IMG_3053

להביא את ההימלאיה הביתה

(English text follows the Hebrew text)

החגים הגיעו, ואנשים בעבודה שלי לקחו חופשות נהדרות. יפן, הודו, תאילנד. מקומות שממש הייתי רוצה לנסוע אליהם. אוי כמה שבא לי. אבל זה לא יקרה. הסתובבתי בימים האחרונים במשרד הריק עם המון קנאה כלפי אלה שנסעו.

אבל הבוקר קרה לי דבר מופלא. עברנו עם האוטו במקרה באיזה רחוב ברמת גן, שלא עברתי בו מאז הצבא. הורדתי שם מישהי אחרי דייט קסום. זו היתה כנראה הפעם הראשונה שלי ברמת גן בכלל, וודאי שברחוב הזה. בלילה, הוא נקשר לי מיידית לחוויה, ולבחורה היפה: הבניינים נראו יפים והשכונה אמידה. הרגשתי כמו מבקר בבברלי הילס. זכרון הוביל לזכרון, וחזרתי לפעם הראשונה שפגשתי חבר – אבשלום, ליד קנין גבעתיים כשרק נפתח. עמדנו לרגע, מדברים, מתחת לבניין החדש והמרשים, ונפעמתי מהמקום החדש הזה. ממש חו"ל.

קניון גבעתיים מקום נחמד, אבל אני עובר לידו כל יום, והוא כבר שקוע עמוק בחיים הנורמאליים שלי. הוא כבר לא מרגש אותי. הרחוב הזה ברמת גן? עייף כמו שאר העיר. בקושי זיהיתי את הבניינים. באור היום, עם תחושת ההיכרות של העיר, הם איבדו מזוהרם.

ואז נזכרתי איך אני יכול ללכת עם הילדים שלי, ויואב פתאום יצביע בהתרגשות על משהו בדרך. משהו שעברתי לידו אולי אלף פעם. אולי ראיתי, ואולי לא. אבל בשבילו גם נסיעה לסופרמרקט מרגשת. כי מבחינתו, העולם חדש. וזה כנראה הסוד.

יש ככ הרבה נפלאות מתחת לבית שלך. עץ הלימון שלנו בחצר ככ שונה משהיה כשעברנו לגור פה. החצר שונה. לכל בית מסביבנו מרפסת, בחלקן מציצים דברים מעניינים. הסוד הוא בלשמור על מבט קצת יותר נאיבי. טיפה יותר להתבונן. להביט מסביב בלי הביטול של המוכר. ואז גם ביקור בנמל תל אביב יכול להיות משהו מופלא, ומלא קסם. כמו גם טיול בשכונה.

אני לא אגיע בשנה הקרובה לבאלי, להימלאיה, או ליפן. אבל אני יכול ליהנות הרבה יותר מהקסם של הרגע. ובכל רגע יש קסם, אם רק נביט קצת יותר טוב.

התמונה הזו צולמה בנמל תל אביב לפני שבוע.  :)

IMG_3053

 

Bringing the Himalayas home. 

The Jewish holidays are here. Everyone at work left for some wonderful vacations to Thailand, Japan, India and other places that I just cannot go to this time. But how I wish that I could. The last few days I just wandered the empty corridors at work, green with jealousy at the co-workers that were somewhere exotic, while I was not.

But, this morning, something magical happened to me. We accidentally drove the car through a street in Ramat Gan, Just a few blocks from our house, that I have not seen since I was in the Army, almost 20 years ago. At the time, I was dropping a girl off, after a very lovely date. It was probably my first visit in Ramat Gan ever. At night, that street connected with the experience, and the lovely girl I just spent the evening with. The houses looked lovely and expensive, the neighborhood affluent. I felt like I was touring Beverly Hills. One memory lead to another, and I suddenly recalled my first visit to the Givataim Mall, Around the same time. I was meeting my friend Avshalom there. We stood at the foot of this new, impressive building, and I was impressed with how "abroad" everything felt.

Givataim Mall is still nice, almost two decades later. But I pass it every day, and barely see it anymore. It is too much part of my normal, everyday life. So it no longer excites me. That street we passed this morning in Ramat Gan? Barely recognizable, just another street in a city that is tired and long overdue for a face-lift. In the sharp day-light, it lost all its charm.

But then I remembered how sometimes, when I am walking with the kids, Yoav might point at something excitedly. Something I may have walked by a thousand times. I may have noticed it, or not. But for him, even a trip to the Supermarket can be full of adventure. That is because for him, the world is new. And that is probably the secret.

