The Soapbox

לפני כמה ימים, בימי מחירי העגבניות המשתוללים, הלכתי בבוקר לקנות ירקות במגה בעיר שליד הבית. בעודי מלקט מלפפונים ראיתי את הירקן שלהם מעביר את כל העגבניות לארגז. שאלתי אותו בצחוק אם הם התייאשו והחליטו לא למכור יותר עגבניות. שום דבר לא הכין אותי לתשובה שלו. האיש הסביר לי שהוא אוסף את כל התוצרת של אתמול להשמדה.

כן, להשמדה.

פניתי למגה בכתב בכדי לאמת את הסיפור וחזר אליי אדם בשם לן. הוא הסביר לי שאכן הירקות והלחם נזרקים כל יום, ומושמדים. שאלתי אותו למה לא מעבירים את זה לעמותות, הרי יש בארץ אנשים רעבים. לטענתו, הסיבה היא שהם תרמו את האוכל בעבר, וגילו שאנשים מהעמותות היו לוקחים את האוכל הזה ומוכרים אותו בעצמם, בכדי לעשות רווח אישי. כיוון שיש להם אחריות והם יכולים להתבע אם מישהו מקבל הרעלה מהאוכל הזה, הם החליטו שלא עוד, והם משמידים הכל.

טונות וטונות של אוכל, עגבניות, מלפפונים, לחם ואני מניח שעוד, מושמדים כל יום בכל הסניפים של מגה בעיר. כל ערימת התוצרת מהיום הקודם. הירקן בסניף העריך שמדובר ביותר מ20 אחוזים מהתוצרת שעל המדפים.

גם אם היו מעבירים את כל האוכל הזה, ומישהו פרטי היה עושה מזה כמה שקלים על הצד, האם זה לא עדיף על המצב הזה, בו יש אנשים במדינה שרעבים, נזקקים לעזרה, ורשת שעושה מליונים משמידה תוצרת?

בדרך הביתה לא יכולתי שלא לשים לב שהירקן ליד, "השוק של גבעתיים", מעמידים סחורה בארגז בכניסה כך שנזקקים יוכלו לגשת ולקחת כרצונם.

באמת אי אפשר אחרת?

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

Tons of food to the garbage every day

A few days ago, while the prices of tomatoes were sky high, I went to the local "Mega Bair" shop to get some vegetables. While I was getting some cucumbers, I noticed an employee collecting all the tomatoes into a box. I jokingly asked him if they gave up on selling tomatoes, and was not prepared for the answer. He told me that this was yesterdays produce, and was therefore being thrown away.

Yes, thrown away to the garbage.

I could not believe this and contacted Mega in writing. They were quick to reply, and a guy called Len called me on the phone. He explained that they used to donate the produce, but they got documented evidence that the NGO people who collected the food would re-sell it for personal gain. As they also had legal liability if anything is wrong with the food, the company decided to no longer donate the food and it is all being destroyed, every day.

Tons and tons of food gets destroyed every day. Cucumbers, tomatoes, bread and probably more, everything from yesterday, trashed. The guy at the vegetables department said that about 20 percent of the produce goes to the trash every day.

Even if the donated food gets party sidelined, and someone makes a few bucks on the side, isn't that better than having that much food destroyed every day, while there are that many people in need in this country? All this by a company making millions.

On the way home I noticed that the fruit and vegetable market next door, a small pace called "Hashuk shel givataim" places boxes of produce at the entrance to the store, for people in need to come and take what they want

Is there really no other way?

