hqdefault

באדי גאי עם גיא. יש לי צמרמורת!

לפני עשרים שנה הייתי חייל. הייתי מסתובב עם החבר הכי טוב שלי גיא ברחבי חיפה בערב, יוצאים לבלות, לרקוד, לעשות חיים. אלה היו ערבים של חיים שנשארים לך בדי אן איי שלך, זכרונות של חופש והשתוללות שלא יחזרו.

בפסקול של הערבים הכי כיפים שהיו לי התנגנו כמעט תמיד האלבום של הקומיטמנטס, או האוסף של באדי גאי.  לפני חודשיים גיליתי שהוא מגיע לארץ, ותוך יום היו לנו כרטיסים.

הערב זה קורה.

אני מציע לכם לקחת 12 דקות ולהתענג לפחות על השיר הזה מתוך ההופעה (או לשמוע את כולה אם בא לכם) . פשוט לא מייצרים יותר גרוב כזה. 

hqdefault

20 Years ago, when I was a soldier, I would hang out at nights with my best friend Guy. Wether we were going dancing, drinking or any kind of shenanigan, these nights of foolng around were so alive, so much fun that they become part of your DNA. such great memories. whenever we were out in the car,  there were a couple of albums that provided the soundtrack. One was The Commitments, and the other was Buddy Guy.
A couple of months ago I discovered that he is comming, and a day later we already had tickets.

Tonight is the night, and I am so excited!

I wholeheartedly suggest you take 12 minutes to hear this song, or even more to hear the whole show. They just don't make this kind of groove anymore.

https://youtu.be/7wdoK0dyLwY?t=492

פרידה מאוחרת

עברה שנה מאז שהלכה. במקרה, או שלא, לא הצלחתי לכתוב פה מאז. אולי כי הרגשתי שאני חייב להיפרד ממנה ולא יודע איך, ושום דבר אחר לא היה מוכן לצאת החוצה לפני.

לפני שבוע קרוב משפחה ביקש ממני לכתוב עליה כמה מילים למייל משפחתי. והמילים לא היו המילים הנכונות. כי סבתא שלי היתה כל מיני דברים שונים לכל מיני אנשים. וניסיתי להיות "ממלכתי".

כי לאנשים אחרים היא היתה מקימת האגודה לעיוור בחיפה, מתנדבת, יקירת העיר ועוד. אשת מופת. "ביג מאמא" לעולים החדשים… לאמא שלי ואחותה היא היתה אשה שהן כ"כ גאות בה, ומשתגעות ממנה חדשות לבקרים. כי אשה כ"כ עצמאית ודעתנית זה קשה בתור אמא בת 105.

בשבילי היא היתה משהו אחר. היא היתה שם איתי מאז שנולדתי. ואהבה אותי והאמינה בי ללא סייג. בצורה שונה משל הורים. הבית שלה היה תמיד מקום קסום. מלא אוצרות עתיקים וסיפורים מדהימים על ימים שלמדתי עליהם בשיעורי ההיסטוריה. כמה פעמים הקשבתי בכיף לאותם סיפורים מהילדות שלה בימי הטורקים. כשהייתי ילד אחי ואני היינו ישנים אצלה כל שישי. כמה אהבנו את זה.

מרק העוף שלה היה ללא מתחרים. קציצות העוף, הגפילטע (כן, גפילטע) היו מעדן. בצורה שאף מאכל דומה מעולם לא התקרב. הבית שלה, מלא דברים ישנים סימל סוג של נצחיות. כל ביקור שם כילד הרגיש כמו הרפתקה לעידן אחר. כל שנה היינו נוסעים כל המשפחה – הבנות שלה, הילדים והנינים יחד איתה לטיול של סוף שבוע לחגוג לה יום הולדת. כמה זכרונות נהדרים יש לכולנו מהטיולים האלה.

השנים האחרונות היו לא קלות. היה קשה לראות אותה מדרדרת. מאבדת את העצמאות שלה, את החדות שלה, חלק ממה שהיתה כ"כ גאה בו על עצמה. ואני מרגיש חרא שלא ביקרתי מספיק, לא צלצלתי מספיק. הייתי כ"כ עסוק בחיים שלי, והיה קשה לראות ולשמוע את ההידרדרות שלה. ואני מודה, כשאתה מגיע לגיל 37 וסבתא שלך עוד בחיים, אתה קצת מצפה ממנה שתחיה לנצח, והיה לי קשה להתמודד עם התסכול שהיא לא עומדת בציפיות. יכולתי, הייתי צריך לתת יותר תשומת לב כי כל טלפון כל כך הפיג את הבדידות שלה ונתן לה אושר.

כן הייתי שם איתה ביום האחרון. ניסיתי לומר, להראות, כמה אני אוהב. נפרדנו. אומרים שזה אמור לעזור. אבל זה עדיין ממש כואב.

הנה עברה שנה. אני עדיין חושב לעצמי בדרך לעבודה שאולי אצלצל אליה לשאול מה שלומה ולספר לה חוכמות חדשות מפיו של הנין שלה. אני עוד יכול לטעום את האוכל שלה. לשמוע את הקול שלה. אבל אי אפשר יותר, משהו שהיה חלק מחיי מיומי הראשון חסר. מאד חסר.

אומרים את זה הרבה, אבל אני די בטוח שהיא היתה יותר שמחה אם הייתי מרים לה כוסית ומספר סיפורים מצחיקים וזכרונות, מאשר יושב פה מול המקלדת ודומע. בחושך (לא, היא לא היתה מפולין אבל זו תכונה יהודית חובקת עולם).

