פרידה מאוחרת

עברה שנה מאז שהלכה. במקרה, או שלא, לא הצלחתי לכתוב פה מאז. אולי כי הרגשתי שאני חייב להיפרד ממנה ולא יודע איך, ושום דבר אחר לא היה מוכן לצאת החוצה לפני.

לפני שבוע קרוב משפחה ביקש ממני לכתוב עליה כמה מילים למייל משפחתי. והמילים לא היו המילים הנכונות. כי סבתא שלי היתה כל מיני דברים שונים לכל מיני אנשים. וניסיתי להיות "ממלכתי".

כי לאנשים אחרים היא היתה מקימת האגודה לעיוור בחיפה, מתנדבת, יקירת העיר ועוד. אשת מופת. "ביג מאמא" לעולים החדשים… לאמא שלי ואחותה היא היתה אשה שהן כ"כ גאות בה, ומשתגעות ממנה חדשות לבקרים. כי אשה כ"כ עצמאית ודעתנית זה קשה בתור אמא בת 105.

בשבילי היא היתה משהו אחר. היא היתה שם איתי מאז שנולדתי. ואהבה אותי והאמינה בי ללא סייג. בצורה שונה משל הורים. הבית שלה היה תמיד מקום קסום. מלא אוצרות עתיקים וסיפורים מדהימים על ימים שלמדתי עליהם בשיעורי ההיסטוריה. כמה פעמים הקשבתי בכיף לאותם סיפורים מהילדות שלה בימי הטורקים. כשהייתי ילד אחי ואני היינו ישנים אצלה כל שישי. כמה אהבנו את זה.

מרק העוף שלה היה ללא מתחרים. קציצות העוף, הגפילטע (כן, גפילטע) היו מעדן. בצורה שאף מאכל דומה מעולם לא התקרב. הבית שלה, מלא דברים ישנים סימל סוג של נצחיות. כל ביקור שם כילד הרגיש כמו הרפתקה לעידן אחר. כל שנה היינו נוסעים כל המשפחה – הבנות שלה, הילדים והנינים יחד איתה לטיול של סוף שבוע לחגוג לה יום הולדת. כמה זכרונות נהדרים יש לכולנו מהטיולים האלה.

השנים האחרונות היו לא קלות. היה קשה לראות אותה מדרדרת. מאבדת את העצמאות שלה, את החדות שלה, חלק ממה שהיתה כ"כ גאה בו על עצמה. ואני מרגיש חרא שלא ביקרתי מספיק, לא צלצלתי מספיק. הייתי כ"כ עסוק בחיים שלי, והיה קשה לראות ולשמוע את ההידרדרות שלה. ואני מודה, כשאתה מגיע לגיל 37 וסבתא שלך עוד בחיים, אתה קצת מצפה ממנה שתחיה לנצח, והיה לי קשה להתמודד עם התסכול שהיא לא עומדת בציפיות. יכולתי, הייתי צריך לתת יותר תשומת לב כי כל טלפון כל כך הפיג את הבדידות שלה ונתן לה אושר.

כן הייתי שם איתה ביום האחרון. ניסיתי לומר, להראות, כמה אני אוהב. נפרדנו. אומרים שזה אמור לעזור. אבל זה עדיין ממש כואב.

הנה עברה שנה. אני עדיין חושב לעצמי בדרך לעבודה שאולי אצלצל אליה לשאול מה שלומה ולספר לה חוכמות חדשות מפיו של הנין שלה. אני עוד יכול לטעום את האוכל שלה. לשמוע את הקול שלה. אבל אי אפשר יותר, משהו שהיה חלק מחיי מיומי הראשון חסר. מאד חסר.

אומרים את זה הרבה, אבל אני די בטוח שהיא היתה יותר שמחה אם הייתי מרים לה כוסית ומספר סיפורים מצחיקים וזכרונות, מאשר יושב פה מול המקלדת ודומע. בחושך (לא, היא לא היתה מפולין אבל זו תכונה יהודית חובקת עולם).

