דוד יובל

(English text below the Hebrew text)

יש לי אח קטן. כנראה שזה לא פייר, אבל גם כשנהיה בני תשעים, הוא יישאר האח הקטן שלי, ואני אזכור אותו בתמונה מעורבבת של מי שהוא היום, והזאטוט בן השש שהוא היה פעם. אז הצעיר הזה כבר בן 31, נשוי, ועכשיו גם אבא. 9 חודשים אחרי שיואב נולד, נולד בן שני למשפחת אדם.

ההריון שלהם קרה רובו בזמן שהיינו שקועים במערבולת, מנסים להתרגל לחיים החדשים עם יואב. כמובן שכשהם בבטן, תנוקות גם לא עושים הרבה רעש. אז כמובן שידעתי שהם בהריון, אבל איכשהו, זה לא נרשם לי עד הסוף.

ואז פתאום בשבת בבוקר, ככה פתאום, הגיעה ההודעה שהם בבית החולים. כמעט וקיבלתי סחרחורת, ומלוא המשמעות של האירוע נפלה עלי. (בסדר חשיבות רנדומאלי – ) אני הולך להיות דוד, עודד הולך להיות אבא, ממש עכשיו.

אז נכון, מעל 10 שעות המתנה בבית חולים עם תינוק חסר סבלנות, לא מספיק אוכל צעצועים וחיתולים זה לא דיסנילנד, אבל כל כך התרגשתי, שבקושי הרגשתי את הזמן עובר. מעבר לקיר אפשר היה לחוש את ההתרגשות, ובסוף, לשמוע פתאום את הזאטוט בוכה, מברך את העולם לשלום ב"וווואאאאאא" של גור אריות.

מרתק לראות מהצד את ההורות הראשונה הזו. מוזר איך זה כל כך דומה, וכל כך שונה מאיתנו. כל תינוק הוא גם הדבר הכי רגיל וטבעי שיש בעולם, וגם הדבר הכי קסום ומדהים ומיוחד.

כשאני יום יום על מסתכל על יואב, הוא נראה לי זאטוט. פיצפון וקטן ותינוק. אבל לראות את רואי (כן זה שמו של האחיין שלי) פתאום הוא נראה כל כך כל כך קטן. ופתאום אני רואה את הדרך שיואב עשה. כמה הוא גדל, התפתח, השתנה. בעצם, גם אני. לפני שיואב הגיע, לא ידעתי איך להסתדר עם תינוקות. פחדתי להפיל, לשבור, נרתעתי. ועכשיו, בברית, בלי כוונה מצאתי את עצמי נקרא לאחוז ברואי שלא יזוז ברגע האמת. החזקתי אותו, הרגעתי אותו, והייתי רגוע לגמרי עם האוצר הכי יקר שיש, כמו מומחה.

רואי אדם: ברוך הבא. ברוך הבא לעולם משוגע ומטורף. ברוך הבא למשפחה שלך. לבית שלך. יש לך הורים מדהימים ומלאי אהבה אליך. מצפים לך חיים של חוויות והרפתקה, אהבה וריגושים. תהנה מהם. תנצור את הטוב, תזכור שהרע עובר.

ושישאר בינינו, תזכור שיש לך דודים כדי לפנק אותך בכל הדברים שההורים לא מרשים!

הדוד שלך.

roy

Uncle Yuval.

I have a little brother. I guess  it is unfair to him, but I guess even when we are 90, he will remain my little brother. I will always loot at him and see a mixed image of who he is now, and the 6 year old brat he once was. So this little kid is now 31, married, and a very new dad.Only 9 months after Yoav was born, a second boy has joined the Adam family.

I have to confess that most of the pregnancy swept by me. We were very much overwhelmed at our new life with Yoav, and of course, that while in mommy, little kids are less noticeable. Of course I knew they were pregnant, but it did not sink in completely. That is, until Saturday morning, when all of a sudden the message came that they were in the hospital. I got dizzy, and the full meaning of the occasion hit me. I am about to become an uncle. My baby brother is about to become a dad. Right here, right now.

Ok, so a 10 hour wait in a hospital is not a walk in the park, especially with a small baby, and not enough diapers, toys or food. But for me, excited as I was, time flew. You could feel the excitement on the other side of the wall, and all of a sudden, hear the Waaaaaaaa! of the little guy.

It is amazing to watch this new parenthood. So strange how it is both so similar and so different from our own. Every baby is both the most regular and natural thing there is, and the most magical, amazing and special thing in the world.

When I look at Yoav, he seems so tiny to me. A tiny baby. But now, I look at Roy (yes, Roy Adam the 1st, my shiny new nephew!), Roy seems so tiny. All of a sudden I can see ow much Yoav has grown and developed. How much he has changed. How much I have changed too. Before Yoav, I had no idea what to do with a baby. They scared me, and I was sure I would break then if I held them. And now, in the Briss, I found myself holding the little guy steady at the moment of truth. I held him with confidence, helped him stay calm, and felt completely confident holding the most precious thing in the world, like an expert.

Roy Adam, welcome to the world. This crazy, mad mad world. Welcome to your family, your home. You have two amazing parents who love you dearly. You have a life of experiences and adventure ahead. A life full of love and excitement. Enjoy it! Cherish the good, and remember that the bad will pass.

And always remember our little secret – you have and Uncle and Aunt who love you are are there to spoil you with all the things that mom and dad don't allow you to do…

Your uncle.

החיים עם אפילפסיה

(English text below the Hebrew text)

אני לא בטוח שציינתי את זה עדיין בבלוג. לאורלי יש אפילפסיה.

איכשהו, יש קו בין הפרטי באמת, למה שאני כותב. אין חשיפה מלאה. ומול החיים בכלל, ניסיתי קצת לחצוץ. אבל נראה שאין באמת אפשרות כזו. כשמשהו משפיע לך על החיים, הוא משפיע בכל אספקט. לכן החלטתי לבסוף להביא את זה גם לכאן.