שנה שלמה אני מנסה לא להיפרד ממנה. דוחה את כתיבת הפוסט הזה כי אין סיכוי שהוא יעמוד בסטנדרטים שלי ממנו. אבל כנראה שאין סיכוי. שכמה מילים לא יצליחו לעולם לתאר כמה אתה אוהב אדם שעטף אותך באהבה וגאווה מאז שנולדת, ופתאום חסר. אבל אני חייב לומר שלום. וללכת לחבק את הילדים שלי.

IMG_4837

A belated goodbye. 

It has been a year since she has passed away. Perhaps a coincidence, but I have not really been able to write a single post here since that day. Perhaps because I felt that I need to say goodbye, and had no idea how to do that. And nothing else was able to come out before I do that.

About a week ago, a family member asked me to write a few words about her for a family newsletter. The words that came out were not right. My grandma was different things to different people, and I was trying to be "Stately".

For other people she was the "big mama" of the blind community in Haifa, a volunteer, a teacher of Hebrew to immigrants from Russia, and many other things. To my mom and her sister she was a strong woman they loved, were so proud of, and who drove them nuts all the time, as only a strong willed independent 105 old mother can.

For me she was something else. She was always there, since the day I was born. She loved me and believed in in a totality that is different than the way parents do. Her house was full of magic. Full of old treasures, amazing stories of days that you usually hear about in history class – unless you area talking with someone that actually lived at that time. I used to listen to her stories about being a child during the days of the Ottoman Empire(!) again and again. As a kid, my brother and I slept at her house every Friday, and boy did we love it.

Her chicken soup was unparalleled, her chicken cutlets, and Gefilte fish (yes, gefilte!) were a delicacy. No other food on earth had the same magic of the food your grandma makes. Her house was full of magic. Old things from another era. Every visit felt like a visit to another time. Every year we (Her daughters, their kids and grand-kids) would have a trip for her birthday. What wonderful memories those trips created.

The last few years were tough. It was really hard to see her condition deteriorate. She slowly lost her independence, her sharpness, things that defined her, in her own eyes. I feel like crap for not visiting enough. Not calling as often as I should. I was wrapped in my own life, and found it hard to see her getting worse. When you make it to the age of 37, and your grandma is still there, you already built an expectation that she should always be around, and I was angry that she was not fulfilling that expectation. I could have, I should have done more. Especially since every phone call drove away some of her loneliness and made her so happy.

I was there with her on the last day. I tried to show, to tell her how much I love her. We did get to say goodbye. They say it should help. But it still hurts. A lot.

A year has gone bye. I still find myself wanting to call her on my way to work, and brighten up her morning with another funny story her great grandson provided us with. I can still taste her food, hear her voice. But I can't anymore. Something that was a part of my life since day one is no more.

It is a bit of a cliche, but I am pretty sure she would prefer it if I had a drink and tell funny stories rather than sit here and drop tears on my keyboard, in the dark. (No, she was not Polish, but it is a global Jewish thin, me thinks).

I have spent a year trying not to say goodbye. Not writing this post, also because I knew it can never stand up to my expectations of it. But that was probably impossible anyway. How can a few words describe how much you love and miss a person that enveloped you with their love and pride from the day you were born. But is suddenly not there.

Still, I need to say goodbye. And go give my kids a hug.

IMG_3053

להביא את ההימלאיה הביתה

(English text follows the Hebrew text)

החגים הגיעו, ואנשים בעבודה שלי לקחו חופשות נהדרות. יפן, הודו, תאילנד. מקומות שממש הייתי רוצה לנסוע אליהם. אוי כמה שבא לי. אבל זה לא יקרה. הסתובבתי בימים האחרונים במשרד הריק עם המון קנאה כלפי אלה שנסעו.

אבל הבוקר קרה לי דבר מופלא. עברנו עם האוטו במקרה באיזה רחוב ברמת גן, שלא עברתי בו מאז הצבא. הורדתי שם מישהי אחרי דייט קסום. זו היתה כנראה הפעם הראשונה שלי ברמת גן בכלל, וודאי שברחוב הזה. בלילה, הוא נקשר לי מיידית לחוויה, ולבחורה היפה: הבניינים נראו יפים והשכונה אמידה. הרגשתי כמו מבקר בבברלי הילס. זכרון הוביל לזכרון, וחזרתי לפעם הראשונה שפגשתי חבר – אבשלום, ליד קנין גבעתיים כשרק נפתח. עמדנו לרגע, מדברים, מתחת לבניין החדש והמרשים, ונפעמתי מהמקום החדש הזה. ממש חו"ל.

קניון גבעתיים מקום נחמד, אבל אני עובר לידו כל יום, והוא כבר שקוע עמוק בחיים הנורמאליים שלי. הוא כבר לא מרגש אותי. הרחוב הזה ברמת גן? עייף כמו שאר העיר. בקושי זיהיתי את הבניינים. באור היום, עם תחושת ההיכרות של העיר, הם איבדו מזוהרם.

ואז נזכרתי איך אני יכול ללכת עם הילדים שלי, ויואב פתאום יצביע בהתרגשות על משהו בדרך. משהו שעברתי לידו אולי אלף פעם. אולי ראיתי, ואולי לא. אבל בשבילו גם נסיעה לסופרמרקט מרגשת. כי מבחינתו, העולם חדש. וזה כנראה הסוד.

