אתה מפוטר
אתמול כתבתי:"אני רוצה להיות אבא טוב, ונוכח, ופעיל. אני רוצה להיות עם הילד שלי כשיש אור בחוץ, ולא רק להגיע בזמן להשכיב אותו לישון. מצד שני, לא חושב שאני אוכל להיות מנהל מוצר גם בגיל 50. דילמה."
גמרתי לכתוב את הפוסט, והלכתי לעבודה. את תג העובד שלי, שכחתי בבית משום מה. מצאתי את עצמי עומד מחוץ למסדרון של המשרד שלי, בלי יכולת לפתוח את הדלת. "כאילו אני לא עובד פה" צחקתי לי בראש.
שעה אח"כ הגיע מכתב מהמנכ"ל שהחברה עוברת שינוי ארגוני, ואנשים ילכו הביתה. טיפה אחרי זה, צלצל הטלפון וקראו לי לשיחה. בסוף השיחה העברתי לידיהם את המחשב שלי, והלכתי הביתה. יחד איתי הלכו עוד עשרות עובדים. חתכו עמוק. הרבה אנשים ממש טובים, שמאד הערכתי. כך מסתיימת לה תקופה שמאד מאד אהבתי. הייתי מהמוזרים האלה שאהבו את עבודתם. הלכתי בבוקר לעבודה עם חיוך, וחיכיתי לחזור לשם בחופשות. העבודה איתגרה אותי, עניינה אותי, וזכיתי ללמוד מאנשים מדהימים.
מוזר להיות מפוטר.
אני יודע מה הערך שלי. אני משוכנע שהעריכו אותי, ושזה לא משהו אישי. אני גם יודע שאמצא עבודה אחרת. ועדיין, יש איזה תחושה משפילה. משהו שגורם לך לפקפק בערך העצמי שלך לרגע. כאילו ערכו של אדם קשור לעבודה בה הוא עובד. אין ספק שאנחנו מגדירים את עצמנו קצת לפי זה. גם אני בנאדם. אורלי, האישה היפהפיה שאיתי, שמרה עלי היום, פירגנה, אמרה שהיא מאמינה בי. כמה זה עוזר כשזה עתה קיבלת בעיטה באגו. עוד דבר אחד החזיק את הראש שלי מעל המים היום: הטלפון לא הפסיק לצלצל, אנשים שעבדו איתי. היו המומים, פירגנו, הציעו עזרה למצוא מקום חדש. טלפון אחרי טלפון של אנשים מקסימים.
עכשיו השאלה מה הלאה אני מניח. רק אתמול כתבתי מה עושים עם הקריירה, וכאילו מלמעלה, בא העסק הזה ושולח אותי הביתה. אז אני אנוח קצת, ואתחיל לראות מה יש שם בחוץ. נראה…
עולה לי בראש זכרון מדהים - כשיצאתי מהבקו"ם אחרי השחרור, התנעתי את האוטו והשיר הבא התחיל להתנגן ברדיו, כאילו בהזמנה. אני חושב שזה דרך טובה לסיים את הפוסט הזה.
.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.
לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן.
