The Soapbox

(English below the Hebrew)

41 שבועות וארבעה ימים זה הרבה זמן. לקראת הסוף, ביקורות יום יומיות בבית חולים ועייפות וטיפה לחץ, קצת שחקו והוציאו את ההתרגשות ממרכז העניינים. משהו התחיל להרגיש שהוא החליט להשאר שם בפנים.

אז כשביום שלישי אחרי הצהריים ישבנו לראות סרט, ואורלי אמרה לי שיש לה כיווצים חזקים, עשיתי פאוז על הסרט ולא סטופ. לקח לי קצת זמן להבין שהנה זה מגיע. אבל באמת. כל מה שלמדנו בשיעורי הכנה ללידה, כל מאות העמודים שקראנו בספרים ובאינטרנט, כמובן התנדפו לי מהראש בשניה. התרוצצתי בדירה מבולבל, עובר שוב על התיק שארזתי כבר עשר פעמים, ופתאום לא מסוגל להחליט האם אני רוצה להביא כפכפים. מבולבל כבר אמרתי?

כשהכיווצים נהיו בלתי נסבלים עברנו לתל השומר. אין צורך לפרט כל מה שהלך שם, אבל למרות הצוות הנהדר, הדולה המדהימה חוה, לילה ארוך בו אורלי היתה מדהימה הסתיים בניתוח קיסרי, כי הבחור פשוט לא יצא. כל מה שקרה מאז יצאנו מהבית נראה לי קצת כמו חלום. הזכרון הכי חזק שלי זה לעמוד ליד היצור הקטן הזה במשך 7 שעות עד שיבדקו אותו והא יסיים להתבשל בטוסטר, בזמן שאורלי מתאוששת. משום מה לא הייתי מסוגל להשאיר אותו שם עם האחיות כמו שאר האבות, היה לי חשוב שידע שאני איתו ברגעים הראשונים שלו פה. ליטפתי אותו, דיברתי אליו, שרתי לו שירים, וכל הזמן הייתי איתו, שלא יהיה לבד. אולי זה זה, ואולי זה האופי המדהים שלו, אבל הוא היה התינוק הכי רגוע בחדר. הוא בקושי בכה. ואחרי שישן קצת, הוא שכב לו שם רגוע, עם העיניים הגדולות שלו, כחולות אפורות כהות, והתבונן לו מסביב. גם אלי הוא הגניב מבטים.

לפעמים בחיים יש חוויות שאנשים חוו, ומתארים לך. ואז הם אומרים לך משפט שאני שונא לשמוע. "לא יעזור לך, עד שלא תחווה את זה, לא תבין על מה אני מדבר" - איזה מעצבן. אבל הנה דוגמה מצויינת. כמה פעמים אמרו לי את זה על הרגע שאתה פוגש את התינוק שלך. וכמה פעמים חשבתי שאני מבין על מה מדברים. ואז פגשתי אותו. קטן ורועד ובוכה, וורוד וכחול וסגול, והתאהבתי. התרגשתי עד דמעות, וידעתי שהחיים שלי השתנו. כמו כל מה שאמרו לי, אני לא מתעצבן כשהוא בוכה, אני לא מוטרד מזה שהוא מריר עלי. לגבי זה שלקקי שלו יש ריח של וורדים אני עוד לא הגעתי. מי שאמר את זה, לך להסתכלות.

אנחנו קצת מבולבלים, מטושטשים ועייפים. בלילה של הלידה לא ממש ישנו, ובלילה שאחרי היו בחדר תינוקות בוכים, נשים נוחרות, ושאר מדברות בסלולארי. אה, ויש לנו תינוק שאנחנו עוד מנסים למצוא לו את חוברת ההוראות. במקום לידה קלה, זה היה קשה. במקום טבעי, קיסרי. במקום לעבור בשקט למלונית ושימצוץ חלב כמו חלום, אנחנו תקועים באגף שמזכיר את גן הירקון ביום העצמאות ומנסים ללמוד וללמד איך מאכילים את הקטן. אבל כל זה נמחק ונעלם ברגע שהוא פותח את העיניים האלה ומסתכל עלי. אני טובע במבט הזה, שיש בו חוכמה קדמונית מדהימה שמביטה אלי חזרה, ואומרת לי שאני אסתדר. הבוקר האכלתי אותו בידיים שלי. אין לכם מושג. פשוט אי אפשר לתאר במילים את ההרגשה.

