IMG_3053

להביא את ההימלאיה הביתה

(English text follows the Hebrew text)

החגים הגיעו, ואנשים בעבודה שלי לקחו חופשות נהדרות. יפן, הודו, תאילנד. מקומות שממש הייתי רוצה לנסוע אליהם. אוי כמה שבא לי. אבל זה לא יקרה. הסתובבתי בימים האחרונים במשרד הריק עם המון קנאה כלפי אלה שנסעו.

אבל הבוקר קרה לי דבר מופלא. עברנו עם האוטו במקרה באיזה רחוב ברמת גן, שלא עברתי בו מאז הצבא. הורדתי שם מישהי אחרי דייט קסום. זו היתה כנראה הפעם הראשונה שלי ברמת גן בכלל, וודאי שברחוב הזה. בלילה, הוא נקשר לי מיידית לחוויה, ולבחורה היפה: הבניינים נראו יפים והשכונה אמידה. הרגשתי כמו מבקר בבברלי הילס. זכרון הוביל לזכרון, וחזרתי לפעם הראשונה שפגשתי חבר – אבשלום, ליד קנין גבעתיים כשרק נפתח. עמדנו לרגע, מדברים, מתחת לבניין החדש והמרשים, ונפעמתי מהמקום החדש הזה. ממש חו"ל.

קניון גבעתיים מקום נחמד, אבל אני עובר לידו כל יום, והוא כבר שקוע עמוק בחיים הנורמאליים שלי. הוא כבר לא מרגש אותי. הרחוב הזה ברמת גן? עייף כמו שאר העיר. בקושי זיהיתי את הבניינים. באור היום, עם תחושת ההיכרות של העיר, הם איבדו מזוהרם.

ואז נזכרתי איך אני יכול ללכת עם הילדים שלי, ויואב פתאום יצביע בהתרגשות על משהו בדרך. משהו שעברתי לידו אולי אלף פעם. אולי ראיתי, ואולי לא. אבל בשבילו גם נסיעה לסופרמרקט מרגשת. כי מבחינתו, העולם חדש. וזה כנראה הסוד.

יש ככ הרבה נפלאות מתחת לבית שלך. עץ הלימון שלנו בחצר ככ שונה משהיה כשעברנו לגור פה. החצר שונה. לכל בית מסביבנו מרפסת, בחלקן מציצים דברים מעניינים. הסוד הוא בלשמור על מבט קצת יותר נאיבי. טיפה יותר להתבונן. להביט מסביב בלי הביטול של המוכר. ואז גם ביקור בנמל תל אביב יכול להיות משהו מופלא, ומלא קסם. כמו גם טיול בשכונה.

אני לא אגיע בשנה הקרובה לבאלי, להימלאיה, או ליפן. אבל אני יכול ליהנות הרבה יותר מהקסם של הרגע. ובכל רגע יש קסם, אם רק נביט קצת יותר טוב.

התמונה הזו צולמה בנמל תל אביב לפני שבוע.  :)

IMG_3053

 

Bringing the Himalayas home. 

The Jewish holidays are here. Everyone at work left for some wonderful vacations to Thailand, Japan, India and other places that I just cannot go to this time. But how I wish that I could. The last few days I just wandered the empty corridors at work, green with jealousy at the co-workers that were somewhere exotic, while I was not.

But, this morning, something magical happened to me. We accidentally drove the car through a street in Ramat Gan, Just a few blocks from our house, that I have not seen since I was in the Army, almost 20 years ago. At the time, I was dropping a girl off, after a very lovely date. It was probably my first visit in Ramat Gan ever. At night, that street connected with the experience, and the lovely girl I just spent the evening with. The houses looked lovely and expensive, the neighborhood affluent. I felt like I was touring Beverly Hills. One memory lead to another, and I suddenly recalled my first visit to the Givataim Mall, Around the same time. I was meeting my friend Avshalom there. We stood at the foot of this new, impressive building, and I was impressed with how "abroad" everything felt.