ההיכרות שלי עם האפילפסיה היתה בשלבים. אורלי היתה יציבה שנים, עד שהיא ניסתה להחליף תרופה, לאחת שמקלה יותר על הריונות. עד אז האפילפסיה היתה כותרת חסרת משמעות בשבילי. הנסיון להחליף תרופה לא הלך טוב כמו שקיווינו. בהתחלה, פשוט היו כמה התקפים. תמיד לידי, תמיד בבית. החוויה היתה קשה לי מאד. לראות את האישה שאתה אוהב מתפתלת ומתעוותת על הרצפה זה תענוג מפוקפק. זה פתאומי, מגיע ללא אזהרה, והיא נראית בכאב נוראי. במשך רבע השעה הבאה, היא איננה. לאט לאט, היא חוזרת אליך. בהתחלה היא מתעוררת. בהמשך היא מזהה אותך, הדיבור חוזר, וכעבור כמה זמן היא גם מבינה איפה היא. בסוף, היא גם מבינה מה קרה. זה כמו מסע ארוך חזרה מינקות לאדם. בסוף תמיד יש עצב נוראי. עצב של אבדן. על השליטה שאבדה, על הייאוש.

אבל יחסית, היא היתה בסדר. ההתקפים קרו תמיד איתי, שמרתי עליה שלא תיפצע.  אפילו פיתחתי אמונה טפלה שאני שומר עליה בכוח שהוא כמעט מאגי. שהיא יודעת לקבל את ההתקפים האלה לידי כדי שאשמור עליה ולא יאונה לה כל רע. זה היה עצוב וקשה מאד, אבל היא לא נפגעה מהנפילות, וחשבתי שאני יכול להתמודד.

ואז המצב באמת הדרדר. היתה סדרה של התקפים חסרי מזל. פעם בכיתה בה העבירה שיעור, היא נפלה עם הראש על הפינה של השולחן ורק במזל לא איבדה עין. נפגשנו בבית החולים שם תפרו לה את החתכים בלחי ובעין. עוד לא יבשו הדמעות, והיא נפלה שוב, ביום עיון, מול כל חבריה, ישר על הפנים. הפעם היא גילחה את העור מסביב לפה, ושברה שיניים.

בשלב הזה, הרגשתי שכל כמה ימים קיבלתי טלפון לעבודה, בו קול זר מדבר אלי מהטלפון של אישתי ומזניק אותי לבית חולים אחר, התחלתי גם אני קצת להתפרק. הפחד הבלתי פוסק הוא הבעיה המרכזית. הפחד, והכאב שוב ושוב, לראות את האישה שאתה אוהב, פצועה וחבולה. שבורה בלבה, מנסה לאסוף שוב ושוב את שברי ליבה ולהמשיך הלאה. לא לוותר. לחיות חיים רגילים. ללכת לעבודה. פאק, לקום בבוקר מהמיטה. להבין שכל רגע יכול לקרות לה משהו, ולא משנה מה תעשה, אתה לא יכול לשמור עליה. אתה פשוט לא יכול למנוע מדברים רעים לקרות לה.

כל צלצול טלפון פתאום מפחיד. התקף לב קטן. אולי זה שוב טלפון שאומר שקרה לה משהו. כל פאוזה בשיחה איתה, אם היא עצרה באמצע משפט כי שכחה מילה, נראית כמו התחלה של התקף. איך אורלי התמודדה עם זה פשוט קשה לי לתפוס. איך אחרי כל מכה, היא קמה מחדש. התמודדה עם הפצעים הפיזיים והנפשיים, ולא ויתרה. המשיכה ללכת לעבוד, לפגוש חברים, לחיות. אני נסיתי לסחוב הכל על הכתפיים. לעודד אותה, לשמור על כל צעד שלקחה, ולומר שאני בסדר גמור. זה לא היה קל. זה עדיין לא קל. הרשו לי רק לומר לכם, שלפעמים נדמה שיותר קל היה לי אם זה היה קורה לי, מאשר לאישה שאני אוהב.

את כל הבלאגן הזה היא עברה בכדי שנוכל לעשות ילד. לפחות דבר טוב אחד קרה, וזה יואב. אוצר קטן, אושר מזוקק. עברנו סוג של גיהנום קטן בשביל לקבל אותו, והוא הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים.

עכשיו? עכשיו חיים עם הפחד. לומדים לחיות עם דברים שאתם לא מדמיינים. אין ממש ברירה. אורלי לא לגמרי יציבה עדיין. אולי הלידה, אולי ההורמונים, אולי שעות השינה הלא שפויות שקשורות בהורות, מה שלא יהיה, עוד יש התקפים מידי פעם. לאחרונה קיבלנו הנחה קטנה, ויש אזהרה לפני ההתקפים. לפחות היא יודעת שזה בא, ויכולה להתכונן קצת. אבל צריך ללמוד לחיות עם הפחד. הפחד שמתישהו משהו יקרה לה. שמשהו יקרה ליואב כשהוא איתה. ששוב אהיה בדרך לבית חולים, כי הפעם זה קרה לה בראש גרם מדרגות, או כשחצתה כביש.

לכולנו יש סכנה בחיים. מסוכן לחצות כביש, לנהוג, להתווכח על מקום חנייה. הנטייה הטבעית שלנו היא להדחיק את הסכנה, ולא לחשוב עליה. אחרת כנראה לא נצא אף פעם מהבית. מה שכנראה מעביר אותי על דעתי פה, זה התזכורת הבלתי פוסקת מהסכנה. ממה שיכול לקרות. המאבק לשפיות הוא לא לוותר. לא לתת לפחד לשלוט בך. אם יום אחד יואב ואורלי יהיו סגורים בחדר השינה, עטופים בפצפצים, נדע שהפחד ניצח.

