5 דברים שאפשר לעשות עם הילדים כשמפחיד בחוץ

שלשום נסעתי הביתה מהעבודה לאסוף את הילדים, ובאחד הרמזורים הנהג שעצר ברכב לידי הראה לי שבמושב הנוסע הוא מחזיק אלה וגרזן. למקרה ויצטרך. כולם קצת מפחדים. או הרבה. אבל להתחבא בבית זה לא עסק. ובינינו, לבלות עם הילדים שלנו זה רעיון אדיר להיות קצת פחות בהסטריה. צחוק של ילד הוא תרופה מעולה.

(אני מבטיח פוסט נפרד עם דעתי על המצב. זה פוסט אסקפיסטי.)

אז מה אפשר כבר לעשות?

1. קולנוע. לברוח מהשמש, מהאנשים, לעולם דמיוני וקסום עם איזה סרט אנימציה. מרבית הקולנועים בקניונים, כך שאפשר להגיע עם האוטו לחניון, וישר למעלית. בלי ללכת ברחוב הסואן לרגע. כמובן שיש מאבטחים בכניסה לחניון ובקניון עצמו.

2. ג'ימבורי. לפני כמה ימים בילינו עם הילדים ערב בפעלטון בקניון איילון. כל המקום היה מכוסה בשלטים של קופת חולים מאוחדת שמסבירים לנו למה זה לא רק כיף, אלא גם בריא לילד. זה מפתח שרירים, קואורדינציה, כישורים חברתיים, והילדים קורסים למיטה בערב. אה, וזה גם מאפשר להורה לפתח כישורים של נינג'ה, רק מלעבור בכמה מהמעברים שם. היה כיף לא רגיל, וזה גם טוב לילד. אגב בישראכארד יש 1+1 על הכניסה.

IMG_3830

3. הספארי. אפשר לנסוע לספארי, לעשות את הטיול ברכב, כולל כלוב האריות ולחזור הביתה בלי לצאת מהאוטו. זה יותר משעה של בילוי, הילדים ימותו על זה, ונשארים בבטחת המכונית, מאימת כל אדם ואריה. ישראכארד מציעים 1+1.

4. מוזיאון הילדים בחולון. יש שם סיורים מדהימים, חוויה לימודית מהממת, גם להורים. אם עוד לא הייתם לכו! ואפשר גם לקחת את הילדים :)     ללאומי קארד יש 1+1 למוזיאון הזה.

5. להתכסות בפצפצים, להתחבא מתחת לשולחן, ולחכות שהכל יעבור!

בתקווה לימים טובים יותר.

 

אני אבא

(English below the Hebrew)

41 שבועות וארבעה ימים זה הרבה זמן. לקראת הסוף, ביקורות יום יומיות בבית חולים ועייפות וטיפה לחץ, קצת שחקו והוציאו את ההתרגשות ממרכז העניינים. משהו התחיל להרגיש שהוא החליט להשאר שם בפנים.

אז כשביום שלישי אחרי הצהריים ישבנו לראות סרט, ואורלי אמרה לי שיש לה כיווצים חזקים, עשיתי פאוז על הסרט ולא סטופ. לקח לי קצת זמן להבין שהנה זה מגיע. אבל באמת. כל מה שלמדנו בשיעורי הכנה ללידה, כל מאות העמודים שקראנו בספרים ובאינטרנט, כמובן התנדפו לי מהראש בשניה. התרוצצתי בדירה מבולבל, עובר שוב על התיק שארזתי כבר עשר פעמים, ופתאום לא מסוגל להחליט האם אני רוצה להביא כפכפים. מבולבל כבר אמרתי?

כשהכיווצים נהיו בלתי נסבלים עברנו לתל השומר. אין צורך לפרט כל מה שהלך שם, אבל למרות הצוות הנהדר, הדולה המדהימה חוה, לילה ארוך בו אורלי היתה מדהימה הסתיים בניתוח קיסרי, כי הבחור פשוט לא יצא. כל מה שקרה מאז יצאנו מהבית נראה לי קצת כמו חלום. הזכרון הכי חזק שלי זה לעמוד ליד היצור הקטן הזה במשך 7 שעות עד שיבדקו אותו והא יסיים להתבשל בטוסטר, בזמן שאורלי מתאוששת. משום מה לא הייתי מסוגל להשאיר אותו שם עם האחיות כמו שאר האבות, היה לי חשוב שידע שאני איתו ברגעים הראשונים שלו פה. ליטפתי אותו, דיברתי אליו, שרתי לו שירים, וכל הזמן הייתי איתו, שלא יהיה לבד. אולי זה זה, ואולי זה האופי המדהים שלו, אבל הוא היה התינוק הכי רגוע בחדר. הוא בקושי בכה. ואחרי שישן קצת, הוא שכב לו שם רגוע, עם העיניים הגדולות שלו, כחולות אפורות כהות, והתבונן לו מסביב. גם אלי הוא הגניב מבטים.

