The Soapbox

אחד הדברים שמקסימים אותי בפסח כבר שנים זה ההתגייסות של אנשים למען הקהילה. תרומות של כסף ושל מזון, צעירים עומדיות ואוספים מזון בסופרמרקט למשלפחות נזקקות. מאד יפה. בכלל פסח הוא חג שאני מאד אוהב. הכי משפחתי בעיני.

בחג הזה, כפי שמסופר, אנחנו חוגגים את יציאתנו מעבדות לחירות. את זה שהשתחררנו מהנוגשים המצריים, ונהיינו עם חופשי. ככל הנראה יש איזה בעיה או שתיים של מחסור חמור בממצאים ארכיאוליגיים שיאמתו את הסיפור, אבל זה בכלל לא חשוב. הסיפור הזה הוא כזה סיפור מכונן של היהדות, שהוא נצחי לא משנה מה יצמאו בין האבנים.

מה שכן מפריע לי לאחרונה, הוא הראייה הצרה שלנו. כל כך קל לנו להתגייס למען עמנו. אבל אנחנו מפספסים לגמרי כמה אנשים מסביב לנו סובלים. מערבית לנהר הירדן יש כל כך הרבה אנשים שלא יכולים לחגוג יצאה מעבדות לחירות, שזה כואב. כמה אלפי תאילנדים מועסקים בחוזים דרקוניים, הדרכונים שלהם בני ערובה אצל המעסיקים שלהם שמשלמים להם תרי זוזי בשביל עבודה פיזית מפרכת? כמה זרים חיים בבתים של מבוגרים, משרתים מרצון בנסיון לקנות לעצמם חירות פיננסית חדשה בגלל שפה הכסף שווה יותר משם? כמה שחורים (אם בצבע העור ואם בתפקיד החברתי) מנקים שולחנות במסעדות, רוחצים כלים, תמורת מעות מעט, בעודם מסתתרים ממשטרת ההגירה? בושה לנו, לכולנו, איך שהעם הזה נראה בחג החירות הבא עלינו לטובה.

ועכשיו, המאמץ המחשבתי הכי קשה - שימו בצד דעה פוליטית, שימו בצד מי אשם. שימו בצד את השנאה ואת הפחד, ולשניה אחת תראו רק בני אדם. תראו מיליוני אנשים שמעל 40 שנה חיים במחנות פליטים. אדמותיהם - אלהים יודע איפה. אין דרך שלא לראות בצורה אובייקטיבית, שקשה להם. הרבה יותר קשה להם מלנו. הם לא עבדים, האנלוגיה שלי נגמרה בפסקה הקודמת. אבל הם לא ממש חוגגים את חירותם כרגע. אז הישארו רגע בהפסקה הקטנה הזו, בה הם רק בני אדם. רק לשניה. התירו לעצמכם להבין שניה שיש לידנו אנשים שרע להם.

נסו. אני מבטיח שזה לא ישנה כלום בעוד 10 דקות, חייכם ימשיכו כפי שהיו. אבל אם נתיר לעצמנו ולו לרגע, באוירת החג, לחשוב עליהם, על האנושיות שלהם, ועל זכותו של כל אדם לחירות, זה יעשה אותנו קצת יותר בני אדם גם כן.

שיהיה לכם חג נהדר. שיהיה לכם כיף עם המשפחה, עם החברים, מוקפים באור נרות, עם אוכל טעים והרבה יין טוב. תיהנו מהחופש, מהחירות שיש לנו בכל יום של חיינו, ותזכרו שזה לא משהו שיש לכל אחד פה בעולם.

חג שמח.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

יש אנשים שעוברים את החיים מבסוטים וחסרי דאגות. יש אנשים שבלי כוס דאגה על הבוקר הם לא מתעוררים. האיום האיראני, מחלות ללא תרופה, מה יהיה אם העולם יוצף במים. כולנו איפשהו על הגראף שמתחיל בשאנטי שאנטי, ונגמר בחרדה קיומית.

מסתבר שהגעתו של הדור החדש מביאה איתה סדרה חדשה לגמרי של דאגות. זה היום מתחיל כבר בסדרת הבדיקות שעושים לזאטוט עוד לפני שנולד. אולטרה סאונד, סקירות, מי שפיר, הגוף שלו ממופה יותר ממה שיהיה אי פעם בשאר חייו. שככה יהיה לי טוב, מתי בחנו לי את הפעימה בכח חדר בלב במהלך חיי הבוגרים? אבל זה רק ההתחלה. שלא יתחשמל בדירה, שלא יפגע בפינה חדה של רהיט. מה אם ימשוך את הטלויזיה ויפיל אותה על עצמו (פחד רק של שמרנים שאין להם פלזמה, אני יודע). שלא יידרס במעבר חציה, שלא ייפול כשמטפס על עץ. אני לא מתחיל עם מה לעשות אם ירצה לנהוג על אופנוע, או לשלוח ילד לצבא.