אבל בינתיים, ממשיכים בחיים שלנו. הולכים לתיאטרון ולקולנוע. רוכבים על הטוסטוס. מחליפים חיתולים ואוהבים. נותנים לזמן לרפא קצת את הצלקות, הפיזיות והנפשיות, עד שנשכח קצת שוב את הסכנה, ונחייך קצת יותר.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

neurons_about

Life with Epilepsy.

I am not sure I have mentioned this yet. But Orly, my wife, has Epilepsy.

Somehow, I drew a line between my private life and this Blog, even though it is a personal one. There were some things that I tried to leave out, but in this case, I realize it is pointless. When something like this affects your life, it does so in every aspect. So here we go.

I got to know her Epilepsy in stages. When we started going out she was stable for years. At that point the Epilepsy was just a word for me. Things got interesting when she tried switching medication to one that will allow her to get pregnant. It did not go as well as we had hoped. At first, she had a few seizures next to me. Always with me, always at home. It was a terrible experience. It is not easy to watch the person you love on the floor, twisting in agony. It looks like she is in terrible pain. It always came out of no where, unannounced, and she would just drop to the floor. The fit lasts only about 30 seconds. Then for about 15 minutes, she is gone. Vacant. Slowly, she comes back to you. At first she just opens her eyes. Then  comes recognition. Then speech returns, and after that she knows where she is. Eventually, memory returns, and with it, the knowledge that it happened again. It is like a journey from infancy to adulthood in 20 minutes. At the end, with the understanding, there is always a great sadness. Sadness foe a loss. For losing control, and pain for knowing it has happened again.

Still, relatively, Orly was OK. The seizures always happened next to me, and I watched over her so she won't get hurt. I developed a belief in a magical power that somehow she gets the attacks only when I am around, so I can watch over her. It was a rough period, but she was almost unharmed, and I thought we can weather this storm.

Then things got tough. A series of seizures with bad luck. One in a classroom where she was teaching, she fell down hitting a desk with her head, luckily not losing an eye. I was called to the hospital, to meet her as the doctor was stitching her cheek and eyelid.  The tears were still moist, when she fell again in a seminar, in front of all her work colleagues, straight on her face. This time she scraped the skin around her mouth, and broke some teeth.

At this point, it felt like every other day I'd get a call to my phone from her number, and a strange person would tell me which hospital to go to. That was the point I started to fall apart at the seams. My main problem was the fear. Fear, and pain. The pain of watching the person you love most get hurt again and again. Then, wounded and sad, pick up the pieces of her heart each time, and never give up or stop living. Living a normal life. Going to work. Hell, just get out of bed in the morning. To understand that any second something she has no control over can take over, and no matter what you do, you cant stop it. knowing you cannot protect her, and that bad things will happen to her no matter how hard you try.

Suddenly, each time my cell phone rang, my heart would lose a beat. A tiny heart attack. Maybe it is another phone telling me to go to another hospital. Each pause in the conversation with her would scare me. Every pause cos she forgot a word seemed like the start of an attack. I cannot imagine how Orly dealt with it. How the hell did she get up after each blow and deal with the scars, both mental and physical. She never gave up, always went to work, to meet friends.  I tried to carry as much of the burden as I could, cheer her up, watch her every step, and tell her I am fine, It was not easy. Let me just tell you, more than once it seemed that it would be easier to get hurt myself than to see it happen to the one I love.

This whole mess had a purpose – to be able to have a kid. At least one good thing did come out of this all, and that is Yoav. A tiny little treasure. Concentrated bliss. it took a small hell to go through to get him, but he is the most amazing thing to ever happen to us.

What now you ask?

Now you learn to live with the fear. It seems you can get used to things you never imagined. Not that you really have a choice, eh? Orly is still unstable. Perhaps child-birth, perhaps the lack of sleeping hours, perhaps the raging hormones. Whatever it may be, there are still occasional seizures. At least one good thing, lately she has some warning and she feels them coming.  But you still need to get used to the fear. Fear that something will happen to her. or to Yoav while she is holding him. That I will be called again to some hospital, because this time it happened at the top of some stairs, or while crossing a street…

Danger is always a part of everyone's life. It is dangerous to cross the street, to drive, to argue over a parking space. That is life. But, we have a natural tendency to repress this, and never think about it. Otherwise we would never leave the house. What makes me lose my mind here is that for me, it is hard to repress. It is always there. The constant knowledge, and fear, of danger. Of what may happen. The struggle for sanity is to never give up, not let the fear control you. If you ever find Orly and Yoav in our bedroom, covered in bubble wrap, you will know I gave in.

Meanwhile, we march on. We go to the cinema and the theater. We take rides on my bike. Change endless numbers of diapers, and try to live and love as much as we can. Let time, the great healer (though a lousy beautician) heal the scars, both physical and mental,until we forget the danger some, and smile some more.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

רק עם אופנוע/אופניים?

(English below the Hebrew text)

לפני ארבע שנים בערך מכרתי את האוטו שלי וקניתי טוסטוס. נמאס לי מהפקקים כל בוקר בדרל לעבודה, ובמטה קסם, הנסיעה לעבודה שלקחה 50 דקות הפכה לטיול קליל של 12 דקות, דלת אל דלת.

עכשיו, כשאני גר ברמת גן, ועובד ליד צומת מעריב, זה בולט באותה מידה. כמעט מפתח הבית, עומדת שיירת המכוניות שנוסעות לתל אביב כל בוקר. לא ניסיתי אפילו, אבל גם אם היתה לי חנייה ליד העבודה, זה נראה כמו איכסה שלוקחת כשלושת רבעי השעה. בטוסטוס, 10 דקות.

