הלילה, או כמעט מחר בבוקר, אנחנו עולים על מטוס, ונוסעים לנו לחודש.
ירח דבש, עם כל המשמעות של "ירח". חודש ויומיים של עונג בחוף המערבי של ארה"ב.
אז ייתכן ויהיו פה עדכונים, וייתכן ולא. אני בפירוש לא מתחייב לעדכן פה עד שנחזור, ומקווה שתסלחו, ותחזרו כשאחזור גם כן. ירח דבש, מותר לי.
להתראות ב27 לאוקטובר.
אה, ובינתיים - שנה טובה, צום קל, וסוכות שמח… 
לפני כשבוע עברנו דירה.
זכרנו בערגה (טוב, לא בערגה, אבל בחיבה) את המוביל שלנו מלפני שנתיים. אבי הובלות. אז צלצלנו לאבי. דיברנו עם אבי. קבענו עם אבי את ההובלה, ואבי הגיע השעה היעודה. העובדים של אבי העמיסו את הדברים שלנו, ביעילות ואדיבות.
אבי, שזה שנתיים אנחנו שולחים אליו חברים, עמד על המשאית ופיקח על ההובלה. ואז, רגע לפני שסגרנו את הדלת, שאלנו את הסבלים אם מישהו מהם רוצה את מכונת הכביסה שלנו, שלא הצלחנו למכור.
הם התייעצו, ואמרו שהם לא, אבל חיים בטח ירצה אותה. חיים? חיים?
??Who the fuck is Haim
הגענו למשאית, והם שואלים את אבי אם הוא רוצה את המכונה. אז את המכונה לא הבאנו לו, אבל הרבה יותר חשוב מזה. כשהפעלים חזרו לדירה, עמדתי מולו.
- "חיים."
- "כן יובל?"
- "קוראים לך חיים."
- "כן, חיים."
- "אז למה אני קורא לך אבי כבר שנתיים????"
- "כי זה השם של החברה."
- "אבל זה החברה שלך!?"
- "כן, שלי."
- "קנית אותה מאבי?"
- "לא. היא שלי."
- "?!?!?!?!?!?!"
- "שמע. קראנו לה א.א. אבי הובלות כדי להיות ראשונים בספר טלפונים. אם הייתי קורא לחברה חיים הובלות, לא היתה לי עבודה. ואז כולם קוראים לי אבי. תקרא לי גם אתה אבי, אין לי בעיה."
לשניה, העולם היה קצת מטושטש. אולי זה רק אני, אבל זה היה קצת מטורף. המציאות לפעמים מצחיקה יותר מכל דמיון.
.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.
לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן.
עשינו מעשה ועברנו לפרוורים.
לכבוד האירוע, כיוון שהיה חשוב לנו להתחבר מהר לרשת, וסתם כי לפעמים בא לגוון, עברנו מברק נטויז'ן והוט לבזק בינלאומי ובזק. כן כן. או שמא נאמר: לא לא.
אנחנו כבר מחוברים לבזק, זו לא הבעיה. הבעיה היא להתנתק מהקודמים.
כמה כבר נכתב על זה. אוי הרשת מלאה בסיפורי זוועה על אנשים שמנסים להתנתק מהם ולא מצליחים. אבל עזבו את הרשת. אורלי בילתה חמישה חודשים בטלפונים פעם בשבוע בנסיונות נואשים להתנתק מנטויז'ן כשעברה לגור איתי בתל אביב.
מזה שבוע, ללא לאות, מינימום טלפון אחד לשירות לקוחות. כל פעם, מבקש להתנתק. הטריק החדש שלהם - רק מנהלת תיק הלקוח שלי יכולה לנתק אותי, והיא אינה ניתנת להשגה. שימור לקוחות זה לגיטימי, יש רבים שבאמת רק מאיימים. אבל בחייאת, תנו ללכת!
