The Soapbox

במרחק של חמש דקות נסיעה מהעבודה שלי יש חוף ים. מהחופים ה"עירוניים" היפים בארץ, החוף של הרצליה. חמש דקות על הטוסטוס. עד אתמול, לא הייתי השנה בים. אתמול יצאתי מהעבודה כשעוד היה אור, טיפה לפני שש, ונפגשתי עם אשתי וחבר בים. השמש כבר לא היתה בשיאה, ולא היה חם מידי. לעומת מסך, ומקלדת, ומיילים, ישבתי בשקט מול המיית הגלים, החול מלטף את כפות רגליי.מול שקיעה אדומה ויפה נישנשנו לנו משהו בקפה על החוף, נהנים ומקשקשים.

כל מה שמפריד בין עוד ערב שנגמר בחשיכה, ומול המסך של הטלויזיה לערב כזה מגניב היא החלטה. הים שם, וקרוב. ירושלים, עיר עתיקה ומלאת קסם ומסתורין, נמצאת בסך הכל 40 דקות נסיעה מהבית שלי. רוב התל אביבים מבלים את הזמן הזה בנסיעה לעבודה כל יום!

מה גורם לנו "לכבות" את החיים וההרפתקה, וללכת הביתה ולהדליק את השפורפרת כל ערב?

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

אנחנו עם משונה. דברים בדרך כלל הולכים אצלנו בקיצוניות. או שייקח 20 שנה למותג Fruit of the loom להגיע לארץ כשבארה"ב כבר מזמן משתמשים בזה לפיג'מות, או שנאמץ את הטלפון הסלולארי ונוביל את העולם בסלולאריים לנפש. או שנכחיש שבגלילות ובקריה יש מתקנים של משרד הביטחון בפרנויה של ביטחוניזם, או שנשאיר את משרד הרמטכ"ל פתוח לרוחות. לדוגמה, יש צינור נפט ישן שמגיע מעיראק אלינו. אז ברור לחלוטין שאחד משניים: או שבקצה שלו יש שמונה טנקים, מערכת אזעקה מתוחכמת, וחיילים של סיירת מטכ"ל עם טיל גדול שמופנה לפתח, מחכים ליום שיבוא מישהו משם, או שהצינור מסתיים במרתף בקריה, עם שרשרת של אופניים שסוגרת אותו.

למי שחי על הירח, שבוע שעבר חייל ששמר על המשרד של הרמטכ"ל גנב לו את כרטיס האשראי והשתמש בו (וזה הכי הזוי בכל הסיפור) לקניית כרטיסים לשלום אסייג. המשטרה חוקרת אם הרמטכ"ל לא המציא את כל הסיפור כי להסתיר את רכישת הכרטיסים בעצמו.

מייד אחרי שהעם הזדעזע מזה שגנבו לרמטכ"ל את הויזה, פרטים המשיכו להתגלות, בין השאר שאת המשרד החשוב הזה מאבטחים בלילה חיילים מהש"ג הכללי של הבסיס. חיילים שעברו סינון קפדני קצת פחות מהסינון לכניסה לעיר הנוער. מסתבר שכל אחד מהם היה יכול להכנס למשרד, להוציא ממנו דברים אם ירצה, או "לשים בו פצצה" כפי שצוטט בעיתונים. אותי עניין הפצצה קצת פחות מטריד, מאשר האפשרות שמישהו היה יוזם שחייל ישתול במשרד הרמטכ"ל מכשיר ציתות.

תחשבו לעצמכם איזה נזק היה יכול להגרם למדינה אם איזה גורם לא ידידותי היה מאזין לכל הקורה במשרד הרמטכ"ל. קשה לשער. היו שומעים את כל הסודות, כל התכניות, כל הדיונים. ואם היו מאזינים לו בלילה, כשהוא נשאר לעבוד מאוחר, אפשר היה אפילו לגנוב לו את מספר כרטיס האשראי, כשהוא מזמין פיצה.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

ביום חמישי קרה דבר שלא קרה מזמן.