אבל זו נסיעה מגעילה. אני נוסע בתוך כל הפקק. אני נושם את ענן האגזוזים המסריח. אני מתפתל בין המכוניות העומדות, לא נהנה אפילו מ100 מטרים של נסיעה ישרה ונינוחה. ככה זה כשכל אחד אוהב לעמוד קצת ימינה או שמאלה מזה שלפניו. כולם מנסים להדחף וחותכים מימין ומשמאל, המתח והלחץ מפעפעים בדמך. אני מגיע מהר, אבל לא ממש בכיף.

לפני שבועיים קנינו לאורלי אופניים חשמליים. בשנה הקרובה אין לה רשיון, אז היא נאלצת לנסוע באוטובוסים לעבודה, וזה לוקח לה קרוב לשעה. באוטו, 10 דקות. אז על אופניים, זה לוקח לה רבע שעה. העובדה שהן חשמליות מאפשר לה גם לעבור את הגבעות שברך ולא להגיע  במצב נוזלי למשרד. אין כמוה מאושרת.

השבוע זה נתן לי השראה. במקום לעלות על הטוסטוס, עם חליפה כבדה וחמה, וכל הלחץ, לקחתי את זוג האופנים המאובק שלי ודיוושתי לי לעבודה. פתאום, הייתי בעולם אחר. בלי מכוניות, שקט ורגוע הרבה יותר. שמתי לי מוסיקה טובה באייפוד, והגעתי לעבודה מבסוט. מתנשף ומותש, אבל מבסוט.

אז אמנם, אני מקלל בדרך את עריית רמת גן ותל אביב, שחושבים שמדרכה מלאת עמודים ותחנות אוטובוס ופחים זה שביל אופניים ראוי, או שזה לגיטימי לעשות מעברי חצייה בלי ירידה נוחה. אמנם, כשיהיה חם וקיצי, זה יהיה תנור ואני אוותר. אבל לפחות בינתיים, כל זמן שהאויר כזה נעים, חפשו אותי בשוליים, שר לעצמי ונהנה, בעודכם צופרים וזוחלים.

.

כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

full-moon-et-bike-ride

Only with my Bike.

.

About 4 years ago, I sold my car and bought a scooter. I got tired of the 50 minute crawl to work, and traded it with zooming my way to the office, in a 12 minute door to door trip. Now that I live in the suburbs - Ramat Gan, and work in Tel Aviv, the problem is the same. Almost from our doorstep, all the way to the office, is a slow crawling mess of cars. I have not even tried to drive it, but I am sure it is at least 45-50 minutes of crawling. On my scooter, it takes 10 minutes.

However, it is far from a relaxed ride. I ride in the smoke of all the cars. Everyone is pushing and squeezing, trying to gain another inch. I twist and turn between the cars, never finding even 100 meters of straight drive, as everyone has to be just a bit further to the left or the right of the car in front. With everyone trying to cut in from all directions, it might be a quick ride, but far from relaxing. I reach the office with all the tension of this road rage in my blood.

2 weeks ago we bought Orly an Electric Bicycle. As she will not have a drivers license in the next year, she was totally dependent on buses. The ride took about an hour, with people pushing and shoving and sweating and shouting, while by car it should take about 10 minutes. So now, with her cool bike, it takes 15 minutes, and with the electric motor, the hills on the way do not make her get there all sweaty either. She could not be happier.

So, the young lady has inspired me, and this week, instead of mounting my metal horse, with the heavy jacket, I took out my old bicycle for a ride. Suddenly, I was in another world. I felt free. I put on some groovy tunes on my Ipod, and reached work in a great mood. Admittedly, huffing and puffing, but happy and relaxed.

So, I still think that our municipality should be ashamed at calling a sidewalk full of poles, garbage cans and bus stations a bike path, and they should really make the crosswalks more friendly  to folks on wheels. I also doubt that I would do this if it was anything like an Israeli summer out there. But at least for now, you can find me off the road, singing to myself with my earphones, passing you while you honk and crawl.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

ברוגז

לפני שבוע יואב התחיל ללכת למטפלת בבוקר. בשלישי הכל היה בסדר. גם ברביעי. בחמישי, גם לאורלי וגם לי יצא להגיע הביתה יחסית מאוחר. הגענו יחד, מלאי געגועים לגוזל הקטן, שבילה את הבוקר עם המטפלת ואת אחרי הצהריים עם אמא שלי.

כמעט קפצנו עליו. מחייכים, מאושרים, מלאי געגועים, מרעיפי נשיקות ואהבה. אבל הבחור אפילו לא הסתכל עלינו. חשבנו אולי דעתו מוסחת ע"י הצעצועים, אבל מהר מאד התברר שלא זה העניין. יואב פשוט בחר, באופן ממש בוטה, לא להסתכל אלינו, ולא לחייך אלינו. פשוט נשאר במבט רציני והביט הצידה. מדהים.

הזאטוט הזה פתאום הצמיח אופי. הוא עוד לא יודע לשבת, ולא חשבתי שהוא יודע מה אני אומר, אבל כבר יש לו מחשבות. וברור שיש לו רגשות. הוא העניש אותנו, כמעט שעה, על זה שהשארנו אותו והלכנו. ולמרות שאני המבוגר המתוחכם, למרות שיעתי שהיה לו טוב ושאין ממש ברירה, נשבר לי הלב מבפנים. הוא הצליח להכאיב.

כל הסופשבוע דאגתי לבלות איתו כמה שיותר. אבל מחר שוב עבודה. הוא גדל, מתפתח, ומשתנה כל יום מול העיניים שלי. זה קסום ומופלא למרות שזה לפעמים גם קשה.

.

Anger

Last week, Yoav started going to his nanny, as Orly started working again. Tuesday and Wednesday went fine. On Thursday, we got home a bit late, and rushed to the little guy, full of smiles, love and kisses.