There are so many wonders just outside your doorstep. The lemon tree in our yard is so different from how it looked when we just moved in. The whole yard looks different. Every house around us has a porch, a yard, some have something interesting just peeking out. The secret is just to maintain a more naive eye when you are looking at things. Look a little bit more carefully. Observe without dismissal of what is so familiar. Then, even a walk in the neighborhood can be an adventure. A visit at the Tel Aviv Harbor can be magical.

I will not make it to Bali, Japan or Thailand this year. But I can enjoy many magical moments, even at home. And every moment has magic in it, if we just pay attention.

This photo (above the text), by the way, was taken at the harbor, just last week.

 

35

חצי הדרך לשבעים. יותר משליש הדרך למאה. אבא שלי חי יותר שנים איתי מאשר הוא חי לפני. איך שלא מסתכלים על זה, אני פה כבר די הרבה זמן. למרות שאני מתחיל להאפיר, למרות שיש לי אישה וילד, משהו בי עדיין לא מרגיש כמו מבוגר אמיתי, כמו אלה שראיתי כשהייתי ילד.

אולי גם הם לא ממש חשו אותו דבר. לא הרגישו בפנים שהם כאלה מבוגרים וחכמים ואחראיים.

אני מוצא את עצמי בלונדון, לבד. נסעתי לפגישה, ואני אבלה את היום הזה בפגישות ודיונים. וארוחת ערב עסקית. קצת שונה מרחבת הריקודים ושוטים של טקילה.

אבל טוב לי. טוב לי עם אורלי. טוב לי להיות אבא. האפור בשיער עדיף בהרבה על שיערות שנפלו (ותודה אבא על התובנה הזו). אז אני אמצא חברים פה בלונדון, ואני אחגוג לי קצת בערב, ואשא איתי את אלו שאני אוהב בלב שלי, שם הם נמצאים תמיד.

יום נפלא לכולם.

.

Today I turned 35.

That is half way to 70. Over a third of the way to 100. My dad has had me around for more years than he lived before I was here. Any way you put it, I have been here for a while :)

However, despite the number, despite being married, having a kid, and the gray streak of hair I got, I don't feel like those adults I saw waking around when I was a kid. Perhaps even they did not feel all grown up, so adult and responsible and wise. But they sure seemed that way.

I find myself on my birthday in London, alone. No wife, no kid. I am here for some meetings, and dinner will be a business one. Talking shop..   A far way from the dance floor, and tequila shots.

But I feel good. I love Orly, I love being a dad, and I don't even mind the ray streak – gray hair is better than hair that has gone for good (thank you dad for that insight!). I will find some friends here, and I will go out later and have a drink and have some fun, carrying the ones I love in my heart, where they are, always.

Have a very lovely day, y'all :)

כשר לפסח – עאלק

(English text below the Hebrew Text)

ראשית, התנצלות, על חוסר כתיבה לאחרונה. אני שוב פה איתכם.

שנית, חידון קצר – מי מהמוצרים הבאים לדעתכם כשר לפסח, ומי לא:

לחמניות כשרות לפסח

לחמניות כשרות לפסח

שישיית בירה

שישיית בירה

מידי שנה ההיצע הולך ומשתכלל, והחיקוי נהיה דומה יותר ויותר למקור. "חג המצות" לשעבר הצמיח תעשייה ענקית של מוצרים "כשרים לפסח", כי הם עשויים מקמח מצות. לחמניות, עוגות, מה לא.

לי יש בעיה עם זה. קראתי את ההגדה, קראתי את הסיפור על יציאת מצרים בתנ"ך. המצות נועדו לזכור את זה שלבני ישראל לא היה זמן, אז הם הכינו מצות ולא לחם. לכן, מצווה עלינו לאכול מצות, ולא לחם. אני מצטער, אבל לדעתי לעשות מצה, לרסק אותה, לעשות מזה קמח, ומזה לחמנייה, זה לא רק לא טעים, אלא מאד מאומץ ולכן חורג מרוח החג. אם כבר, אז פיתה רגילה זה כבר קרוב יותר למצה מלחמניה מגעילה שהוכנה מקמח מצות. ואני לא קראתי בשום מקום שאסור לשתות בירה, או ויסקי, או שלבן שלי אסור לאכול גרבר ירקות כי זה לא כשר לפסח. איזה אבסורד זה!!!

