The Soapbox

(Scroll down for English)

מישהו עוד זוכר? כשהאמריקאים פלשו לעיראק הם התקבלו בפרחים וסוכריות. כיבוש נאור ופופולארי, הצורר סדאם חוסיין סולק והעיראקים קרנו מאושר.

להם לא היו 43 שנה, אלא רק שש שנים בודדות שבהן הצליחו למוטט את החברה העיראקית למצב של כאוס מוחלט, ולהפוך את האוכלוסיה המקומית לשונאים וטרוריסטים. היום, הם לא מעיזים להציץ החוצה מהחלון, החברה העיראקית הדרדרה לאנרכיה, ואנשים נרצחים ומתפוצצים שם כל יום. איך זה קרה?

הסרט הזה, No End in Sight הוא סרט דוקומנטארי מקרתק ומאלף שמסביר כיצד אויילות מצליחה לייצר גיהנום על כדור הארץ.

חלק ראשון

חלק שני

חלק שלישי

זה לא סרט מצחיק כמו האחים בלוז, אבל זה פשוט מסמך מרתק, שמאפשר לנו אולי להציץ טיפה החוצה פעם, ואולי ללמוד מטעויות של אחרים. אני ממליץ בחום.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

Does anyone still remember? When the United States conquered Iraq, they were welcomed with flowers and candy. Everyone there was thrilled that Saddam was gone, and the Iraqi people were excited.

The Americans didn't take 43 years like us, but in just about 6 years, the Iraqi society has deteriorated into a violent chaos, and the local folk no longer throw flowers, they set up bombs. The Americans no longer dare peek outside their windows,  and people get murdered there daily. How did this happen?

This documentary film is a fascinating explanation of how love turns to hate, and how sheer idiocy created hell on earth.

Here are Parts One, Two and Three (All my links always open in a new window)

This is not a Laugh out loud kind of film. However it is really well done, and it may actually allow us to look outside our little pond, and perhaps learn from someone else's mistakes.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

(English text below)

אני לא כותב הרבה על מחשבים, אבל אני רוצה להמליץ על התכנה הכי שווה שפגשתי בהרבה הרבה זמן. היא עונה על כמה וכמה צרכים בבת אחת, והיא חינמית.

• יש לי מסמכים על כמה מחשבים, ותמיד קשה לי שאני לא נמצא עם המחשב הנכון. אם אני בבית, אני צריך מסמך שנמצא על המחשב בעבודה ולהפך.
• סינכרון המסמכים הוא כאב ראש תמידי. אני עובד על סיפור, ואני רוצה לעבוד על המסמך העדכני ביותר אם במחשב בחדר עבודה, אם על הלפטופ, או המחשב שבעבודה.
• גיבוי - כל מי שאי פעם איבד מחשב, לפטופ, דיסק נהרס, יודע שהטרגדיה היא קשה, ושתמיד שכחנו לגבות חודש לפני המסמך הכי חשוב שאיבדנו.

יש לי על המחשב תכנה בשם DropBox. אני מגדיר ספרייה על המחשב (את שלי שמתי על שולחן העבודה) והיא מתעדכנת מול השרתים שלהם כל הזמן. התקנתי את התכנה גם על הלפטופ שלי ובמחשב בעבודה. הספרייה עכשיו מעודכנת כל הזמן, על שלושת המחשבים.

עכשיו, הספריה הפכה להיות ספריית "My Documents" שלי. החומרים של הבלוג שלי מגובים כל הזמן, כמו גם המסמכים. הסיפור שאני כותב מעודכן אוטומטית על כל המחשבים, כך שאין בעיה של גרסאות ישנות והתנגשויות ביניהן. והכי חשוב - גם אם הלפטופ שלי נאבד, הכל מגובה ברשת.

בונוס אחרון - אני יכול לשתף את הקבצים שם כרצוני. הדרך הכי קלה לשלוח קובץ גדול למישהו זה לשלוח לינק לעותק שלו בשרתים של החברה. לדוגמה - לינק לסרט מופת (400 מ"ב) על המצב בעיראק - שווה צפייה! וכאמור - אין שום בעיה לשלוח לכם את זה.

