The Soapbox

כבר שנים תרגום של שמות סרטים, ותרגום של סרטים זה בדיחה קבועה אצלי. "אבד בתרגום" שהפך ל"אבודים בטוקיו" הוא אולי הדוגמה הכי אירונית שיש לי, אבל לא חסרות דוגמאות.

הבוקר, הלכתי ליד העבודה, וראיתי לראשונה את הפוסטר העברי של הג'יימס בונד החדש.אני חולה על ג'יימס בונד מאז שאני זאטוט. אבל איכשהו השם החדש, פשוט קרע אותי. הפרצוף הרציני של דניאל קרייג פשוט לא התאים לכותרת. הסרט היה אמור להיקרא "מידה של נחמה", או משהו כזה. אבל לא, "קוונטום של נחמה".

קונטום של נחמה. זה נשמע כמו הגרסה העברית לסדרה הישנה ההיא, "קוונטום ליפ" (זינוק לאתמול אם זכרוני אינו מטעני). הפעם, עקרת בית שנכנסת למקרר לנקות אותו נכלאת בפנים ומשוגרת אחורה בזמן לימי המנדט הבריטי לשנות את העבר.

נו באמת.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

כל שיחה שיש לי על כך שיש לי אופנוע הלכת אותו דבר.

קודם - "מה, זה לא מסוכן?"

ואז - "ומה אתה עושה כשיש גשם?"

והתשובה תמיד פשוטה. יש לי מעיל כחול גדול. חלק עליון וחלק תחתון. מעיל מעולה וגדול, ששומר את המים והקור בחוץ, ואותי יבש ומרוצה בפנים. יש לי ככפות חמות ונעימות, ואני מגיע לכל מקום יבש ומרוצה מהחיים.

זו התשובה הקבועה שלי.

עכשיו אם רק הייתי יודע איפה שמתי אותם. רבאק איך נרטבתי אתמול.

נסענו הערב מהגרנד קניון צפונה.

תמיד יש שלטים כאלה בצד הדרך (גם בארץ) שמזהירים מפני חיות. אצלנו זה גמלים בעיקר, פה זה היה פנתרים וצבאים. אמרתי בסדר בסדר, ונסעתי לי אל תוך הלילה. הרי תמיד מזהירים, ותמיד אין כלום.
ופתאום, אני רק ממצמץ, וכמעט דרסתי צבי. גדול. גדול גדול. צץ לו מתוך הלילה, חוצה לו את הכביש בדילוגים, הגוף שלו בגובה העיניים שלי, קרניים ענקיות, וחוסם לי את הכביש. איזה בלימה. לצבי שלום. המשכנו לנסוע יותר בזהירות, ולאורך כמה קילומטרים, לא הפסקנו לראות צבאים יפהפיים צצים לנו בחלון, בבועת האור של המכונית.

עברנו לכביש מהיר יותר, הרשיתי לעצמי ללחוץ קצת על הגז, ופתאום שועל רץ לו באמצע הכביש. עכשיו אני יודע שאני בחור מושך, אבל זה כבר מוגזם! איזה חריקת בלמים!!!

יש משהו מאד מפחיד בכמעט לדרוס יצור חי. אבל מעבר לזה, לראות את היצורים האלה מתרוצצים להם חופשי, זה כל כך קסום. צבאים פראיים ויפים, שועלים, ארנבים, סנאים, היער היה מלא בהם.

תחושה נהדרת.

ארה"ב גדולה. ממש ממש גדולה. הרבה כבר נכתב על זה, ועדיין, למרות שהייתי, וחוויתי, ואני מכיר, זה כל פעם מדהים אותי מחדש.

מדהים אותי לפתוח מפה, להחליט שנוסעים לאנשהו, ואחרי 6 שעות, יש לך עוד 4.

מדהים אותי ללכת ברחוב וכולם מסביבי גדלים ממני בראש לגובה, ורחבים כמו פיל.

מדהים אותי גודל המנות במסעדה, גודל המכוניות, המרחבים, הבניינים.

אפילו הכלבים שלהם.

והדלעות:

אבל מצד שני, לפעמים אתה מופתע מההפך. אני זוכר את הביקור שלי בניו יורק, עיר שאי אפשר לומר על שום דבר בה שהוא קטן. נסעתי, או שמא הפלגתי לראות את פסל החירות. ומתקרבים, ומקרבים, ואני מגלה שהפסל, איך לומר, לא עומד בגודל הציפיה. כמו בחורה שיוצאת עם כוכב הוליוודי וברגע האמת מגלה שהתברך באצבעון, אני לא חושב שיש מישהו אחד שמגיע לשם ולא מתאכזב מכמה בעצם הפסל הזה קטן. ולא שהוא ננס, אבל בדמיון של כולנו הוא מתנשא אל השמים.

בסן פרנסיסקו, הפלגנו לראות את אלקטרז. כמה סיפורים, כמה סרטים, יש על הסלע הזה. הפריצה לאלקטרז, הבריחה מאלקטרז, איש הציפורים, ועוד ועוד. בסוף סלע שחוצים ב5 דקות הליכה. הוא שימש ככלא בערך 30 שנה, וישבו בו כ1300 איש, מהיום הראשון עד יומו האחרון. התאים, בהם ישבו האנשים, גם הם קטנים שזה מפחיד.

דווקא כשאני בא לאנשהו בלתי מוכן, אני מופתע מהגודל והעוצמה. הדמיון והציפיות לפעמים מנפחים דברים מעבר למה שכל מציאות אי פעם תוכל לקיים.

אבל, אז יש את ווגאס. כמה שלא דמיינתי, כמה שלא שיערתי ופינטזתי, הכל פה יותר גדול.

על כך, בפוסט הבא.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

ירח דבש בארה"ב. התחלנו ביערות המהממים צפונית לסן פרנסיסקו, שתינו יין, אכלנו טוב, ונהנינו מטבע עוצר נשימה. סן פרנסיסו עצרה בשנות השישים, אני חושב. לטייל בעיר הזו, מרגיש קצת כמו שנתנו לבניין גילמן באוניברסיטת תל אביב עיר שלמה. בגן הציבורי אנשים בנו דוכנים ומכרו שירים וספרות והחתימו על עצומות, ושתי מוזרות בבגדים שחורים שרו פואטיקה נשית משוחררת.

כמה נקדות:

• הכל פה גדול. שכרנו אוטו, שלחו אותנו למגרש ואמרו תבחרו מה שבא לכם. האוטו הכי קטן במגרש קטן רק בקצת מאוטובוס של אגד. המנות במסעדות גדולות, האנשים ענקיים, העצים ענקיים, הכל גדול.
• ירקות עטופים אחד אחד בניילון זה מרשים, אבל אין כמו הטעם של הירקות בבית.
• הים התיכון נהדר. אבל אין מה להשוות להרגשת העוצמה כשאתה פוגש את האוקיינוס.

• בייקון וביצה זה טעיייייים. בייקון בייקון בייקון!!!
• בניגוד לסטריאוטיפ, יש פה אנשים אינטיליגנטיים, נחמדים, ומגדילי ראש. נתקעתי עם קוצר נשימה בלי משאף, ובבית חולים הרופא לקח אותי הצידה וסידר לי מרשם בחינם, וחסך לי 200 דולאר דמי הרשמה, ואז גם הרוקחת נתנה לי חצי מחיר על המשאף.. איזה אנשים נחמדים.
• בית ביער עד זה פשוט מגניב.

שתהיה לכם שנה טובה, ומתוקה, ומלאת סיפוקים והנאה, ואהבה.   הרבה אהבה, ושלום.