5 דברים שאפשר לעשות עם הילדים כשמפחיד בחוץ

שלשום נסעתי הביתה מהעבודה לאסוף את הילדים, ובאחד הרמזורים הנהג שעצר ברכב לידי הראה לי שבמושב הנוסע הוא מחזיק אלה וגרזן. למקרה ויצטרך. כולם קצת מפחדים. או הרבה. אבל להתחבא בבית זה לא עסק. ובינינו, לבלות עם הילדים שלנו זה רעיון אדיר להיות קצת פחות בהסטריה. צחוק של ילד הוא תרופה מעולה.

(אני מבטיח פוסט נפרד עם דעתי על המצב. זה פוסט אסקפיסטי.)

אז מה אפשר כבר לעשות?

1. קולנוע. לברוח מהשמש, מהאנשים, לעולם דמיוני וקסום עם איזה סרט אנימציה. מרבית הקולנועים בקניונים, כך שאפשר להגיע עם האוטו לחניון, וישר למעלית. בלי ללכת ברחוב הסואן לרגע. כמובן שיש מאבטחים בכניסה לחניון ובקניון עצמו.

2. ג'ימבורי. לפני כמה ימים בילינו עם הילדים ערב בפעלטון בקניון איילון. כל המקום היה מכוסה בשלטים של קופת חולים מאוחדת שמסבירים לנו למה זה לא רק כיף, אלא גם בריא לילד. זה מפתח שרירים, קואורדינציה, כישורים חברתיים, והילדים קורסים למיטה בערב. אה, וזה גם מאפשר להורה לפתח כישורים של נינג'ה, רק מלעבור בכמה מהמעברים שם. היה כיף לא רגיל, וזה גם טוב לילד. אגב בישראכארד יש 1+1 על הכניסה.

IMG_3830

3. הספארי. אפשר לנסוע לספארי, לעשות את הטיול ברכב, כולל כלוב האריות ולחזור הביתה בלי לצאת מהאוטו. זה יותר משעה של בילוי, הילדים ימותו על זה, ונשארים בבטחת המכונית, מאימת כל אדם ואריה. ישראכארד מציעים 1+1.

4. מוזיאון הילדים בחולון. יש שם סיורים מדהימים, חוויה לימודית מהממת, גם להורים. אם עוד לא הייתם לכו! ואפשר גם לקחת את הילדים :)     ללאומי קארד יש 1+1 למוזיאון הזה.

5. להתכסות בפצפצים, להתחבא מתחת לשולחן, ולחכות שהכל יעבור!

בתקווה לימים טובים יותר.

 

עבודה חדשה

(English text below the Hebrew text)

באפריל 2010 פיטרו אותי מהעבודה הכי טובה שהיתה לי בחיים. שלוש שנים של הנאה, עניין, אתגר, פשוט נפסקו. זה קרה בדיוק בזמן, כי יואב שלי נולד טיפה אחר כך.

נגנו לכם את הוידאו הזה בינתיים:

[gv data="cA46ZNjrzeY"][/gv]

נשארתי איתו בבית כמעט חצי שנה. כשהגיע הזמן למצוא עבודה, רציתי משהו שיאפשר לי לחזור הביתה מוקדם ולבלות איתו ועם אורלי. מצאתי מקום כזה, גם אם הוא לא היה מושלם מכל שאר הבחינות. הימים היו ארוכים, והשעות לא עברו. ופתאום עברה כמעט שנה וחצי.

הגיע שלב שהתחלתי לחשוב מה הלאה. העבודה לא סיפקה אותי ולא ממש עניינה. התחילו לי קוצים בתחת, ובא לי לעשות שמהו שמרגיש טוב. אבל היה לי נוח עם השעות. המנהלים בעבודה עשו לי טובה, והסתבכו כלכלית בצורה כזו שהם נאלצו לשלוח את העובדים הביתה. כמו כל עכבר שמוטרד מזה שהזיזו לו את הגבינה (או משהו כזה), נבהלתי, נלחצתי, והרגשתי שזה רע ומר.