טל ואני הלכנו לשחק באולינג. כן כן. נפגשנו לנו במגדל באבן גבירול, מוקפים במשפחות עם ילדים, והרבצנו שלושה משחקים משובחים. איכות המשחק נתונה בספק, לא הצלחנו לאיים על השיאים שכתובים מעל כל מסלול בצורה רצינית. אבל, לא שיחתקי באולינג מאז הצבא פחות או יותר, ואני חייב לומר שזה בילוי כיפי, די זול, ומספק לא מעט בידור.  מעבר לזה, כנראה שלשבת בנים לבד, עם בירה, ולעשות מין טכס פרימיטיבי כזה של גבריות זה סוג של הכרח.

אז גברת חוה  לווין, או איך שלא קראו לזו עם ה208 על הקיר, את יכולה לישון בשקט הלילה, אבל זכיתי במשחק חינם כי עשיתי סטרייק, ואני עוד אשוב ואוריד אותך מהקיר!!!

שלום שלום נראה כמעט אותו דבר, אבל זה הבית החדש של הבלוג. אתר חדש משלי, הבלוג פרש כנפיים ועף מבלוגלי, המקום בו הוא גר בשנה וחצי האחרונות. היה נחמד, היה כיף ומאד מאד נוח. בעיקר נוח. אחרי שבועיים של מאבקים להקים בלוג לבד, אני מבין כמה עבודה הם חסכו לי. אבל, הנפילות, חוסר היכולת להוסיף דברים שאני רוצה, ועוד דבר או שניים הטו את הכף. אז עכשיו אני כאן, באתר החדש, עם אותם סיפורים. אני מקווה שתמיכיו ליהנות, ולבקר, ונתראה בקרוב מאד עוד עוד סיפורים. למי שמנוי ב RSS, או במייל, לא תרגישו הבדל. למי שבא לבקר באתר הישן, זה הרגע להוסיף את האתר החדש למועדפים. .

יום ראשון בבוקר נפתח בחדשות נוראיות. אדם רעול פנים נכנס לאירוע של הקהילה הגאה וריסס את המשתתפים בנשק חם.

אני אומר שזה נורא, שזה מבחיל, שזה אקט דוחה ונוראי. אבל לא ממש על זה הפוסט. זה רק הטריגר. אנחנו חברה אלימה. אנחנו חברה אלימה מאד. אנחנו נוהגים על הכביש באלימות נוראית, והורגים אחד בשני. אנחנו נדחפים בתור לסופר ולקולנוע בלי טיפת התחשבות באחרים, וגם לדבר בסלולארי בקולנוע זה סוג של אלימות בעיני.

אנחנו הפסקנו להתרגש מ500 מתים בשנה בתאונות דרכים, מממשלה שמפנה תושבי שכונות עוני בכוח למען מגדלים, או מילדים פלסטינים שנהרגים בידי חיילים. אנחנו שולחים את ילדינו למחסומים בהם סובלים אם במזיד ואם לא אזרחים פלסטיניים, נותנים לילדים בני 18 ליהנות משכרון הכוח המוחלט על אדם אחר, וחלקם לא עומדים בפיתוי.

אחינו, חברינו, הולכים לעשות מילואים בשטחים, יורים בבני אדם אם זה בסיור או במבצע "עופרת יצוקה", מסתובבים ברחובות עם נשק - חיילים במדים או סתם אזרחים מן השורה עם אקדח בחגורה, ומתפלאים פליאה גדולה שהאלימות מטפטפת ליום יום.

המתח, החרדה, האלימות, הכיבוש, הכל קשור. אדם שפוי לא יכול לחזור משבועיים במחסום למשרד ממוזג, או לפקק על איילון, ולא להביא איתו משם משהו. מהאלימות. זה הנהג מונית שיצא אליי ורצה להרביץ לי כי החליט שחתכתי אותו, זה השכנה הבהמה שממשיכה לגרור רהיטים בקומה מעלינו למרות שהיא יודעת שזה מפריע לנו, זה התנהגות הפוליטיקאים, שוטרים, שכנים. זה התגובות המגעילות בבלוג של רביב דרוקר.

אל תתפלאו שאנחנו נותנים לכיבוש להמשך, לאנשים לסבול סבל נוראי בצד השני של הגדר, ולא נרגיש את זה.