יש ככ הרבה נפלאות מתחת לבית שלך. עץ הלימון שלנו בחצר ככ שונה משהיה כשעברנו לגור פה. החצר שונה. לכל בית מסביבנו מרפסת, בחלקן מציצים דברים מעניינים. הסוד הוא בלשמור על מבט קצת יותר נאיבי. טיפה יותר להתבונן. להביט מסביב בלי הביטול של המוכר. ואז גם ביקור בנמל תל אביב יכול להיות משהו מופלא, ומלא קסם. כמו גם טיול בשכונה.

אני לא אגיע בשנה הקרובה לבאלי, להימלאיה, או ליפן. אבל אני יכול ליהנות הרבה יותר מהקסם של הרגע. ובכל רגע יש קסם, אם רק נביט קצת יותר טוב.

התמונה הזו צולמה בנמל תל אביב לפני שבוע.  :)

IMG_3053

 

Bringing the Himalayas home. 

The Jewish holidays are here. Everyone at work left for some wonderful vacations to Thailand, Japan, India and other places that I just cannot go to this time. But how I wish that I could. The last few days I just wandered the empty corridors at work, green with jealousy at the co-workers that were somewhere exotic, while I was not.

But, this morning, something magical happened to me. We accidentally drove the car through a street in Ramat Gan, Just a few blocks from our house, that I have not seen since I was in the Army, almost 20 years ago. At the time, I was dropping a girl off, after a very lovely date. It was probably my first visit in Ramat Gan ever. At night, that street connected with the experience, and the lovely girl I just spent the evening with. The houses looked lovely and expensive, the neighborhood affluent. I felt like I was touring Beverly Hills. One memory lead to another, and I suddenly recalled my first visit to the Givataim Mall, Around the same time. I was meeting my friend Avshalom there. We stood at the foot of this new, impressive building, and I was impressed with how "abroad" everything felt.

Givataim Mall is still nice, almost two decades later. But I pass it every day, and barely see it anymore. It is too much part of my normal, everyday life. So it no longer excites me. That street we passed this morning in Ramat Gan? Barely recognizable, just another street in a city that is tired and long overdue for a face-lift. In the sharp day-light, it lost all its charm.

But then I remembered how sometimes, when I am walking with the kids, Yoav might point at something excitedly. Something I may have walked by a thousand times. I may have noticed it, or not. But for him, even a trip to the Supermarket can be full of adventure. That is because for him, the world is new. And that is probably the secret.

There are so many wonders just outside your doorstep. The lemon tree in our yard is so different from how it looked when we just moved in. The whole yard looks different. Every house around us has a porch, a yard, some have something interesting just peeking out. The secret is just to maintain a more naive eye when you are looking at things. Look a little bit more carefully. Observe without dismissal of what is so familiar. Then, even a walk in the neighborhood can be an adventure. A visit at the Tel Aviv Harbor can be magical.

I will not make it to Bali, Japan or Thailand this year. But I can enjoy many magical moments, even at home. And every moment has magic in it, if we just pay attention.

This photo (above the text), by the way, was taken at the harbor, just last week.

 

עבודה חדשה

(English text below the Hebrew text)

באפריל 2010 פיטרו אותי מהעבודה הכי טובה שהיתה לי בחיים. שלוש שנים של הנאה, עניין, אתגר, פשוט נפסקו. זה קרה בדיוק בזמן, כי יואב שלי נולד טיפה אחר כך.

נגנו לכם את הוידאו הזה בינתיים:

[gv data="cA46ZNjrzeY"][/gv]

נשארתי איתו בבית כמעט חצי שנה. כשהגיע הזמן למצוא עבודה, רציתי משהו שיאפשר לי לחזור הביתה מוקדם ולבלות איתו ועם אורלי. מצאתי מקום כזה, גם אם הוא לא היה מושלם מכל שאר הבחינות. הימים היו ארוכים, והשעות לא עברו. ופתאום עברה כמעט שנה וחצי.

הגיע שלב שהתחלתי לחשוב מה הלאה. העבודה לא סיפקה אותי ולא ממש עניינה. התחילו לי קוצים בתחת, ובא לי לעשות שמהו שמרגיש טוב. אבל היה לי נוח עם השעות. המנהלים בעבודה עשו לי טובה, והסתבכו כלכלית בצורה כזו שהם נאלצו לשלוח את העובדים הביתה. כמו כל עכבר שמוטרד מזה שהזיזו לו את הגבינה (או משהו כזה), נבהלתי, נלחצתי, והרגשתי שזה רע ומר.

ואז מצאתי את המקום החדש שלי. אני עובד כבר חודשיים, ולא מרגיש שהזמן עובר. אני מגיע בבוקר, ולא מספיק למצמץ לפני שכבר שבע בערב. מעניין, מאתגר, אנשים טובים. מצאתי את עצמי נהנה מכל רגע שעובר, ומתעצב שנגמר היום וצריך ללכת הביתה. לקום בבוקר ולרצות להגיע כבר למשרד זו תחושה נפלאה, שפשוט גורמת לך להרגיש יותר אנרגטי, נמרץ ושמח.

מדהים כמה חשוב לעבוד במקום שעושה לך טוב. אנחנו מבלים בעבודה יותר שעות מאשר בכל עיסוק אחר, ואין שום סיבה שלא יהיה לנו מעניין ומהנה. אין שום סיבה שהשעות יימשכו ושהשבוע לא יזוז. אין סיבה לקום בבוקר בלי כוח ללכת שוב למשרד.

נכון, אני רואה את יואב ואורלי קצת פחות. אבל למרות העבודה הקשה והשעות הארוכות, אני מלא ביותר אנרגיה, מחייך יותר וחזרתי לצחוק קצת יותר. אני מתגעגע, אבל השעות איתם נעימות לי יותר, כשאין לי מועקה על הלב מעוד יום מתיש.