However, little boy wonder had other plans. He would not look at us, smile at us, or even acknowledge we were there.He simply looked away with a serious look on his face. The little guy is growing. though he can barely sit, or use his hands, he now has thoughts, or at least feelings. And he sure knew what to do to hurt us back. That silent treatment stabbed right at the heart.

Over the weekend I spent as much time with him as I could. But tomorrow, work again. Yoav is changing right in front of me, every day. It is as magical as it is sometimes hard.

3 שנים וכמה ימים

קשה להאמין, את הבלוג הזה אני כותב כבר 3 שנים.

האדם שהתחיל לכתוב פה ואני, שונים כל כך. הוא גר בתל אביב, עם חברה שלו. זה היה נראה לו מאד רציני שהם קנו יחד מזרן למיטה. איך דברים משתנים. אני מניח שראיתם את זה גם בבלוג. מי שקרא אותו איתי חווה את המהפכים הגדולים וההתרגשויות. אירוסין, חתונה, ירח דבש, פיטורין ועבודות חדשות, ההריון והלידה של יואב. בל נשכח, גם המעבר לרמת גן. המהפיכה הבורגנית הושלמה :)

בהתחלה רציתי לדבר על פילוסופיה. לספר חוויות מהחיים. לאט לאט הדברים השתנו, אם זה החיים, ואם זה המצב פה בארץ שלא מפסיק להטריף אותי. הבלוג נהיה הרבה יותר פוליטי, והרבה יותר אישי ממה שדמיינתי.

אני לא כותב הרבה כמו פעם, בעיקר כי הזמן נהיה משאב יקר מאד, כשאתה עובד, נשוי ואבא. גם כשיש זמן, תאמינו לי שאין הרבה אנרגיה. אבל ממשיכים, גם אם קצת לאט יותר.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

3-year-birthday-cake

3 Years and some change.

It is hard to believe, but I have been writing this blog for 3 years.

The guy who started writing this blog, and me, are very different. He was a bachelor living in Tel Aviv, who moved in with his girlfriend, and thought it was a big step to buy a mattress with her. Boy do things change, eh? I guess you read it in the blog. If you read with me the whole story, you were there for all the big exciting stories. The engagement, the wedding, the honeymoon. Losing my job and finding another. The pregnancy, and Yoav's birth and infancy. Oh, and the final step of the bourgeois transition – the big move to Ramat Gan.

At the beginning, I just wanted to babble a bit about life in general, my experiences, and a bit of philosophy. But somehow with time, the blog changed. Perhaps it is just life that has changed, along with the political situation here that is driving me insane. The blog became much more personal, and much mre political than I first intended.

Sadly, I also do not write as often as I did. Mostly since time becomes a rare resource, when you are working, married, and a dad. Also, even when you have the time, you often lack the energy.

Still, I will continue, even if not as often as before.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

מקום שני

לפני כמה ימים אורלי הלכה לעבודה ליום שלם. זו היתה הפעם הראשונה שהיא היתה בלי יואב ליותר משעתיים. כשחזרה הביתה, נפתחה הדלת, והיא חלפה על פני בטיסה, והשתרעה על יואב בחיבוקים ונשיקות. ראו שהמרחק ממנו כאב לה פיזית. לא עבר הרבה זמן מהיום הראשון שלי בעבודה, והבנתי אותה.

כשההורים שלי או של אורלי מגיעים אלינו, הם מצליחים לשלוט בעצמם טיפה יותר, וזורקים לנו שלום חפוז לפני שהם מתנחלים ליד יואב, עם הרבה פוצי מוצי וגרגורים. זה מוזר מאד. במעגלים חברתיים שונים, אין לי בעיה שמישהו מגיע ואומר לי שלום אחרי אנשים אחרים. אבל פתאום האנשים שהכי קרובים אלי, שאמורים לאהוב אותי הכי בעולם, שמים אותי במקום השני.

פתאום יש לי מקום אחר בעולם. גם בפני עצמי. לא משנה כמה בא לי לישון, כמה בא לי לטוס לתאילנד, כמה אין לי כוח בדיוק עכשיו, ברור לחלוטין שיואב בא לפניי. גם בעולם הפנימי שלי, פתאום יש מישהו חשוב ממני. יש רגעים שזה צורב וכואב, יש רגעים שזה רק משונה. גם לזה נתרגל אני מניח.

אם תסתכלו טוב טוב בתמונה הזו, כמה דקות, תמצאו בה גם אותי!

dsc_1424-small

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

Second Place

A few days ago, Orly went to work for a whole day. It was the first time she was away from Yoav for so long. When she got home, the door flew open, and she made a "whoosh" sound as she flew by me, and wrapped Yoav for minutes in hugs and kisses. You could tell the distance from him hurt her physically. Only days after my 1st day on the job, I could understand her completely.

When My parents, or hers, or any of our family come by, they are slightly more polite, and they stop for a quick hi, before moving on to the main attraction. It should not be so strange, in other social occasions, I am used to being noticed later, or said hello to on the fly. But now, it is the closest people to me that are placing me in second place.

All of a sudden, I have a new place in the world, even when I look at myself in the mirror. No matter how tired I might be, how much I want to go to Thailand or how much I really don't have the energy just this minute, Yoav comes first. Even inside, deep in my heart, that little guy comes first now.

There are moments when it really hurts, there are moments where it just stings. I guess you get used to this too.

The image above is an optical illusion. If you look very closely, you can see me too!

