריית המוסיקה שלי. דיסקים נאבדים, מושאלים ולא חוזרים, ועל המחשב - הם תמיד שם. אז דיסק אחרי דיסק העתקתי למחשב. ספרייה דיגיטלית גדולה ומרשימה. עד שהגעתי ל”העיקר זה הרומנטיקה”. שנים שלא שמעתי אותו, אבל זה עדיין דיסק מקסים.(כן כן, אני מחכה לתגובות הציניות על הטעם שלי במוסיקה 
)
פתחתי את העטיפה, והדיסק נראה לי שונה. כמו פסים כסופים על כולו. הפכתי אותו, ואז התגלתה ההפתעה. הדיסק כולו התפורר. דיסק קנוי, מקורי, מהחנות. בעסה.
מה עושים? עכשיו, אני די חנון. אפילו היום אני רוכש להנאתי דיסקים בחנויות, בעיקר ב”דיסק סנטר” במרכז דיזנגוף. כשהתחיל סיפור ההורדות אמרתי שהסיבה להורדות זה שהם מנייקים, ושאם דיסק היה עולה 30 שקל, הייתי קונה דיסקים. אז בדיסק סנטר יש כאלה, ואני עומד במילה שלי.
אבל לקנות פעמיים את אותו הדיסק?
נזכרתי בשיחות שהיו כשהתחילו לצאת שירים להורדה. דיסק בארהב עולה באיזור ה11-13 דולאר. המדיה עצמה עולה חצי דולאר. וכשיצאו השירים לקניה באינטרנט, הם עלו דולאר לשיר. יענו - באלבום ממוצע של 11 שירים, לא חסכנו כמעט דבר. חברות התקליטים הסבירו את זה בכך שאתה לא משלם על הדיסק עצמו אלא קונה את הזכות לשמוע את השיר, כך או כך.
אז אני כבר קניתי את הזכויות על הדיסק. אם כך, לדעתי שאני אמור לשלם עכשיו רק על המדיה. לא?
פניתי להד ארצי. כתבתי להם שיש לי דיסק, שהוא מקולקל, ושאני רוצה לקנות אותו שוב. היה ברור לי שזה בדיחה. אבל הם חזראו אליי. בחורה נחמדה צלצלה אליי ואמרה לי שאין להם מנגנון כזה, שנועד למכור דיסקים שנית. אני לא יכול לבוא עם הדיסק המקולקל ולקבל חדש במחיר עלות, אבל בגלל שפניתי אליהם, אני יכול לקנות את הדיסק באמצעותה, במחיר עובד. באיזור ה26 שקלים, למיטב זכרוני.
פעם היו לי בבית תקליטים. ואז היו אלבומים שאהבתי, וקניתי שוב כקסטות. ואז יצא הדיסק, וחידשתי את כל אוסף האלבומים של עד CD. כל פעם רכשנו את הזכויות על המוסיקה שוב ושוב. בין פריצות למכוניות, שריטות ושאר נזיקין, ישנם אלבומים שרכשתי כמה וכמה פעמים.
לטענתם של חברות המוסיקה, הזכויות כבר שלי בפעם העשירית. ובכל אופן אין לי באמת את הזכויות על האלבום. מדוע לא קיים מנגנון שמאפשר לי לקנות דיסק שכבר יש לי במחיר עלות?
מענישים את מי ששומר על החוק, ולמעשה מעודדים אותנו לעבור עליו.
העיקר זה הדינרוס.
.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.
לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן.
יצא לי לבקר במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. היו שם לא מעט ציורים מעניינים, משוגעים, מטומטמים, את כולם הצלחתי איכשהו לאכול. לכל שטות יש תירוץ: חלק מזרם עכשיוי, גשטאלט, פוסט מודרניזם, בלה בלה בלה, ידה ידה ידה.
אבקש לדייק. להכל יש תירוץ, כמעט.