נכון שאני פחות מגיע לכתוב פה כי במקום לכתוב פוסט בבוקר אני צולל לעבודה, אבל טוב לי.

מקווה שאתם סולחים לי.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן..

A new Job.

On April 2010 I got fired from the best job I ever had. All of a sudden, 3 years of fun, excitement, interest and challenge were over. Luckily, it happened just in time, as Yoav was born right after that. I stayed at home with him for almost 6 months. When I had to start looking for work, all I wanted was a comfortable job that will let me get home early and spend time with Orly and Yoav. I found a place like that, even if it was not perfect in other ways. The days seemed so long, and the hours would not pass. Still, all of a sudden a year and a half went by.

Then a stage arrived, when it was just not enough anymore. I started thinking what to do next. The need to feel like I am really doing something started bugging me. The job I had was not satisfying enough, but still, I loved the hours. They did me a big favor, and got into financial difficulties that forced them to let go of the employees.Like any mouse that has his cheese moved (for lack of a better analogy) I was stressed, worried and feared what will come.

And then I found my new place. I have been working there for 2 months now, and just don't notice how time flies. I get there in the morning and can barely blink before it is 7pm. The job is intersting, challenging, the people are great. I find myself having fun as time goes by, and am sad to have to go home at the end of the day. Waking up and wanting to get to work is a great feeling, that makes you feel energetic and happy. It has been way too long.

It is amazing to realize how important it is to work in a place that makes you feel good. We spend more time at work than doing anything else, and there is no reason for it to be anything but interesting and fun. Why should you days be dull and the weeks crawl by in agony? Why wake up every morning with the feeling you have to drag yourself to work once again.

It is true that I get to see Orly and Yoav a bit less. But despite the long hours and hard work, I am more filled with energy than before, I smile more, and have started laughing more than I have in a while. I miss them, but the time I do spend with them is nicer, when my heart not heavy after another exhausting day.

It is also true that I write less on this blog. Instead of buying time and posting I dash off to work. But I am happy.

I hope you forgive me.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

חיוך של ילד

זמן רב שלא כתבתי כאן. אחת הבעיות עם זה היא שככל שמתארך הזמן, כך יותר קשה לחזור לכתוב. נראה לך שהפוסט הבא צריך להיות חשוב ודרמטי שמצדיק את החזרה. אבל אולי לא. אולי פשוט מספיק שיבוא ל שוב לכתוב.

יואב כבר בן שנה וארבעה חודשים. מקשקש כמה מילים, מקשקש בג'יבריש כל הזמן, מתחיל להראות סימנים של הליכה, ובעיקר, מפתח דעות משלו. פתאום יש אוכל שהוא רוצה, ואוכל שלא. פתאום יש ספר שבא לו לקרוא, וספר שהוא יעיף לי מהידיים. מוזר, הרי הוא אדם, אבל קצת קשה לי להתרגל לזה שלצוציק הזה יש דעה והעדפות משלו.

אני מוקסם ממנו. אני נהנה לפעמים לשבת לידו, ופשוט להציץ עליו כשהוא מתנהל לו עם עצמו. לראות איך הוא בוחן כל דבר. איך לפעמים הוא ממציא שימושים לדברים, או מערבב שימושים. את השלט של הדיוידי הוא מרים לאוזן ואומר הלו. הסלולארי של אמא הוא מוצץ, והאוטובוס מעץ נוסע נהדר בחדר גם הפוך על הגג שלו.

מה שהכי מדהים אותי זה האושר שלו. כשהלנו להסתפר, הספר הושיט לו מין צעצוע חלול מלא חרוזים, כך שהוא משמיע צליל כמו של גשם כשהופכים אותו. יואב הפך את הצעצוע ונמלא פילאה ואושר מהצליל. הפנים שלו הוארו. לשניה, כל מה שהיה בעולם היה הילד שלי, הפנים הקורנות הללו, וזכיתי ברגע של חסד. זכיתי לראות מה שהוא רואה. ליהנות מהצליל החדש, ולראות איך נראה אושר נקי וטהור.

אני מקנא בו, קצת. אני רוצה לחזור לילדות, ולו רק מהבחינה האחת הזו. להיות מסוגל לראות את העולם בעיניים של ילד. להתרגש ממה שחדש, בלי שכבות של ציניות ועייפות החומר. בלי להשוות למה שכבר ראיתי. פשוט להיות מוקסם ממה שאני רואה.

כמה כיף לי לא רק ללמד, אלא ללמוד מהבן שלי.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן

.

yoav-smiling

.

A child's smile.

It has been a while since I wrote in my blog. One of the problems was that the longer it has been, the more it felt like the next post needs to be "big". Something dramatic to justify coming back. But maybe not. Maybe it just needed me to want to write again.

Yoav is now a year and 4 months old. He can say a few words, talk gibberish fluently, shows signs of walking soon,most importantly, is showing a will of his own, and strong opinions.Suddenly, there is food that he wants and food that he pushes away, or a book that he prefers and books that he just can't be bothered with. Funny, after all he is a little person, but I am having a hard time getting used to that little guy having preferences of his own.

I am enchanted by him. Sometimes I love just sitting next to him, and watching him just doing his own thing. I love seeing how he observes things. The new uses he finds for things, or the mixed uses – The DVD remote is lifted to his ear and he says "hello", Mom's cell-phone is a pacifier, and the wooden bus toy will often travel around the room on its roof.