ואז מצאתי את המקום החדש שלי. אני עובד כבר חודשיים, ולא מרגיש שהזמן עובר. אני מגיע בבוקר, ולא מספיק למצמץ לפני שכבר שבע בערב. מעניין, מאתגר, אנשים טובים. מצאתי את עצמי נהנה מכל רגע שעובר, ומתעצב שנגמר היום וצריך ללכת הביתה. לקום בבוקר ולרצות להגיע כבר למשרד זו תחושה נפלאה, שפשוט גורמת לך להרגיש יותר אנרגטי, נמרץ ושמח.

מדהים כמה חשוב לעבוד במקום שעושה לך טוב. אנחנו מבלים בעבודה יותר שעות מאשר בכל עיסוק אחר, ואין שום סיבה שלא יהיה לנו מעניין ומהנה. אין שום סיבה שהשעות יימשכו ושהשבוע לא יזוז. אין סיבה לקום בבוקר בלי כוח ללכת שוב למשרד.

נכון, אני רואה את יואב ואורלי קצת פחות. אבל למרות העבודה הקשה והשעות הארוכות, אני מלא ביותר אנרגיה, מחייך יותר וחזרתי לצחוק קצת יותר. אני מתגעגע, אבל השעות איתם נעימות לי יותר, כשאין לי מועקה על הלב מעוד יום מתיש.

נכון שאני פחות מגיע לכתוב פה כי במקום לכתוב פוסט בבוקר אני צולל לעבודה, אבל טוב לי.

מקווה שאתם סולחים לי.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן..

A new Job.

On April 2010 I got fired from the best job I ever had. All of a sudden, 3 years of fun, excitement, interest and challenge were over. Luckily, it happened just in time, as Yoav was born right after that. I stayed at home with him for almost 6 months. When I had to start looking for work, all I wanted was a comfortable job that will let me get home early and spend time with Orly and Yoav. I found a place like that, even if it was not perfect in other ways. The days seemed so long, and the hours would not pass. Still, all of a sudden a year and a half went by.

Then a stage arrived, when it was just not enough anymore. I started thinking what to do next. The need to feel like I am really doing something started bugging me. The job I had was not satisfying enough, but still, I loved the hours. They did me a big favor, and got into financial difficulties that forced them to let go of the employees.Like any mouse that has his cheese moved (for lack of a better analogy) I was stressed, worried and feared what will come.

And then I found my new place. I have been working there for 2 months now, and just don't notice how time flies. I get there in the morning and can barely blink before it is 7pm. The job is intersting, challenging, the people are great. I find myself having fun as time goes by, and am sad to have to go home at the end of the day. Waking up and wanting to get to work is a great feeling, that makes you feel energetic and happy. It has been way too long.

It is amazing to realize how important it is to work in a place that makes you feel good. We spend more time at work than doing anything else, and there is no reason for it to be anything but interesting and fun. Why should you days be dull and the weeks crawl by in agony? Why wake up every morning with the feeling you have to drag yourself to work once again.

It is true that I get to see Orly and Yoav a bit less. But despite the long hours and hard work, I am more filled with energy than before, I smile more, and have started laughing more than I have in a while. I miss them, but the time I do spend with them is nicer, when my heart not heavy after another exhausting day.

It is also true that I write less on this blog. Instead of buying time and posting I dash off to work. But I am happy.

I hope you forgive me.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

תשים לו מעיל/כובע/גרביים…

זה קורה לי כל כך הרבה.

אני הולך בסופר עם יואב. הכל טוב ויפה, עד שניגשת אלי אישה ומסבירה לי שאני צריך לשים עליו מעיל. או, זקנה שניגשת אלי עם שקית ניילון מדוכן הירקות ומושיטה לי אותה, ואומרת לי לנגב ליואב את האף. כן, שקית ניילון. כן, זה באמת קרה.

אנשים זרים, בעיקר נשים למען האמת, חשים בנוח לגשת אלי כשאני עם יואב, ולחלק לי הוראות. מישהו יכול להסביר לי את זה?

האם זה משהו שזרים מרשים לעצמם לעשות להורים צעירים? או ששומרים לי את ההערות האלה כי אם הגבר עם התינוק אז הוא בטח לא מבין מה לעשות ואבוד וזקוק להנחייה?

די לתת לי הוראות. לא ביקשתי. לא רוצה. הילד שלי מטופל היטב, מקבל חום ואהבה, ולא קר לו. ואם יש לו שנוזל באף, זה בעיה שלו ושלי, ולא שלכם.