אני שומר לעצמי את דעתי על אנשים שמאמינים באל, ומכבד אותם. אבל לחמניה כשרה לפסח, או מעלית של שבת, או כל גאדג'ט מטורף שעושה כאילו אתה שומר ובעצם ממשיך עם החיים כרגיל, מביאים לי את הסעיף.

די לזיוני השכל, אנא, חזרו למציאות. אם אתם כבר אוכלים לחמניית מקמח מצות, תפסיקו לעבוד על עצמכם ותזמינו לחם רגיל. ותעזבו את הבירה שלי לנפשה.

זה כל מה שיש לי לומר על זה.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

Kosher for passover, As if?

First, an apology for not writing much lately. I am now back in the groove.

And now, a quick pop quiz – which of the 2 items above is kosher for passover?If you chose the beer over the buns, you are wrong. Absurdly enough, and this gets more sophisticated every year, people are inventing more and more elaborate "kosher" buns, cakes and bread, that are simply made from Matza that was ground into flour. Now I have a problem with this. From what I know of passover, we are celebrating the memory of the Israelites escaping Egypt in a rush, who did not have time to make bread and therefore ate Matza. Therefore, we are supposed to eat the quickly made matza and not bread. Making Matza, grinding it to flour, and then making bread from it is a highly elaborate operation, and therefore misses the point completely in my opinion.

If anything, a simple Pita bread sounds closer to the spirit of things than these new Matza buns. And to go from here to banning beer, whisky, or making baby food non kisher is just crazy. There is no passage about baby food in the Hagada!

I will keep to myself my opinion on religion, and I respect the peoples choice to believe. However, The kosher buns, the Sabbath elevator, or any other smart-ass gadgets that are meant to let you think you are keeping with tradition while completely missing the point, just make me laugh.

So please, cut the BS, and if you are eating the passover buns, just eat regular bread. AND LEAVE MY BEER ALONE.

That is all I have to say about that.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

בחזרה לבית ילדותי

בראש השנה בילינו 4 ימים אצל אמא בחיפה. זה היה הביקור הכי ארוך שעשיתי בבית בו גדלתי מזה זמן רב.
פתאום היה לי שקט וזמן להיות שם עם הבן שלי. חוויה מוזרה ומרגשת. במהלך הביקור אמא שלי סיפרה לי שהיא מוכרת את הבית. עכשיו יש משפחות שעוברות כל כמה שנים דירה, ויש כאלה שלא. הבית הזה הוא הבית שבו נולדתי, אליו חזרתי מהגן, מבית הספר, ומהצבא. קשה לי לתאר לכם כמה הוא הבית בשבילי. כל פעם שאני יושב לאכול שם ארוחה, אני מסתכל על הרדיאטור בפינה ליד השולחן שתמיד נשענתי עליו. בין המטבח למדרגות יש בדיוק מספיק בלטות לארבעה מהלכים של פרש בשח. כשהייתי קטן ומדבר בטלפון, הייתי הולך הלוך ושוב על הבלטות האלה שוב ושוב הלוך וחזור. אני עוד רואה את המהלכים הללו כל פעם שאני נכנס הביתה. כשהייתי חייל הייתי מטפס בלילה החוצה מהחלון שלי לגג של המרפסת ושותה משהו, עם כל הנוף של חוף הכרמל מולי.

הנוף מהחלון שלי

כמעט כל זכרון ילדות שלי קשור איכשהו לבית הזה. את המדרגות לקומה למעלה אני יכול לעלות ולרדת בחושך, בעיניים עצומות. הבית הזה ואני מחוברים. תמיד דמיינתי שאני מגדל בו את הילדים שלי.
למחרת בבוקר יצאנו יואב ואני לטיול עם העגלה. הלכנו ברחוב, צעדתי באותה מדרכה בה הלכתי לצופים בתור ילד בכיתה ה'. הכל אותו דבר, והכל שונה. הילדים שהכרתי מזמן עברו מפה, חלק מהבתים כבר לא כמו שהיו. בגן השעשועים שבו שיחקתי כדורסל, כדורגל ומירוצי אופני בי אם אקס השבילים השתנו, המתקנים אחרים, ואסף שריד כבר לא קורע אותי ב"חיובים".  אין לי פרצוף מוכר אחד לומר לו שלום ברחוב. הלכתי בתחושה מאד מוזרה, עם דמעות בעיניים.
הצד הבודהיסטי שלי אומר לשחרר. זה רק חפצים ואין לנו אחיזה נצחית בשום דבר. הצד השני בוכה ורוצה הביתה. לכל אחד מגיע איזה קן. איזה מקום שמוכר לו כל כך שהוא יכול להתכרבל בו כשרע. שהוא מכיר בו כל פינה וכל בלטה, שהוא תמיד רצוי בו והוא מרגיש בו שייך לחלוטין. מרגע שאתה נולד, אתה למעשה במסע ארוך שמתרחק משם. החדר שלך כבר לא אותו דבר מאז שאתה עוזב את הבית, בד"כ הופך למחסן, או חדר טלויזיה. ההורים עוברים דירה…