Givataim Mall is still nice, almost two decades later. But I pass it every day, and barely see it anymore. It is too much part of my normal, everyday life. So it no longer excites me. That street we passed this morning in Ramat Gan? Barely recognizable, just another street in a city that is tired and long overdue for a face-lift. In the sharp day-light, it lost all its charm.

But then I remembered how sometimes, when I am walking with the kids, Yoav might point at something excitedly. Something I may have walked by a thousand times. I may have noticed it, or not. But for him, even a trip to the Supermarket can be full of adventure. That is because for him, the world is new. And that is probably the secret.

There are so many wonders just outside your doorstep. The lemon tree in our yard is so different from how it looked when we just moved in. The whole yard looks different. Every house around us has a porch, a yard, some have something interesting just peeking out. The secret is just to maintain a more naive eye when you are looking at things. Look a little bit more carefully. Observe without dismissal of what is so familiar. Then, even a walk in the neighborhood can be an adventure. A visit at the Tel Aviv Harbor can be magical.

I will not make it to Bali, Japan or Thailand this year. But I can enjoy many magical moments, even at home. And every moment has magic in it, if we just pay attention.

This photo (above the text), by the way, was taken at the harbor, just last week.

 

עבודה חדשה

(English text below the Hebrew text)

באפריל 2010 פיטרו אותי מהעבודה הכי טובה שהיתה לי בחיים. שלוש שנים של הנאה, עניין, אתגר, פשוט נפסקו. זה קרה בדיוק בזמן, כי יואב שלי נולד טיפה אחר כך.

נגנו לכם את הוידאו הזה בינתיים:

[gv data="cA46ZNjrzeY"][/gv]

נשארתי איתו בבית כמעט חצי שנה. כשהגיע הזמן למצוא עבודה, רציתי משהו שיאפשר לי לחזור הביתה מוקדם ולבלות איתו ועם אורלי. מצאתי מקום כזה, גם אם הוא לא היה מושלם מכל שאר הבחינות. הימים היו ארוכים, והשעות לא עברו. ופתאום עברה כמעט שנה וחצי.

הגיע שלב שהתחלתי לחשוב מה הלאה. העבודה לא סיפקה אותי ולא ממש עניינה. התחילו לי קוצים בתחת, ובא לי לעשות שמהו שמרגיש טוב. אבל היה לי נוח עם השעות. המנהלים בעבודה עשו לי טובה, והסתבכו כלכלית בצורה כזו שהם נאלצו לשלוח את העובדים הביתה. כמו כל עכבר שמוטרד מזה שהזיזו לו את הגבינה (או משהו כזה), נבהלתי, נלחצתי, והרגשתי שזה רע ומר.

ואז מצאתי את המקום החדש שלי. אני עובד כבר חודשיים, ולא מרגיש שהזמן עובר. אני מגיע בבוקר, ולא מספיק למצמץ לפני שכבר שבע בערב. מעניין, מאתגר, אנשים טובים. מצאתי את עצמי נהנה מכל רגע שעובר, ומתעצב שנגמר היום וצריך ללכת הביתה. לקום בבוקר ולרצות להגיע כבר למשרד זו תחושה נפלאה, שפשוט גורמת לך להרגיש יותר אנרגטי, נמרץ ושמח.

מדהים כמה חשוב לעבוד במקום שעושה לך טוב. אנחנו מבלים בעבודה יותר שעות מאשר בכל עיסוק אחר, ואין שום סיבה שלא יהיה לנו מעניין ומהנה. אין שום סיבה שהשעות יימשכו ושהשבוע לא יזוז. אין סיבה לקום בבוקר בלי כוח ללכת שוב למשרד.

נכון, אני רואה את יואב ואורלי קצת פחות. אבל למרות העבודה הקשה והשעות הארוכות, אני מלא ביותר אנרגיה, מחייך יותר וחזרתי לצחוק קצת יותר. אני מתגעגע, אבל השעות איתם נעימות לי יותר, כשאין לי מועקה על הלב מעוד יום מתיש.

נכון שאני פחות מגיע לכתוב פה כי במקום לכתוב פוסט בבוקר אני צולל לעבודה, אבל טוב לי.

