The Soapbox

היינו בשישי בתערוכה של הגופות בחיפה. ללא ספק חוויה מרתקת ומדהימה. מלבד רגעים בהם אתה נזכר לרגע שהדמות הזו שמולך, שמישהו החליט לעצב בצורה של אדם משחק פוקר, או רץ, היתה בנאדם. בנאדם שפעם חי ועתה משמש כפסל.

.

זה, והרגעים בהם אתה מתבונן באיברים פנימיים, כמו שיש לך, ובלי משים ידך מלטפת את המקום הזה בגופך, כמו מחפשת את המקום ובודקת שהוא לא מקולקל כמו באיבר הדומם על השולחן. אני סוחב ברך עם דלקת כבר שבועיים, וכשעברנו לראות את הברכיים שם בתערוכה, מרגע שראיתי חתכים של ברכיים שנדפקו, כמו הרגשתי חריקות בברך שלי בעוצמה מרובה יותר.

התערוכה הזכירה לי בצורה ברורה ומוחשית כמה שביר, כמה ארצי וחולף הוא גופנו. זה שאנחנו בדרך כלל מתעלמים ממנו ולוקחים כמובן מאליו כל פעימה של ליבו, כל צעד שאנו לוקחים איתו.

מצפים שישאר, שיעבוד, שלא יתלונן. שוכחים שהוא מתבלה, שהוא דורש תחזוקה, מוסך, ולפעמים, בסוף, הולך למגרש הגרוטאות. לפעמים משהו מזכיר לנו את זה. אסון גדול בחדשות, אדם שאנחנו מכירים שמשהו קורה לו, לוויה. לרגע, ניצוץ מתעורר בנו וקורא לנו לחיות את החיים ביתר שאת. לזכור שאנחנו פה באופן זמני.

ואז, לאט לאט זה חולף. ושוב אתה מבלה ערב אחרי ערב מול הטלויזיה, דוחה דברים למחר, שוכח לספר למי שחשוב כמה אתה אוהב אותם.

מוזר, אנחנו שואפים לחיים הרגועים הללו, חסרי הדאגות, המשעממים מבחינה מסויימת. ודווקא בפגישה שלנו עם המוות, על שלל תחפושותיו, אנחנו חיים באמת.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

אז בסופ"ש האחרון, במקום לקפוץ לחיפה כפי שנידברנו, הפתיעה אותי הגברת בזוג כרטיסים לסופשבוע באנטליה. לא רוצה להפליג בתיאורים של כמה שקט, רגוע, נעים, כיפי, נהדר וטוב היה הסופש, אני אקדיש לזה פוסט שלם, אבל אני ממש רוצה לשתף אתכם בחוויה ספציפית משם.

על החוף פרושים מלונות למכביר. עשרות של מלונות, וכל אחד רוצה להיות מיוחד. אז התחילו לעשות מלונות של נושא מסויים. אדם וחווה, וונציה, וקצת קצת כמו בלאס ווגאס, כל אחד בונה את המלון לפי הנושא שלו.

אחד המלונות חשב שזה יהיה מגניב לעשות את המלון כמו ספינת טיולים.

כן כן. היו גם מטוס, ארמון ונציאני, ועוד ועוד. אבל זה - ספינה. אני מקווה שאתם רואים את הדמיון.

אז איך הייתם קוראים למלון שנראה כמו ספינה? Love boat? רעיון אחר אולי? הבעלים חשבו אחרת.

טיטאניק. כן. טיטאניק. כי להקים עסק על שם ספינת השעשועים הגדולה ביותר ששקעה למצולות בנסיעת ההשקה נשמע להם רעיון שימשוך לקוחות…

אין לי עוד מילים להוסיף…

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

היום לפני שנה לא קמתי לעבודה. קמתי מהמיטה, וכאב ראש אדיר אפף אותי כי קמתי חולה. הפנתרה שלידי רתחה עליי, שאתמול יצאתי לחגוג עם חברים. אני מקווה שהיום היא מבינה לי וסולחת.