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

בחזרה לבית ילדותי

בראש השנה בילינו 4 ימים אצל אמא בחיפה. זה היה הביקור הכי ארוך שעשיתי בבית בו גדלתי מזה זמן רב.
פתאום היה לי שקט וזמן להיות שם עם הבן שלי. חוויה מוזרה ומרגשת. במהלך הביקור אמא שלי סיפרה לי שהיא מוכרת את הבית. עכשיו יש משפחות שעוברות כל כמה שנים דירה, ויש כאלה שלא. הבית הזה הוא הבית שבו נולדתי, אליו חזרתי מהגן, מבית הספר, ומהצבא. קשה לי לתאר לכם כמה הוא הבית בשבילי. כל פעם שאני יושב לאכול שם ארוחה, אני מסתכל על הרדיאטור בפינה ליד השולחן שתמיד נשענתי עליו. בין המטבח למדרגות יש בדיוק מספיק בלטות לארבעה מהלכים של פרש בשח. כשהייתי קטן ומדבר בטלפון, הייתי הולך הלוך ושוב על הבלטות האלה שוב ושוב הלוך וחזור. אני עוד רואה את המהלכים הללו כל פעם שאני נכנס הביתה. כשהייתי חייל הייתי מטפס בלילה החוצה מהחלון שלי לגג של המרפסת ושותה משהו, עם כל הנוף של חוף הכרמל מולי.

הנוף מהחלון שלי

כמעט כל זכרון ילדות שלי קשור איכשהו לבית הזה. את המדרגות לקומה למעלה אני יכול לעלות ולרדת בחושך, בעיניים עצומות. הבית הזה ואני מחוברים. תמיד דמיינתי שאני מגדל בו את הילדים שלי.
למחרת בבוקר יצאנו יואב ואני לטיול עם העגלה. הלכנו ברחוב, צעדתי באותה מדרכה בה הלכתי לצופים בתור ילד בכיתה ה'. הכל אותו דבר, והכל שונה. הילדים שהכרתי מזמן עברו מפה, חלק מהבתים כבר לא כמו שהיו. בגן השעשועים שבו שיחקתי כדורסל, כדורגל ומירוצי אופני בי אם אקס השבילים השתנו, המתקנים אחרים, ואסף שריד כבר לא קורע אותי ב"חיובים".  אין לי פרצוף מוכר אחד לומר לו שלום ברחוב. הלכתי בתחושה מאד מוזרה, עם דמעות בעיניים.
הצד הבודהיסטי שלי אומר לשחרר. זה רק חפצים ואין לנו אחיזה נצחית בשום דבר. הצד השני בוכה ורוצה הביתה. לכל אחד מגיע איזה קן. איזה מקום שמוכר לו כל כך שהוא יכול להתכרבל בו כשרע. שהוא מכיר בו כל פינה וכל בלטה, שהוא תמיד רצוי בו והוא מרגיש בו שייך לחלוטין. מרגע שאתה נולד, אתה למעשה במסע ארוך שמתרחק משם. החדר שלך כבר לא אותו דבר מאז שאתה עוזב את הבית, בד"כ הופך למחסן, או חדר טלויזיה. ההורים עוברים דירה…

לכן כל כך חשוב לבנות לך מקום חדש שהוא שלך. רצוי עם אדם שאתה ממש ממש אוהב. כמו שאישתי אמרה לי מתחת לחופה – "בכל מקום שבו אהיה איתך, יהיה הבית שלי".

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

On Rosh Hashanah, we spent 4 days at my mom's house in Haifa. That was the longest visit I had at the house that I grew up in, in a very long time.

I had time to spend with my son, and some peace of mind. What a strange and special opportunity. During that visit, mom told me that she is selling the house.  Now, there are families that move every few years, and there are those that stay in the same house for generations. This house is the house I was born in, it was the house I came back to from kindergarten, from school and from the army. It is hard to describe how much this house is Home for me.

Every time I sit down for dinner, I see the radiator at the kitchen corner that I used to lean on as a kid. Between the kitchen and the stairs, there are just enough tiles on the floor for four moves of the knight in chess. When I was a teenager and was on the phone, I would walk back and forth on those tiles like a knight, over and over. I can still see those moves each time I walk into the house.When I was in the military, I would climb out of the window in my room, onto the roof of the terrace, having a drink and looking at the view with nothing to interrupt the vista. Just about every childhood memory I have has to do with that house. I can climb the stairs to the second floor blindfolded. That house and I have a connection. I always imagined that this is the house I would raise my kids in.

The next morning I tool Yoav on an early walk in his stroller. We wandered the streets of my old neighborhood, walking the same streets I walked when I was going to the scouts meetings a long time ago. Somehow it all looked the same, while still looking different. The kids I grew up with had grown and moved away, and some of the houses have changed. In the playground where I used to play basket ball and race my BMX bike all the paths are different, everything is slightly changed, and much much smaller. Not a single familiar face to say hello to on the street. I walked with a strange feeling, tears welling in my eyes.

My Buddhist side tells me to let go. It is just an object, and we do not have an eternal hold on anything anyway. The other side is crying inside, and just wants to go back home. Everyone deserves to have a nest. A familiar place where they can hide when they feel bad. Where they know every corner, where they are always welcome and wanted. Where you feel you belong completely.

From the moment you are born, you begin a long journey of slowly moving away from that place. Your room changes after you move out. It starts looking like a storage room. Sometimes becoming a TV room,or worse. Sometimes your parents move out.

