כעבור 6 שנים

הכל התחיל מפגישה מקרית, שהביא ליוזמה ברוכה. אתמול בערב פגשתי (חלקם לראשונה מאז) חברים שהיו פעילים איתי באוניברסיטה לפני 6 שנים. ישבנו בפוסט קפה, כתריסר אנשים, שמכנה משותף אחד לכולם – פעם מזמן, היה לנו אכפת.

ב2003, סביב החומה, חיסול השייח יאסין ועוד, התנערנו והתארגנו, ויצרנו תא פוליטי בקמפוס (בעל השם המזעזע) קואליציית הסטודנטים. מול תאים מפלגתיים של חמישה אנשים שחילקו פלאיירים בעיקר, ההתארגנות היתה א-מפלגתית, ואיגדה את כל התאים הפעילים בקמפוס, יחד עם עוד אנשים. הרעיון הכללי – מלחמה על זכויות אדם, שאיפה לשלום ודו קיום אינה שייכת למפלגה אחת, ולמענם אפשר לפעול ביחד.

הצלחנו לאגד מאות סטודנטים להפגנות, הסענו הסעות של אנשים לגדה בכדי לפגוש פלסטינים ולארגן איתם פעולות משותפות, הקמנו קורס סימסטריאלי על הכיבוש, וארנגו פעם "יום ללא לימודים" שבו במהלך יום שלם, הרבה מאד סטודנטים ומרצים נפגשו בכיכר אנטין ומהבוקר עד הלילה שמעו פאנלים, ראו תמונות, שוחחו עם אנשים ופגשו ארגונים שונים של אקטיביסטים. בסוף דור התחלף, אנשים סיימו תואר, ולאט לאט הארגון התמוסס. 3 שנים של פעילות זה לא מעט לארגון כזה, ולמרות שלא סיימנו את הכיבוש, אני גאה מאד במה שעשינו שם.

אז אתמול, התארגן מעין מפגש של האנשים המרכזיים שהיו מעורבים בהתחלה. ישבנו לנו עם בירות וקשקשנו, מתעדכנים מה קורה היום יותר ממעלים זכרונות, והיה ערב מרגש. אחד מסיים דוקטורט פה, אחד בייל, אחד כתב בהארץ ואחד עובד באו"ם. אחד עובד בפרסום, אחת מהמארגנים של ההפגנות בשייח ג'ראח ואחד עבר לאנגליה ללמוד אמנות. שונים, גדולים יותר, אבל איכשהו, אותו דבר. בין ההיא שעובדת בלונדון וקירשנבאום, להוא מהאו"ם והבחור שעובד בפרסום, הגענו למסקנה שעכשיו היה הזמן לארגון פעילות פוליטית…

לאורך השנים לא מאד סיקרן אותי מה קורה לאנשים שהיו איתי בבית הספר, פייבוק הספיק לי. אבל לשבת עם אנשים שחלקו תשוקה אמיתית איתך, שנלחמו איתך יחד על משהו שכל כך חשוב, זה משהו מיוחד.העולם לא השתנה הרבה, ויש שיגידו שאפילו לרעה. הסטודנטים עדיין לא יצאו מהכיתות, ואנחנו, רובנו כבר פחות פעילים מפעם.

אין לי מסר. אין לי פואנטה. היה לי ערב נהדר, שיש בו שמחה ויש בו עצב. ספירת המלאי של אנשים טובים שירדו מהארץ, ומישהו מאיתנו אינו בקו הבריאות, מול הרמת כוסית על ילדים שנולדו. קצת כמו החיים. כנראה שהצלחנו פחות מגנדי, אבל אני מאחל לכולכם שתחושות תשוקה למשהו כפי שחשתי, ושתמצאו איתכם אנשים טובים ומיוחדים כמו שהכרתי אז.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

highq

It all started with a random meeting of two people on the street. Last night I met a bunch of people that I have barely (or not at all) seen since Uni, 6 years ago. We sat down for a drink at the Post Cafe, about a dosen people, with one thing in common – way back then, we really cared.

Around 2003, when the separation wall started, sheik Yassin was assassinated and other good stuff was happening, we got together and created a political group on campus (with the horrific name) – the student coalition. As opposed to the existing political party groups that consisted of about 5 people and mostly gave out fliers, we created a group with no affiliation to any party, and managed to collect doezens of activists from all the other groups together, with some that were affiliated to none, and make something bigger. The main idea was that fighting for human rights, against the separation wall, for coexistence and for peace can be done by anyone regardless of the party they are a member of.