תודה.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

img_08241

Put on a hat/coat/socks

This happens to me very often. I was walking in the supermarket with Yoav. Everything was fine, until a woman walked up to me and told me I need to put a coat on Yoav. Or the old lady that approached us near the vegetable stand, pulled out a plastic bag, and handed it to me – telling me to blow Yoav's nose with it. Yes, a plastic bag. Yes; this really happened.

Strangers, mostly women really, feel like they can approach me when I'm with Yoav, and give me instructions. Can anyone explain this to me?

Is this a general behavior that strangers allow themselves when they see young parents? Or do they give me special treatment because a man with a baby must be lost and hopeless and must not know what to do?

Please, enough with the instructions. I did not ask for them. I do not want them. My son is taken care of, gets tons of love and caring, and no – he is not cold! IF he might have some snot hanging out, it is his problem and mine. Not yours.

Thanks.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

35

חצי הדרך לשבעים. יותר משליש הדרך למאה. אבא שלי חי יותר שנים איתי מאשר הוא חי לפני. איך שלא מסתכלים על זה, אני פה כבר די הרבה זמן. למרות שאני מתחיל להאפיר, למרות שיש לי אישה וילד, משהו בי עדיין לא מרגיש כמו מבוגר אמיתי, כמו אלה שראיתי כשהייתי ילד.

אולי גם הם לא ממש חשו אותו דבר. לא הרגישו בפנים שהם כאלה מבוגרים וחכמים ואחראיים.

אני מוצא את עצמי בלונדון, לבד. נסעתי לפגישה, ואני אבלה את היום הזה בפגישות ודיונים. וארוחת ערב עסקית. קצת שונה מרחבת הריקודים ושוטים של טקילה.

אבל טוב לי. טוב לי עם אורלי. טוב לי להיות אבא. האפור בשיער עדיף בהרבה על שיערות שנפלו (ותודה אבא על התובנה הזו). אז אני אמצא חברים פה בלונדון, ואני אחגוג לי קצת בערב, ואשא איתי את אלו שאני אוהב בלב שלי, שם הם נמצאים תמיד.

יום נפלא לכולם.

.

Today I turned 35.

That is half way to 70. Over a third of the way to 100. My dad has had me around for more years than he lived before I was here. Any way you put it, I have been here for a while :)

However, despite the number, despite being married, having a kid, and the gray streak of hair I got, I don't feel like those adults I saw waking around when I was a kid. Perhaps even they did not feel all grown up, so adult and responsible and wise. But they sure seemed that way.

I find myself on my birthday in London, alone. No wife, no kid. I am here for some meetings, and dinner will be a business one. Talking shop..   A far way from the dance floor, and tequila shots.

But I feel good. I love Orly, I love being a dad, and I don't even mind the ray streak – gray hair is better than hair that has gone for good (thank you dad for that insight!). I will find some friends here, and I will go out later and have a drink and have some fun, carrying the ones I love in my heart, where they are, always.

Have a very lovely day, y'all :)

חיוך של ילד

זמן רב שלא כתבתי כאן. אחת הבעיות עם זה היא שככל שמתארך הזמן, כך יותר קשה לחזור לכתוב. נראה לך שהפוסט הבא צריך להיות חשוב ודרמטי שמצדיק את החזרה. אבל אולי לא. אולי פשוט מספיק שיבוא ל שוב לכתוב.

יואב כבר בן שנה וארבעה חודשים. מקשקש כמה מילים, מקשקש בג'יבריש כל הזמן, מתחיל להראות סימנים של הליכה, ובעיקר, מפתח דעות משלו. פתאום יש אוכל שהוא רוצה, ואוכל שלא. פתאום יש ספר שבא לו לקרוא, וספר שהוא יעיף לי מהידיים. מוזר, הרי הוא אדם, אבל קצת קשה לי להתרגל לזה שלצוציק הזה יש דעה והעדפות משלו.

אני מוקסם ממנו. אני נהנה לפעמים לשבת לידו, ופשוט להציץ עליו כשהוא מתנהל לו עם עצמו. לראות איך הוא בוחן כל דבר. איך לפעמים הוא ממציא שימושים לדברים, או מערבב שימושים. את השלט של הדיוידי הוא מרים לאוזן ואומר הלו. הסלולארי של אמא הוא מוצץ, והאוטובוס מעץ נוסע נהדר בחדר גם הפוך על הגג שלו.