ראיתי אנשים שמפתחים חרדה לכל נשימה של הילד שלהם. ראיתי אנשים ששולחים ילדים בני 12 לבד לטיסה טרנס-אטלנטית. מצד אחד אתה רוצה לשמור על האוצר הקטן הזה. אתה רוצה שלא יאונה לו כל רע. מצד שני, החרדות האלה יכולים לשתק אותך, ולגרום לך לעטוף את הילד בצמר גפן ולנעול אותו בקופסה.

אני רוצה לשמור עליו מכל הרע שיש שם בחוץ, אבל אני רוצה ליחיה את העולם הזה. רוצה לקחת אלת בייסבול על האנשים שיעיזו להרים עליו אצבע, אבל רוצה שילמד לשמור על עצמו. רוצה להזיז מהדירה כל דבר במשקל גרם שלא יכאיב לו, אבל מת שיטפס את הרי ההימלאיה ויקפוץ בנ'גי.

ברור לי שאי אפשר באמת שלמור על אף אחד מהכל. אני מבין שיקרו לו דברים רעים ואני לא יכול למנוע את זה. בראש אני מבין את זה מצויין. בבטן? בלב? מחפש את דרך האמצע, ומקווה שיהיה בסדר…

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן

.

כל הזמן הזה חייתי באשליה.

חשבתי שהבעיה היא הכיבוש. חשבתי שהבעיה היא זכויות האדם שנרמסות לעיתים. חשבתי שהבעיה היא התמודדות עם קונפליקט בן עשרות שנים, הבניה, המאחזים, עליית הלאומנות והגזענות. חשבתי אולי זה מחול הדמים שלא נגמר. חשבתי שזה פנאטים דתיים או סתם משוגעים שקובעים פה את סדר היום וגוררים אותנו לעוד ועוד אלימות.

בסוף השבוע, חשבתי לתומי שסטירת הלחי המצלצלת שהממשלה שלנו הגישה לביידן היתה הבעיה (הודעה על בניית אלפי בתים בזמן שהוא בא לפה לבקר בזמן שאנחנו כביכול בהקפאת בנייה). אבל טעיתי. הבעיה היא חוסר בהסברה.

בעוד שגריר ישראל בארה"ב אומר שאנחנו במשבר במערכת היחסים עם ארה"ב שכמוהו לא נראה זה 35 שנה, המדינה מגיבה בקמפיין הסברתי. זה לא שהאמריקאים כועסים על הבנייה. הם כועסים כי הם לא מבינים אותנו. עובדה: "הקונסולים התבקשו להבהיר כי לישראל לא היתה כל כוונה לפגוע בסגן הנשיא ביידן וכי מדובר בתקלה של פקידים זוטרים במשרד הפנים שנבעה מחוסר תיאום בין משרדי ממשלה." איזה פשוט, כל טמבל יבין שזה כל הסיפור. אין באמת על מה לכעוס.

הבעיה, רבותי, אינה מעשים אלא מילים. עובדה. אייפא"ק, השדולה היהודית אמרו אתמול "ההצהרות האחרונות של ממשל אובמה בנוגע ליחסים בין ארה"ב לישראל מעוררות דאגה חמורה, אייפאק קוראת למששל לנקוט אמצעים מיידיים כדי להפיג את המתח עם המדינה היהודית". אייפאק רוצה שהממשל יפיג את המתח שכן הבעיה פה היא הדברים, המילים הזועמות של הממשל. לא הבנייה. לא המקלות בגלגלים שאני ראיתי בפני כל התקדמות מדינית.

בכתבה נאמר עוד שפול ריכטר מלוס אנג'לס טיימס כתב ש"ההחלטה גררה ביקורת מוושינגטון בלשון שאפילו איראן וקוריאה הצפונית זוכות לשמוע לעתים רחוקות בלבד". אבל אני רגוע. אחרי שתי עונות של הריאליטי "השגריר" שעשינו פה, אנחנו מסודרים בהסברה. כל זמן שחששתי שהבעיה היא שהמדינה שלנו יצאה מדעתה, ואנחנו צריכים לפעול, הרי שהיתה בעיה. לפנות התנחלויות, לעשות משא ומתן מדיני, לחתום על הסכי שלום, זה בלאגן.