מתי, הו מתי, נשמע מחברה שקל לומר להם שלום כמו שקל להתחבר. שיאמרו תודה, היה נחמד, ולהתראות. אולי, אם תרצה, אנחנו כאן.
שום סכום שבעולם לא ישאיר אותי איתם אחרי כזה שבוע של טלפונים. אם לצטט את הפילוסוף הבריטי המפורסם ג. סמנר:
If you love somebody, set them free
.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.
לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן.
עברנו דירה, ובמקביל עברתי חדר בעבודה.
התוצאה? שבוע בלי אינטרנט. בדירה החדשה טרחתי לעבור לבזק שהבטיחו לי חיבור מהר מהר, בלי טכנאי, ובסוף יש בעיה בקו ואני מחכה לטכנאי עד יום שלישי, ובעבודה לקח להם איזה 4 ימים לחבר אותי לרשת במקום החדש.
שבוע כמעט, בלי מייל, בלי פייסבוק, בלי בלוגים, בלי ויינט.
מה לומר, מוזר. כאב לי שאני לא כותב בבלוג. היה לי קצת עצוב שאני מפספס בלוגים (אבל ידעתי שהכ יהיה שם כשאגיע). המסנג'ר? לא היה כזה חסר…
אפשר בלי. אפילו עובדים יותר מהר, יותר יעיל, עם פחות הסחות דעת.
נראה לכם שאני מוותר על זה אבל?
חזרתי.
אי שם כשהייתי צעיר, ומגדלי התאומים עוד עמדו, עברתי מעיר האורות (חיפה) לדירה קטנה נטולת מזגן בתל אביב. גרתי בבלפור פינת מלצ'ט.
עם שני שותפים (שתי שותפות האמת) ומקרר שעמד בחדר הכניסה כי לא עבר את הדלת למטבח, חיי היו מושלמים.שילמתי 250 דולאר לחדר, קיללתי את הבנות שתמיד עשו דברים מוזרים לשירותים, והייתי במרחק הליכה משינקין, אלנבי, רוטשילד, ונרדמתי לי בשקט ובשלווה, בין מטוס נוחת בנתב"ג אחד למשנהו. זה היה לפני 10 שנים.
הנה קליפ שנותן לי תמיד הרגשה של העיר הזו, מאז (לינק ישיר לקליפ):
מאז עברתי הרבה דירות, כולן בתל אביב. היו לי ארבעה חודשים ברמת אביב, שתוקנו מהר במעבר לדירה צמודה לדיזי סנטר, ולאחרונה חיינו שנתיים בארלוזורוב פינת בן יהודה. בהתחלה אפילו זה הרגיש לי כמו גלות, אבל לאט לאט גיליתי את היתרונות שבלגור ליד הים, ואז גם את כמות המקומות המקסימים לאכול ולשתות ליד הבית. מי שעוד לא טעם את הקינוחים בדליתה, אכל בוקר בבנדיקט, שתה אלכוהול חצי חינם באלכוהום, או ראה מה זה מנה מכובדת של ראסטי נייל באליעזר, לא חווה את בן יהודה מימיו.
הקיצור, אוסף מבעס של נסיבות שלח אותנו לחפש דירה מהר מהר לפני שטסים לירח הדבש. מחירי הדירות ("מה, 1200 דולאר למרתף נטוש נראה לך יקר?"), התנהגות מזוויעה של אנשים שמפנים דירה ("מי שמחליף אותי בדירה ישלם 2000 ש"ח על קניית השרפרף בכניסה כתנאי לפגוש את הבעלים"), והתנהגות בעלים שמזכירה את שיילוק ("כולם נפגשים לראות את הדירה בשעה 8, אז מתחילה המכירה הפומבית. לא חביבי, החור בקיר זה חלק מהדירה! אז מה אם החוזה מאפשר לי פינוי תוך שבוע ללא סיבה, לא רוצה, לא צריך!") שכנעו אותנו לחפש גם מחוץ לעיר.