לכן כל כך חשוב לבנות לך מקום חדש שהוא שלך. רצוי עם אדם שאתה ממש ממש אוהב. כמו שאישתי אמרה לי מתחת לחופה – "בכל מקום שבו אהיה איתך, יהיה הבית שלי".

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

On Rosh Hashanah, we spent 4 days at my mom's house in Haifa. That was the longest visit I had at the house that I grew up in, in a very long time.

I had time to spend with my son, and some peace of mind. What a strange and special opportunity. During that visit, mom told me that she is selling the house.  Now, there are families that move every few years, and there are those that stay in the same house for generations. This house is the house I was born in, it was the house I came back to from kindergarten, from school and from the army. It is hard to describe how much this house is Home for me.

Every time I sit down for dinner, I see the radiator at the kitchen corner that I used to lean on as a kid. Between the kitchen and the stairs, there are just enough tiles on the floor for four moves of the knight in chess. When I was a teenager and was on the phone, I would walk back and forth on those tiles like a knight, over and over. I can still see those moves each time I walk into the house.When I was in the military, I would climb out of the window in my room, onto the roof of the terrace, having a drink and looking at the view with nothing to interrupt the vista. Just about every childhood memory I have has to do with that house. I can climb the stairs to the second floor blindfolded. That house and I have a connection. I always imagined that this is the house I would raise my kids in.

The next morning I tool Yoav on an early walk in his stroller. We wandered the streets of my old neighborhood, walking the same streets I walked when I was going to the scouts meetings a long time ago. Somehow it all looked the same, while still looking different. The kids I grew up with had grown and moved away, and some of the houses have changed. In the playground where I used to play basket ball and race my BMX bike all the paths are different, everything is slightly changed, and much much smaller. Not a single familiar face to say hello to on the street. I walked with a strange feeling, tears welling in my eyes.

My Buddhist side tells me to let go. It is just an object, and we do not have an eternal hold on anything anyway. The other side is crying inside, and just wants to go back home. Everyone deserves to have a nest. A familiar place where they can hide when they feel bad. Where they know every corner, where they are always welcome and wanted. Where you feel you belong completely.

From the moment you are born, you begin a long journey of slowly moving away from that place. Your room changes after you move out. It starts looking like a storage room. Sometimes becoming a TV room,or worse. Sometimes your parents move out.

That is why it is so important to make a place that is your own. Hopefully with someone you love. As my wife said to me when we got married: "Any place where I am with you, will be my home"

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

לגעת בנצח

הערב הבנתי משהו. כולם אומרים לי שהחיים שלי עומדים להשתנות. לא יודע למה, זה לא כזה מפחיד אותי. לעומת זאת, פתאום הבנתי שמה שקורה עכשיו, השינוי הזה, הוא לתמיד. משום מה למשפט הזה יש הרבה יותר השפעה.

הנצח הוא מושג מוזר. בכלל, נראה לי שכאנשים בני תמותה, יש לנו תפיסה מוזרה לגבי הנצח. כמה אנחנו מוקסמים מזה, כמה זה מסקרן אותנו. הסרט איש הנצח, סרטים על ערפדים, הכל נסיון לתהות לגבי חיים ללא סוף.

פתאום אתמול הבנתי, שהילד שלי הולך להיות שם כל שאר חיי. אין החלטה אחת שקיבלתי, עם כזו משמעות והשפעה. הוא יהיה שם בעתיד, אחרי שאני איעלם. הוא יידע מה יקרה לעולם בשנת 2100, אולי יטוס לחלל.

לעשות ילד, זה הדרך הכי אמיתית שיש לנו לגעת בנצח. שמשהו שלך, ממך, ימשיך הלאה. לשלוח משהו ממך קדימה, שימשיך אחריך.