אכלנו, אני כבר לא זוכר איפה. אריאל, החבר הכי טוב היה שם, ועודד אחי גם. היתה מספרה, ומאפר, ומוסיקה, אני זוכר הרבה מוסיקה.
היה יום יפה וחם, ושמש שקרנה חזק חזק. אנשים שאני אוהב, והתרגשות. השמש כמו הרגישה, והאירה את כל היום באור מיוחד, נקי, ומואר טיפה יותר. ולעזאזל עם חשבון החשמל שלה.
לפני שמצמצתי כבר היינו לבושים, ואספנו את אורלי עם השמלה, שסוף סוף זכיתי לראות. המבט שלה, קצת מחכה לראות אותי מגיב, טיפה מהססת, וכל כך מהממת, יישאר לי בראש תמיד. אולי באותו רגע, משהו בי קלט שזה אמיתי.

הגן היה יפהפה, ובהילוך מהיר מאד חלפו על פניי אנשים. המון אנשים שרובם מוכרים לי. וכולם יפים כל כך לכבודי. לכבודינו.
כשהתחיל השיר של החופה אחזתי בשני ההורים שלי, חיבקתי אותם, ונשאתי אותם איתי. יאאאאאללללה. זה מה שרואים בסרט וידאו. אם למישהו היה ספק אי פעם אם אני שלם עם עצמי, רק לראות איך צעדתי אל הרגע הזה מספיק.

היה רבי, ואני בטוח שהוא אמר משהו. אני עמדתי שם, ולא הפסקתי לחייך לכל מי שראיתי, כל כך הרבה אנשים שאני אוהב. ולידי, האנשים הכי הכי. והכי קרוב, אישה מהממת, שהסכימה לקחת אותי לבלות איתה את חייה.

אני זוכר מקום יפה, אני זוכר אנשים רוקדים, ושמחים, ואני רוקד ושמח גם. כבר אמרתי שכל הערב חלף ביעף? לא מצאתי איפה מאיטים את העסק. אבל הרגע הזה היה, ואני הייתי שם איתו, ומידי פעם עצרתי טיפה, והתבננתי, וספגתי.

כל בוקר מאז אני מתעורר איתה, לידה, ומחייך. אל תתנו לי אף פעם לשכוח כמה אני בר מזל.

היום נאכל טוב, ונבלה קצת יחד, ונרים כוסית קטנה לחיים, ולהרבה שנים של יחד.

במסע הכי גדול של חיינו, חשוב מאד מיהם חברינו לטיול. מעולם לא הייתי כל כך מסופק ומלא ציפייה למה שעתיד עוד לבוא.

יום נישואין שמח.

.

קודם היתה מודעה ליד המעלית. ישיבת דיירים שנתית. למרות שלא הרגשתי מדהים, ושאורלי היתה חולה, החלטתי ללכת. בכל אופן, מן המכובד הוא ללכת לפגוש את הדיירים, ואולי להעלות באוזניהם את האפשרות של לפנות את כמויות הזבל שהם ערמו עם השנים בכל קומה וקומה של חדר המדרגות (וארונות החשמל, ועוד כמה נישות).

הישיבה התחילה יחסית בזמן, הרשמת דיירים, סדר יום, ודיווחים של הוצאות שוטפות. מאד התרשמתי מהסדר והיעילות בה התנהלה הישיבה. אחר כך הייתי ממש נפעם כשעלתה הצעה שהתקבלה ברוב קולות לפינוי כל חדרי המדרגות מהשטויות שיש בהם.

ואז עלה לדיון נושא הרחבת הבניין. יותר מרתק מהשאלה מי רצח את ג'יי אר, יותר מסובך מהעלילה של היפים והאמיצים פרק 3547, ומערב יותר אמוציות מהסכסוך הישראלי פלסטיני, מרגע שהנושא עלה, החדר נחתך לשניים. אלו שבעד ואלו שנגד. "נו כבר, זה עלה לדיון בארבע הישיבות האחרונות ונפל, עזבו" מול "יש לי חמישה ילדים שישנים בתוך המדיח כלים כי אין לנו מקום" התחמם מהר מאד לאיומים בזריקת המתנגדים לים ועד הבאת משטרה. ישבתי שם המום, והדודה הזקנה שישבה לידי סיפרה לי בינתיים על ההוא שיושב מולנו שגר מעליה שדופק על דלת הדירה באמצע הלילה, הצעקות שבירת הכלים והאלימות, השתיינות והבגידות שהולכים פה בבניין.

בעוד הצעקות ממשיכות, והפולנייה מקומה 9 אוספת שמות של עדים ששמעו את ההוא בחליפת פלסטיק של אדידס אומר שהוא ישליך אותה לים, החלטתי שדי. מספיק.