איזה מזל שאני טיפש, ושכל מה שצריכים זה הסברה.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

הנה נושא שמפריע לי הרבה שנים, אבל עכשיו סוף סוף קיבלתי את הדחיפה לכתוב עליו.

כשהייתי בן 16 בערך, ארגנו בבית הספר שלי משלחת לפולין. היה לי ברור לחלוטין שאני נוסע. כשכמעט לא התאפשר שאסע, הייתי על סף דמעות. איך יכול להיות שתהיה משלחת לפולין, בעקבות השואה, ולא אלך. צעיר, ציוני, חדור אהבת מולדת, איך ייתכן שאני לא אגיע לראות את המחנות, ושאר אטרקציות.

אז נסעתי. שבוע, עשרה ימים, אלהים יודע כמה זה ארך. מאתר נוראי אחד לשני, ממקום זוועה אחד לשני. הלכנו ובכינו, הלכנו ודמענו, מנסים לחזק אחד את השני כשיכולנו מסיפורי האימה שבאו אלינו מכל עבר, אם מהמחנות עצמם, אם מהסרטים שהוקרנו או מהסיפורים של ניצולי השואה שליוו אותנו. ללא הפסקה, מבול של סיפורים תמונות וסרטים על אחת התקופות הכי אפלות ונוראיות בהסטוריה.

רגעים של "שקט" מהאימה היו בלילות, שם התפרענו במלונות, בנסיון לפרוק קצת מהזוועה שמילאה את הלב, או בחצי היום החופשי בוורשה - שופינג מטורף באווירת שואה.

מאיפה ילד בן 16 אמור להבין בכלל מה נוחת עליו במצב כזה? חשבתם פעם שאולי ילדים בבית הספר לא אמורים לעבור חוויה כזו נוראית? אני באמת לא מאמין שלמישהו מהילדים שהיו איתי (או לי) היו הכלים להתמודד עם מה שעברנו. שנים אחרי הנסיעה הזו התחמקתי מכל יום שואה, מכל טכס זכרון. פשוט לא הייתי מסוגל לחזור לזכרונות הללו.

בנוסף - הטריף אותי המסר שלא הפסיקו לפמפם לנו באזניים כל הנסיעה. תראו איזה דברים רעים עשו לנו, ותבינו למה עם ישראל צריך מדינה, ולמה עם ישראל צריך צבא חזק, ולמה חייבים להתגייס לצבא. כן - הלוגיקה הפשוטה אומרת שאם מעשי זוועה קרו כתוצאה מלאומנות וגזענות, עלינו להפוך למדינה יותר לאומנית, שדואגת רק ליהודים. כל החבר'ה שם חזרו הביתה חדורי לאומנות ו"אהבת המדינה" שזה כמעט היה מפחיד. הרגשתי ששטפו לנו את המוח.  אני לא זוכר דיון אחד בכל הטיול על המסר האוניברסאלי שאפשר ללמוד מהשואה. שבני אדם נולדו שווים. שיש להתייחס לשונה, לחריג, למיעוט כבן אדם בדיוק כמוך. שלאומנות זה מסוכן, שאפליה זה רע. איש בכל המסע הזה לא אמר את האמת הפשוטה - בני אדם חוללו את הדבר הזה, אנשים כמוני וכמוך. לא מפלצות, לא חייזרים. וכמו שזה קרה להם, זה יכול לקרות שוב. שלנו יש אחריות גדולה לשמור שזה לא יחזור. אבל שלא יחזור לעולם, לא רק לעם ישראל.

אז אולי הבנתם, בעדינות, בין השורות, שיש לי בעיה עם תעשיית השואה הזו. קשה לי להבין מה הדיבוק לשלוח ילדים קטנים לחזות בזוועה. זה עושה צלקות. ובייחוד כשהמסרים שעוברים שם כל כך מעוותים. אני ממש לא חושב שיש לשלוח ילדים לפולין. חכו שיהיו בני 25, שיעברו צבא, אוניברסיטה, שיהיו קצת יותר בוגרים ויותר בני אדם. אם בכלל.

ועכשו, השבוע, קראתי שיאיר לפיד עזר לתלמידיו לארגן עצומה שמשרד החינוך יממן להם את הנסיעה לפולין. באמת? זה מה שצריך? במשאבים המוגבלים שלנו, האם לשלוח את כל ילדינו למסע שואה זו העדיפות העליונה? את האנושיות שצריך ללמוד אפשר ללמוד גם ממסעות פה בארץ. אני לא חושב שהנוער שנוסע לפולין חוזר עם יותר הבנה של מה זו אנושיות. של מה זו סובלנות. עם יותר קדושה לערך השוויון.