We organized demonstrations with hundreds of students, we organized groups that traveled to the west bank to meet Palestinians and work together in creating protest activities. We ran a semester long course on campus about the occupation (twice) and once had a "Day without studies" in which for a whole day, students and proefssors met at the main square and from morning till nightfall heard discussions, saw picture galleries, met activists and organisations. Eventually, people finished their degree, the generation was replaced, and the group dissolved. 3 years of activity for a group without a Political party's sponsorship is a lot, and even though we did not manage to end the occupation, I am extremely proud of what we did back then.

Yesterday, we met up. Most of the main people that were involved at the start. We had a few beers and talked. Hearing what's up with each other more than telling old stories, it was a very exciting and emotional evening for me. One guy finishing his PHD here in Tel Aiv, one in Yale. One writes for Haaretz, one starting a job at the UN. One works in marketing and one is a main organizer of the protest activities at Sheik Jarah. One even went to the UK to study art. Lots of different stories, all good. All of us different, older but yet somehow the same. We laughed and said that with a member in the London and Kirshenbaum TV show, a UN employee, a guy in advertising and a city council member, now is actually the time to start a political movement..

Through the years, I barely cared about the people I knew i Highschool, Facebook giving me all the info I need. But to sit with people that shared real passion with you, that fought with you for something that mattered so much to all, is something special. The world has not changed much since then, definitely not for the better. Students are still very much in the classrooms and not in the streets, amd most of us are much less active than before. Jeez, who has the time now

I have no mesage. No intellectual opint to this post.I had a wonderful night, which had sadness and happiness. On one hand, counting the good folks that have left the country, and one of us is not well, on the other hand we were drinking to new born kids and good times. Just life I guess. I guess we didn't succeed as well as Ghandi, but still I wish you all to feel as passionate as I did about something in your life, and to share it with special folks like the ones I knew way back when

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

פרייסלס

רגעים שפשוט לא אשכח מהימים האחרונים:

  • להחזיק אותו בידיים, ולהרגיע אותו כשהוא בוכה.
  • להחליף לו חיתול בפעם הראשונה, ולגלות שעשיתי את זה בפחות מ20 דקות, ושהפצפון בכה פחות מאשר כשהאחות עשתה את זה.
  • לשבת במיטה, התינוק שלך עליך, ואתה מאכיל אותו מבקבוק. הוא אוכל במרץ, ומסתכל עליך במבט עמוק ורגוע.
  • לשמוע את הרבנית במיטה לידכם במחלקת יולדות, מספרת שיש לה 12 ילדים, ושילדה ברגע זה שלישייה.
  • להסתכל על כל השלטים שאומרים שאסור לדבר בתינוקייה בטלפון בעודך מחכה שהאחות תסיים את  השיחה שהיא מנהלת בסלולארי.
  • לשבת במחלקת יולדות בבית חולים ראשי בישראל של שנת 2010, ולראות איש נושא ארגז קרטון מטייל בין החדרים וצועק "בייגלה חם".
  • ללכת לתינוקיה, לשמוע 60 תינוקות בוכים, ולזהות את הבכי של התינוק שלך, כך שאתה יודע לאיזה מיטה ללכת בלי להסס.
  • לשכב במיטה, בעוד הקטנצ'יק ישן עליך.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

/

dsc_0748-large4

Moments I will not forget from the past few days

Holding your boy in your arms and calming him when he cries

Changing diaper for the first time, and realizing it took less than 20 minutes, and he cried less with you than with the nurse

Sitting in bed and feeding him from a bottle, while he gives you this calm, trusting look

Sitting at the maternity ward listening to the religious lady in the bed next to yours explaining that she has 12 kids and just gave birth to a triplet

Calmly reading the signs in the nursery explaining that use of cellphones is forbidden while you wait for the nurse to finish her call on her mobile phone

Sitting in a major hospital in Israel, at the year 2010 and watching a guy carrying a cardboard box wander from room to room calling "hot bagels!". Seriously

Walking to the nursery, where there are 60 babies crying, and recognizing your own baby's voice well enough for it to guide you straight to his bed without a doubt

lying in bed while the little guy is sleeping on you

Priceless

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

לגעת בנצח

הערב הבנתי משהו. כולם אומרים לי שהחיים שלי עומדים להשתנות. לא יודע למה, זה לא כזה מפחיד אותי. לעומת זאת, פתאום הבנתי שמה שקורה עכשיו, השינוי הזה, הוא לתמיד. משום מה למשפט הזה יש הרבה יותר השפעה.