What amazes me the most is his happiness. We just went to get him a haircut, and the barber handed him a rain-stick. A toy that is long, full of beads, and when you turn it, makes the sound of rain falling. Yoav turned it, and his face was just full of awe and excitement. His face just lit up. For a second, the world was simply the sparkling eyes and bliss of my son. I was given a true moment of grace. I got to see the world through his eyes, to see what he sees. To enjoy the new sound, and witness pure, raw joy.

I am jealous of him for this. I wish I could be a kid again, just for this one aspect of life. To be able to see the world again through those eyes, the eyes of a child. To get so excited from a new experience. To see it without the layers of cynicism, without the grownup blase' outlook on the world. Just to be enchanted by what I see.

It is so wonderful to not only teach, but learn from my son.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

אמא של יואב

אמא של יואב מחייכת אליו

גם כשעייפה, גם כשעצובה, גם שאין לה שום טיפה של כוח.

אמא של יואב שרה לו שיר

מספרת סיפור, מצחיקה מדגדגת מלטפת מנשקת מחבקת ואוהבת, כל הזמן.

אמא של יואב בוחרת לו בגדים

הכי הכי יפים, כאילו כבר עכשיו הוא צריך לתפוס כלה, כי חשוב לה שיהיה הכי חתיך שיש.

אמא של יואב מוצאת מה לספר לו,

מה לקשקש לו, מה לעשות לו, הפתעה, משחק, דרך חדשה לגרום לו לצחוק, כל יום מחדש.

אמא של יואב יודעת מה מציק לו

ומה לומר, מה לעשות, איך לטפל, כאילו נולדה להיות אמא שלו מאז ומעולם.

אמא של יואב יודעת מה הוא צריך לאכול

ומה לתת לו כשיש כאב בטן, ושיניים, ואיך להרגיע אותו כשעצוב.

אמא של יואב מספרת לו סיפורים

כמו שרק אמא יודעת. היא הכי אמא שאפשר.

אמא של יואב עושה עוד מליון דברים

עובדת ומסדרת, ויודעת לבשל, ועושה כושר, ובת זוג הכי נהדרת שיש.

אמא של יואב היא האישה שלי

והיא הכי מדהימה בעולם.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

dsc_2248-large

Yoav's Mom

Yoav's mom smiles to him

even when she's tired, when she's sad, when she feels all spent.

Yoav's mom sings him a song

tells him a story, tickles and plays and hugs and kisses and loves him, all the time.

Yoav's mom picks his clothes

dresses him up, only the best, as if he is to meet his bride today.

Yoav's mom always finds what tales to tell him

what to chat, what to do, what new surprise, new game, new way to make him laugh, every single day.

Yoav's mom knows what is bothering him

and what to say, what to do, how to treat, like she was born to be his mommy

Yoav's mom knows what he needs to eat

what to do when he has a tummy-ache, when he is teething, and how to calm him when he is crying.

Yoav's mom tells him stories

in a way that only a mom can tell. She is the mommy-est anyone can be.

Yoav's mom also does a million other things

has a job, knows how to cook, and goes to the gym, and is the most wonderful wife you can imagine.

Yoav's mom is my wonderful woman.

and she is the most amazing woman in the world.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

כעבור שנה

(English text under the Hebrew text)

מצמצתי ועברה שנה. שנה שלמה מאז כתבתי את המילים האלה. אבא שלי אמר לי מספר פעמים שככל שגדלים, הזמן עובר יותר מהר. כשאתה ילד שנה לוקחת נצח, כשאתה בן 34 היא עוברת בפעימת לב אחת.

עשינו ילד, עברנו לידה, לילות מטורפים, הנקות, חיתולים, ברית מילה. בילינו יחד בקרים, ערבים, הרדמויות. היו כאבי בטן, שירים, טיולים. עברנו לילות של בכי כשבקעו שיניים. הלב הפסיק לשניה כשהוא נפל וקיבל את המכה הראשונה שלו. חייכנו כשחייך אלינו, התרגשנו כשהתהפך, כשהתיישב, כשזחל. כשהתחיל להעביר עמודים בספר שלו,כשהתחיל להגיד "אבא", "זה" ו"אמ אמ אמ" בשביל אוכל. ועכשיו הגנרל הקטן נעמד.

למדנו על עצמנו. בילינו רגעים מרגשים ביחד. לפעמים היום לא זז כשאתה מת כבר שיהיה לך קצת שקט לבד, לפעמים אתה מסוגל לבהות בו חוקר פקק שעם שעה, והעולם כולו נעלם מסביב.

זה משנה אותך. זה משנה את העולם, כפי שאתה רואה אותו. את סדרי העדיפויות. לילות של ריקודים בילויים ושתייה ירדו קצת מהפרק, ערב שקט מחובקים על הספה מול סרט נהיה הרבה יותר דומיננטי. הכסף על האוטו עבר ממערכת סטריאו חזקה, לכיסא בטיחותי לילד.

אני אבא. שרק לא יגלה, הזאטוט הקטן, איזה בלוף זה. הוא הולך להסתכל עלי כיודע כל. כחכם ובטוח בעצמו, שיודע מה עושים. אל תספרו לו שאני צעיר. שאני לעמים מבולבל. שכשאומרים "אבא של יואב" אני עדיין לא תמיד מבין שמתכוונים אלי.

במשרד שלי יש תמונות שלו. הוא מחייך אלי מכל פינה. מלוח השעם. מהמסך, מהפלאפון. מהמסגרת הדיגיטלית. הוא גורם לי לחייך, הוא מרגש וממיס ומתוק. הצפצופים שלו, כשאני מצלצל הביתה ושומע אותו, בדיוק בתדר מיוחד שהלב שלי מכוון אליו.