הליקו כאן להתקין אותה, קל ונוח, ולעולם לא תאבדו יותר מסמכים. אם תשתמשו בלינק שלי, אני גם מקבל בונוס - הגדלת שטח האכסון…

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

I don't write much about comouters in my Blog, but this is one time I am making an exception, to ercommend to you one of the best programs I have found in a long time. It answers a few of my most important needs, and it is free. I have bee using it for months, and thought I'd share

One, the document/file that I need is always on the wrong computer. If I'm using my desktop, it's on the laptop, etc

Two, Synchronicity. I am working on a story, and I want the file to be the same on any computer I am on

Three - and most important of all - Backup. If you ever lost a laptop, had a hard drive die, you know how tragic it is, and that you always backed up just before the most important file was saved

So, I have installed DropBox on my computer. It lets you define a folder (which I placed on my Desktop) and it keeps that folder synched with their servers all the time. Now I installed it on my Desktop, my Laptop, and on the computer at work. Now that folder is always available, always synchronized, and can never be lost if my laptop gets stolen. As an added bonus, I can also define a Public folder inside, and use it to send you really large files easily. For example, why don't you download the movie "No end in sight" from my Dropbox? it is 400mb but worth seeing. it is a real must.

Seriously, download DropBox, and you will not regret it. Always have access to your files, always have them Backed up. And if you use this link, I also get increased storage.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

אני רוצה לשתף אתכם בדילמה.

יש לי המון חברים בחו"ל. חלק גדול מהם הגיבו לא פעם ולא פעמיים שאכתוב את הבלוג באנגלית שיוכלו לקרוא גם. בנוסף, לכותב בלוג יש אינטרס להגיע להרבה אנשים. כך או כך, תהיתי מה יקרה לקוראים הנוכחיים שלי אם אכתוב בבלוג באנגלית.

אנא, אני יודע שאתם לא מגיבים הרבה בדרך כלל, אבל מאד אשמח לדעת מה דעתכם לפני שקורה שינוי (או לא).

אם פוסטים יתחילו להופיע באנגלית, הא הדבר יפריע לכם? האם זה יגרום לכם לעזוב? אשמח מאד שתיכנסו לפוסט הזה ברשת ותגיבו מה דעתכם. אינני רוצה לעשות מהלך שיפגע בקוראים שיש לי היום…

תודה!

מאז שאני ילד קטן, אני מחכה לאירוע בקוצר רוח. לא מעניין אותי כל דברי הביקורת. בתור תולעת ספרים עם ותק רציני, אי אפשר לעמוד מול פסטיבל מפוצץ בספרים. הצבעים, הריח (של הספרים, לא של הישראלים הצפופים סביבם). לבחור עוד ועוד אוצרות מלאים בעולמות קסומים, ולקחת הביתה.

עם השנים, הדוכנים שבהם אני עוצר משתנים. כשהייתי קטן, חיפשתי רק את ההוצאה שמכרה ספרים של אייזק אסימוב, כל שנה סבתא שלי היתה קונה לי עוד שני ספרים שלו, והייתי מרחיב את האוסף.

גדלתי, התחלתי לקרוא גם ספרים אחרים. קצת תרבות. באוניברסיטה גיליתי את ספרי העיון. בכלל, בלימודים זה היה מגניב, בכל הוצאה הייתי מכיר עובדים, חברים מהלימודים. כל דוכן היה איזה מכר מטייל. זה היה השיא.

השנה, לראשונה, עצרתי בספרי זאטוטים. אני יודע, עד שהוא יקרא ייקח עוד חודש חודשיים. אבל לא עמדנו בפיתוי. אז יש לפיץ שלנו שני ספרים ראשונים, של אמי רובינגר. מוקדשים לו אישית :-)  אה, וגם של יונתן גפן. נראה לי שהכבש השישה עשר זה פתיח יפה לספריה שלו, לא?

עוד חודש. סופרים את הימים.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

יש לי בראש רשימה של דברים קטנים, את כל אחד מהם אנחנו מנסים לפטור לבדו. אבל היא מצטברת.

זה מפלגה שמציעה "חוק נאמנות". זה חוק האזרחות. זה ההשתלחות במערכת המשפט, זה הדמוניזציה של תקשורת שמאלנית. זה נורמאליזציה של תופעה בה שוטרים שמסירים את תג הזיהוי שלהם לפני שהם הולכים להכות במפגינים. זה זה שהתרגלנו לדבר על הפתרון ל"בעיה הדמוגראפית", כאילו זה לא מצלצל לנו רע.