אורלי חיכתה לי מכורבלת מול הטלויזיה, ושאלה מה הפסידה.

את הזבל מחדר המדרגות פינו, שזה סוג של נס. לקח שבוע לארונות, שולחנות מפורקים, אופניים מחלידות לקחת את מקום הזבל שפונה.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

קמנו בבוקר ונסענו לנו על הטוסטוס למשרד הפנים. הפעם, לסניף המקומי של רמת גן. לעומת הימים המאיימים של משרד הפנים בתל אביב (הו הו הו הזכרונות, מלעמוד שם מ7 בבוקר לתפוס תור שאף פעם לא עבד כי התעלמו מהרשימות שיצרו המקדימים, תורים אינסופיים, לחץ ובלאגן), הסניף ברמת גן מזכיר קצת יותר את הסניפים הקטנים והישנים של קופת חולים מכבי. בית אבן ישן, שלושה אנשים מנומנמים בפנים בשמונה ורבע בבוקר, ורק שניים מהם לפנינו בתור.

תוך דקות ספורות  הפקידה ה"מקסימה" לקחה מאיתנו את הפרטים והמסמכים הנדרשים, ושלחה אותנו לדלפק אחר. רבע שעה מכניסתנו היינו באופן רשמי, על הנייר, אורלי ויובל אדם.

אני יודע אני יודע, החתונה היתה מזמן. אני יודע, משרד הפנים כבר רשם את זה. אני יודע, עכשיו שהמדינה יודעת עליי, ועל הכתובת החדשה שלנו, יגיעו כל הצרות - דוחות, צווי גיוס, אגרות ומה לא. לא אכפת לי. אף אחד, כולל הפקידה, לא ייקח מאיתנו את ההתרגשות הקטנה והנפלאה הזו, של להחזיק ביד תעודות זהות חדשות שאומרות שאנחנו אורלי ויובל אדם.

משפחת אדם.
קשה לי להסביר את זה. אבל זה היה לנו עוד חג קטן משלנו. לציניקנים, עוד מסמר בארון. לשאר, אורלי לקחה רשמית את שם המשפחה שלי, וזה ריגש אותי מאד.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

אם נעשה רשימה של הכוכבות הכי גדולות שאי פעם היום, מרילין מונרו בטוח תקבל מקום של כבוד. על כך אני מקווה שאין עוררין. השבוע קרו שני דברים שגרמו לי לחשוב.

הראשון, היה בעקבות צפייה בפרק של כוכב נולד. איזה בחורה עלתה לשיר, היתה לא סטנדרטית, וכולם דחו אותה חוץ מדנה אינטרנשיונל. היא התעצבנה, ונאמה שם נאום שעיקרו תומצת במשפט "אביב גפן לא היה עובר פה אודישן". היא טענה בלהט, שיש לשופטים בראש איזה שטאנץ שהם מחפשים, ושאמנים מוכשרים ומפורסמים לא היו עוברים את האודישן. מעבר לתחושתי האישית שאביב גפן באמת לא יכול לשיר, היא צודקת.

ואז אתמול קראתי ברשת כתבה שבה נראו תמונות מאוסף צילומים שצילם איזה צלם שגילה את מרילין מונרו. הוא צילם תמונות שלה שחלקן נהיו מאד מפורסמות, ובעקבותיהן החלה הקריירה המטאורית שלה. הבטתי בתמונות האלה והייתי המום. אנא, התבוננו בהן רגע:

כן. לפני שתשאלו - אלה תמונות אמיתיות של מרילין מונרו. יש עוד כאלה, כאן. כמו שדנה אמרה, הבחורה הזו לא היתה עוברת אודישן היום. איפה היא ואיפה הבחורות שיש היום במגזינים. יש במה שמעניין אותנו היום משהו שבדרך כלל נשאר רדוד מאד. לא סתם לדעתי, כל כך מעט מהזוכים בכוכב נולד באמת נהיים כוכבים, ולא סתם הדוגמניות/שחקניות/זמרות האלה שקונים תריסר באגורה כל כך דומות, דומות, לא מעניינות ורדודות.

איכשהו, פספסנו משהו יותר עמוק ומעניין במסלולי האינסטנט להצלחה.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.