קסם כל הקטע הזה.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

[gv data="5L8-FTvSVxs"][/gv]
(לינק ישיר לסרט)

This evening I figured out something. People keep telling me that my life is going to change. That, for some reason, doesn't scare me very much. But tonight I understood that this change, this kid, is forever. Somehow, that hit me much harder.

All in all, I think that the concept of eternity occupies us very much as mortal beings. How it enchants us, how it fascinates us. Look at the movie Highlander, or any of the recent Vampire flicks. All an attempt to ponder a life without end.

All of a sudden, I realised that this kid is going to be there for the rest of my life. There is no single decition or act in my life so far with such lasting consequences. Wow. He will even be there after me. He will see what happens in the year 2100, and maybe fly to the moon

Then it hit me. To make a child, to create a new human being,is the closest we can ever get to eternity. To have something of yours, a part of you, live on after you. To send a part of you on, into the future

Magical stuff, going on here

,

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

.

אבא או מנהל?

היום יותר מתמיד, אני מנסה להבין מה סדרי העדיפויות שלי. קריירה או אבהות?

work-life-balance

לעבוד קשה, לטפס בסולם המעמדות בחברה, להצליח כלכלית ותהיות מסוגל לקנות ולתת לילדים שלי כל פינוק וצורך חומרי? זה נראה כמו מסלול שהרבה בוחרים. הבעיה – הצלחה כזו באה עם מחיר כבד. כל כך הרבה אנשים מגיעים הביתה אחרי שהילדים שלהם ישנים. מחוברים לבלקברי שלהם, מפספסים את הזמן היקר עם הילדים שלהם שגדלים. ופתאום, יש בבית צעיר בן 20, שתיכף עובר לגור לבד, ואתה לא מכיר אותו. זה לא כזה הזוי ובלתי נתפס. לא פעם ולא פעמיים אני נגרר לעבודה, וצריך תזכורת לקום מהמחשב. ימי העבודה נמשכים, בלי לשים לב. אתה רוצה להצליח, אתה רוצה רק לגמור עוד דבר אחד.

wlbalance1

מצד שני, מה יותר חשוב מלחזור הביתה ולבלות עם האנשים שאתה אוהב? להגיע הביתה בשעה סבירה, לבלות עם הילדים, ללוות אותם בעודם גדלים.

איכשהו, הדברים הללו לא תמיד הולכים יחד. מעט אנשים זוכים לטפס בסולם ההיררכי של חברות הייטק, ולבלות זמן איכות רב עם הילדים שלהם. הרבה כתבות התפרסמו על זה, אני לא ממציא כלום.

work-life-balance-kid

אז אפשר להכריז על יום או יומיים שעוזבים מוקדם ואחר כך עובדים בבית בלילה, וצריך מאד מאד להקפיד ללכת הביתה ולא להיבלע בעבודה. אבל יש לזה מחיר – מעטים האנשים שלא עוברים לגור בעבודה עם שק שינה ולא מקודמים, או ככה זה נראה.

אני רוצה להיות אבא טוב, ונוכח, ופעיל. אני רוצה להיות עם הילד שלי כשיש אור בחוץ, ולא רק להגיע בזמן להשכיב אותו לישון. מצד שני, לא חושב שאני אוכל להיות מנהל מוצר גם בגיל 50.

דילמה.

work-life-balance2

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

על ימי זיכרון

אני זוכר שההורים שלי אמרו לי קצת לפני הגיוס שפעם, שכשהם התחתנו, הם חשבו לעצמם שהילדים שלהם כבר לא יצטרכו ללכת לצבא. איזה אופטימיים. לי לא היה ספק שגם הילדים שלי יהיו חיילים יום אחד. עתה, פתאום, אני הולך להיות אבא, והמחשבה על הילד שלי כבר לא פילוסופית.

האמת, בני הדור שלי חוו שנים שקטות יחסית. היינו צעירים מידי למלחמת לבנון, מבוגרים מידי לעופרת יצוקה. רק שטחים ושגרה ברצועת הבטחון. ועדיין, סתם, שני חברים שלי נהרגו. לא החברים הכי טובים, אין לי בעלות על טרגדיה אישית נוראית. הטרגדיה היא בפירוש שלהם. אבל אני זוכר פרטים כל כך חדים מהימים ההם. מההלם, מהבכי, מהכאב הנוראי על שני ילדים מקסימים שעלו על ההליקופטר הלא נכון.