מקווה שאתם סולחים לי.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן..

A new Job.

On April 2010 I got fired from the best job I ever had. All of a sudden, 3 years of fun, excitement, interest and challenge were over. Luckily, it happened just in time, as Yoav was born right after that. I stayed at home with him for almost 6 months. When I had to start looking for work, all I wanted was a comfortable job that will let me get home early and spend time with Orly and Yoav. I found a place like that, even if it was not perfect in other ways. The days seemed so long, and the hours would not pass. Still, all of a sudden a year and a half went by.

Then a stage arrived, when it was just not enough anymore. I started thinking what to do next. The need to feel like I am really doing something started bugging me. The job I had was not satisfying enough, but still, I loved the hours. They did me a big favor, and got into financial difficulties that forced them to let go of the employees.Like any mouse that has his cheese moved (for lack of a better analogy) I was stressed, worried and feared what will come.

And then I found my new place. I have been working there for 2 months now, and just don't notice how time flies. I get there in the morning and can barely blink before it is 7pm. The job is intersting, challenging, the people are great. I find myself having fun as time goes by, and am sad to have to go home at the end of the day. Waking up and wanting to get to work is a great feeling, that makes you feel energetic and happy. It has been way too long.

It is amazing to realize how important it is to work in a place that makes you feel good. We spend more time at work than doing anything else, and there is no reason for it to be anything but interesting and fun. Why should you days be dull and the weeks crawl by in agony? Why wake up every morning with the feeling you have to drag yourself to work once again.

It is true that I get to see Orly and Yoav a bit less. But despite the long hours and hard work, I am more filled with energy than before, I smile more, and have started laughing more than I have in a while. I miss them, but the time I do spend with them is nicer, when my heart not heavy after another exhausting day.

It is also true that I write less on this blog. Instead of buying time and posting I dash off to work. But I am happy.

I hope you forgive me.

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

רק עם אופנוע/אופניים?

(English below the Hebrew text)

לפני ארבע שנים בערך מכרתי את האוטו שלי וקניתי טוסטוס. נמאס לי מהפקקים כל בוקר בדרל לעבודה, ובמטה קסם, הנסיעה לעבודה שלקחה 50 דקות הפכה לטיול קליל של 12 דקות, דלת אל דלת.

עכשיו, כשאני גר ברמת גן, ועובד ליד צומת מעריב, זה בולט באותה מידה. כמעט מפתח הבית, עומדת שיירת המכוניות שנוסעות לתל אביב כל בוקר. לא ניסיתי אפילו, אבל גם אם היתה לי חנייה ליד העבודה, זה נראה כמו איכסה שלוקחת כשלושת רבעי השעה. בטוסטוס, 10 דקות.

אבל זו נסיעה מגעילה. אני נוסע בתוך כל הפקק. אני נושם את ענן האגזוזים המסריח. אני מתפתל בין המכוניות העומדות, לא נהנה אפילו מ100 מטרים של נסיעה ישרה ונינוחה. ככה זה כשכל אחד אוהב לעמוד קצת ימינה או שמאלה מזה שלפניו. כולם מנסים להדחף וחותכים מימין ומשמאל, המתח והלחץ מפעפעים בדמך. אני מגיע מהר, אבל לא ממש בכיף.

לפני שבועיים קנינו לאורלי אופניים חשמליים. בשנה הקרובה אין לה רשיון, אז היא נאלצת לנסוע באוטובוסים לעבודה, וזה לוקח לה קרוב לשעה. באוטו, 10 דקות. אז על אופניים, זה לוקח לה רבע שעה. העובדה שהן חשמליות מאפשר לה גם לעבור את הגבעות שברך ולא להגיע  במצב נוזלי למשרד. אין כמוה מאושרת.

השבוע זה נתן לי השראה. במקום לעלות על הטוסטוס, עם חליפה כבדה וחמה, וכל הלחץ, לקחתי את זוג האופנים המאובק שלי ודיוושתי לי לעבודה. פתאום, הייתי בעולם אחר. בלי מכוניות, שקט ורגוע הרבה יותר. שמתי לי מוסיקה טובה באייפוד, והגעתי לעבודה מבסוט. מתנשף ומותש, אבל מבסוט.