אני אכתוב עוד, בהמשך, אבל הגיע הזמן לאסוף את הקטנצ'יק מהתינוקיה, אחרי טיפול 10000. המשך יבוא.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

/

Forty one weeks and four days is a long time to wait. Towards the end, the daily visits for check ups at the hospital, tiredness and tension took their toll and wore away at the excitement. IT almost felt like the little guy decided to stay in for good.

So, When on tuesday, when Orly told me that she was feeling strong contractions, I hit Pause on the movie we were watching, instead of Stop. It took a while to understand that this is really it. Of course, in the span of the next two seconds, everythin we learnt in the course, every page we read in books and on the web flew out the window and I was confused as hell. I went through the backpack we already packed ten times, suddenly completely stuck over the important question if we really need Flip Flops or not.

When the contractions became unbearable, we went over to the Hospital. No need to go over everything that transpired, but despite everythin we learnt, the wonderful staff, the amazing support or Hava the Doula and a very long night in which Orly was absolutely incredible, we ended up having an emergency ceasarian section, as the little uy just would not come out.

Everything that happened since we left the house seems a bit like a dream. My strongest memory is standing next to the little guy for the first 7 hours until he got checked up and toasted under the "grill" while Orly recovered from the operation. For some reason I just could not leave him alone with the nurses like the other dads - I needed him to know that I'm with him for this ride in his first hours here. I spoke to him, sang to him, and touched him constantly, to let him know I'm with him. Maybe it has to do with that, or maybe he is just an amazing guy, but he was the most calm baby in the room. He barely wept, and after a nap, he woke up and just lay there, calmly looking at his surroundings. He opened these amazing dark dark gray eyes, and looked at the room, sometimes even at me.

There are some experiences in life that people will say to you something I hate hearing - "It wont help, Until you go through it, you will have no Idea what I am talking about." This is a wonderful example though. So many times people told me this about the meeting you have with your baby. I thought I knew what they were talking about, and then I meet him. Tiny and shiverring, all crying, pink and purple. And I fell in love. I was so excited I was driven to tears, and I knew that my life will never be the same. Almost everything they said is true. I dont mind hearing him cry, I don't care when he drools on me. His used diapers smelling like roses to me - not so much. Whoever said that to me - go get yourself checked.

We are a bt confused still. The night of the delivery was no sleep at all. The night after that we found ourselves in a room with 5 other women, crying babies, snoring, and way too much cellphone chatter. All this while we are still searching for the instructions manual for this tiny thing that is crying in our hands. Instaed of the dreamy natural easy birth we dreamt of, it was hard and painful, and ended in an operation. Instaed of him starting to breast feed immedaitely, things are hard going. Instaed of going up to the private rooms and resting, we are stuck at the communal rooms with too many people, reminding us mostly of a public park on a holiday.

But all this goes away and matters not at all the second that little guy opens his eyes and looks at me. I can drown in his gaze, that seems to look back at me with some ancient wisdom, telling me things will be ok. This morning I held him in my hands and fed him. You have no idea. I simply cannnot find the words to describe the feeling.

I will write more, but now it is time to pick him up from the nursery, after some maintainance work…   To be continued

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

.

הערב הבנתי משהו. כולם אומרים לי שהחיים שלי עומדים להשתנות. לא יודע למה, זה לא כזה מפחיד אותי. לעומת זאת, פתאום הבנתי שמה שקורה עכשיו, השינוי הזה, הוא לתמיד. משום מה למשפט הזה יש הרבה יותר השפעה.

