כשהייתי ילד הסבירו לי שפייר מת מזמן. רק כשגדלתי הרבה יותר, הבנתי שהוא בעצם אף פעם לא היה חי.
מושג הפייריות הוא המצאה אנושית. הוא מתקיים רק בטווח שבין אדם אחד לשני, וגם זה, לעיתים נדירות. למרות זאת, נראה שאנחנו נאחזים בו בצורה עמוקה יותר ויותר, בייחוד כשהוא נעדר. לא הרבה אנשים חושבים על פייריות כשטוב להם, והכל מסתדר. לעומת זאת, כשמשהו לא עובד, כשמשהו רע קורה, בוער לנו עמוק בלב כמה זה לא פייר. כמה זה לא מגיע לנו.
באמת, זה בדרך כלל לא מגיע. הרי למי מגיע שמשהו רע יקרה? "מגיע" זה גם המצאה. אין דבר כזה. העולם, הטבע, אלהים - לא חייבים לנו כלום. הם לא יושבים שם עם מחשבון, הם לא סופרים מעשים טובים ורעים, ופעם בכמה זמן שולחים לנו משלוח של נאחס כי הצטבר לנו עודף בחשבון הסופי של נובמבר.
כשמשהו רע קורה, אנחנו לא מבינים, כי כל כך טבוע בנו שלכל דבר יש סיבה. ובחברה הרגילה, בין בני אדם, זה בד"כ נכון. אבל בעולם, בטבע, אין סיבות. תושבי אסיה לא עשו רע לאיש שהגיע להם למות במאות אלפים בטסונאמי, ולך, לא עשית כל רע שמגיע לך מה שקורה לך לעיתים.
אדם יכול להיות חתיכת חרא, מלך של העולם התחתון, לבנות וילה מכספים של סחיטה מקרבנות חפים מפשע, ולחיות בריא ומאושר עד 120. אתה יכול להיות אדם מקסים ונהדר, שכתב שירים ושימח את הסובבים אותו, וליפול עם מסוק מהשמים לפני יומולדת 20.
החשיבה של האקזיסטנציאליסטים היא אחד האתגרים הכי קשים לתפיסה לתבונה האנושית. כי הם שמים את הקלפים על השולחן. אין לחיים שלנו כל משמעות אינהרנטית. כלום לא קורה עם סיבה. אין צדיק וטוב לו, רשע ורע לו. אין סוף טוב, אין אלהים שמשגיח למעלה, ובסוף? כן, בסוף כולם מתים. ולמות זה למות. אין שמיים, גן עדן, גלגול נשמות. יוק. ולמרות זאת, למרות האבסורד המטורף הזה, ובדיוק בגלל האבסורד המטורף הזה, עלינו לחיות. עלינו לפרוח, ולשמוח, וליצור משמעות בתוך הכאוס.
המאבק שלנו, שאינו פוסק, בתוך הכלום, ובדרך לכלום, הוא המשמעות האמיתית של חיינו. זה חרא של חדשות, אני יודע, אבל זה גם החדשות הכי טובות שיש. שאם ננסה, ואם לא נוותר, נהיה הדבר הכי קרוב לאל שאנחנו מדמיינים, כי אנחנו לבדנו נמצא וניצור את המשמעות של חיינו. גם אם כל כולה הוא מאבק למצוא אותה.
לעבור יום של חרא, ולקום למחרת. אבל לדעת שאני ממשיך. לדעת שיהיו עוד ימים של חרא, אבל גם ימים של טוב. ושאני, אדון לגורלי בצורה הכי עמוקה שיש, כי אני ולא אחר אגיד מה היא המשמעות של חיי. אני מגדיר אותם. ולכן חיי מלאים כפי שחייו של אדם שמוצא משמעות מבחוץ אולי לעולם לא יהיו.
ובכל זאת, זה לא פייר שאני ממחזר, שאני משלם מיסים, שאני מכבה את המים כשאני מצחצח שיניים, שאני תורם ל"לתת", שאני מחזיר לקופאית אם נתנה יותר מידי עודף, שאני נחמד לאנשים, שאני מנסה לעזור, שאני אוהב את האנשים החשובים לי בכל ליבי, ומנסה לעשות את העולם קצת יותר טוב. ועדיין, למרות כל זאת, יש ימים שבא לך לצרוח. שבא להרוג את מי שאחראי לכל זה.
למה? כי זה פשוט לא פייר.
.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.
לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן.
היהודים - מחפש תשובה