That is why it is so important to make a place that is your own. Hopefully with someone you love. As my wife said to me when we got married: "Any place where I am with you, will be my home"

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

היום הראשון שלי

פתאום זה הגיע. יואב כבר חודשיים בבית, ועשיתי את החשבון שאני כבר בבית חמישה חודשים. איך שהזמן טס…

אז החלטתי לחפש עבודה, ותוך שבוע כבר מצאתי מקום ממש נחמד להתחיל בו. אפילו ביקשו ממני להתחיל בחצי משרה, כך שהמעבר לא יהיה לי חד מידי. מושלם. ביום ראשון, פתאום אחרי כמעט חצי שנה, ישבתי במשרד והייתי צריך לעבוד. פתאום אני בחדר, עם שלחן ומחשב, ומסמך של 300 עמודים על מערכות back office. המוח שלי הגיב ברתיעה בהתחלה, אבל לאט לאט אני נזכר מה עושים. זו חברה קטנה, קרובה מאד לבית – ליד מרכז עזריאלי, והאנשים נחמדים. אני שוב מנהל מוצר, שוב בעולם המשחקים אונליין, אבל הפעם על כמעט כל אספקט של המוצר של החברה. מעניין ומאתגר. יש לי סוף סוף אייפון. יש לי חדר משלי, גם אם הוא טיפה אינטימי, והנוף בו משקיף על העיר הגדולה.

photo

בערך בצהריים קלטתי שזה הכי הרבה זמן שהייתי בנפרד מיואב ואורלי מאז שהוא נולד. זה הכה בבטן ולא הרפה. את רוב היום הראשון ביליתי אומלל מרוב געגועים, ורק הבנתי מה עוברות אימהות שחוזרות מחופשת לידה. בבוקר השני כבר דאגתי שיהיו לי כמה תמונות בחדר, שלפחות לא יהיו רחוקים מהעין. היצור הקטן הזה ממלא אותי באושר, וכמו האבא הכי קיטשי בעולם, יש לי תמונה שלו על המחשב, על הטלפון, ותיכף על הקיר במשרד.

התחלה חדשה, שמחה והתרגשות מהולים בעצב וגעגועים. שבוע חדש מעניין ומענג לכולם.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

My 1st day

All of a sudden it happened. As Yoav is already 2 months old, I realized that means I have been home for 5 months. Time flies

So I decided it is time to find a job, and luckily I found one within a week. A nice place with nice folks, that even preferred that I start working part time, which will allow me an easier transition. Perfect. So Sunday morning, I found myself at a desk, near a computer trying to read a 300 page manual to a back office system. At first my braid rebelled, turning into mush and wanting nothing to do with it, but that quickly passed. It is a small company, near home, and the people are nice. I am once again a product manager in online gaming, now in charge of every aspect of the company's product. It is interesting and challenging – Fun! I finally have an Iphone. I have my own room, slightly intimate as it may be, and the view from it looks at the city skyline.

About noon I realized that this was the longest period of time I spent away from Yoav and Orly since he was born, and it hit me pretty hard. I spent most of that day miserable with how much I missed that little fella.  I can totally relate to what mothers go through when they return to work after maternity leave. On the second day I made sure to bring pictures with me, to keep me company. Like the tackiest dad, I have Yoav on my phone, my computer desktop and soon on the wall. That little guy just fills me with joy

New beginnings, happiness and excitement are mixed with some sadness and longing. A good and interesting week to us all

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

8 שבועות של שכרון חושים

לא ייאמן. הגוזל כבר בן 8 שבועות. מי שכבר הורה לא יופתע ממה שאני הולך לכתוב, ומי שעוד לא כנראה לא יבין. אבל בכל אופן.

יצא לי, בורכתי, ואני בבית עם אורלי כל התקופה האחרונה. זכיתי לזמן איכות עם הילד, להתחבר ולהתאהב. זה מדהים אבל לא תמיד קל.

הגעתי לרמות עייפיות שגורמות לטירונות להרגיש כמו מנוחת שבת. מצאתי את עצמי דואג, כמו שאמא פולניה יכולה רק אחרי השתלמות למקצוענים. החלפתי חיתולים במאות, השתינו עליי, והחזקתי חבילה של צווחות עד שנקרע לי עור התוף. אני עייף, עצבני, תשוש, וממש מתגעגע לאיזה דרינק וסרט בקולנוע שקשה לתאר.

הרומנטקה שלפני הלידה התחלפה במציאות שאינה מניחה לך לרגע. אין הפסקה, אין מנוחה. אתה אחראי לאפרוח הזה בכל רגע של היום, גם אם ממש ממש בא לך לשירותים ואתה רעב, ומזמן מזמן לא ראית חבר שאתה מתגעגע אליו. לפעמים הוא מעצבן. לפעמים פשוט אין לך כוח, לפעמים סתם אין חשק, אבל חייבים. היו רגעים ששאלתי את עצמי למה עשיתי את זה, הרבה יותר כיף להתכרבל עם האישה שאתה אוהב בסלון ביחד עם סרט טוב ופופקורן.

אבל השבוע, הוא חייך. הוא גמר את המטרנה שלו, הסתכל עלי, וחייך. בלי אזהרה, מפל של חיוכים התחיל להופיע. הוא רואה אותנו, ודופק לנו את החיוך הכי מתוק וממיס ומדבק שאפשר לתאר.

הבוקר שמנו אותו אצל הבני דודים והלכנו לקולנוע לראות את התחלה. סרט מדהים אגב. בסוף הסרט הסתבר ששנינו שלחנו כל הסרט הודעות בטלפון לראות שהכל בסדר. כשהוא נגמר, יכולנו ללכת לשתות משהו, ושנינו פשוט היינו צריכים לראות שוב את יואב.

משהו בנו השתנה. התמכרנו אליו.

dsc_1109-large

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

כעבור 6 שנים

הכל התחיל מפגישה מקרית, שהביא ליוזמה ברוכה. אתמול בערב פגשתי (חלקם לראשונה מאז) חברים שהיו פעילים איתי באוניברסיטה לפני 6 שנים. ישבנו בפוסט קפה, כתריסר אנשים, שמכנה משותף אחד לכולם – פעם מזמן, היה לנו אכפת.