הנצח הוא מושג מוזר. בכלל, נראה לי שכאנשים בני תמותה, יש לנו תפיסה מוזרה לגבי הנצח. כמה אנחנו מוקסמים מזה, כמה זה מסקרן אותנו. הסרט איש הנצח, סרטים על ערפדים, הכל נסיון לתהות לגבי חיים ללא סוף.

פתאום אתמול הבנתי, שהילד שלי הולך להיות שם כל שאר חיי. אין החלטה אחת שקיבלתי, עם כזו משמעות והשפעה. הוא יהיה שם בעתיד, אחרי שאני איעלם. הוא יידע מה יקרה לעולם בשנת 2100, אולי יטוס לחלל.

לעשות ילד, זה הדרך הכי אמיתית שיש לנו לגעת בנצח. שמשהו שלך, ממך, ימשיך הלאה. לשלוח משהו ממך קדימה, שימשיך אחריך.

קסם כל הקטע הזה.

http://www.youtube.com/watch?v=5L8-FTvSVxs

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

This evening I figured out something. People keep telling me that my life is going to change. That, for some reason, doesn't scare me very much. But tonight I understood that this change, this kid, is forever. Somehow, that hit me much harder.

All in all, I think that the concept of eternity occupies us very much as mortal beings. How it enchants us, how it fascinates us. Look at the movie Highlander, or any of the recent Vampire flicks. All an attempt to ponder a life without end.

All of a sudden, I realised that this kid is going to be there for the rest of my life. There is no single decition or act in my life so far with such lasting consequences. Wow. He will even be there after me. He will see what happens in the year 2100, and maybe fly to the moon

Then it hit me. To make a child, to create a new human being,is the closest we can ever get to eternity. To have something of yours, a part of you, live on after you. To send a part of you on, into the future

Magical stuff, going on here

,

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

.

הכל כבר מוכן.

יש לו חדר משלו, עם שידה חדשה, מיטה, וכל מיני דברים קטנים, יותר בשבילנו מאשר בשבילו. סדינים עם פו הדב, בובה של דרקון מחייך שישמור עליו, פרה עם כנפיים שתלויה מהתקרה. יש כסא לאוטו, ויש עגלה.

כולם שואלים אותי אם אני מוכן. מוזר, איך אתה יודע אם אתה מוכן למשהו שמעולם לא חוית? אין לי מושג אם אני מוכן. אבל אני מאד מאד רוצה. בחודש אחרון אני מקנן. אני מתכונן, ומכין את עצמי והבית לבואו של הפצפון. אני קורא, אני מדבר ואני כותב, אני משתף, ומדמיין. אני מנגן לו ג'ז בסלון, שיהיה לו טעם טוב במוסיקה. כבר יש לו ספרייה קטנה של 4 ספרים, ואוסף בגדים מקסימים ושמחים. יש לו אבא ואמא שכל כך מתרגשים, ומדברים אליו כבר עכשיו, מספרים לו כמה מצפים לו.

היום, יום שבת, חיבקתי אותה כשישנה. שמתי את היד שלי על הבטן שלה, וקרוב לחצי שעה, עם עיניים עצומות, ליטפתי אותו בזמן שהוא זז לו ושיחק שם בפנים. לא יודע אם הוא באמת מבין שאני שם איתו, אבל  עוצמת החוויה קשה לתיאור במילים. קסם הקטן הזה ממש זז. מגיב אליי.

עולם האנשים שאני מדבר איתם נחלק לאחרונה לשניים. המדכאים והמעודדים. חלק מהאנשים רק מספרים לי כמה זה קשה. "תאמין לי, תישן ותבלה כמה שאתה יכול כי הולכים להגמר לך החיים" זה המוטו המרכזי של שיחות איתם. אם חתכתי איתכם שיחות לאחרונה, כנראה שאתם כאלה. לעומת זאת, יש כמה אנשים מדהימים, תרופות ההרגעה שלי. אנשים שפויים ושמחים, ששמחים שיש להם ילדים. שנהנים מהם, ולא רואים בהם עול. אנשים שמספרים לי כמה זה כיף להם, ונהנים מהחוויה. שעוזרים לי להרגע כשאני נלחץ, והם גם אלה שאני מתייעץ איתם כשאני לא בטוח לגבי משהו (כמה שיותר חיתולי טטרה, אבל לוותר על עגלה ב5000 ש"ח). מזל שיש לי בן דוד וגיסה שרגועים ומרגיעים, ועוזרים להרגיש שמשהו טוב מגיע.