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

בראש השנה בילינו 4 ימים אצל אמא בחיפה. זה היה הביקור הכי ארוך שעשיתי בבית בו גדלתי מזה זמן רב.
פתאום היה לי שקט וזמן להיות שם עם הבן שלי. חוויה מוזרה ומרגשת. במהלך הביקור אמא שלי סיפרה לי שהיא מוכרת את הבית. עכשיו יש משפחות שעוברות כל כמה שנים דירה, ויש כאלה שלא. הבית הזה הוא הבית שבו נולדתי, אליו חזרתי מהגן, מבית הספר, ומהצבא. קשה לי לתאר לכם כמה הוא הבית בשבילי. כל פעם שאני יושב לאכול שם ארוחה, אני מסתכל על הרדיאטור בפינה ליד השולחן שתמיד נשענתי עליו. בין המטבח למדרגות יש בדיוק מספיק בלטות לארבעה מהלכים של פרש בשח. כשהייתי קטן ומדבר בטלפון, הייתי הולך הלוך ושוב על הבלטות האלה שוב ושוב הלוך וחזור. אני עוד רואה את המהלכים הללו כל פעם שאני נכנס הביתה. כשהייתי חייל הייתי מטפס בלילה החוצה מהחלון שלי לגג של המרפסת ושותה משהו, עם כל הנוף של חוף הכרמל מולי.

כמעט כל זכרון ילדות שלי קשור איכשהו לבית הזה. את המדרגות לקומה למעלה אני יכול לעלות ולרדת בחושך, בעיניים עצומות. הבית הזה ואני מחוברים. תמיד דמיינתי שאני מגדל בו את הילדים שלי.
למחרת בבוקר יצאנו יואב ואני לטיול עם העגלה. הלכנו ברחוב, צעדתי באותה מדרכה בה הלכתי לצופים בתור ילד בכיתה ה'. הכל אותו דבר, והכל שונה. הילדים שהכרתי מזמן עברו מפה, חלק מהבתים כבר לא כמו שהיו. בגן השעשועים שבו שיחקתי כדורסל, כדורגל ומירוצי אופני בי אם אקס השבילים השתנו, המתקנים אחרים, ואסף שריד כבר לא קורע אותי ב"חיובים".  אין לי פרצוף מוכר אחד לומר לו שלום ברחוב. הלכתי בתחושה מאד מוזרה, עם דמעות בעיניים.
הצד הבודהיסטי שלי אומר לשחרר. זה רק חפצים ואין לנו אחיזה נצחית בשום דבר. הצד השני בוכה ורוצה הביתה. לכל אחד מגיע איזה קן. איזה מקום שמוכר לו כל כך שהוא יכול להתכרבל בו כשרע. שהוא מכיר בו כל פינה וכל בלטה, שהוא תמיד רצוי בו והוא מרגיש בו שייך לחלוטין. מרגע שאתה נולד, אתה למעשה במסע ארוך שמתרחק משם. החדר שלך כבר לא אותו דבר מאז שאתה עוזב את הבית, בד"כ הופך למחסן, או חדר טלויזיה. ההורים עוברים דירה…

לכן כל כך חשוב לבנות לך מקום חדש שהוא שלך. רצוי עם אדם שאתה ממש ממש אוהב. כמו שאישתי אמרה לי מתחת לחופה - "בכל מקום שבו אהיה איתך, יהיה הבית שלי".

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

On Rosh Hashanah, we spent 4 days at my mom's house in Haifa. That was the longest visit I had at the house that I grew up in, in a very long time.

I had time to spend with my son, and some peace of mind. What a strange and special opportunity. During that visit, mom told me that she is selling the house.  Now, there are families that move every few years, and there are those that stay in the same house for generations. This house is the house I was born in, it was the house I came back to from kindergarten, from school and from the army. It is hard to describe how much this house is Home for me.

Every time I sit down for dinner, I see the radiator at the kitchen corner that I used to lean on as a kid. Between the kitchen and the stairs, there are just enough tiles on the floor for four moves of the knight in chess. When I was a teenager and was on the phone, I would walk back and forth on those tiles like a knight, over and over. I can still see those moves each time I walk into the house.When I was in the military, I would climb out of the window in my room, onto the roof of the terrace, having a drink and looking at the view with nothing to interrupt the vista. Just about every childhood memory I have has to do with that house. I can climb the stairs to the second floor blindfolded. That house and I have a connection. I always imagined that this is the house I would raise my kids in.