הנצח הוא מושג מוזר. בכלל, נראה לי שכאנשים בני תמותה, יש לנו תפיסה מוזרה לגבי הנצח. כמה אנחנו מוקסמים מזה, כמה זה מסקרן אותנו. הסרט איש הנצח, סרטים על ערפדים, הכל נסיון לתהות לגבי חיים ללא סוף.

פתאום אתמול הבנתי, שהילד שלי הולך להיות שם כל שאר חיי. אין החלטה אחת שקיבלתי, עם כזו משמעות והשפעה. הוא יהיה שם בעתיד, אחרי שאני איעלם. הוא יידע מה יקרה לעולם בשנת 2100, אולי יטוס לחלל.

לעשות ילד, זה הדרך הכי אמיתית שיש לנו לגעת בנצח. שמשהו שלך, ממך, ימשיך הלאה. לשלוח משהו ממך קדימה, שימשיך אחריך.

קסם כל הקטע הזה.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

[gv data="5L8-FTvSVxs"][/gv]
(לינק ישיר לסרט)

This evening I figured out something. People keep telling me that my life is going to change. That, for some reason, doesn't scare me very much. But tonight I understood that this change, this kid, is forever. Somehow, that hit me much harder.

All in all, I think that the concept of eternity occupies us very much as mortal beings. How it enchants us, how it fascinates us. Look at the movie Highlander, or any of the recent Vampire flicks. All an attempt to ponder a life without end.

All of a sudden, I realised that this kid is going to be there for the rest of my life. There is no single decition or act in my life so far with such lasting consequences. Wow. He will even be there after me. He will see what happens in the year 2100, and maybe fly to the moon

Then it hit me. To make a child, to create a new human being,is the closest we can ever get to eternity. To have something of yours, a part of you, live on after you. To send a part of you on, into the future

Magical stuff, going on here

,

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

.

רגע לפני

הכל כבר מוכן.

יש לו חדר משלו, עם שידה חדשה, מיטה, וכל מיני דברים קטנים, יותר בשבילנו מאשר בשבילו. סדינים עם פו הדב, בובה של דרקון מחייך שישמור עליו, פרה עם כנפיים שתלויה מהתקרה. יש כסא לאוטו, ויש עגלה.

כולם שואלים אותי אם אני מוכן. מוזר, איך אתה יודע אם אתה מוכן למשהו שמעולם לא חוית? אין לי מושג אם אני מוכן. אבל אני מאד מאד רוצה. בחודש אחרון אני מקנן. אני מתכונן, ומכין את עצמי והבית לבואו של הפצפון. אני קורא, אני מדבר ואני כותב, אני משתף, ומדמיין. אני מנגן לו ג'ז בסלון, שיהיה לו טעם טוב במוסיקה. כבר יש לו ספרייה קטנה של 4 ספרים, ואוסף בגדים מקסימים ושמחים. יש לו אבא ואמא שכל כך מתרגשים, ומדברים אליו כבר עכשיו, מספרים לו כמה מצפים לו.

היום, יום שבת, חיבקתי אותה כשישנה. שמתי את היד שלי על הבטן שלה, וקרוב לחצי שעה, עם עיניים עצומות, ליטפתי אותו בזמן שהוא זז לו ושיחק שם בפנים. לא יודע אם הוא באמת מבין שאני שם איתו, אבל  עוצמת החוויה קשה לתיאור במילים. קסם הקטן הזה ממש זז. מגיב אליי.

עולם האנשים שאני מדבר איתם נחלק לאחרונה לשניים. המדכאים והמעודדים. חלק מהאנשים רק מספרים לי כמה זה קשה. "תאמין לי, תישן ותבלה כמה שאתה יכול כי הולכים להגמר לך החיים" זה המוטו המרכזי של שיחות איתם. אם חתכתי איתכם שיחות לאחרונה, כנראה שאתם כאלה. לעומת זאת, יש כמה אנשים מדהימים, תרופות ההרגעה שלי. אנשים שפויים ושמחים, ששמחים שיש להם ילדים. שנהנים מהם, ולא רואים בהם עול. אנשים שמספרים לי כמה זה כיף להם, ונהנים מהחוויה. שעוזרים לי להרגע כשאני נלחץ, והם גם אלה שאני מתייעץ איתם כשאני לא בטוח לגבי משהו (כמה שיותר חיתולי טטרה, אבל לוותר על עגלה ב5000 ש"ח). מזל שיש לי בן דוד וגיסה שרגועים ומרגיעים, ועוזרים להרגיש שמשהו טוב מגיע.

