אי אפשר לחצות את אותו הנהר פעמיים.

זה מה שאמר פעם פילוסוף, נדמה לי סיני. אם אתה חוזר לאותו הנהר, המים ששם אחרים, החול זז, הצמחים מסביב שונים, הנהר דינמי ומשתנה, ולעולם לא לוכל לחזור בדיוק לנהר שחצית.

האמת הפשוטה הזו נחרטה לי חזק בראש לפני שנים, ועדיין מצליחה להפתיע אותי כל פעם מחדש בחיים. למעשה, המשפט הפשוט הזה מכיל בתוכו את רוב החכמה של בודהא, ואת ההסבר לחלק גדול מהקושי שלנו עם החיים בכלל. כי כולנו רוצים לחצות את אותו נהר שוב ושוב. אנחנו רוצים לחזור למקום שאהבנו, רוצים שהרגע הטוב שאנו חווים ימשך עוד ועוד. ואי אפשר. הנהר זורם, ומשתנה ללא הרף.

בנגקוק דווקא נראתה די דומה. הרגשתי שאם משהו שונה זה דווקא אני. פחות סבלני לחום, לחות ויתושים, פחות מוכן לסבול חדרים מלוכלכים, חום, וריחות מוזרים מהחלון, וקצת חסר סבלנות לדברים שכבר ראיתי פעם.

השינוי הגדול שחשתי היה בהגיענו לאיים. הייתי פה לפני קרוב לעשר שנים. חשמל היה מותרות שהיה צריך לשאול אם יש. החופים היו חשופים, ריקים, ובחרת בין צריפי עץ בנויים ביד. הצריפים היו על החוף, היער הקיף אותך מסביב, ובמקרה שהיה לך מזל, היה בהם גם מאוורר וגם שירותים (בור בול פגיעה, ומים זורמים – קרים). חדר מפנק שכזה היה עולה 20 ש"ח ללילה. בערב, על החוף, אנשים היו יושבים יחד לאיזה בירה ומשחקים קלפים. לפחות זה מה שאני זוכר.

עכשיו, החופים מרוצפים בקומפלקסים גדולים ומפוארים, כל אחד מזכיר מלון בסרט של ג'יימס בונד. והתאילנדים הקטנים משרתים את המערביים העשירים. מה זה עשירים, לנו היה קשה לעמוד במחירים של המקומות האלה. מקדונלדס ובורגר קינג וסטארבקס ברחבי האי, וחדר בלי מיני בר לא נחשב בכלל.

תאילנד השתנתה, אני השתניתי. אין ספק, בדילמה אם לחזור למקום שאהבת, או לנסוע למקום חדש, נראה לי שהתשובה הנכונה היא שאתה לא יכול לחזור לאותו מקום אף פעם בכל מקרה.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.