זה שר ביטחון שאומר בשלווה שאין רעב בעזה. זה היחס של המדינה לעובדים זרים. זה רבנים "מכובדים" שקוראים לערבים "נחשים" ומקללים אותם, וראש הממשלה שמזדחל לקבל מהם סטירת לחי ידידותית. זה חברי פרלמנט שלא מבינים את חוקי הדמוקרטיה הבסיסיים, ומפרים אותם שוב ושוב.

זה מדינה בה ההליך הדמוקרטי היה כה חשוב, וקרוב ל80 אחוז מהעם הצביע בבחירות, ועתה נואשנו כולנו, שהרי גם אם לא הצבעת למישהו כי אתה לא מאמין בו, במקום שיילך הביתה ויתחבא בפינה - קיבלת אותו כסגן ראש הממשלה ושר ביטחון. לא פלא שאנשים כבר לא מצביעים.

זה התשוקה למנהיג חזק. זה 15 מנדטים לישראל ביתינו, מפלגה שלא רואה פסול ב"חילופי שטחים" בהם יגורשו מאות אלפי אזרחי המדינה ממנה, בלי שמישהו ישאל אותם. זה עיתונות שבקושי מעיזה לנבוח בפני השלטון. זה העיוורון שבו כל מי שמעיז לבקר את מעשי המדינה מוכרז אויב, ובוגד, ואנטישמי - גם אם הוא השכן שלך.

משהו רקוב בממלכת דנמרק. לאט לאט, הקווים האדומים שלנו מיטשטשים. כמו הקו האדום של הכנרת, שהיתה לנו החוצפה להוריד למטה שוב ושוב, אנחנו מרשים לעצמנו ללכת טיפה יותר רחוק כל פעם. פעם מותו של פלסטיני ברחוב בגלל כדור תועה הוציא אנשים לרחובות. פעם "כך" הוגדרה בלתי חוקית והקאנו אותה מתוכנו.

למי שלא יודע - לא מספיק שהרוב יקבע בכדי שנוכל להיקרא דמוקרטיה.

פעם קראתי ספר מרתק. בספר הזה קיבלתי תשובה, גם אם חלקית, איך מדינה דמוקראטית הפכה לדיקטטורה גזענית. איך אזרחים רגילים לקחו חלק במעשי אימה מחרידים שהדעת השפויה אינה מעלה על הדעת. הרשו לי לספר לכם - התהליך הוא איטי. ההדרדרות היא בצעדים קטנים. הם לא הלכו לישון מלאכים וקמו בוקר אחד מפלצות, הם הפכו לכאלה לאט לאט, יום אחרי יום. אני ממליץ לכם לקרוא את הספר, הוא פשוט ספר חובה. מרתק, פוקח עיניים, אני אומר שוב - חובה.

הספר נקרא "סיפורו של גרמני" של סבסטיאן הפנר. עכשיו כולכם תזדעקו. אז מהר מהר - לא, אני לא אומר שאנחנו גרמניה הנאצית. השטחים זה לא גטו וארשה. אבל התהליך שאותו עברה החברה הגרמנית בשנות השלושים - נראה מאד מוכר לי בשלב זה. אם תקראו אותו, תוכלו להרגיש איך עמודים שלמים כמו נלקחו מהאקטואליה הישראלית. זה מצמרר.

היום, ה6 ליוני, הוא לא רק ערב העונה החדשה של השרדות. זהו ערב שבו מציינים 43 שנה לכיבוש. הקונפליקט החיצוני ופנימי בו אנחנו שרויים כבר כל כך הרבה שנים אוכל אותנו, משבש אותנו, ולאט לאט הופך אותנו למשהו שקשה לי לראות במראה. נהיינו אלימים. נהיינו כהי חושים. נהיינו עיוורים ואדישים לסבל ולמוות של האחר. נהיינו מכורים לאדרנלין של מבצעים צבאיים עם שמות מנצנצים שנותנים שוב ושוב לצה"ל לנצח.

שמאלנים כבר לא נספרים פה. אבל קראו פעם את הספר של הרצל, איך הוא חזה את המדינה, ותגידו לי האם למדינה הזו הוא פילל.

לא מעניין אותי מי אשם, מי יותר רע, ורשע, ופספס הזדמנויות. מעניין אותי למה אנחנו נהפכים פה. וזה כואב לי מאד.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.