אחד החברים הכי טובים שלי היה אז בקורס קצינים, ולא ברור למה – שלחו דווקא אותם לאסוף את חלקי הגופות באמצע הלילה. הרבה אחר כך, כשהיינו יוצאים ומשתכרים בסופי השבוע, לפעמים הוא היה קורס בבכי על הבר, מתאר לי איך אסף חלקים של אנשים לשקיות. היום, יום הזכרון שלי מזכיר לי קודם כל את עומר ואת דן. אחר כך את החבר שלי מספר איך אסף ידיים ורגליים מהקרקע, אולי את שלהם. שאר האנשים שאני לא מכיר לוקחים מקום שני. אלפים של אנשים.

לפני שיקפצו הלוחמים – אני מודה: לא הייתי בשטחים, לא ראיתי את הלבן של האויב בעיניים. לא עשיתי קו, לא לחמתי בשטח בנוי. אני ג'ובניק משעמם. אין לי שום זכות על מלוא אימת המלחמה שיש לכם. אבל זכיתי לדעת כמה קדושים וחשובים ונפלאים הם החיים. זכיתי לפגוש, גם אם מרחוק, כמה נורא הוא המוות של ילד. כמה הוא פוגע במשפחה, בחברים, כמה הוא בלתי הפיך, והטרגדיה הגדולה – כמה אין לך מושג לגבי כל זה כשאתה בן 18, חושב שתחיה לנצח, ושש אלי קרב.

מפחיד אותי שכל כך התרגלנו לזה שיש פה מלחמות, ששכחנו שאפשר גם אחרת.

אני רוצה להאמין ששם למעלה, האנשים החשובים, זוכרים את זה. זוכרים כמה חייו של ילד קדושים. שוקלים כל סיפור אישי, כל טרגדיה, לפני שהם מקבלים החלטות שמשפיעות על כולנו. שלא ידברו רק במספרים. כי הילדים שמשלמים את המחיר, מאמינים בהם בצורה כל כך נאיבית, שהם יעשו את מה שיבקשו מהם, גם אם זה לרוץ לקרב.

אי שם בעולם יש מדינות בהן צעירים בני 18 עושים שטויות במכללה. הצרה הכי גדולה שלהם זה הבחורה מהכיתה השניה שלא מוכנה לצאת איתם. אנחנו צוחקים על הצעירים הילדותיים הללו. אני אומר שיש לקנא בהם.

זכרונם וקרבנם של הנופלים הוא טרגדיה. כל כך כואב לי לכתוב על זה שזה אחד הפוסטים שהכי התקשיתי לכתוב. ואני, מי אני? מידת הכאב שלי היא טיפה בים הכאב הקולקטיבי.

ילד שלי: מי ייתן ולא תזכה ללבוש מדים, אלא אם הם של סופרמן. מי ייתן ולא תכאב אבדן של חבר, בטח לא לפני שמלאו לך 20. מי ייתן ותהיה לך האמונה שאני מאבד, כל אלה מתו מסיבה ראויה, ושלא היה אפשר אחרת.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

מעבדות לחירות

אחד הדברים שמקסימים אותי בפסח כבר שנים זה ההתגייסות של אנשים למען הקהילה. תרומות של כסף ושל מזון, צעירים עומדיות ואוספים מזון בסופרמרקט למשלפחות נזקקות. מאד יפה. בכלל פסח הוא חג שאני מאד אוהב. הכי משפחתי בעיני.

בחג הזה, כפי שמסופר, אנחנו חוגגים את יציאתנו מעבדות לחירות. את זה שהשתחררנו מהנוגשים המצריים, ונהיינו עם חופשי. ככל הנראה יש איזה בעיה או שתיים של מחסור חמור בממצאים ארכיאוליגיים שיאמתו את הסיפור, אבל זה בכלל לא חשוב. הסיפור הזה הוא כזה סיפור מכונן של היהדות, שהוא נצחי לא משנה מה יצמאו בין האבנים.