שנה שלמה אני מנסה לא להיפרד ממנה. דוחה את כתיבת הפוסט הזה כי אין סיכוי שהוא יעמוד בסטנדרטים שלי ממנו. אבל כנראה שאין סיכוי. שכמה מילים לא יצליחו לעולם לתאר כמה אתה אוהב אדם שעטף אותך באהבה וגאווה מאז שנולדת, ופתאום חסר. אבל אני חייב לומר שלום. וללכת לחבק את הילדים שלי.

IMG_4837

A belated goodbye. 

It has been a year since she has passed away. Perhaps a coincidence, but I have not really been able to write a single post here since that day. Perhaps because I felt that I need to say goodbye, and had no idea how to do that. And nothing else was able to come out before I do that.

About a week ago, a family member asked me to write a few words about her for a family newsletter. The words that came out were not right. My grandma was different things to different people, and I was trying to be "Stately".

For other people she was the "big mama" of the blind community in Haifa, a volunteer, a teacher of Hebrew to immigrants from Russia, and many other things. To my mom and her sister she was a strong woman they loved, were so proud of, and who drove them nuts all the time, as only a strong willed independent 105 old mother can.

For me she was something else. She was always there, since the day I was born. She loved me and believed in in a totality that is different than the way parents do. Her house was full of magic. Full of old treasures, amazing stories of days that you usually hear about in history class – unless you area talking with someone that actually lived at that time. I used to listen to her stories about being a child during the days of the Ottoman Empire(!) again and again. As a kid, my brother and I slept at her house every Friday, and boy did we love it.

Her chicken soup was unparalleled, her chicken cutlets, and Gefilte fish (yes, gefilte!) were a delicacy. No other food on earth had the same magic of the food your grandma makes. Her house was full of magic. Old things from another era. Every visit felt like a visit to another time. Every year we (Her daughters, their kids and grand-kids) would have a trip for her birthday. What wonderful memories those trips created.

The last few years were tough. It was really hard to see her condition deteriorate. She slowly lost her independence, her sharpness, things that defined her, in her own eyes. I feel like crap for not visiting enough. Not calling as often as I should. I was wrapped in my own life, and found it hard to see her getting worse. When you make it to the age of 37, and your grandma is still there, you already built an expectation that she should always be around, and I was angry that she was not fulfilling that expectation. I could have, I should have done more. Especially since every phone call drove away some of her loneliness and made her so happy.

I was there with her on the last day. I tried to show, to tell her how much I love her. We did get to say goodbye. They say it should help. But it still hurts. A lot.

A year has gone bye. I still find myself wanting to call her on my way to work, and brighten up her morning with another funny story her great grandson provided us with. I can still taste her food, hear her voice. But I can't anymore. Something that was a part of my life since day one is no more.

It is a bit of a cliche, but I am pretty sure she would prefer it if I had a drink and tell funny stories rather than sit here and drop tears on my keyboard, in the dark. (No, she was not Polish, but it is a global Jewish thin, me thinks).

I have spent a year trying not to say goodbye. Not writing this post, also because I knew it can never stand up to my expectations of it. But that was probably impossible anyway. How can a few words describe how much you love and miss a person that enveloped you with their love and pride from the day you were born. But is suddenly not there.

Still, I need to say goodbye. And go give my kids a hug.

5 דברים שאפשר לעשות עם הילדים כשמפחיד בחוץ

שלשום נסעתי הביתה מהעבודה לאסוף את הילדים, ובאחד הרמזורים הנהג שעצר ברכב לידי הראה לי שבמושב הנוסע הוא מחזיק אלה וגרזן. למקרה ויצטרך. כולם קצת מפחדים. או הרבה. אבל להתחבא בבית זה לא עסק. ובינינו, לבלות עם הילדים שלנו זה רעיון אדיר להיות קצת פחות בהסטריה. צחוק של ילד הוא תרופה מעולה.

(אני מבטיח פוסט נפרד עם דעתי על המצב. זה פוסט אסקפיסטי.)

אז מה אפשר כבר לעשות?

1. קולנוע. לברוח מהשמש, מהאנשים, לעולם דמיוני וקסום עם איזה סרט אנימציה. מרבית הקולנועים בקניונים, כך שאפשר להגיע עם האוטו לחניון, וישר למעלית. בלי ללכת ברחוב הסואן לרגע. כמובן שיש מאבטחים בכניסה לחניון ובקניון עצמו.