The next morning I tool Yoav on an early walk in his stroller. We wandered the streets of my old neighborhood, walking the same streets I walked when I was going to the scouts meetings a long time ago. Somehow it all looked the same, while still looking different. The kids I grew up with had grown and moved away, and some of the houses have changed. In the playground where I used to play basket ball and race my BMX bike all the paths are different, everything is slightly changed, and much much smaller. Not a single familiar face to say hello to on the street. I walked with a strange feeling, tears welling in my eyes.

My Buddhist side tells me to let go. It is just an object, and we do not have an eternal hold on anything anyway. The other side is crying inside, and just wants to go back home. Everyone deserves to have a nest. A familiar place where they can hide when they feel bad. Where they know every corner, where they are always welcome and wanted. Where you feel you belong completely.

From the moment you are born, you begin a long journey of slowly moving away from that place. Your room changes after you move out. It starts looking like a storage room. Sometimes becoming a TV room,or worse. Sometimes your parents move out.

That is why it is so important to make a place that is your own. Hopefully with someone you love. As my wife said to me when we got married: "Any place where I am with you, will be my home"

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

מה כבר יכול להיות רע בלהשבע למדינת ישראל? ואם כבר נאמנות למדינה, למה לא לומר מה שנאמר במגילת העצמאות, שהמדינה יהודית ודמוקרטית? מה כבר יכול להיות רע בזה? איזה פוסט ציוני עוכר ישראל יתנגד לכזו יוזמה יפה?

הרשת מלאה בתגובות שמסבירות למה. אם באמת לא הבנתם, יש לכם בעיה חמורה. אבל לפחות מאות פעילי אל קעידה שיושבים כעת מתוסכלים במחנות האימונים שלהם כי אבוי, הם לא יוכלו להתאזרח כאן כי הם לא מסוגלים לשקר ולשאת את ההצהרה כנראה מנחמים אתכם. מנחמים מספיק שלא תבחינו כיצד אתם דורסים את המיעוט הערבי פה עוד ועוד. הם מרגישים כל כך נוח פה בארץ, כל כך רצויים, בעיקר אחרי שליברמן מציע להעביר אותם לרשות הפלסטינית, שלא יהיה להם אכפת. באמת, מה נותנת השטות הזו?

כבר ליברמן הודיע שהוא רוצה הצהרה דומה לכל מי שמקבל תעודת זהות. אני אומר למה לעצור שם. מה יותר יפה מאזרח נאמן שמצהיר על אהבתו למולדת? לא נותנים שירותי רפואה למי שלא נאמן, ואם אתה מחוסר הכרה, אז בוא נבדוק את התיק שלך בשב"כ. למה לבזבז מנות תרומת דם על בוגדים, שמאלנים, פוסט ציונים? בוא נישבע לארץ המולדת כל בוקר לפני צחצוח השיניים, בוא נבטיח לשאת את שמה של המולדת במקום של האישה שלנו כשנתנה אהבים. הרי את מי אנחנו באמת אוהבים יותר? ככל שנישבע יותר, ככה יהיה פה יותר טוב.

שניה לפני שאנחנו צועדים ברחובות בחולצות חומות כחול-לבן , מצדיעים לדגל שיהיה בכל פינה במועל יד כזה או אחר, תתעוררו.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

I ask you. What could possibly be wrong with a loyal citizen swearing allegiance to the state of Israel? And if you are doing that, why not say what the declaration of independence said, and swear to the Jewish and Democratic state? What could be wrong with that? What kind of Backstabbing, Post Zionist self hating Jew would oppose this beautiful initiative?

The net is full of people explaining why. If you still don't get it, or even think this issue is harmless, you have a serious problem. At least you are taking comfort in the hundreds of frustrated Al-Quaeda terrorists now weeping that as they cannot take the oath, can no longer get into Israel. That gives you so much comfort you can ignore how the arab minority in Israel is pushed aside even more. After all, they feel so comfortable and welcome here, especially after Lieberman suggested that we trade them with the PA and get rid of them, that they won't mind. Seriously, what is this good for?