מה שהכי מדהים אותי זה האושר שלו. כשהלנו להסתפר, הספר הושיט לו מין צעצוע חלול מלא חרוזים, כך שהוא משמיע צליל כמו של גשם כשהופכים אותו. יואב הפך את הצעצוע ונמלא פילאה ואושר מהצליל. הפנים שלו הוארו. לשניה, כל מה שהיה בעולם היה הילד שלי, הפנים הקורנות הללו, וזכיתי ברגע של חסד. זכיתי לראות מה שהוא רואה. ליהנות מהצליל החדש, ולראות איך נראה אושר נקי וטהור.

אני מקנא בו, קצת. אני רוצה לחזור לילדות, ולו רק מהבחינה האחת הזו. להיות מסוגל לראות את העולם בעיניים של ילד. להתרגש ממה שחדש, בלי שכבות של ציניות ועייפות החומר. בלי להשוות למה שכבר ראיתי. פשוט להיות מוקסם ממה שאני רואה.

כמה כיף לי לא רק ללמד, אלא ללמוד מהבן שלי.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן

.

yoav-smiling

.

A child's smile.

It has been a while since I wrote in my blog. One of the problems was that the longer it has been, the more it felt like the next post needs to be "big". Something dramatic to justify coming back. But maybe not. Maybe it just needed me to want to write again.

Yoav is now a year and 4 months old. He can say a few words, talk gibberish fluently, shows signs of walking soon,most importantly, is showing a will of his own, and strong opinions.Suddenly, there is food that he wants and food that he pushes away, or a book that he prefers and books that he just can't be bothered with. Funny, after all he is a little person, but I am having a hard time getting used to that little guy having preferences of his own.

I am enchanted by him. Sometimes I love just sitting next to him, and watching him just doing his own thing. I love seeing how he observes things. The new uses he finds for things, or the mixed uses – The DVD remote is lifted to his ear and he says "hello", Mom's cell-phone is a pacifier, and the wooden bus toy will often travel around the room on its roof.

What amazes me the most is his happiness. We just went to get him a haircut, and the barber handed him a rain-stick. A toy that is long, full of beads, and when you turn it, makes the sound of rain falling. Yoav turned it, and his face was just full of awe and excitement. His face just lit up. For a second, the world was simply the sparkling eyes and bliss of my son. I was given a true moment of grace. I got to see the world through his eyes, to see what he sees. To enjoy the new sound, and witness pure, raw joy.

I am jealous of him for this. I wish I could be a kid again, just for this one aspect of life. To be able to see the world again through those eyes, the eyes of a child. To get so excited from a new experience. To see it without the layers of cynicism, without the grownup blase' outlook on the world. Just to be enchanted by what I see.

It is so wonderful to not only teach, but learn from my son.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

כעבור שנה

(English text under the Hebrew text)

מצמצתי ועברה שנה. שנה שלמה מאז כתבתי את המילים האלה. אבא שלי אמר לי מספר פעמים שככל שגדלים, הזמן עובר יותר מהר. כשאתה ילד שנה לוקחת נצח, כשאתה בן 34 היא עוברת בפעימת לב אחת.

עשינו ילד, עברנו לידה, לילות מטורפים, הנקות, חיתולים, ברית מילה. בילינו יחד בקרים, ערבים, הרדמויות. היו כאבי בטן, שירים, טיולים. עברנו לילות של בכי כשבקעו שיניים. הלב הפסיק לשניה כשהוא נפל וקיבל את המכה הראשונה שלו. חייכנו כשחייך אלינו, התרגשנו כשהתהפך, כשהתיישב, כשזחל. כשהתחיל להעביר עמודים בספר שלו,כשהתחיל להגיד "אבא", "זה" ו"אמ אמ אמ" בשביל אוכל. ועכשיו הגנרל הקטן נעמד.

למדנו על עצמנו. בילינו רגעים מרגשים ביחד. לפעמים היום לא זז כשאתה מת כבר שיהיה לך קצת שקט לבד, לפעמים אתה מסוגל לבהות בו חוקר פקק שעם שעה, והעולם כולו נעלם מסביב.