עוד רגע זה קורה, הכל כבר מוכן. נראה לי שגם אני.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

.

.

Everything is ready.

He has his own bed and dresser, in his own room. He has lots of tiny things that are probably more for us then him, considering a newborn's fashion sense.  Bedsheets with Pooh Bear, a smiling dragon doll, and a cow with wings that hangs from the ceiling. He has a car seat, and a stroller. And some really cool clothes.

Everyone keeps asking me if I am ready. How can you really be ready for something that you never experienced? I have no real idea if I am ready, but I know how much I want him to arrive. For the last month I've been nesting like crazy. Preparing for the tiny guy's arrival. Reading, organizing, making his room ready, writing, imagining, talking, and buying. Lots of buying.

We have been playing him Jazz in the living room, so he knows what good music is all about, and he already owns 4 books and some really cool clothes. He has very excited mom and dad that actually talk to him sometimes, telling him how much they are waiting to see him.

On Saturday, I hugged her for an hour while she slept. I put my hand on her belly, and played with the little guy while he moved around inside her, kicking and rolling. I don't know if he really knows I was with him, but the intensity of that experience was overwhelming, with that little magical guy moving, reacting to me.

The people I speak with lately are divided into 2 groups. Those who depress and those who cheer up. some folks just enjoy telling me to sleep and have fun now since my life is about to be over. As if they take pleasure at alarming me. IF I have suddenly cut short conversations with you lately, you know you are one of those people. On the other hand, there are some amazing people, those who are sane, and happy to have kids. Those who enjoy their children and do not see them as a burden. They tell me how great the experience is, with shiny eyes, and help me calm down when I get stressed. They are also the ones I turn to for advice (get lots of cloth diapers, but don't waste 5000 shekels on a stroller…) I am lucky to have such a great cousin and sister in law, to calm me down and prepare for this amazing experience.

Any minute now. Everything is ready. I think I am too.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

משהו זז בבטן

אני מכור. אני לגמרי מכור. כל פעם שאורלי רק מתנשפת, או נושמת מהר, אני יודע שהוא זז. ישר אני מניח על הבטן שלה את היד, וכמו מכור, מקבל את מנת סם האושר שלי.

בהתחלה זה היה סתם בעיטות, והיום זה ממש יצור שזז שם בפנים. לפעמים הוא זז ככה שאני פשוט מרגיש את הראש שלו בפנים. הראש של הילד שלי משתפשף לו בבטן שלה, ודרכה, ביד שלי. הוא מתלטף לו, אני מלטף. הילד שלי.

מה עובר לו שם בראש? על מה הוא חושב, מה מעיר אותו ומניע אותו לזוז לו שם פתאום? הרי ברור שאין לו מחשבות באותו אופן שיש לנו. אין לו את המילים, אין לו את הנסיון, החוויות, התמונות בראש. עולמו מורכב מקולות עמומים, מצללים של אור לפעמים, מתנועה. מחום ואוכל, ולדעתי, משהו מהתחושות של אורלי גם איכשהו מגיע אליו. אני פשוט יודע שכשטוב לה, גם לו טוב.

ולפעמים הוא זז שם, ונוגע בי. הילד הזה כבר איתנו, כבר משתתף באיזה אופן בחוויות שלנו, חתום על כרטיסי הברכה. מביע מורת רוח לפעמים, משתולל כשהיא אוכלת חריף. (נו מה, הוא הבן שלי!)

הוא היצור הכי טהור שקיים. עוד לא לכלכנו אותו. נקי ותמים, עוד לא נגוע במילים של חול.

אומרים לי שאני איש של מילים, אבל קשה לי למצוא את המילים שיתארו את ההרגשה, כשהראש שלו צמוד לי ליד, בתוך הבטן שלה, וזז. כל כך מחכה, כל כך רוצה לפגוש אותו, לראות אותו, זה מטריף.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

הכל לטובה

שבוע מעניין עבר על כוחותינו.