אז לאחר חיפשים וחוויות (שמצדיקים פוסט משל עצמם, אבל בינתיים: חידון - מה הדבר הכי מטורף שהיתם יכולים למצוא בארון קיר בדירה שראיתם?), מצאנו לנו דירה מקסימה ברמת גן, גבול גבעתיים. גבול אומר שהבית הבא ברחוב הוא בגבעתיים.
אז יש חנייה פרטית. יש מעלית, יש חדר לאופניים, מיזוג מרכזי, מקרר שעושה קרח, מדיח כלים, גן ציבורי ליד הבית כמו גם מרכז קניות. ויש את תל אביב במרחק יריקה. בכל אופן יש לנו קטנוע.
אבל תדעו לכם שאני בכל אופן קצת רגיש לבדיחות בשלב זה. אני נהייתי תל אביבי. כל כך תל אביבי, שלקפוץ לבקר חברים ברעננה נשמע לי כמו מסע כומתה. כי הכל ליד הבית, כי הכל במרחק הליכה, כי מי מוציא את האוטו כשיש באר מחוץ לבית? כי אני רגיל כבר לחיות במרכז העניינים, ושכל יומיים העירייה מפליצה לי איזה פסטיבל סקייטבורדים/שירה בציבור/לילה לבן/פסטיבל בירה מתחת לבית.
אז ננסה, ונראה, ויהיה מדהים, כי זה הבית שלנו. אבל טל, דחיל רבאק. פעם הבאה שאתה אומר לי "אני הולך למרכז דיזנגוף, זה מקום כזה של תל אביבים, אתה בטח לא מכיר", אתה לוקח את נפשך בכפך.
וכן, ערן, אני משאיר את הכתובת עד הבחירות, לנסות ולהציל את העיר עם אחד דובי קומוניסט. אבל אחרי זה, כשהפארשים מהעיר הגדולה יבחרו שוב את חולדאי, כי ככה זה האליטיסטים האדישים שם מהעיר הגדולה, אני עובר סופית. כי נוח לנו פה בפרוורים…
אני נזכר במפה שראיתי של איך אנשים שונים מישראל רואים את הארץ, והיה שם קטע של תל אביבים שחושבים שהעולם נגמר מחוץ להרצליה, אבל לא מוצא את זה בגוגל. אז בינתיים תסתפקו בגרסה על אנשים מניו יורק:
.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.
לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן.
לפעמים מותר גם לומר מילה טובה.
יצאנו אתמול לאכול משהו, בשיא האריזות (עליהן יסופר בקרוב) והיינו מורעבים. חשבנו ללכת למסעדה האיטלקית בפינה, אבל השלט על שעות הפתיחה היה מבלבל, בעיקר כי היה באיטלקית, אבל כך או כך היה סגור.
אז המשכנו ללכת, לשדרה 34 (בשדרות בן גוריון). פעם הייתי מחרים את המקום כי כולו היה איזור מעשנים, ולא היה אפשר לנשום שם. הפעם היה אויר נקי, מוסיקה טובה, והיקום שמר לנו 2 מקומות על הבאר.
מולי ישבה כל הערב בחורה יפהפיה שחייכה אלי בלי הפסקה (טוב זו אורלי, היתה מולנו מראה), האוכל היה טעים, זול, והאוירה סבאבה. צוות העובדים מקסים, עד כדי כך שכשאורלי אמרה שמנה שמה שהוא הכין למישהו נראה לה טעים, הוא ניגש והכין לה עוד טעימה מהמנה ושם לנו על השולחן. ככה סתם.
נהנינו, שבענו (מחצי מנה, הן כל כך גדולות), ואין ספק שנחזור.