He has already stated that his next goal is to take the oath before getting an ID card. I say, why stop there? What is more beautiful than a loyal subject stating his loyalty? Do not give medical attention to anyone that does not take the oath. And if you arrive at the ER unconscious, we just check your record at the Shabak. Why waste good blood donations that are so scarce on traitors, leftists, post Zionists? Let us swear our loyalty every morning before brushing our teeth. Let us promise to carry our motherland's name when making love instead of our wife's, after all who do we love more? The more oaths we take, the better things will get here.

One second before we are marching in the streets in our brown blue and white shirts, saluting the flag in every corner, we need to wake up

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

פתאום זה הגיע. יואב כבר חודשיים בבית, ועשיתי את החשבון שאני כבר בבית חמישה חודשים. איך שהזמן טס…

אז החלטתי לחפש עבודה, ותוך שבוע כבר מצאתי מקום ממש נחמד להתחיל בו. אפילו ביקשו ממני להתחיל בחצי משרה, כך שהמעבר לא יהיה לי חד מידי. מושלם. ביום ראשון, פתאום אחרי כמעט חצי שנה, ישבתי במשרד והייתי צריך לעבוד. פתאום אני בחדר, עם שלחן ומחשב, ומסמך של 300 עמודים על מערכות back office. המוח שלי הגיב ברתיעה בהתחלה, אבל לאט לאט אני נזכר מה עושים. זו חברה קטנה, קרובה מאד לבית - ליד מרכז עזריאלי, והאנשים נחמדים. אני שוב מנהל מוצר, שוב בעולם המשחקים אונליין, אבל הפעם על כמעט כל אספקט של המוצר של החברה. מעניין ומאתגר. יש לי סוף סוף אייפון. יש לי חדר משלי, גם אם הוא טיפה אינטימי, והנוף בו משקיף על העיר הגדולה.

בערך בצהריים קלטתי שזה הכי הרבה זמן שהייתי בנפרד מיואב ואורלי מאז שהוא נולד. זה הכה בבטן ולא הרפה. את רוב היום הראשון ביליתי אומלל מרוב געגועים, ורק הבנתי מה עוברות אימהות שחוזרות מחופשת לידה. בבוקר השני כבר דאגתי שיהיו לי כמה תמונות בחדר, שלפחות לא יהיו רחוקים מהעין. היצור הקטן הזה ממלא אותי באושר, וכמו האבא הכי קיטשי בעולם, יש לי תמונה שלו על המחשב, על הטלפון, ותיכף על הקיר במשרד.

התחלה חדשה, שמחה והתרגשות מהולים בעצב וגעגועים. שבוע חדש מעניין ומענג לכולם.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

My 1st day

All of a sudden it happened. As Yoav is already 2 months old, I realized that means I have been home for 5 months. Time flies

So I decided it is time to find a job, and luckily I found one within a week. A nice place with nice folks, that even preferred that I start working part time, which will allow me an easier transition. Perfect. So Sunday morning, I found myself at a desk, near a computer trying to read a 300 page manual to a back office system. At first my braid rebelled, turning into mush and wanting nothing to do with it, but that quickly passed. It is a small company, near home, and the people are nice. I am once again a product manager in online gaming, now in charge of every aspect of the company's product. It is interesting and challenging - Fun! I finally have an Iphone. I have my own room, slightly intimate as it may be, and the view from it looks at the city skyline.

About noon I realized that this was the longest period of time I spent away from Yoav and Orly since he was born, and it hit me pretty hard. I spent most of that day miserable with how much I missed that little fella.  I can totally relate to what mothers go through when they return to work after maternity leave. On the second day I made sure to bring pictures with me, to keep me company. Like the tackiest dad, I have Yoav on my phone, my computer desktop and soon on the wall. That little guy just fills me with joy

New beginnings, happiness and excitement are mixed with some sadness and longing. A good and interesting week to us all

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here