שנה מטורפת. אנחנו עדיין בקורס, מנסים לפענח איך אפשר להיות הורים, ובני זוג, ואנשים משל עצמנו יחד. אבל זו חוויה מדהימה. אני ממליץ בחום.

חגגנו שנה עם יואב. פחות בשבילו, קצת יותר בשבילנו. עברנו שנה יחד, ושנה שבה גדלנו כולנו. הוא לגובה, אנחנו כזוג. מצאתי בי כוחות חדשים, והמון אהבה. יום הולדת שמח בן שלי. אושר, אהבה, סיפוק, ושנשמע את הצחוק הממכר שלך מצלצל כמה שרק אפשר.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

dsc_2344-medium-small

A Year Later.

.

I just blinked, and a year has gone by. It has been a whole year since I wrote these words. My dad once told me that the older you get, the faster time flies. When you are a kid a year takes forever, and when you are 34, it flashes by in a heartbeat.

We made a kid. We went through labor. We had crazy nights, breast feeding, diapers, diapers and more diapers. A briss. We spent early mornings, evenings, various ways of falling asleep. We went through tummy aches, sang songs, walked walks. We saw some long nights as teeth came out, and out heart lost a beat the first time he tripped and bumped his head on the floor.We smiled when he smiled to us, flipped when he turned over, and fell on our asses with excitement when he sat up. Cheered when he crawled. When he started turning the pages in his book, when he started saying Dad, This, and AMAMAMA for food. Now the little guy is standing up.

We have learned a great deal about ourselves. We spent some exciting moments together. Sometimes time will not move when you are dying for some "me" time, and sometimes you can just sit there and stare for hours at Yoav just examining a wine cork, while the whole world vanishes around you.

It changes you. It changes the world as you see it.Your priorities. Nights of going out and dancing are out, evenings of curling up on the sofa are in. Money on car stereo is diverted to child safety chairs.

I am a Dad. Jeez, just don't tell the little guy what a con this really is. He is going to look at me like I know everything. As this smart and confident guy. The one who always knows what to do. Please don't tell him I am just this young guy. That I can get confused too. That sometimes when they say "Yoav's dad" It can still take a sec to sink in they mean me.

My office is full of his pictures. His big smile is on the wall, on the cork board, on my screen, my cell phone, and in the digital frame I got. He makes me smile. He excites me, melts my heart and is the sweetest thing in the world. When I phone home and hear him tweeting away, his voice is made of that specific frequency that makes it straight to my heart and turns it to marshmallow.

What a crazy year. We are still learning. Trying to work out being parents, being a couple and individuals at the same time. But do not get me wrong. Do not miss this for the world.

We just celebrated a year with Yoav. Truthfully, more for our sake than his. We made it through a year, in which we have all grown. Some of us in length, and some internally. I have found new strength. New energies and so much new love inside me.

Happy birthday sweet son of mine. I wish you happiness, love, satisfaction and reasons for us to hear that laugh of yours, as much as possible.

Your dad.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

3 שנים וילד אחד

(English text below the Hebrew text)

אני יודע ששלוש שנים זה לא הרבה. אני יודע שיום נישואין מסמל בסה"כ את התאריך שבו לגן היה מקום פנוי במחיר סביר. אני יודע שאנחנו יחד כמעט פי 2 זמן מזה. אני יודע שתפקידו של הגבר לשכוח את יום הנישואין. ובכל אופן.

היום, לפני 3 שנים, היה יום מיוחד במינו. היה מרגש, היה יפה ושמח, ועם האנשים שאנחנו אוהבים, נשאתי את בחירת ליבי לאישה. מסתבר, שבחיים הדבר הכי מורכב שיש זה הקשר שלך עם האנשים שאתה אוהב. גם לזה איש לא מכין אותך. כי החיים זה לא רק דייטים, מסיבות וסופי שבוע. יש אתגרים, לפעמים לא פשוטים. זה יכול להיות כל מיני הפתעות שהחיים מביאים, וזה יכול להיות פשוט השגרה, יום אחרי יום, בהם אתה לא רוצה לשכוח לרגע כמה מיוחד וחשוב הוא הקשר הנפלא הזה שזכית בו.

car

מצאתי לי אישה מדהימה. כזו שגורמת לי לצחוק, שגורמת לי לחשוב, להתפתח ולהשתנות. שמאתגרת אותי לגדול. שלפעמים גורמת לי לרצות לצרוח. :)

מצאתי פרטנרית לחיים, כזו שטוב לי להיות איתה. מצאתי את האמא של הילד שלי. מישהי שגידלה בבטן הקסומה שלה את הילד הכי מתוק שאי פעם ראיתם, וחשוב לא פחות – מגדלת אותו כאילו היא פרופסור למדעי האמא, עם חום ואהבה, סבלנות ושמחה. גם כשנמאס לה מהיום, גם כשהיא עייפה, וגם כשאני מטרד בלתי פוסק, היא לא שוכחת אותו, היא מחייכת אליו, מצחיקה אותו, ומשחקת איתו.

מצאתי את הבחורה הכי מדהימה לריב איתה.  לא משנה מה נאמר ולאיזה טונים הגענו, היא מקשיבה. היא חושבת על מה שנאמר, וכשהכי מתבקש בעולם להיות ברוגז, ודווקא, ונאחס, היא פתאום נרגעת, ואומרת לי בטון רגוע משהו שמפרק את המריבה שלנו, ועושה מזה שיחה ששנינו לומדים ממנה משהו על להיות ביחד.

מצאתי את האישה היחידה שאוהבת לבוא עם בעלה לסרט אקשן בקולנוע, אבל תיהנה גם מהצגה. שאוהבת משחקים של מכבי הרבה יותר ממני, וסולחת לי שספורט לא עושה לי את זה.