עוד רגע זה קורה, הכל כבר מוכן. נראה לי שגם אני.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

.

Everything is ready.

He has his own bed and dresser, in his own room. He has lots of tiny things that are probably more for us then him, considering a newborn's fashion sense.  Bedsheets with Pooh Bear, a smiling dragon doll, and a cow with wings that hangs from the ceiling. He has a car seat, and a stroller. And some really cool clothes.

Everyone keeps asking me if I am ready. How can you really be ready for something that you never experienced? I have no real idea if I am ready, but I know how much I want him to arrive. For the last month I've been nesting like crazy. Preparing for the tiny guy's arrival. Reading, organizing, making his room ready, writing, imagining, talking, and buying. Lots of buying.

We have been playing him Jazz in the living room, so he knows what good music is all about, and he already owns 4 books and some really cool clothes. He has very excited mom and dad that actually talk to him sometimes, telling him how much they are waiting to see him.

On Saturday, I hugged her for an hour while she slept. I put my hand on her belly, and played with the little guy while he moved around inside her, kicking and rolling. I don't know if he really knows I was with him, but the intensity of that experience was overwhelming, with that little magical guy moving, reacting to me.

The people I speak with lately are divided into 2 groups. Those who depress and those who cheer up. some folks just enjoy telling me to sleep and have fun now since my life is about to be over. As if they take pleasure at alarming me. IF I have suddenly cut short conversations with you lately, you know you are one of those people. On the other hand, there are some amazing people, those who are sane, and happy to have kids. Those who enjoy their children and do not see them as a burden. They tell me how great the experience is, with shiny eyes, and help me calm down when I get stressed. They are also the ones I turn to for advice (get lots of cloth diapers, but don't waste 5000 shekels on a stroller…) I am lucky to have such a great cousin and sister in law, to calm me down and prepare for this amazing experience.

Any minute now. Everything is ready. I think I am too.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

נתקלתי הבוקר בכתבה במרקר. הכתבה מספרת שיש חרם צרכנים ישראלי על טורקיה, ועל הנזק שנגרם לכלכלה הטורקית כתוצאה ממנו. אם להאמין לכתבה, המלונות בטורקיה ניזוקו קשות מחרם ישראלי על טיסות לשם.

אני זוכר ששמעתי קולות שקראו לזה, לא האמנתי שזה באמת יקרה. מסתבר שהצבור הישראלי התגייס באותה שמחה לחרם על טורקיה, בו האמריקאים ניסו למחוק כל מה שצרפתי לפני כמה שנים. את התמונה הזו ראיתי ליד הבית אתמול.

מעניין שכל כך קל לנו לקרוא לנשק החרם על טורקיה, ובאותה מידה אנחנו מתקשים להאמין כשמישהו מעיז להציע חרם אקדמי למשל, על ישראל. אני לא רוצה כזה חרם או כל חרם אחר, שלא תטעו.

אבל מעצבנת, מתגרה וחצופה ככל שלא תהיה בעינינו העובדה שטורקיה אפשרה למשט מחאה נגד המצור על עזה לצאת משטחה, או ההתנהגות הבוטה והפרובוקטיבית של טורקיה כלפינו בתקופה האחרונה עלינו לזכור - אם זה המדד שבעינינו מתיר חרם כלכלי על מדינה, אוי ואבוי לנו.

אנו שהושבנו את השגריר הטורקי בהשפלה על כסא נמוך כמו ילדים מפגרים. אנו, ששר החוץ שלנו מתבטא בטקט של פיל בחנות חרסינה. אנו, שחיילינו הרגו פעילי שלום אמריקאים ומסרבים לחקור את זה. אני צריך להמשיך?