כאילו - בחייאת. תמונה קבוצתית מגניבה מתחת לשער אושוויץ? לא נראה לכם מוזר?

אני יודע שזה נושא קונטרוורסיאלי. אבל בחיי, אנחנו צורבים בילדים שלנו חוויות אימה בצורה תעשייתית, ומשתמשים בזה כמנוע לשטיפת מוח לאומנית. לא הגיע הזמן לשקול את זה מחדש?

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

הבוקר היינו בבדיקה שגרתית. איך שהיא התיישבה על המיטה, היא קראה לי לבוא מהר. כבר שבועיים שלושה שהיא מרגישה בעיטות, ותמיד כשאני שם יד - כלום. או שזה חלש מידי, או שיש לי מגע קסם שמייד מרגיע אותו. גורנישט.

אבל הפעם, הרגשתי. בום קטן, דחיפה. הוא בעט. הקטנצ'יק הזה בבטן שלה זז, ואומר לי שלום.

ראיתי את אווטאר, טיפסתי על שרשרת הרי אנאפורנה, ושלימתי מה שהיה צריך לראות את רוג' ווטרז בהופעה. קפצתי בנג'י. התחתנתי. הבומפס הקטן הזה, המגע החולף, הכמעט מגע הראשון הזה עם הבן שלי הוא זה שהביא אותי קרוב לדמעות של התרגשות מכל הרשימה.

אחר כך, אולטרה סאונד. בשחור לבן מטושטש הצוציק זז לו, משויץ לנו בידיו, רגליו, מתכרבל לכדור (ובשלב זה, עוד לא עושה רעש). פשוט לא רציתי שהוא תכבה את המכשיר.

לזאטוט שלום, לאישה שלום, ואני? אני מרחף.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

כתבה שהתפרסמה בויינט תפסה את עיני ושיעשעה אותי. לפי הכתבה הזו,ואני מצטט : "ממוצע ה-IQ לאלה שאינם מעשנים היה 101, בעוד שה-IQ לאלה שהחלו לעשן לפני הגיוס עמד על 94 בממוצע. רמת ה-IQ החלה לצנוח ככל שעלה מספר הסיגריות שעישן הנער ליממה: אלה שעישנו עד 5 סיגריות ליום היו בעלי רמת IQ של 98, בעוד שאלה שעישנו יותר מחפיסה היו בעלי מנת משכל של 90 בממוצע."

המחקר בדק מעל 20 אלף צעירים ישראלים לפני גיוס. "על פי ההערכות, אלפי הרעלנים המצויים בכל סיגריה פוגמים ביכולת השכלית באמצעות פגיעה בכלי הדם ובאספקת החמצן לגוף ולמוח. בתוך כך גורמת הסיגריה להצטברות רדיקלים חופשיים הגורמים לנזק בלתי הפיך לתאי המוח, מה שמשפיע ככל הנראה גם על מנת המשכל."

קל, משעשע, ואני מאד חדור מוטיבציה לומר שהעסק ברור תעשנו ותהפכו לטמבלים. אפילו נשמע הגיוני שמערכות הגוף העדינות נפגעות מזה שאנחנו שואפים רעלנים. אז לפני כל מילה אחרת - די לעשן כבר!!!

אבל בכל אופן - אין מילה אחת במאמר הזה שמדברת על סיבה ומסובב. אין בכתבה פסקה שמסבירה שמצאו מה הדבר שגורם למות התאים האפורים. נראה על פניו שיש פה משהו שדומה קצת לדאטהמיינינג. עצם העובדה ששני דברים קורים במקביל, לא אומר שיש קשר ביניהם בהכרח. לדוגמה - צופה מהחלל החיצון שצופה בנהגים עלול לחשוב שעצם הידלקות האור האדום גורמת לנהגים לדחוף אצבעות לנחיריהם. שהרי - הופעת האור האדום מקדימה את הטכס הזה בקרב כה רבים מהנהגים.

אני לא יודע מה היה בדיוק במחקר, שכן מספרים עליו בקצרה, ואני מניח שגם אם וידאו את הקשר המוחלט, בין עישון והיטמטמות, הרי שזה לא יגרום לאנשים לעשן פחות. אבל, אני מוכן להצע גם קשר הפוך - ייתכן שפשוט התבלבלו בין סיבה ומסובב. ייתכן שככל שהאיי קיו נמוך יותר, ככה קלה יותר הנטייה של אנשים להצית מקלון מלא רעל ולשאוף חזק חזק. שיהיה לבריאות

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.