יש הרבה רגעים מאתגרים בחיים, בכל קשר, ואם מערבבים עם זה תינוק קטן, הכל נהיה עוד יותר מעניין. לא טריוויאלי למצוא סבלנות למשהו שמשגע אותך אצל בנאדם כבר קרוב ל6 שנים, בייחוד כשהיה יום ארוך בעבודה, ולא ישנת כמו שצריך מעל 10 חודשים. אבל אנחנו מנסים, ומשתדלים, ונשענים על קשר חזק ומדהים ומלא אהבה.

tired

אז גם אם זה תאריך לגמרי מקרי, אני רוצה לחגוג ולציין את זה. אני רוצה לאחל לנו שנים ושנים של אושר ואהבה, סבלנות ופרגון.

יום נישואין שמח אישה אהובה שלי.

adam

/

3 years and one baby.

I know that relatively speaking, 3 years are not a lot. I know that your anniversary is just the day the venue had free, and that we have been together roughly twice this time. I know the guy's job is to forget this day. But still:

Today, 3 years ago, was a very special day. It was a happy day, it was exciting and fun beautiful, and surrounded by the people we love most, I married the woman I love.

It turns out that your relationship with the people you love is just about the most complicated thing there is. Life is more than fun dates, parties and weekends. There are many challenges along the road, be it the various surprises that life throws your way, or just making sure plain old routine does not sneak up on you and screw things up. You should never forget  how special and important that relationship is.

I have found myself an amazing woman. One that makes me laugh, makes me think, grow and change. She challenges me, and sometimes also makes me want to scream :)

I have found a partner for my life, one that I feel so good when she's around. The mother of my child. Someone that magically made him inside her, and just as importantly – is a wonderful mom. She seems to be a professor at mommyhood. She has all this warmth and love for him. All the patience and happiness when she is with him. No matter how tired she is, she never forgets to have a smile and be playful, making hum laugh.

I have found the perfect person to have fights with. Yes. Fights. No matter how loud we get, and how grumpy, spiteful and angry it becomes, she listens. She thinks it over, and when it just makes perfect sense to be bitchy, she will relax, and say something that disarms us, changing the fight into a constructive conversation, that makes us a better couple.

I found the one woman that loves to go see action movies. That loves sports more than I do, and yet forgives me for not really caring who wins, or knowing if Hapoel Tel-aviv play football or basketball.

Life has many challenging moments. Every relationship too. If you mix that with a 10 month baby that is teething, everything just gets that much more interesting. it is not a trivial thing to find the patience for something that has been driving you nuts in someone for 6 years now. More so, if you just had a long day at work,  and have not had a good night's sleep in 10 months. But we try our best, and work it out, and rely on the strong, wonderful loving relationship we have.

Be it a random date as it may, I want to celebrate the occasion. I want to wish us both years and years of love and happiness, patience and support.

Happy 3rd anniversary my love.

מקום שני

לפני כמה ימים אורלי הלכה לעבודה ליום שלם. זו היתה הפעם הראשונה שהיא היתה בלי יואב ליותר משעתיים. כשחזרה הביתה, נפתחה הדלת, והיא חלפה על פני בטיסה, והשתרעה על יואב בחיבוקים ונשיקות. ראו שהמרחק ממנו כאב לה פיזית. לא עבר הרבה זמן מהיום הראשון שלי בעבודה, והבנתי אותה.

כשההורים שלי או של אורלי מגיעים אלינו, הם מצליחים לשלוט בעצמם טיפה יותר, וזורקים לנו שלום חפוז לפני שהם מתנחלים ליד יואב, עם הרבה פוצי מוצי וגרגורים. זה מוזר מאד. במעגלים חברתיים שונים, אין לי בעיה שמישהו מגיע ואומר לי שלום אחרי אנשים אחרים. אבל פתאום האנשים שהכי קרובים אלי, שאמורים לאהוב אותי הכי בעולם, שמים אותי במקום השני.

פתאום יש לי מקום אחר בעולם. גם בפני עצמי. לא משנה כמה בא לי לישון, כמה בא לי לטוס לתאילנד, כמה אין לי כוח בדיוק עכשיו, ברור לחלוטין שיואב בא לפניי. גם בעולם הפנימי שלי, פתאום יש מישהו חשוב ממני. יש רגעים שזה צורב וכואב, יש רגעים שזה רק משונה. גם לזה נתרגל אני מניח.

אם תסתכלו טוב טוב בתמונה הזו, כמה דקות, תמצאו בה גם אותי!

dsc_1424-small

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

Second Place

A few days ago, Orly went to work for a whole day. It was the first time she was away from Yoav for so long. When she got home, the door flew open, and she made a "whoosh" sound as she flew by me, and wrapped Yoav for minutes in hugs and kisses. You could tell the distance from him hurt her physically. Only days after my 1st day on the job, I could understand her completely.

When My parents, or hers, or any of our family come by, they are slightly more polite, and they stop for a quick hi, before moving on to the main attraction. It should not be so strange, in other social occasions, I am used to being noticed later, or said hello to on the fly. But now, it is the closest people to me that are placing me in second place.

All of a sudden, I have a new place in the world, even when I look at myself in the mirror. No matter how tired I might be, how much I want to go to Thailand or how much I really don't have the energy just this minute, Yoav comes first. Even inside, deep in my heart, that little guy comes first now.

There are moments when it really hurts, there are moments where it just stings. I guess you get used to this too.

The image above is an optical illusion. If you look very closely, you can see me too!