ב2003, סביב החומה, חיסול השייח יאסין ועוד, התנערנו והתארגנו, ויצרנו תא פוליטי בקמפוס (בעל השם המזעזע) קואליציית הסטודנטים. מול תאים מפלגתיים של חמישה אנשים שחילקו פלאיירים בעיקר, ההתארגנות היתה א-מפלגתית, ואיגדה את כל התאים הפעילים בקמפוס, יחד עם עוד אנשים. הרעיון הכללי – מלחמה על זכויות אדם, שאיפה לשלום ודו קיום אינה שייכת למפלגה אחת, ולמענם אפשר לפעול ביחד.

הצלחנו לאגד מאות סטודנטים להפגנות, הסענו הסעות של אנשים לגדה בכדי לפגוש פלסטינים ולארגן איתם פעולות משותפות, הקמנו קורס סימסטריאלי על הכיבוש, וארנגו פעם "יום ללא לימודים" שבו במהלך יום שלם, הרבה מאד סטודנטים ומרצים נפגשו בכיכר אנטין ומהבוקר עד הלילה שמעו פאנלים, ראו תמונות, שוחחו עם אנשים ופגשו ארגונים שונים של אקטיביסטים. בסוף דור התחלף, אנשים סיימו תואר, ולאט לאט הארגון התמוסס. 3 שנים של פעילות זה לא מעט לארגון כזה, ולמרות שלא סיימנו את הכיבוש, אני גאה מאד במה שעשינו שם.

אז אתמול, התארגן מעין מפגש של האנשים המרכזיים שהיו מעורבים בהתחלה. ישבנו לנו עם בירות וקשקשנו, מתעדכנים מה קורה היום יותר ממעלים זכרונות, והיה ערב מרגש. אחד מסיים דוקטורט פה, אחד בייל, אחד כתב בהארץ ואחד עובד באו"ם. אחד עובד בפרסום, אחת מהמארגנים של ההפגנות בשייח ג'ראח ואחד עבר לאנגליה ללמוד אמנות. שונים, גדולים יותר, אבל איכשהו, אותו דבר. בין ההיא שעובדת בלונדון וקירשנבאום, להוא מהאו"ם והבחור שעובד בפרסום, הגענו למסקנה שעכשיו היה הזמן לארגון פעילות פוליטית…

לאורך השנים לא מאד סיקרן אותי מה קורה לאנשים שהיו איתי בבית הספר, פייבוק הספיק לי. אבל לשבת עם אנשים שחלקו תשוקה אמיתית איתך, שנלחמו איתך יחד על משהו שכל כך חשוב, זה משהו מיוחד.העולם לא השתנה הרבה, ויש שיגידו שאפילו לרעה. הסטודנטים עדיין לא יצאו מהכיתות, ואנחנו, רובנו כבר פחות פעילים מפעם.

אין לי מסר. אין לי פואנטה. היה לי ערב נהדר, שיש בו שמחה ויש בו עצב. ספירת המלאי של אנשים טובים שירדו מהארץ, ומישהו מאיתנו אינו בקו הבריאות, מול הרמת כוסית על ילדים שנולדו. קצת כמו החיים. כנראה שהצלחנו פחות מגנדי, אבל אני מאחל לכולכם שתחושות תשוקה למשהו כפי שחשתי, ושתמצאו איתכם אנשים טובים ומיוחדים כמו שהכרתי אז.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

highq

It all started with a random meeting of two people on the street. Last night I met a bunch of people that I have barely (or not at all) seen since Uni, 6 years ago. We sat down for a drink at the Post Cafe, about a dosen people, with one thing in common – way back then, we really cared.

Around 2003, when the separation wall started, sheik Yassin was assassinated and other good stuff was happening, we got together and created a political group on campus (with the horrific name) – the student coalition. As opposed to the existing political party groups that consisted of about 5 people and mostly gave out fliers, we created a group with no affiliation to any party, and managed to collect doezens of activists from all the other groups together, with some that were affiliated to none, and make something bigger. The main idea was that fighting for human rights, against the separation wall, for coexistence and for peace can be done by anyone regardless of the party they are a member of.

We organized demonstrations with hundreds of students, we organized groups that traveled to the west bank to meet Palestinians and work together in creating protest activities. We ran a semester long course on campus about the occupation (twice) and once had a "Day without studies" in which for a whole day, students and proefssors met at the main square and from morning till nightfall heard discussions, saw picture galleries, met activists and organisations. Eventually, people finished their degree, the generation was replaced, and the group dissolved. 3 years of activity for a group without a Political party's sponsorship is a lot, and even though we did not manage to end the occupation, I am extremely proud of what we did back then.

Yesterday, we met up. Most of the main people that were involved at the start. We had a few beers and talked. Hearing what's up with each other more than telling old stories, it was a very exciting and emotional evening for me. One guy finishing his PHD here in Tel Aiv, one in Yale. One writes for Haaretz, one starting a job at the UN. One works in marketing and one is a main organizer of the protest activities at Sheik Jarah. One even went to the UK to study art. Lots of different stories, all good. All of us different, older but yet somehow the same. We laughed and said that with a member in the London and Kirshenbaum TV show, a UN employee, a guy in advertising and a city council member, now is actually the time to start a political movement..

Through the years, I barely cared about the people I knew i Highschool, Facebook giving me all the info I need. But to sit with people that shared real passion with you, that fought with you for something that mattered so much to all, is something special. The world has not changed much since then, definitely not for the better. Students are still very much in the classrooms and not in the streets, amd most of us are much less active than before. Jeez, who has the time now

I have no mesage. No intellectual opint to this post.I had a wonderful night, which had sadness and happiness. On one hand, counting the good folks that have left the country, and one of us is not well, on the other hand we were drinking to new born kids and good times. Just life I guess. I guess we didn't succeed as well as Ghandi, but still I wish you all to feel as passionate as I did about something in your life, and to share it with special folks like the ones I knew way back when

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here