זה משנה אותך. זה משנה את העולם, כפי שאתה רואה אותו. את סדרי העדיפויות. לילות של ריקודים בילויים ושתייה ירדו קצת מהפרק, ערב שקט מחובקים על הספה מול סרט נהיה הרבה יותר דומיננטי. הכסף על האוטו עבר ממערכת סטריאו חזקה, לכיסא בטיחותי לילד.

אני אבא. שרק לא יגלה, הזאטוט הקטן, איזה בלוף זה. הוא הולך להסתכל עלי כיודע כל. כחכם ובטוח בעצמו, שיודע מה עושים. אל תספרו לו שאני צעיר. שאני לעמים מבולבל. שכשאומרים "אבא של יואב" אני עדיין לא תמיד מבין שמתכוונים אלי.

במשרד שלי יש תמונות שלו. הוא מחייך אלי מכל פינה. מלוח השעם. מהמסך, מהפלאפון. מהמסגרת הדיגיטלית. הוא גורם לי לחייך, הוא מרגש וממיס ומתוק. הצפצופים שלו, כשאני מצלצל הביתה ושומע אותו, בדיוק בתדר מיוחד שהלב שלי מכוון אליו.

שנה מטורפת. אנחנו עדיין בקורס, מנסים לפענח איך אפשר להיות הורים, ובני זוג, ואנשים משל עצמנו יחד. אבל זו חוויה מדהימה. אני ממליץ בחום.

חגגנו שנה עם יואב. פחות בשבילו, קצת יותר בשבילנו. עברנו שנה יחד, ושנה שבה גדלנו כולנו. הוא לגובה, אנחנו כזוג. מצאתי בי כוחות חדשים, והמון אהבה. יום הולדת שמח בן שלי. אושר, אהבה, סיפוק, ושנשמע את הצחוק הממכר שלך מצלצל כמה שרק אפשר.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

dsc_2344-medium-small

A Year Later.

.

I just blinked, and a year has gone by. It has been a whole year since I wrote these words. My dad once told me that the older you get, the faster time flies. When you are a kid a year takes forever, and when you are 34, it flashes by in a heartbeat.

We made a kid. We went through labor. We had crazy nights, breast feeding, diapers, diapers and more diapers. A briss. We spent early mornings, evenings, various ways of falling asleep. We went through tummy aches, sang songs, walked walks. We saw some long nights as teeth came out, and out heart lost a beat the first time he tripped and bumped his head on the floor.We smiled when he smiled to us, flipped when he turned over, and fell on our asses with excitement when he sat up. Cheered when he crawled. When he started turning the pages in his book, when he started saying Dad, This, and AMAMAMA for food. Now the little guy is standing up.

We have learned a great deal about ourselves. We spent some exciting moments together. Sometimes time will not move when you are dying for some "me" time, and sometimes you can just sit there and stare for hours at Yoav just examining a wine cork, while the whole world vanishes around you.

It changes you. It changes the world as you see it.Your priorities. Nights of going out and dancing are out, evenings of curling up on the sofa are in. Money on car stereo is diverted to child safety chairs.

I am a Dad. Jeez, just don't tell the little guy what a con this really is. He is going to look at me like I know everything. As this smart and confident guy. The one who always knows what to do. Please don't tell him I am just this young guy. That I can get confused too. That sometimes when they say "Yoav's dad" It can still take a sec to sink in they mean me.

My office is full of his pictures. His big smile is on the wall, on the cork board, on my screen, my cell phone, and in the digital frame I got. He makes me smile. He excites me, melts my heart and is the sweetest thing in the world. When I phone home and hear him tweeting away, his voice is made of that specific frequency that makes it straight to my heart and turns it to marshmallow.

What a crazy year. We are still learning. Trying to work out being parents, being a couple and individuals at the same time. But do not get me wrong. Do not miss this for the world.

We just celebrated a year with Yoav. Truthfully, more for our sake than his. We made it through a year, in which we have all grown. Some of us in length, and some internally. I have found new strength. New energies and so much new love inside me.

Happy birthday sweet son of mine. I wish you happiness, love, satisfaction and reasons for us to hear that laugh of yours, as much as possible.