התקזזתי על קארמה רעה לשנתיים לפחות, אני חושב. בהתחלה, היה התאקל על איילון. אחר כך, בבוקר שאחרי ששלחתי בגאווה את המייל על עלייתה של הגרסה החדשה של המערכת שעבדתי עליה, היו פיטורים בחברה, ואני יחד עם עוד כ-100 נבחרים, מצאנו את עצמנו, איך אומרים, Redundant. למחרת בבוקר, בדרך לאסוף את מכתב הפיטורין, ירדתי למכונית ומצאתי ששני גלגלים מפונצ'רים. נו באמת.

אני לא אשקר ואומר שהכל שמחה וצהלה, אבל איכשהו, אני בר מזל. זכיתי לעבוד שנתיים במקום שבו נהניתי ממה שעשיתי. למדתי, התפתחתי, והגעתי לעבודה כל בוקר עם חיוך. כמה אנשים יכולים לומר את זה? ברגע הפרידה, כמות הטלפונים, מיילים, שיחות עידוד היו בלתי נתפסים. אנשים אמרו שנהנו לעבוד איתי ושמעריכים אותי. המכה לאגו מתרככת מאד כשמציפים אותך ככה בהערכה.

יש בריאות – צ'ק. יש אהבה – צ'ק. עוד חודשיים, קסם קטן מצטרף למשפחה, תהליך שמקסים אותי ומציף אותי התרגשות – צ'ק.

אני מספיק בטוח שעצמי, שלמרות הקשר המאד הדוק שהיה לי עם העבודה, היא לא מגדירה אותי. אני אמצא משהו חדש, וגם עד אז, אני אדם שלם ומבסוט מהחיים.

עצוב לי, כי היה כיף, וקשה ככה שזה מתנתק באחת, בהפתעה. אבל מי יודע אילו הזדמנויות מחכות מאחורי הפינה.

בעודי כותב את השורות האלה, בא גשם על רמת גן, שוטף ומנקה את העיר.

שבוע טוב! אני הולך לשחק באולינג. מישהו בא?

lebowski

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

אבא או מנהל?

היום יותר מתמיד, אני מנסה להבין מה סדרי העדיפויות שלי. קריירה או אבהות?

work-life-balance

לעבוד קשה, לטפס בסולם המעמדות בחברה, להצליח כלכלית ותהיות מסוגל לקנות ולתת לילדים שלי כל פינוק וצורך חומרי? זה נראה כמו מסלול שהרבה בוחרים. הבעיה – הצלחה כזו באה עם מחיר כבד. כל כך הרבה אנשים מגיעים הביתה אחרי שהילדים שלהם ישנים. מחוברים לבלקברי שלהם, מפספסים את הזמן היקר עם הילדים שלהם שגדלים. ופתאום, יש בבית צעיר בן 20, שתיכף עובר לגור לבד, ואתה לא מכיר אותו. זה לא כזה הזוי ובלתי נתפס. לא פעם ולא פעמיים אני נגרר לעבודה, וצריך תזכורת לקום מהמחשב. ימי העבודה נמשכים, בלי לשים לב. אתה רוצה להצליח, אתה רוצה רק לגמור עוד דבר אחד.

wlbalance1

מצד שני, מה יותר חשוב מלחזור הביתה ולבלות עם האנשים שאתה אוהב? להגיע הביתה בשעה סבירה, לבלות עם הילדים, ללוות אותם בעודם גדלים.

איכשהו, הדברים הללו לא תמיד הולכים יחד. מעט אנשים זוכים לטפס בסולם ההיררכי של חברות הייטק, ולבלות זמן איכות רב עם הילדים שלהם. הרבה כתבות התפרסמו על זה, אני לא ממציא כלום.

work-life-balance-kid

אז אפשר להכריז על יום או יומיים שעוזבים מוקדם ואחר כך עובדים בבית בלילה, וצריך מאד מאד להקפיד ללכת הביתה ולא להיבלע בעבודה. אבל יש לזה מחיר – מעטים האנשים שלא עוברים לגור בעבודה עם שק שינה ולא מקודמים, או ככה זה נראה.

אני רוצה להיות אבא טוב, ונוכח, ופעיל. אני רוצה להיות עם הילד שלי כשיש אור בחוץ, ולא רק להגיע בזמן להשכיב אותו לישון. מצד שני, לא חושב שאני אוכל להיות מנהל מוצר גם בגיל 50.