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

בחזרה לבית ילדותי

בראש השנה בילינו 4 ימים אצל אמא בחיפה. זה היה הביקור הכי ארוך שעשיתי בבית בו גדלתי מזה זמן רב.
פתאום היה לי שקט וזמן להיות שם עם הבן שלי. חוויה מוזרה ומרגשת. במהלך הביקור אמא שלי סיפרה לי שהיא מוכרת את הבית. עכשיו יש משפחות שעוברות כל כמה שנים דירה, ויש כאלה שלא. הבית הזה הוא הבית שבו נולדתי, אליו חזרתי מהגן, מבית הספר, ומהצבא. קשה לי לתאר לכם כמה הוא הבית בשבילי. כל פעם שאני יושב לאכול שם ארוחה, אני מסתכל על הרדיאטור בפינה ליד השולחן שתמיד נשענתי עליו. בין המטבח למדרגות יש בדיוק מספיק בלטות לארבעה מהלכים של פרש בשח. כשהייתי קטן ומדבר בטלפון, הייתי הולך הלוך ושוב על הבלטות האלה שוב ושוב הלוך וחזור. אני עוד רואה את המהלכים הללו כל פעם שאני נכנס הביתה. כשהייתי חייל הייתי מטפס בלילה החוצה מהחלון שלי לגג של המרפסת ושותה משהו, עם כל הנוף של חוף הכרמל מולי.

הנוף מהחלון שלי

כמעט כל זכרון ילדות שלי קשור איכשהו לבית הזה. את המדרגות לקומה למעלה אני יכול לעלות ולרדת בחושך, בעיניים עצומות. הבית הזה ואני מחוברים. תמיד דמיינתי שאני מגדל בו את הילדים שלי.
למחרת בבוקר יצאנו יואב ואני לטיול עם העגלה. הלכנו ברחוב, צעדתי באותה מדרכה בה הלכתי לצופים בתור ילד בכיתה ה'. הכל אותו דבר, והכל שונה. הילדים שהכרתי מזמן עברו מפה, חלק מהבתים כבר לא כמו שהיו. בגן השעשועים שבו שיחקתי כדורסל, כדורגל ומירוצי אופני בי אם אקס השבילים השתנו, המתקנים אחרים, ואסף שריד כבר לא קורע אותי ב"חיובים".  אין לי פרצוף מוכר אחד לומר לו שלום ברחוב. הלכתי בתחושה מאד מוזרה, עם דמעות בעיניים.
הצד הבודהיסטי שלי אומר לשחרר. זה רק חפצים ואין לנו אחיזה נצחית בשום דבר. הצד השני בוכה ורוצה הביתה. לכל אחד מגיע איזה קן. איזה מקום שמוכר לו כל כך שהוא יכול להתכרבל בו כשרע. שהוא מכיר בו כל פינה וכל בלטה, שהוא תמיד רצוי בו והוא מרגיש בו שייך לחלוטין. מרגע שאתה נולד, אתה למעשה במסע ארוך שמתרחק משם. החדר שלך כבר לא אותו דבר מאז שאתה עוזב את הבית, בד"כ הופך למחסן, או חדר טלויזיה. ההורים עוברים דירה…

לכן כל כך חשוב לבנות לך מקום חדש שהוא שלך. רצוי עם אדם שאתה ממש ממש אוהב. כמו שאישתי אמרה לי מתחת לחופה – "בכל מקום שבו אהיה איתך, יהיה הבית שלי".

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

On Rosh Hashanah, we spent 4 days at my mom's house in Haifa. That was the longest visit I had at the house that I grew up in, in a very long time.

I had time to spend with my son, and some peace of mind. What a strange and special opportunity. During that visit, mom told me that she is selling the house.  Now, there are families that move every few years, and there are those that stay in the same house for generations. This house is the house I was born in, it was the house I came back to from kindergarten, from school and from the army. It is hard to describe how much this house is Home for me.

Every time I sit down for dinner, I see the radiator at the kitchen corner that I used to lean on as a kid. Between the kitchen and the stairs, there are just enough tiles on the floor for four moves of the knight in chess. When I was a teenager and was on the phone, I would walk back and forth on those tiles like a knight, over and over. I can still see those moves each time I walk into the house.When I was in the military, I would climb out of the window in my room, onto the roof of the terrace, having a drink and looking at the view with nothing to interrupt the vista. Just about every childhood memory I have has to do with that house. I can climb the stairs to the second floor blindfolded. That house and I have a connection. I always imagined that this is the house I would raise my kids in.

The next morning I tool Yoav on an early walk in his stroller. We wandered the streets of my old neighborhood, walking the same streets I walked when I was going to the scouts meetings a long time ago. Somehow it all looked the same, while still looking different. The kids I grew up with had grown and moved away, and some of the houses have changed. In the playground where I used to play basket ball and race my BMX bike all the paths are different, everything is slightly changed, and much much smaller. Not a single familiar face to say hello to on the street. I walked with a strange feeling, tears welling in my eyes.

My Buddhist side tells me to let go. It is just an object, and we do not have an eternal hold on anything anyway. The other side is crying inside, and just wants to go back home. Everyone deserves to have a nest. A familiar place where they can hide when they feel bad. Where they know every corner, where they are always welcome and wanted. Where you feel you belong completely.

From the moment you are born, you begin a long journey of slowly moving away from that place. Your room changes after you move out. It starts looking like a storage room. Sometimes becoming a TV room,or worse. Sometimes your parents move out.

That is why it is so important to make a place that is your own. Hopefully with someone you love. As my wife said to me when we got married: "Any place where I am with you, will be my home"

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here