Your dad.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

דוד יובל

(English text below the Hebrew text)

יש לי אח קטן. כנראה שזה לא פייר, אבל גם כשנהיה בני תשעים, הוא יישאר האח הקטן שלי, ואני אזכור אותו בתמונה מעורבבת של מי שהוא היום, והזאטוט בן השש שהוא היה פעם. אז הצעיר הזה כבר בן 31, נשוי, ועכשיו גם אבא. 9 חודשים אחרי שיואב נולד, נולד בן שני למשפחת אדם.

ההריון שלהם קרה רובו בזמן שהיינו שקועים במערבולת, מנסים להתרגל לחיים החדשים עם יואב. כמובן שכשהם בבטן, תנוקות גם לא עושים הרבה רעש. אז כמובן שידעתי שהם בהריון, אבל איכשהו, זה לא נרשם לי עד הסוף.

ואז פתאום בשבת בבוקר, ככה פתאום, הגיעה ההודעה שהם בבית החולים. כמעט וקיבלתי סחרחורת, ומלוא המשמעות של האירוע נפלה עלי. (בסדר חשיבות רנדומאלי – ) אני הולך להיות דוד, עודד הולך להיות אבא, ממש עכשיו.

אז נכון, מעל 10 שעות המתנה בבית חולים עם תינוק חסר סבלנות, לא מספיק אוכל צעצועים וחיתולים זה לא דיסנילנד, אבל כל כך התרגשתי, שבקושי הרגשתי את הזמן עובר. מעבר לקיר אפשר היה לחוש את ההתרגשות, ובסוף, לשמוע פתאום את הזאטוט בוכה, מברך את העולם לשלום ב"וווואאאאאא" של גור אריות.

מרתק לראות מהצד את ההורות הראשונה הזו. מוזר איך זה כל כך דומה, וכל כך שונה מאיתנו. כל תינוק הוא גם הדבר הכי רגיל וטבעי שיש בעולם, וגם הדבר הכי קסום ומדהים ומיוחד.

כשאני יום יום על מסתכל על יואב, הוא נראה לי זאטוט. פיצפון וקטן ותינוק. אבל לראות את רואי (כן זה שמו של האחיין שלי) פתאום הוא נראה כל כך כל כך קטן. ופתאום אני רואה את הדרך שיואב עשה. כמה הוא גדל, התפתח, השתנה. בעצם, גם אני. לפני שיואב הגיע, לא ידעתי איך להסתדר עם תינוקות. פחדתי להפיל, לשבור, נרתעתי. ועכשיו, בברית, בלי כוונה מצאתי את עצמי נקרא לאחוז ברואי שלא יזוז ברגע האמת. החזקתי אותו, הרגעתי אותו, והייתי רגוע לגמרי עם האוצר הכי יקר שיש, כמו מומחה.

רואי אדם: ברוך הבא. ברוך הבא לעולם משוגע ומטורף. ברוך הבא למשפחה שלך. לבית שלך. יש לך הורים מדהימים ומלאי אהבה אליך. מצפים לך חיים של חוויות והרפתקה, אהבה וריגושים. תהנה מהם. תנצור את הטוב, תזכור שהרע עובר.

ושישאר בינינו, תזכור שיש לך דודים כדי לפנק אותך בכל הדברים שההורים לא מרשים!

הדוד שלך.

roy

Uncle Yuval.

I have a little brother. I guess  it is unfair to him, but I guess even when we are 90, he will remain my little brother. I will always loot at him and see a mixed image of who he is now, and the 6 year old brat he once was. So this little kid is now 31, married, and a very new dad.Only 9 months after Yoav was born, a second boy has joined the Adam family.

I have to confess that most of the pregnancy swept by me. We were very much overwhelmed at our new life with Yoav, and of course, that while in mommy, little kids are less noticeable. Of course I knew they were pregnant, but it did not sink in completely. That is, until Saturday morning, when all of a sudden the message came that they were in the hospital. I got dizzy, and the full meaning of the occasion hit me. I am about to become an uncle. My baby brother is about to become a dad. Right here, right now.

Ok, so a 10 hour wait in a hospital is not a walk in the park, especially with a small baby, and not enough diapers, toys or food. But for me, excited as I was, time flew. You could feel the excitement on the other side of the wall, and all of a sudden, hear the Waaaaaaaa! of the little guy.