לפעמים בחיים יש חוויות שאנשים חוו, ומתארים לך. ואז הם אומרים לך משפט שאני שונא לשמוע. "לא יעזור לך, עד שלא תחווה את זה, לא תבין על מה אני מדבר" – איזה מעצבן. אבל הנה דוגמה מצויינת. כמה פעמים אמרו לי את זה על הרגע שאתה פוגש את התינוק שלך. וכמה פעמים חשבתי שאני מבין על מה מדברים. ואז פגשתי אותו. קטן ורועד ובוכה, וורוד וכחול וסגול, והתאהבתי. התרגשתי עד דמעות, וידעתי שהחיים שלי השתנו. כמו כל מה שאמרו לי, אני לא מתעצבן כשהוא בוכה, אני לא מוטרד מזה שהוא מריר עלי. לגבי זה שלקקי שלו יש ריח של וורדים אני עוד לא הגעתי. מי שאמר את זה, לך להסתכלות.

אנחנו קצת מבולבלים, מטושטשים ועייפים. בלילה של הלידה לא ממש ישנו, ובלילה שאחרי היו בחדר תינוקות בוכים, נשים נוחרות, ושאר מדברות בסלולארי. אה, ויש לנו תינוק שאנחנו עוד מנסים למצוא לו את חוברת ההוראות. במקום לידה קלה, זה היה קשה. במקום טבעי, קיסרי. במקום לעבור בשקט למלונית ושימצוץ חלב כמו חלום, אנחנו תקועים באגף שמזכיר את גן הירקון ביום העצמאות ומנסים ללמוד וללמד איך מאכילים את הקטן. אבל כל זה נמחק ונעלם ברגע שהוא פותח את העיניים האלה ומסתכל עלי. אני טובע במבט הזה, שיש בו חוכמה קדמונית מדהימה שמביטה אלי חזרה, ואומרת לי שאני אסתדר. הבוקר האכלתי אותו בידיים שלי. אין לכם מושג. פשוט אי אפשר לתאר במילים את ההרגשה.

אני אכתוב עוד, בהמשך, אבל הגיע הזמן לאסוף את הקטנצ'יק מהתינוקיה, אחרי טיפול 10000. המשך יבוא.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

/dsc_0726-medium

Forty one weeks and four days is a long time to wait. Towards the end, the daily visits for check ups at the hospital, tiredness and tension took their toll and wore away at the excitement. IT almost felt like the little guy decided to stay in for good.

So, When on tuesday, when Orly told me that she was feeling strong contractions, I hit Pause on the movie we were watching, instead of Stop. It took a while to understand that this is really it. Of course, in the span of the next two seconds, everythin we learnt in the course, every page we read in books and on the web flew out the window and I was confused as hell. I went through the backpack we already packed ten times, suddenly completely stuck over the important question if we really need Flip Flops or not.

When the contractions became unbearable, we went over to the Hospital. No need to go over everything that transpired, but despite everythin we learnt, the wonderful staff, the amazing support or Hava the Doula and a very long night in which Orly was absolutely incredible, we ended up having an emergency ceasarian section, as the little uy just would not come out.

Everything that happened since we left the house seems a bit like a dream. My strongest memory is standing next to the little guy for the first 7 hours until he got checked up and toasted under the "grill" while Orly recovered from the operation. For some reason I just could not leave him alone with the nurses like the other dads – I needed him to know that I'm with him for this ride in his first hours here. I spoke to him, sang to him, and touched him constantly, to let him know I'm with him. Maybe it has to do with that, or maybe he is just an amazing guy, but he was the most calm baby in the room. He barely wept, and after a nap, he woke up and just lay there, calmly looking at his surroundings. He opened these amazing dark dark gray eyes, and looked at the room, sometimes even at me.

There are some experiences in life that people will say to you something I hate hearing – "It wont help, Until you go through it, you will have no Idea what I am talking about." This is a wonderful example though. So many times people told me this about the meeting you have with your baby. I thought I knew what they were talking about, and then I meet him. Tiny and shiverring, all crying, pink and purple. And I fell in love. I was so excited I was driven to tears, and I knew that my life will never be the same. Almost everything they said is true. I dont mind hearing him cry, I don't care when he drools on me. His used diapers smelling like roses to me – not so much. Whoever said that to me – go get yourself checked.

We are a bt confused still. The night of the delivery was no sleep at all. The night after that we found ourselves in a room with 5 other women, crying babies, snoring, and way too much cellphone chatter. All this while we are still searching for the instructions manual for this tiny thing that is crying in our hands. Instaed of the dreamy natural easy birth we dreamt of, it was hard and painful, and ended in an operation. Instaed of him starting to breast feed immedaitely, things are hard going. Instaed of going up to the private rooms and resting, we are stuck at the communal rooms with too many people, reminding us mostly of a public park on a holiday.

But all this goes away and matters not at all the second that little guy opens his eyes and looks at me. I can drown in his gaze, that seems to look back at me with some ancient wisdom, telling me things will be ok. This morning I held him in my hands and fed him. You have no idea. I simply cannnot find the words to describe the feeling.

I will write more, but now it is time to pick him up from the nursery, after some maintainance work…   To be continued

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

.