דילמה.

work-life-balance2

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

קסם קטן

את הפוסט הזה אתם תקראו עוד הרבה זמן, אבל אני לא יכול להתאפק יותר מלכתוב אותו.

הלכנו אליו יחד. ישבנו איתו, דיברנו קצת, הוא שאל כמה שאלות. עד אותו הרגע היום שעבר היה יום מאד אפרורי, והוא עוד היה איתי והעסיק אותי. עוד הייתי שקוע בעבודה, באיזה בעיה שלא פתרתי. כעסתי קצת עליה כי היא איבדה עלי סבלנות בחיפושי החניה. בכלל לא ממש הבנתי איפה אני ומה אני עושה שם.

היא קמה מהכיסא והלכה למיטה. בהיסוס מה הצטרפתי. הסתכלתי מהצד, קצת מבולבל, קצת נרגש. ואז המסך נדלק, וראיתי. קטן קטן, בקושי מבחינים. ופתאום, כמו כוכב מנצנץ, מבזיק. הלב הפועם שלו. או שלה. יצור חי קטן קטן, שלה ושלי.

הרופא הדליק את הרמקול, ופתאום החדר נמלא בקול. בדפיקה מהירה מהירה, של הדבר הזה. והעולם כולו נעלם. לא היתה עבודה, לא היה שום דבר מחוץ לחדר בו נמצאנו. הלב שלי כמעט שהשיג את הדפיקות הקטנות הללו. היד שלי אחזה בשלה, ודמעה קטנה נצטברה בזוית העין. בשקט בשקט, נחבא מהעולם, מסתתר ומוגן בתוך האישה הכי מדהימה בעולם, קסם קטן.

baby_hand

אני מתרגש. אני מסוחרר, ורוב הזמן אני מפספס וחוזר ליום יום. אבל ברגע זה ממש, אי שם בתל אביב, מסתובבת אישה עם הסוד הכי קסום שאיש עוד לא יודע. ויצור חי, חדש, גדל ומתפתח. מגדל אצבעות קטנות שיום אחד יצרו דברים, ומוח שימלא רעיונות, פלא וקסם מהעולם. רגליים שיטיילו יום אחד איתי בהימלאיה, אני מבטיח.

ואני? אני הולך להיות אבא. כמה שזה מדהים. וקצת מפחיד. איפה הקורס הכנה? עוד לא למדתי בעל פה את כל שירי הילדים. עוד לא למדתי להחליף חיתול. איפה החוברת עם כל התשובות לשאלות ששואלים ילדים כשהם לומדים את העולם. ולעזאזל, אני כבר לא זוכר כלום בטריגונומטריה. איך אני אעזור בשיעורי הבית??

עוד לא ממש גיבשתי מה אני אהיה כשאגדל, ואני כבר הולך להיות אבא. ואני כל כך מתרגש, ומצפה, ונפעם.

אישה שלי, לך ולקסם שבך מוקדש השיר הבא.

[gv data="3pqpq7j3xEw"][/gv]
(לינק ישיר לסרט)

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

שעה של מדיטציה, כמעט

הבוקר אורלי היתה צריכה להגיע לצריפין, ועד שקמנו כבר לא היה זמן להגיע למונית שירות. אז הקפצתי אותה על הטוסטוס. נתעלם לרגע מהפקקים, המכוניות הנדחפות, והקור כלבים שהיה בחוץ.

עם הנסיעה לצריפין וחזרה לעבודה בהרצליה, יצא לי לשבת שעה על הטוסטוס. השמש זרחה, השמים היו מספיק כחולים, העייפות התנדפה ברוח הקרירה והפכה לצלילות.

קצת חשבתי על העתיד. קצת חשבתי על העבודה. מיקדתי מחשבות על פרוייקט שאני עובד עליו, ואיכשהו, הבדידות בתוך הקסדה, בלי רדיו ובלי שיחה, נותנת לך לחשוב הרבה.

אני לגמרי מבין את המשיכה שיש לאנשים לעלות על אופנוע ולנסוע אל הערבות הנצחיות. חבל שאין בארץ מקום לקחת הארלי לנסיעה של שלושה ימים. מדיטציה על שני גלגלים. סדנת ויפאסנה בסטייל, עם נוף מתחלף.

img_2350-medium

הלאה אל הכבישים הפתוחים!

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

אבל זה לא פייר

כשהייתי ילד הסבירו לי שפייר מת מזמן. רק כשגדלתי הרבה יותר, הבנתי שהוא בעצם אף פעם לא היה חי.