It is amazing to watch this new parenthood. So strange how it is both so similar and so different from our own. Every baby is both the most regular and natural thing there is, and the most magical, amazing and special thing in the world.

When I look at Yoav, he seems so tiny to me. A tiny baby. But now, I look at Roy (yes, Roy Adam the 1st, my shiny new nephew!), Roy seems so tiny. All of a sudden I can see ow much Yoav has grown and developed. How much he has changed. How much I have changed too. Before Yoav, I had no idea what to do with a baby. They scared me, and I was sure I would break then if I held them. And now, in the Briss, I found myself holding the little guy steady at the moment of truth. I held him with confidence, helped him stay calm, and felt completely confident holding the most precious thing in the world, like an expert.

Roy Adam, welcome to the world. This crazy, mad mad world. Welcome to your family, your home. You have two amazing parents who love you dearly. You have a life of experiences and adventure ahead. A life full of love and excitement. Enjoy it! Cherish the good, and remember that the bad will pass.

And always remember our little secret – you have and Uncle and Aunt who love you are are there to spoil you with all the things that mom and dad don't allow you to do…

Your uncle.

ברוגז

לפני שבוע יואב התחיל ללכת למטפלת בבוקר. בשלישי הכל היה בסדר. גם ברביעי. בחמישי, גם לאורלי וגם לי יצא להגיע הביתה יחסית מאוחר. הגענו יחד, מלאי געגועים לגוזל הקטן, שבילה את הבוקר עם המטפלת ואת אחרי הצהריים עם אמא שלי.

כמעט קפצנו עליו. מחייכים, מאושרים, מלאי געגועים, מרעיפי נשיקות ואהבה. אבל הבחור אפילו לא הסתכל עלינו. חשבנו אולי דעתו מוסחת ע"י הצעצועים, אבל מהר מאד התברר שלא זה העניין. יואב פשוט בחר, באופן ממש בוטה, לא להסתכל אלינו, ולא לחייך אלינו. פשוט נשאר במבט רציני והביט הצידה. מדהים.

הזאטוט הזה פתאום הצמיח אופי. הוא עוד לא יודע לשבת, ולא חשבתי שהוא יודע מה אני אומר, אבל כבר יש לו מחשבות. וברור שיש לו רגשות. הוא העניש אותנו, כמעט שעה, על זה שהשארנו אותו והלכנו. ולמרות שאני המבוגר המתוחכם, למרות שיעתי שהיה לו טוב ושאין ממש ברירה, נשבר לי הלב מבפנים. הוא הצליח להכאיב.

כל הסופשבוע דאגתי לבלות איתו כמה שיותר. אבל מחר שוב עבודה. הוא גדל, מתפתח, ומשתנה כל יום מול העיניים שלי. זה קסום ומופלא למרות שזה לפעמים גם קשה.

.

Anger

Last week, Yoav started going to his nanny, as Orly started working again. Tuesday and Wednesday went fine. On Thursday, we got home a bit late, and rushed to the little guy, full of smiles, love and kisses.

However, little boy wonder had other plans. He would not look at us, smile at us, or even acknowledge we were there.He simply looked away with a serious look on his face. The little guy is growing. though he can barely sit, or use his hands, he now has thoughts, or at least feelings. And he sure knew what to do to hurt us back. That silent treatment stabbed right at the heart.

Over the weekend I spent as much time with him as I could. But tomorrow, work again. Yoav is changing right in front of me, every day. It is as magical as it is sometimes hard.

3 שנים וכמה ימים

קשה להאמין, את הבלוג הזה אני כותב כבר 3 שנים.

האדם שהתחיל לכתוב פה ואני, שונים כל כך. הוא גר בתל אביב, עם חברה שלו. זה היה נראה לו מאד רציני שהם קנו יחד מזרן למיטה. איך דברים משתנים. אני מניח שראיתם את זה גם בבלוג. מי שקרא אותו איתי חווה את המהפכים הגדולים וההתרגשויות. אירוסין, חתונה, ירח דבש, פיטורין ועבודות חדשות, ההריון והלידה של יואב. בל נשכח, גם המעבר לרמת גן. המהפיכה הבורגנית הושלמה :)

בהתחלה רציתי לדבר על פילוסופיה. לספר חוויות מהחיים. לאט לאט הדברים השתנו, אם זה החיים, ואם זה המצב פה בארץ שלא מפסיק להטריף אותי. הבלוג נהיה הרבה יותר פוליטי, והרבה יותר אישי ממה שדמיינתי.