אז אמנם, אני מקלל בדרך את עריית רמת גן ותל אביב, שחושבים שמדרכה מלאת עמודים ותחנות אוטובוס ופחים זה שביל אופניים ראוי, או שזה לגיטימי לעשות מעברי חצייה בלי ירידה נוחה. אמנם, כשיהיה חם וקיצי, זה יהיה תנור ואני אוותר. אבל לפחות בינתיים, כל זמן שהאויר כזה נעים, חפשו אותי בשוליים, שר לעצמי ונהנה, בעודכם צופרים וזוחלים.

.

כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

full-moon-et-bike-ride

Only with my Bike.

.

About 4 years ago, I sold my car and bought a scooter. I got tired of the 50 minute crawl to work, and traded it with zooming my way to the office, in a 12 minute door to door trip. Now that I live in the suburbs - Ramat Gan, and work in Tel Aviv, the problem is the same. Almost from our doorstep, all the way to the office, is a slow crawling mess of cars. I have not even tried to drive it, but I am sure it is at least 45-50 minutes of crawling. On my scooter, it takes 10 minutes.

However, it is far from a relaxed ride. I ride in the smoke of all the cars. Everyone is pushing and squeezing, trying to gain another inch. I twist and turn between the cars, never finding even 100 meters of straight drive, as everyone has to be just a bit further to the left or the right of the car in front. With everyone trying to cut in from all directions, it might be a quick ride, but far from relaxing. I reach the office with all the tension of this road rage in my blood.

2 weeks ago we bought Orly an Electric Bicycle. As she will not have a drivers license in the next year, she was totally dependent on buses. The ride took about an hour, with people pushing and shoving and sweating and shouting, while by car it should take about 10 minutes. So now, with her cool bike, it takes 15 minutes, and with the electric motor, the hills on the way do not make her get there all sweaty either. She could not be happier.

So, the young lady has inspired me, and this week, instead of mounting my metal horse, with the heavy jacket, I took out my old bicycle for a ride. Suddenly, I was in another world. I felt free. I put on some groovy tunes on my Ipod, and reached work in a great mood. Admittedly, huffing and puffing, but happy and relaxed.

So, I still think that our municipality should be ashamed at calling a sidewalk full of poles, garbage cans and bus stations a bike path, and they should really make the crosswalks more friendly  to folks on wheels. I also doubt that I would do this if it was anything like an Israeli summer out there. But at least for now, you can find me off the road, singing to myself with my earphones, passing you while you honk and crawl.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

היום הראשון שלי

פתאום זה הגיע. יואב כבר חודשיים בבית, ועשיתי את החשבון שאני כבר בבית חמישה חודשים. איך שהזמן טס…

אז החלטתי לחפש עבודה, ותוך שבוע כבר מצאתי מקום ממש נחמד להתחיל בו. אפילו ביקשו ממני להתחיל בחצי משרה, כך שהמעבר לא יהיה לי חד מידי. מושלם. ביום ראשון, פתאום אחרי כמעט חצי שנה, ישבתי במשרד והייתי צריך לעבוד. פתאום אני בחדר, עם שלחן ומחשב, ומסמך של 300 עמודים על מערכות back office. המוח שלי הגיב ברתיעה בהתחלה, אבל לאט לאט אני נזכר מה עושים. זו חברה קטנה, קרובה מאד לבית – ליד מרכז עזריאלי, והאנשים נחמדים. אני שוב מנהל מוצר, שוב בעולם המשחקים אונליין, אבל הפעם על כמעט כל אספקט של המוצר של החברה. מעניין ומאתגר. יש לי סוף סוף אייפון. יש לי חדר משלי, גם אם הוא טיפה אינטימי, והנוף בו משקיף על העיר הגדולה.