מה שכן מפריע לי לאחרונה, הוא הראייה הצרה שלנו. כל כך קל לנו להתגייס למען עמנו. אבל אנחנו מפספסים לגמרי כמה אנשים מסביב לנו סובלים. מערבית לנהר הירדן יש כל כך הרבה אנשים שלא יכולים לחגוג יצאה מעבדות לחירות, שזה כואב. כמה אלפי תאילנדים מועסקים בחוזים דרקוניים, הדרכונים שלהם בני ערובה אצל המעסיקים שלהם שמשלמים להם תרי זוזי בשביל עבודה פיזית מפרכת? כמה זרים חיים בבתים של מבוגרים, משרתים מרצון בנסיון לקנות לעצמם חירות פיננסית חדשה בגלל שפה הכסף שווה יותר משם? כמה שחורים (אם בצבע העור ואם בתפקיד החברתי) מנקים שולחנות במסעדות, רוחצים כלים, תמורת מעות מעט, בעודם מסתתרים ממשטרת ההגירה? בושה לנו, לכולנו, איך שהעם הזה נראה בחג החירות הבא עלינו לטובה.

5shackles

ועכשיו, המאמץ המחשבתי הכי קשה – שימו בצד דעה פוליטית, שימו בצד מי אשם. שימו בצד את השנאה ואת הפחד, ולשניה אחת תראו רק בני אדם. תראו מיליוני אנשים שמעל 40 שנה חיים במחנות פליטים. אדמותיהם – אלהים יודע איפה. אין דרך שלא לראות בצורה אובייקטיבית, שקשה להם. הרבה יותר קשה להם מלנו. הם לא עבדים, האנלוגיה שלי נגמרה בפסקה הקודמת. אבל הם לא ממש חוגגים את חירותם כרגע. אז הישארו רגע בהפסקה הקטנה הזו, בה הם רק בני אדם. רק לשניה. התירו לעצמכם להבין שניה שיש לידנו אנשים שרע להם.

נסו. אני מבטיח שזה לא ישנה כלום בעוד 10 דקות, חייכם ימשיכו כפי שהיו. אבל אם נתיר לעצמנו ולו לרגע, באוירת החג, לחשוב עליהם, על האנושיות שלהם, ועל זכותו של כל אדם לחירות, זה יעשה אותנו קצת יותר בני אדם גם כן.

שיהיה לכם חג נהדר. שיהיה לכם כיף עם המשפחה, עם החברים, מוקפים באור נרות, עם אוכל טעים והרבה יין טוב. תיהנו מהחופש, מהחירות שיש לנו בכל יום של חיינו, ותזכרו שזה לא משהו שיש לכל אחד פה בעולם.

חג שמח.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

חברים 2.0

משהו משתנה בדרך בה אנשים רואים חברות.  לפני 10 שנים היו לי חמישה חברים. עכשיו יש לי 362. ועוד כמה במסנג'ר, סקייפ, ומה לא.

מתוך חמשת החברים הללו, אחד נסע ללמוד בארה"ב, אחד עבר לגור בלונדון, ואחד הקים עסק משלו, בצירוף להיותו וורקוהוליק מלידה. אנשים קרובים הולכים ובאים, אני מניח.

אז מצד אחד, היום עם סקייפ, קל מאד לקשקש עם החבר מלונדון, ולשמור איתו על קשר. על החיים של הוורקוהוליק אני לומד מהטוויטר שלו. מצד שני, יש לי הרגשה שהחברויות החדשות מודל 2010 לא מוצאות חן בעיני. המדיום החדש הזה משנה אותנו, ואני לא בטוח שרק לטובה. גוגל וטוויטר ופייסבוק וחבריהן לא רק לוקחות לנו שעות במשחקים של חוות, או פותחים דרכים חדשות למצוא שידוך ולאבד מקומות עבודה. הם משנים את חיינו, קודים חברתיים, ואת כולנו.

life-back

מרשל מקלוהן פעם אמר שהמדיום הוא המסר. שינית את המדיום, שינית גם את המסר. ניקח את זה טיפה הלאה, שינוי המדיום משנה לא רק את המ שאמרת, אלא גם אותך. הסלולארי שינה את התרבות שלנו, ואתנו. המצאת המכונית שינתה אותנו תרבותית, ובמידה רבה גם פיזית (היו כל כך הרבה שמנים ומנוונים בלי כלי רכב ממונעים?). העשות הנוכחי הוא העשור של ההודעה. הודעת הטקסט, הודעת המייל, הודעת הטוויר, המסנג'ר, הוייב. ואני לא לגמרי מבסוט מהשינוי שזה הביא איתו. התרבות שלנו עוד לא השיגה את הטכנולוגיה, וזה מאפשר לנו לעשות כמה דברים ממש ממש מעצבנים, כמו לדבר בסלולארי בקולנוע.