אל תתפלאו ששוטרים בלב תל אביב מפוצצים במכות סטודנטים למדעי הרוח שעומדים בשקט עם שלט, שלא לדבר על היחס למפגינים על הגדר. אל תתפלאו שמישהו כל כמה זמן יחליט לפתור מה שמעצבן אותו עם תת מקלע.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

אחת מהשאלות שלנצח כנראה תטריד אותנו, היא מה גורם לדבר אחד להצליח ולאחר לא. אם זה שיר פופ, משחק, בלוג, או כל דבר אחר. כל כך הבה אנרגיה מושקעת בלנסות למצוא מה זה איכות, אבל לא נראה לי שאי פעם נמצא נוסחה.

בעבודה שלי אני בוחר משחקים לשים על אתר אינטרנט. יש היצע אדיר של משחקים בשוק, ואני מנסה למצוא איזה משחקים הכי כדאי לשים. אם אצליח, החברה שלי תרוויח מזה כסף, אם לא, אזי היא תרויח פחות. מעניין שאת הצלחת החוש הבלתי מוגדר הזה, אפשר למדוד בצורה הכי מוחשית. איזה אלבום הכי הרבה אנשים יקנו, איזה משחק הכי מוכר, וכולי.

דוגמה טובה היא תעשיית המוזיקה: מבנה אדיר, המגלגל מיליארדים, שכל מה שהיא עושה זה מפיקה מאות אלבומים, מפרסמת את כולם, כאשר אלו שמוקלטים ומקודמים הם רק תמצית קטנה של ההיצע בשוק, שמיטב מומחי חברת התקליטים חושבים שימכור. מתוכם, מידי פעם יש איזה כוכב. על כל כמה מאות אלבומים שיושבים אחרי חודשיים במדף של 3 דיסקים ב20 ש"ח, יש בריטני ספירס אחת. אותו כוכב משלם למעשה על כל הכסף שנשפך על כל הלהקות שלא מכרו אלבום אחד. מדהים לגלות שחברות התקליטים למעשה לא מרוויחות כל כך הרבה, אחרי שמקזזים את כל מי שקידמו ללא הצלחה.

כמה הם היו מוכנים לתת אם רק אפשר היה לנבא באמת מי מהאמנים יצליחו. סדרת "כוכב נולד" מראה כמה זה קשה, כשאלפים מתמודדים, מאה נבחרים, וכל העם כולו בוחר את המנצח, ולבסוף? מי בכלל זוכר את המנצחים בדרך כלל?

לאחרונה נתקלתי בבלוג מעניין של בלוגר שאינו מזדהה, אבל מספר שהוא היה בלוגר מקצועי, ומנסה לתאר מה המתכון לבלוג מצליח. קראתי את הפוסטים שלו. הוא כותב יפה, הוא משכנע כמו איש שיווק מהמעלה הראשונה. אבל את המתכון הזה, אי אפשר באמת לנסח. לא יעזור, כל הטיפים שלו לא מסבירים לי למה תוך שבועיים של כתיבה, הוא צבר מה שמרגיש כמו יותר קוראים ויותר מגיבים ממני. מה הוא עושה? קראתי פוסטים מפה עד הירח, אבל איש עוד לא מצא נוסחה שהופכת את הבלוג שלך לפופולארי (טוב, לינקים לתמונות עירום זה מתכונת טובה, אבל לא לזה מתכוון הפילוסוף).

(המוני הממתינים לפוסט הבא שלי, תמונה באדיבות AP)

אני קורא את הבלוג שלו ומרגיש איכות. הוא כותב יפה, הוא כותב פוסטים לנושאים שמעניינים בלוגרים מאד. הלוואי שידעתי לתמצת את זה, שידעתי לשכפל את זה. ואולי זה העניין? להיראות רציני ובר סמכא זה חצי מהעניין?

אני אף פעם לא מצליח לנחש איזה פוסט שלי יקבל תגובות ואיזה לא. אבל אולי זה מה שמוסיף עניין, מה שמסקרן, מה שמדרבן להמשיך.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.