במקום סיכום שנה
בשנים רגילות כיף לכתוב כמה מילים על השנה שהיתה. השנה לא בא לי.
לא הייתי פה במלחמת יום כיפור. או בששת הימים. אבל חוזרת לי לראש סצנה מוואלס עם באשיר, שהוא מתאר איך פעם במלחמות כולם התחבאו בבתים והיה ריק ברחובות, והיום לא. אז אני נזכר במלחמת המפרץ, ומסתכל על מה שקורה היום. ההזמנות במייל ובפייסבוק למסיבות סוף שנה, עם אלכוהול בהנחה, כאילו ששעה נסיעה מפה לא נהרגים אנשים.
אגב, התבדיתי. הייתי בטוח שיירדו עליי על זה שאני מבקר את ההתקפה על עזה. אז נכון שהרבה אנשים מזלזלים במה שאני אומר, אבל הפעם אני ממש לא לבד, לפחות בבלוגיה הקולות מתעוררים, ואיש לא התקיף אותי כבוגד, רק אולי חושבים שאני טועה. האם להתעלם מההתלהבות החיובית מההתקפה ולשמוח על זה שנהיינו קצת יותר מתקדמים, ומכירים בזה שמותר גם לבקר מהלכים כאלה? או שלא. ראש התאחדות הסטודנטים קורא לגרש סטודנטים שמפגינים נגד פעולות צה"ל בעזה. אני מכיר את בועז טופורובסקי. בחור מקסים, שפעלתי איתו באגודה בתל אביב. אי אפשר להאשים אותו בעודף תמיכה בליברמן. אבל מצד שני, אני מאוכזב. מהותה של מדינה עם חופש ביטוי אומר שמותר לי לבקר כל מהלך שעושה המדינה.
יותר מזה - אבוי למדינה שבה אסור לאזרחים לבקר את פעולות השלטון. מי שרוצה כזה בית, מצטער, מוסוליני כבר מת. בלי מחאה אזרחית ארה"ב לא היתה יוצאת מויאטנם. בלי מחאה אזרחית, לעולם לא נצא מהשטחים. ועם ישראל שלא נגעל מהפלת פצצות של טונה על בתים שיש בהם אזרחים, גם אם האקט נעשה מתחושת הכרח, הוא עם שאיבד את נשמתו.
יש הבדל גדול בין לעשות מעשה רע, להבין שהיית חייב, אבל עדיין להרגיש רע עם זה, לבין לעשות מעשה כזה ולא לחוש שום חרטה. מלחמה היא עסק מסריח, יש בה מעט קדושים. אבל האדם המוסרי לפחות יודה לעצמו שהוא לא מתגאה במעשים הללו. משהו קרה לנו מ"יורים ובוכים" לימים של "טפיחה קטנה בכנף". תמצאו לי משיהו אחד שאומר שבאמת בסוף המבצע הזה החמאס ייעלמו, או שהטילים יפסיקו לעוף. יש לי פחד מקנן שהמבצע הזה קשור קצת יותר לבחירות, ולהשבת תחושת גברא לגנראלים אחרי לבנון.
אני לא הולך למסיבות היום. זו ההזדהות שלי עם האנשים שסובלים, משני הצדדים. גם כשנופלים עלינו קסאמים, אני מסרב לשכוח גם את האנשים הטובים מעבר לגדר. אנשים שרוצים כמוני, לחיות. האנשים שאיתם יום אחד אצטרך ללמוד לחיות, ושאיתם נבנה יום אחד את החיים מההריסות של פצצות הטונה שנופלות פה.
זה לא אומר שאני לא סופר את תושבי שדרות. אלהים כמה שהם מסכנים, וכמה המדינה שלנו משתינה עליהם. אבל לפתור את מזורם זה לא להרוג עוד אזרחים. זה לא להפציץ ולצרוב תודעה. לפתור את סבלם זה לפעול במרץ וללא לאות לסיום הסכסוך. למתקפה יש ערך כחלק מתכנית כוללת לפתרון סכסוך, ולא כאקט בודד.
אז שתו לחיים מכוסות השמפניה, תרקדו, תשתכרו, תרימו לחיים לחיילינו, ולהשבת הזקפה הלאומית. מחר יהיה לכולנו הנג אובר רציני.
.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.
לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן.