לשם שינוי משהו טוב קרה לי בפייסבוק, נתקלתי במאמר הבא. בעזרת מספר עובדות שהוא מצא בקלות, הוא טוען בחריפות נגד הטענות על כך שחסר דלק, ושהצריכה גדולה מהייצור. בכיר ב"אקסון" מצוטט במאמר אומר את המשפט הבא :
"The record run in oil prices is related more to speculation and a weakening dollar than supply and demand in the market."
טוב, זה לא ממש חדשות. מי שקרא בין השורות לאחרונה יודע שהסיבה המרכזית לעליית המחירים היא שהנפט הוא כמו מניה. הוא נסחר ע"י ספקולנטים, ומחירו מאמיר בלי קשר לעולם האמיתי, אלא לפי המחיר בו הוא נסחר באותו יום, עולה ויורד על פי כל הפלצה חסרת אחריות של פוליטיקאי ישראלי, או אחר.
ומצד שני, לא כל האנשים בעולם קוראים דברים לעומק. השנתיים האחרונות, אמנם במחיר כבד, עשו את הבלתי ייאמן. אנשים סוף סוף מבינים שהעולם בבעיה. בזמן האחרון קליפורניה אסרה שקיות ניילון, מכונית ההאמר הפסיקה להמכר, והקו עומד על סף סגירה (אמן!). אנשים בסופר מתחילים לשקול את מספר שקיות הניילון, וצריכת הדלק הארהב התחילה להתאזן.
אמנם, מה שגרם לזה הוא עליית מחירים שמקורה בספקולנטים, ובייצור מטורף של אתנול על חשבון מזון. אז העולם כמרקחה, וכרגיל, מהסיבות הלא נכונות. עכשיו מתעוררת השאלה החשובה. מה עושים עם זה.
האם, מוסרית, אנחנו צריכים לתקן את התפיסה הציבורית ולהבהיר שהמצב לא כזה רע כמו שמציירים, או שמא, סוף סוף אחרי 20 שנה זה מתחיל לחדור לתודעה, ולכן עדיף לרכב על הגל, בהנחה שזה שאנשים סוף סוף עושים משהו לגבי מצב כדור הארץ הוא מטרה מספיק חשובה?
להלן ההוכחה האמיתית והוודאית להתחממות כדור הארץ:
.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.
לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן.
קטעים
איך כולם יודעים על הדבר הזה? הבנתי נכון, ממליצים על 5 בלוגים?
נו שוין. הייתי שקוע בשלי כנראה. אז ככה:
על טל כבר המלצתי לכם. כותב מאד אישי, מאד יפה, ושם אחלה בחלה סרטונים שמלווים את הטקסטים המקסימים.
על הבלוג הזה אני רק יכול לומר, למילים יש קסם משלהן. בחורה שמביאה קצת קסם לעולם.
פוסטים קצת ארוכים, אבל שווים קריאה תמיד.
ערן נלחם בתחנות הרוח, אוכל טוב, ומהרהר על בגדי הים האולימפיים.
כפיר וגיא עושים טלויזיה ברשת על ההתמכרות שלהם למק. מעניין, מצחיק, ומופק לעילא ולעילא.
תיהנו
לא נעלמתי, לא נחטפתי בידי חיזרים, אני עוד כאן.
סליחה על המחסור בפוסטים, השילוב של לחץ בעבודה, זה שאנחנו רצים ורואים 4 דירות ביום, כל יום, במאמץ למצוא בית לפני שנטוס, והטיסה המתקרבת (ירח דבש, חודש, פרטים יבואו) אומר שלא מגיעים לכל מה שרוצים. אבל דברים מתחילים טיפה להרגע (לומדים להעלות הילוך).
אז בינתיים, הרשו לי רק להמליץ בחום על עוד בלוג אישי, של חבר טוב, שכותב כל כך כל כך יפה, שזה מדהים.
אה, והוא גם מצליח למצוא על בסיס קבוע קטעים פשוט מבריקים ביוטיוב, שזה מעורר קנאה.