אפשר לדון בזה בהקשר מאד רחב, אבל כרגע אני רוצה לדבר רק על התנהגות של חברים. אז הנה ספר החוקים שלי, ואם אתם רוצים תקראו לי מיושן. הוא רלוונטי רק אם אתם חברים שלי. אם לא, קחו את זה כהמלצה של שמרן מזדקן.

  • אם אתה חבר טוב שלי, ויש לי יום הולדת, או שהגיע פסח, או שגילית שאני הולך להיות אבא – תגיע, תצלצל. פאקינג אס אמ אס תשלחו לי כשאתם פיצה דומינוס והפיצה שלי יוצאת לדרך. כנ"ל לגבי הודעות פייסבוק או גלויות ברכה אונליין.
  • אם אתם באמת רוצים להפגש איתי, או לדבר איתי – דברו איתי. אס אמ אס שאומר "היי" או "מה קורה איתכם הערב" לא מתקבל בברכה. אם באמת רציתם להפגש, הייתם מתקשרים.
  • גם אני שולח הודעות. אבל אם ההודעה הבודדת הופכת לדיאלוג – מצלצלים. כלל אצבע – אם אתה מוצא צורך לכתוב הודעה שלישית, תתקשר.
  • אם אתה בקושי מכיר אותי, ורוצה להיות חבר שלי בפייסבוק – תכתוב שלום, תגיד מאיפה מכירים, תוסיף "היי מה נשמע זוכר אותי מכיתה ב?". זה נקרא מגע אנושי. חברים שלא כותבים ולא מדברים איתם אני יכול לצבור באלפים, זה לא מעניין אותי.
  • יש לך מסיבה? יום הולדת? התחתנת? זימון לאירוע בפייסבוק ותו לא ממש מסביר לי כמה אתה רוצה שאגיע.
  • לא רוצה לעקוב אחריכם בטויטר בשביל לדעת מה נשמע. לא רוצה להיות תלוי בסטטוס שלכם בפייסבוק לדעת שעברת לגור עם חברה שלך. חברים נפגשים ומדברים.
  • כשאתם מדברים איתי, אל תשלחו אס אמ אסים, אל תתעדכנו בטויטר באייפון שלכם. למעשה, תניחו את הטלפון הזה בתיק ואל תשחקו איתו בכלל. אפשר גם לא, אבל אז ברור לי כמה השיחה שלנו חשובה לכם.

אני יודע שזה מוזר. אני יודע שזה נגד הקדמה. אני בסופו של יום נמצא בפייסבוק, בטוויטר, קורא בלוגים. אבל את החברים הטובים שלי אני שומר, רואה, ומשתדל להשקיע.

קצת תרבות חברים. עכשיו סליחה, אני צריך לעשות פה על איזה אס אמ אס.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

על מה לכתוב?

אולי שמתם לב – תדירות הפוסטים ירדה מאד לאחרונה. שלל סיבות, ושלל תירוצים אחראיים לדבר. אבל בשורה תחתונה, פתאום נתקעתי – אני לא יודע על מה לכתוב.

זה בעיה שצצה לפעמים, בבלוג שאין לו נושא, או שמוגדר בלוג אישי. אם אני כותב יותר מידי עלי ועל אורלי, אני מפחד להבריח את קוראיי שבורות של מתיקות דביקה. אם אני כותב יותר מידי על דברים שעיצבנו אותי, הבלוג יצטרך לשנות את שמו ל"אוסך התלונות של סבא נרגן". או משהו כזה. אם אני אתבות יותר מידי את דעתי על פוליטיקה וחדשות, אני לול להבריח את כולם על נפשם, אם בגלל שאני "סמולני קיצוני יפה נפש" או בגלל שמבעס אנשים לשמוע עם מה שקורה שם בעולם. לפחות לפי כמות החברים שלי שאני יודע שלא קוראים חדשות בכלל.

לא יודע איך, אבל ממצב שבו כתבתי בלי הפסקה, פתאום הצטברו ערימה של התחלות ללא סיום, כל פעם בחשש שלא יעניין, שיבריח, שכבר כתבתי על זה פעם.

אז מה?

נראה לי שהמשבר עבר, ושפשוט אכתוב על מה שייצא. מי שבא לקרוא את הבלוג הזה מכיר אותי כנראה, ובחר לקבל עליו (או עליה) את מה שאני בוחר להגיש.

לא ככה?