אני לא כותב הרבה כמו פעם, בעיקר כי הזמן נהיה משאב יקר מאד, כשאתה עובד, נשוי ואבא. גם כשיש זמן, תאמינו לי שאין הרבה אנרגיה. אבל ממשיכים, גם אם קצת לאט יותר.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

3-year-birthday-cake

3 Years and some change.

It is hard to believe, but I have been writing this blog for 3 years.

The guy who started writing this blog, and me, are very different. He was a bachelor living in Tel Aviv, who moved in with his girlfriend, and thought it was a big step to buy a mattress with her. Boy do things change, eh? I guess you read it in the blog. If you read with me the whole story, you were there for all the big exciting stories. The engagement, the wedding, the honeymoon. Losing my job and finding another. The pregnancy, and Yoav's birth and infancy. Oh, and the final step of the bourgeois transition – the big move to Ramat Gan.

At the beginning, I just wanted to babble a bit about life in general, my experiences, and a bit of philosophy. But somehow with time, the blog changed. Perhaps it is just life that has changed, along with the political situation here that is driving me insane. The blog became much more personal, and much mre political than I first intended.

Sadly, I also do not write as often as I did. Mostly since time becomes a rare resource, when you are working, married, and a dad. Also, even when you have the time, you often lack the energy.

Still, I will continue, even if not as often as before.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

מקום שני

לפני כמה ימים אורלי הלכה לעבודה ליום שלם. זו היתה הפעם הראשונה שהיא היתה בלי יואב ליותר משעתיים. כשחזרה הביתה, נפתחה הדלת, והיא חלפה על פני בטיסה, והשתרעה על יואב בחיבוקים ונשיקות. ראו שהמרחק ממנו כאב לה פיזית. לא עבר הרבה זמן מהיום הראשון שלי בעבודה, והבנתי אותה.

כשההורים שלי או של אורלי מגיעים אלינו, הם מצליחים לשלוט בעצמם טיפה יותר, וזורקים לנו שלום חפוז לפני שהם מתנחלים ליד יואב, עם הרבה פוצי מוצי וגרגורים. זה מוזר מאד. במעגלים חברתיים שונים, אין לי בעיה שמישהו מגיע ואומר לי שלום אחרי אנשים אחרים. אבל פתאום האנשים שהכי קרובים אלי, שאמורים לאהוב אותי הכי בעולם, שמים אותי במקום השני.

פתאום יש לי מקום אחר בעולם. גם בפני עצמי. לא משנה כמה בא לי לישון, כמה בא לי לטוס לתאילנד, כמה אין לי כוח בדיוק עכשיו, ברור לחלוטין שיואב בא לפניי. גם בעולם הפנימי שלי, פתאום יש מישהו חשוב ממני. יש רגעים שזה צורב וכואב, יש רגעים שזה רק משונה. גם לזה נתרגל אני מניח.

אם תסתכלו טוב טוב בתמונה הזו, כמה דקות, תמצאו בה גם אותי!

dsc_1424-small

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

Second Place

A few days ago, Orly went to work for a whole day. It was the first time she was away from Yoav for so long. When she got home, the door flew open, and she made a "whoosh" sound as she flew by me, and wrapped Yoav for minutes in hugs and kisses. You could tell the distance from him hurt her physically. Only days after my 1st day on the job, I could understand her completely.

When My parents, or hers, or any of our family come by, they are slightly more polite, and they stop for a quick hi, before moving on to the main attraction. It should not be so strange, in other social occasions, I am used to being noticed later, or said hello to on the fly. But now, it is the closest people to me that are placing me in second place.

All of a sudden, I have a new place in the world, even when I look at myself in the mirror. No matter how tired I might be, how much I want to go to Thailand or how much I really don't have the energy just this minute, Yoav comes first. Even inside, deep in my heart, that little guy comes first now.

There are moments when it really hurts, there are moments where it just stings. I guess you get used to this too.

The image above is an optical illusion. If you look very closely, you can see me too!

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here