אי אפשר לצעוק חרם כמו ילד בכיתה ג', בלי לחשוש שזה יחזור אלינו כמו בומרנג. גם אם אנחנו שוגים באשלייה שכל מעשינו טהורים, חשוב להבין שהעולם כבר לא חושב ככה, ואנו בעצמנו מתירים את הרסן על נשק החרם.

שלא תגידו שלא אמרתי לכם.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

This morning I stumbled upon an article in the Marker magazine explaining that an Israeli boycott on turkey is bearing  fruits, and that the local economy is badly hurt buy loss of millions of dollars as Israelis have stopped traveling to Turkey.

I remember hearing voices calling for this boycott, but never thought it would amount to anything. But it seems like the Israelis are taking to this with the same enthusiams with which Americans stopped buying French, and started calling their French Fries - Freedom Fries. The Picture above states that that shop does not sell anything produced in Turkey.

I find it very interesting that we are so easily happy to boycott Turkey, but are incapable of comprehending when someone suggests to boycott us, like say the proposed Academic boycott that is being discussed now. Please do not get me wrong, I am not pro any boycott against Israel.

Never the less, annoying, provocative and brash as allowing those boats to sail from their shores, or annoyed as we might be with their provocative attitude toward us recently, let me still say that we are in big trouble if we think that this is enough of an excuse for boycotting a country.

We were the ones to publicly humiliate the Turkish ambassador by seating him in a lower chair, we are the ones who's foreign minister acts with all the delicacy of an elephant in a china shop. We killed American peace activists and refuse to investigate.  Need I continue

You cannot shout Boycott like a six year old annoyed at your classmate, and not expect the same weapon to them turn around like a boomerang. Even if anyone here still imagines that everything Israel has ever done is pure and innocent, that is no longer the way the world sees it. Now, we ourselves are making the boycott a fair tool to be used in the game.

Just don't say I didn't warn you.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

(English below the Hebrew)

חזרנו הביתה מצעצוע של סיפור 3. אני שונא את העובדה שהוליווד התאהבה בסרטי המשך ומרשה לעשות אותם כמו זבל. רובם מוצר נחות ועלוב ופוגע גם בטעמו הטוב של המקור.

שלבו את זה עם הטריילר המבעס, ותבינו למה הגעתי לסרט במצב רוח סקפטי. אבל, מרגע שהתחיל הסרט, הלב שלי נמס. פיקסאר, הקוסמים של הקולנוע, יודעים לספר סיפור. לא רק יופי ואפקטים, שגם הם לא חסרים.

בלי לספר לכם יותר מידי, יש קטע בסרט בו הצעצועים מגיעים למעון יום שבו הרבה צעצועים ישנים. ואז - חגיגה! כל הצעצועים הישנית מהילדות שלי באו לשחק. ישבתי באולם, מתרגש ומתלהב, והצבעתי שוב ושוב על חבריי לשעשוע מלפני מליון שנה.

הטלפון על הגלגלים ושאר החברים מימים ימימה ריגשו אותי כמעט כמו העלילה היפה.

לכו. קחו אנשים שאתם אוהבים. תיהנו ותתרגשו.

פשוט כדאי.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

Ohhhhhhhhhhhhh

We have just come back from Toy Story 3

Generally, I hate it that Hollywood has allowed itself to put out sequels like crazy. Most of them are crap, and they take away the good taste  the original might have left behind

Combine that with the stupid trailer, and you can understand why I had very little expectations from the movie, and a skeptical mood. However, the second the movie started, my heart melted. Pixar, the Cinema magicians, can really tell a tale. Such an important, and often overlooked part of movies, no less important than effects and beauty, which the movie also has.

Without spoiling the movie, let me just tell you that there is a part in it, where the gang reaches a daycare center. There, they meet lots of old toys. Man, what a surprise, all the old toys I had as a small kid were coming to life in  front of me. I sat there, all excited, and kept pointing at the screen at my old friends from a gazillion years ago.

That old phone on wheels and the rest of the gang excited me as much as the plot itself, which is beautiful.

So take someone you love and just go see it.

Enjoy!

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here