רק עם אופנוע/אופניים?
(English below the Hebrew text)
לפני ארבע שנים בערך מכרתי את האוטו שלי וקניתי טוסטוס. נמאס לי מהפקקים כל בוקר בדרל לעבודה, ובמטה קסם, הנסיעה לעבודה שלקחה 50 דקות הפכה לטיול קליל של 12 דקות, דלת אל דלת.
עכשיו, כשאני גר ברמת גן, ועובד ליד צומת מעריב, זה בולט באותה מידה. כמעט מפתח הבית, עומדת שיירת המכוניות שנוסעות לתל אביב כל בוקר. לא ניסיתי אפילו, אבל גם אם היתה לי חנייה ליד העבודה, זה נראה כמו איכסה שלוקחת כשלושת רבעי השעה. בטוסטוס, 10 דקות.
אבל זו נסיעה מגעילה. אני נוסע בתוך כל הפקק. אני נושם את ענן האגזוזים המסריח. אני מתפתל בין המכוניות העומדות, לא נהנה אפילו מ100 מטרים של נסיעה ישרה ונינוחה. ככה זה כשכל אחד אוהב לעמוד קצת ימינה או שמאלה מזה שלפניו. כולם מנסים להדחף וחותכים מימין ומשמאל, המתח והלחץ מפעפעים בדמך. אני מגיע מהר, אבל לא ממש בכיף.
לפני שבועיים קנינו לאורלי אופניים חשמליים. בשנה הקרובה אין לה רשיון, אז היא נאלצת לנסוע באוטובוסים לעבודה, וזה לוקח לה קרוב לשעה. באוטו, 10 דקות. אז על אופניים, זה לוקח לה רבע שעה. העובדה שהן חשמליות מאפשר לה גם לעבור את הגבעות שברך ולא להגיע במצב נוזלי למשרד. אין כמוה מאושרת.
השבוע זה נתן לי השראה. במקום לעלות על הטוסטוס, עם חליפה כבדה וחמה, וכל הלחץ, לקחתי את זוג האופנים המאובק שלי ודיוושתי לי לעבודה. פתאום, הייתי בעולם אחר. בלי מכוניות, שקט ורגוע הרבה יותר. שמתי לי מוסיקה טובה באייפוד, והגעתי לעבודה מבסוט. מתנשף ומותש, אבל מבסוט.
אז אמנם, אני מקלל בדרך את עריית רמת גן ותל אביב, שחושבים שמדרכה מלאת עמודים ותחנות אוטובוס ופחים זה שביל אופניים ראוי, או שזה לגיטימי לעשות מעברי חצייה בלי ירידה נוחה. אמנם, כשיהיה חם וקיצי, זה יהיה תנור ואני אוותר. אבל לפחות בינתיים, כל זמן שהאויר כזה נעים, חפשו אותי בשוליים, שר לעצמי ונהנה, בעודכם צופרים וזוחלים.
.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.
לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן.
Only with my Bike.
.
About 4 years ago, I sold my car and bought a scooter. I got tired of the 50 minute crawl to work, and traded it with zooming my way to the office, in a 12 minute door to door trip. Now that I live in the suburbs - Ramat Gan, and work in Tel Aviv, the problem is the same. Almost from our doorstep, all the way to the office, is a slow crawling mess of cars. I have not even tried to drive it, but I am sure it is at least 45-50 minutes of crawling. On my scooter, it takes 10 minutes.
However, it is far from a relaxed ride. I ride in the smoke of all the cars. Everyone is pushing and squeezing, trying to gain another inch. I twist and turn between the cars, never finding even 100 meters of straight drive, as everyone has to be just a bit further to the left or the right of the car in front. With everyone trying to cut in from all directions, it might be a quick ride, but far from relaxing. I reach the office with all the tension of this road rage in my blood.
2 weeks ago we bought Orly an Electric Bicycle. As she will not have a drivers license in the next year, she was totally dependent on buses. The ride took about an hour, with people pushing and shoving and sweating and shouting, while by car it should take about 10 minutes. So now, with her cool bike, it takes 15 minutes, and with the electric motor, the hills on the way do not make her get there all sweaty either. She could not be happier.
So, the young lady has inspired me, and this week, instead of mounting my metal horse, with the heavy jacket, I took out my old bicycle for a ride. Suddenly, I was in another world. I felt free. I put on some groovy tunes on my Ipod, and reached work in a great mood. Admittedly, huffing and puffing, but happy and relaxed.
So, I still think that our municipality should be ashamed at calling a sidewalk full of poles, garbage cans and bus stations a bike path, and they should really make the crosswalks more friendly to folks on wheels. I also doubt that I would do this if it was anything like an Israeli summer out there. But at least for now, you can find me off the road, singing to myself with my earphones, passing you while you honk and crawl.
As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog
To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here