מושג הפייריות הוא המצאה אנושית. הוא מתקיים רק בטווח שבין אדם אחד לשני, וגם זה, לעיתים נדירות. למרות זאת, נראה שאנחנו נאחזים בו בצורה עמוקה יותר ויותר, בייחוד כשהוא נעדר. לא הרבה אנשים חושבים על פייריות כשטוב להם, והכל מסתדר. לעומת זאת, כשמשהו לא עובד, כשמשהו רע קורה, בוער לנו עמוק בלב כמה זה לא פייר. כמה זה לא מגיע לנו.

באמת, זה בדרך כלל לא מגיע. הרי למי מגיע שמשהו רע יקרה? "מגיע" זה גם המצאה. אין דבר כזה. העולם, הטבע, אלהים – לא חייבים לנו כלום. הם לא יושבים שם עם מחשבון, הם לא סופרים מעשים טובים ורעים, ופעם בכמה זמן שולחים לנו משלוח של נאחס כי הצטבר לנו עודף בחשבון הסופי של נובמבר.

כשמשהו רע קורה, אנחנו לא מבינים, כי כל כך טבוע בנו שלכל דבר יש סיבה. ובחברה הרגילה, בין בני אדם, זה בד"כ נכון. אבל בעולם, בטבע, אין סיבות. תושבי אסיה לא עשו רע לאיש שהגיע להם למות במאות אלפים בטסונאמי, ולך, לא עשית כל רע שמגיע לך מה שקורה לך לעיתים.

אדם יכול להיות חתיכת חרא, מלך של העולם התחתון, לבנות וילה מכספים של סחיטה מקרבנות חפים מפשע, ולחיות בריא ומאושר עד 120. אתה יכול להיות אדם מקסים ונהדר, שכתב שירים ושימח את הסובבים אותו, וליפול עם מסוק מהשמים לפני יומולדת 20.

החשיבה של האקזיסטנציאליסטים היא אחד האתגרים הכי קשים לתפיסה לתבונה האנושית. כי הם שמים את הקלפים על השולחן. אין לחיים שלנו כל משמעות אינהרנטית. כלום לא קורה עם סיבה. אין צדיק וטוב לו, רשע ורע לו. אין סוף טוב, אין אלהים שמשגיח למעלה, ובסוף? כן, בסוף כולם מתים. ולמות זה למות. אין שמיים, גן עדן, גלגול נשמות. יוק. ולמרות זאת, למרות האבסורד המטורף הזה, ובדיוק בגלל האבסורד המטורף הזה, עלינו לחיות. עלינו לפרוח, ולשמוח, וליצור משמעות בתוך הכאוס.

המאבק שלנו, שאינו פוסק, בתוך הכלום, ובדרך לכלום, הוא המשמעות האמיתית של חיינו. זה חרא של חדשות, אני יודע, אבל זה גם החדשות הכי טובות שיש. שאם ננסה, ואם לא נוותר, נהיה הדבר הכי קרוב לאל שאנחנו מדמיינים, כי אנחנו לבדנו נמצא וניצור את המשמעות של חיינו. גם אם כל כולה הוא מאבק למצוא אותה.

לעבור יום של חרא, ולקום למחרת. אבל לדעת שאני ממשיך. לדעת שיהיו עוד ימים של חרא, אבל גם ימים של טוב. ושאני, אדון לגורלי בצורה הכי עמוקה שיש, כי אני ולא אחר אגיד מה היא המשמעות של חיי. אני מגדיר אותם. ולכן חיי מלאים כפי שחייו של אדם שמוצא משמעות מבחוץ אולי לעולם לא יהיו.

ובכל זאת, זה לא פייר שאני ממחזר, שאני משלם מיסים, שאני מכבה את המים כשאני מצחצח שיניים, שאני תורם ל"לתת", שאני מחזיר לקופאית אם נתנה יותר מידי עודף, שאני נחמד לאנשים, שאני מנסה לעזור, שאני אוהב את האנשים החשובים לי בכל ליבי, ומנסה לעשות את העולם קצת יותר טוב. ועדיין, למרות כל זאת, יש ימים שבא לך לצרוח. שבא להרוג את מי שאחראי לכל זה.

למה? כי זה פשוט לא פייר.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

[gv data="fUOw0Dkbzxw"][/gv]

היהודים – מחפש תשובה