אני עוד מוכן שמישהו יאמר לי שריבוע כחול על בד אומר משהו למישהו. לא נורא, אז הוא חולה נפש. אני מוכן לשמוע שאוסף קווים אקראי מסביב לכתם שנראה כמו קקי של חתול מסמל את מהות החיים. אבל, את התמונה הבאה, שכראות עיניכם אנשים צופים בה בעיון, פשוט לא הצלחתי לקלוט.
לא, הם לא מסתירים כלום בגופם. זה בד לבן. ממוסגר. תלוי במוזיאון הכי מפורסם בעולם בערך. הנדל"ן שהבד הזה תופס שווה זהב, ויש אמנים נהדרים שהיו מוכרים יד בשביל להציג שם משהו.
והם תלו שם בד לבן. ובמקום לצחוק, או להמשיך הלאה, אנשים עומדים ובוחנים את הבד הזה בעיון.
I give up
.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.
לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן.
סמוך על העיתון לספק לך כל בוקר חדשות טובות, מעודדות, שעושות לך את היום.
נאמר היתה הבוקר כותרת, שארגון נוצרי החל לשווק לעיירות באוסטריה בגדים שנוצרו רק ע"י נוצרים, כך שלא תהיה בעיה של טומאה. נאמר שהם היו מסבירים לכתבים שעליהם לעודד את הפועל הנוצרי, ולכן לא יסחרו בבגדים שיצרו יהודים.
מה יקרה למחרת? משרד החוץ יזדעק, מנהיגי הקהילה היהודית יתראיינו אחד אחד. מחאה רשמית לממשלת אוסטריה.
אני שומע פליאה בקולכם? על מה לעזאזל הוא מדבר? איך פספסנו כותרת כל כך מגעילה ומעצבנת? שוב הנאצים האלה, הא?
הנה הכותרת בשבילכם. לחצו כאן לקרוא אותה במלוא הדרה. לא לא, אני לא אהרוס לכם את ההפתעה, כנסו כנסו. 
המדרון הזה תלול, ואנחנו לא רואים אנא נלך, עד שיהיה מאוחר מידי. פעם אחת שאני שמח לפחות על הטוקבקיסטים…
אנשים שאנחנו רואים כחצי אלים, כוכבי העל הגדולים, לא תמיד היו ג'יימס בונד, קפטן קירק, וניאו מהמטריקס.
ההפתעה נפלה עליי בשיטוטיי ביוטיוב, כשראיתי את לאונרד נימוי, ספוק האגדי מימי ילדותי, מנסה לשיר שיר על בילבו בגינס.
(לינק ישיר לסרט)
מסקנה מדהימה נוספת שהגעתי אליה, היא שלא משנה כמה מוזר, מביך ודבילי מה שאתה רוצה לעשות, אם יש לך מצלמה, אתה תמצא חבורה של בחורות חתיכות שמוכנות להשפיל את עצמן ולעשות את זה. למשל - לשים אזנים גדולות, ולקפץ כמו ארנבות ברחבי המסך.
משם היה שיטוט קצר לראות את ויליאם שטנר עושה צחוק מעצמו מהשיר של אלטון ג'ון (למי שאין סבלנות, תעברו ל4:10 בשביל רגעי השיא)
לסיום, פה יש אוסף של רגעים קצת מביכים מעברם של כוכבים גדולים, כשעוד לא היו כל כך גדולים (קיאנו ריבס רוקד בלט כמלצר סביב שלוחנות למשל…)
אם סתם לנקות את הראש מהסופשבוע, אם להיות קצת יותר קליל מפוסט הקודם, ואם לנסות לומר לכולם, שמאחורי כל בראד פיט מהמם וסקסי מסתתר עבר אפל של ילד עם גשר שלא יודע לשחק, כדי שכולנו נרגיש טוב, אאחל לכולנו בוקר טוב ושבוע נהדר
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.
לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן.