אי אפשר לחצות את אותו הנהר פעמיים.

זה מה שאמר פעם פילוסוף, נדמה לי סיני. אם אתה חוזר לאותו הנהר, המים ששם אחרים, החול זז, הצמחים מסביב שונים, הנהר דינמי ומשתנה, ולעולם לא לוכל לחזור בדיוק לנהר שחצית.

האמת הפשוטה הזו נחרטה לי חזק בראש לפני שנים, ועדיין מצליחה להפתיע אותי כל פעם מחדש בחיים. למעשה, המשפט הפשוט הזה מכיל בתוכו את רוב החכמה של בודהא, ואת ההסבר לחלק גדול מהקושי שלנו עם החיים בכלל. כי כולנו רוצים לחצות את אותו נהר שוב ושוב. אנחנו רוצים לחזור למקום שאהבנו, רוצים שהרגע הטוב שאנו חווים ימשך עוד ועוד. ואי אפשר. הנהר זורם, ומשתנה ללא הרף.

בנגקוק דווקא נראתה די דומה. הרגשתי שאם משהו שונה זה דווקא אני. פחות סבלני לחום, לחות ויתושים, פחות מוכן לסבול חדרים מלוכלכים, חום, וריחות מוזרים מהחלון, וקצת חסר סבלנות לדברים שכבר ראיתי פעם.

השינוי הגדול שחשתי היה בהגיענו לאיים. הייתי פה לפני קרוב לעשר שנים. חשמל היה מותרות שהיה צריך לשאול אם יש. החופים היו חשופים, ריקים, ובחרת בין צריפי עץ בנויים ביד. הצריפים היו על החוף, היער הקיף אותך מסביב, ובמקרה שהיה לך מזל, היה בהם גם מאוורר וגם שירותים (בור בול פגיעה, ומים זורמים – קרים). חדר מפנק שכזה היה עולה 20 ש"ח ללילה. בערב, על החוף, אנשים היו יושבים יחד לאיזה בירה ומשחקים קלפים. לפחות זה מה שאני זוכר.

עכשיו, החופים מרוצפים בקומפלקסים גדולים ומפוארים, כל אחד מזכיר מלון בסרט של ג'יימס בונד. והתאילנדים הקטנים משרתים את המערביים העשירים. מה זה עשירים, לנו היה קשה לעמוד במחירים של המקומות האלה. מקדונלדס ובורגר קינג וסטארבקס ברחבי האי, וחדר בלי מיני בר לא נחשב בכלל.

תאילנד השתנתה, אני השתניתי. אין ספק, בדילמה אם לחזור למקום שאהבת, או לנסוע למקום חדש, נראה לי שהתשובה הנכונה היא שאתה לא יכול לחזור לאותו מקום אף פעם בכל מקרה.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

פראנג'יפאני – מותה של הארכיאולוגיה

או פלומריה, לפי ויקיפדיה. צמח שמקורו בדרום אמריקה, והתפשט לכלל המדינות הטרופיות. בלאוס, זהו הפרח הלאומי. למי שלא מכיר את הצמח הנהדר הזה, יש לו פריחה יפה, וריח משכר. במהלך טיולי באסיה למדתי להכיר את הצמח ולהתאהב בריח שלו. כשחזרתי לארץ קלטתי שבלא מעט מקומות, הוא צומח גם פה. באיזור המוסכים של רמת גן, מכל המקומות שבעולם, הוא ממש נפוץ.

לחשוב לרגע על המסע שהוא עשה, מדרום אמריקה וממדינות טרופיות לארצנו הכמעט מדברית.

frangipani

הארכיאולוג הוא אדם שחופר לו באדמה, חושף פריטים ומבנים משנים שעברו, ומנסה ללמוד משהו על מי שחי לו אז בעבר (לא, זו לא ההגדרה המילונית, אני יודע). הצמח הזה, כמו אלפי פריטים אחרים, מסמל את העידן המודרני, ומהווה מקרה מקסים של הגלובאליזציה. אבל תחשבו על העולם שלנו כיום.

אם כיום אפשר לחפור מטר באדמה ביפו, לגלות מלא דברים, וביניהם מטבע מצרית, יאמר הארכיאולוג "לפי הכתב על החרס הזה, אני מסיק שזוהי שכבה מהתקופה הגורנישטאנית, ולפי המטבע אני מסיק שהיה להם מסחר עם מצרים".

מה יאמר ארכיאולוג עוד 1500 שנה? מהמבנים שלנו יישארו שלדי ברזל ושברי זכוכית. לפי חוטי הנחושת הפזורים בכל מקום הוא יניח שאהבנו S&M. לפי זה שאין שום מילה כתובה על משהו שאינו נייר שהתכלה, הוא יסיק שלא ידענו קרוא וכתוב. את המחשבים המתים הוא בטח יפרש כמכשירים לחימום החדר במקרה הטוב. ולפי הפסולת שנשאיר, הוא יחשוב שהיתה תרבות אחת בכל העולם, שסגדה למייקל ג'קסון ובריטני ספירז.

אני לא מקנא בהם, בארכיאולוגים האלה. אני מקווה שיישארו להם מספיק עצי פרנג'יפאני שלפחות יוכלו לצאת לגינה ולהרגע.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.