2. ג'ימבורי. לפני כמה ימים בילינו עם הילדים ערב בפעלטון בקניון איילון. כל המקום היה מכוסה בשלטים של קופת חולים מאוחדת שמסבירים לנו למה זה לא רק כיף, אלא גם בריא לילד. זה מפתח שרירים, קואורדינציה, כישורים חברתיים, והילדים קורסים למיטה בערב. אה, וזה גם מאפשר להורה לפתח כישורים של נינג'ה, רק מלעבור בכמה מהמעברים שם. היה כיף לא רגיל, וזה גם טוב לילד. אגב בישראכארד יש 1+1 על הכניסה.

IMG_3830

3. הספארי. אפשר לנסוע לספארי, לעשות את הטיול ברכב, כולל כלוב האריות ולחזור הביתה בלי לצאת מהאוטו. זה יותר משעה של בילוי, הילדים ימותו על זה, ונשארים בבטחת המכונית, מאימת כל אדם ואריה. ישראכארד מציעים 1+1.

4. מוזיאון הילדים בחולון. יש שם סיורים מדהימים, חוויה לימודית מהממת, גם להורים. אם עוד לא הייתם לכו! ואפשר גם לקחת את הילדים :)     ללאומי קארד יש 1+1 למוזיאון הזה.

5. להתכסות בפצפצים, להתחבא מתחת לשולחן, ולחכות שהכל יעבור!

בתקווה לימים טובים יותר.

 

מקום לדאגה

יש אנשים שעוברים את החיים מבסוטים וחסרי דאגות. יש אנשים שבלי כוס דאגה על הבוקר הם לא מתעוררים. האיום האיראני, מחלות ללא תרופה, מה יהיה אם העולם יוצף במים. כולנו איפשהו על הגראף שמתחיל בשאנטי שאנטי, ונגמר בחרדה קיומית.

מסתבר שהגעתו של הדור החדש מביאה איתה סדרה חדשה לגמרי של דאגות. זה היום מתחיל כבר בסדרת הבדיקות שעושים לזאטוט עוד לפני שנולד. אולטרה סאונד, סקירות, מי שפיר, הגוף שלו ממופה יותר ממה שיהיה אי פעם בשאר חייו. שככה יהיה לי טוב, מתי בחנו לי את הפעימה בכח חדר בלב במהלך חיי הבוגרים? אבל זה רק ההתחלה. שלא יתחשמל בדירה, שלא יפגע בפינה חדה של רהיט. מה אם ימשוך את הטלויזיה ויפיל אותה על עצמו (פחד רק של שמרנים שאין להם פלזמה, אני יודע). שלא יידרס במעבר חציה, שלא ייפול כשמטפס על עץ. אני לא מתחיל עם מה לעשות אם ירצה לנהוג על אופנוע, או לשלוח ילד לצבא.

ראיתי אנשים שמפתחים חרדה לכל נשימה של הילד שלהם. ראיתי אנשים ששולחים ילדים בני 12 לבד לטיסה טרנס-אטלנטית. מצד אחד אתה רוצה לשמור על האוצר הקטן הזה. אתה רוצה שלא יאונה לו כל רע. מצד שני, החרדות האלה יכולים לשתק אותך, ולגרום לך לעטוף את הילד בצמר גפן ולנעול אותו בקופסה.

mr-men-mr-worry

אני רוצה לשמור עליו מכל הרע שיש שם בחוץ, אבל אני רוצה ליחיה את העולם הזה. רוצה לקחת אלת בייסבול על האנשים שיעיזו להרים עליו אצבע, אבל רוצה שילמד לשמור על עצמו. רוצה להזיז מהדירה כל דבר במשקל גרם שלא יכאיב לו, אבל מת שיטפס את הרי ההימלאיה ויקפוץ בנ'גי.

ברור לי שאי אפשר באמת שלמור על אף אחד מהכל. אני מבין שיקרו לו דברים רעים ואני לא יכול למנוע את זה. בראש אני מבין את זה מצויין. בבטן? בלב? מחפש את דרך האמצע, ומקווה שיהיה בסדר…

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן

.