photo

בערך בצהריים קלטתי שזה הכי הרבה זמן שהייתי בנפרד מיואב ואורלי מאז שהוא נולד. זה הכה בבטן ולא הרפה. את רוב היום הראשון ביליתי אומלל מרוב געגועים, ורק הבנתי מה עוברות אימהות שחוזרות מחופשת לידה. בבוקר השני כבר דאגתי שיהיו לי כמה תמונות בחדר, שלפחות לא יהיו רחוקים מהעין. היצור הקטן הזה ממלא אותי באושר, וכמו האבא הכי קיטשי בעולם, יש לי תמונה שלו על המחשב, על הטלפון, ותיכף על הקיר במשרד.

התחלה חדשה, שמחה והתרגשות מהולים בעצב וגעגועים. שבוע חדש מעניין ומענג לכולם.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

My 1st day

All of a sudden it happened. As Yoav is already 2 months old, I realized that means I have been home for 5 months. Time flies

So I decided it is time to find a job, and luckily I found one within a week. A nice place with nice folks, that even preferred that I start working part time, which will allow me an easier transition. Perfect. So Sunday morning, I found myself at a desk, near a computer trying to read a 300 page manual to a back office system. At first my braid rebelled, turning into mush and wanting nothing to do with it, but that quickly passed. It is a small company, near home, and the people are nice. I am once again a product manager in online gaming, now in charge of every aspect of the company's product. It is interesting and challenging – Fun! I finally have an Iphone. I have my own room, slightly intimate as it may be, and the view from it looks at the city skyline.

About noon I realized that this was the longest period of time I spent away from Yoav and Orly since he was born, and it hit me pretty hard. I spent most of that day miserable with how much I missed that little fella.  I can totally relate to what mothers go through when they return to work after maternity leave. On the second day I made sure to bring pictures with me, to keep me company. Like the tackiest dad, I have Yoav on my phone, my computer desktop and soon on the wall. That little guy just fills me with joy

New beginnings, happiness and excitement are mixed with some sadness and longing. A good and interesting week to us all

.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

אתה מפוטר

אתמול כתבתי:"אני רוצה להיות אבא טוב, ונוכח, ופעיל. אני רוצה להיות עם הילד שלי כשיש אור בחוץ, ולא רק להגיע בזמן להשכיב אותו לישון. מצד שני, לא חושב שאני אוכל להיות מנהל מוצר גם בגיל 50. דילמה."

גמרתי לכתוב את הפוסט, והלכתי לעבודה. את תג העובד שלי, שכחתי בבית משום מה. מצאתי את עצמי עומד מחוץ למסדרון של המשרד שלי, בלי יכולת לפתוח את הדלת. "כאילו אני לא עובד פה" צחקתי לי בראש.

שעה אח"כ הגיע מכתב מהמנכ"ל שהחברה עוברת שינוי ארגוני, ואנשים ילכו הביתה. טיפה אחרי זה, צלצל הטלפון וקראו לי לשיחה. בסוף השיחה העברתי לידיהם את המחשב שלי, והלכתי הביתה. יחד איתי הלכו עוד עשרות עובדים. חתכו עמוק. הרבה אנשים ממש טובים, שמאד הערכתי. כך מסתיימת לה תקופה שמאד מאד אהבתי. הייתי מהמוזרים האלה שאהבו את עבודתם. הלכתי בבוקר לעבודה עם חיוך, וחיכיתי לחזור לשם בחופשות. העבודה איתגרה אותי, עניינה אותי, וזכיתי ללמוד מאנשים מדהימים.

מוזר להיות מפוטר.

אני יודע מה הערך שלי. אני משוכנע שהעריכו אותי, ושזה לא משהו אישי. אני גם יודע שאמצא עבודה אחרת. ועדיין, יש איזה תחושה משפילה. משהו שגורם לך לפקפק בערך העצמי שלך לרגע. כאילו ערכו של אדם קשור לעבודה בה הוא עובד. אין ספק שאנחנו מגדירים את עצמנו קצת לפי זה. גם אני בנאדם. אורלי, האישה היפהפיה שאיתי, שמרה עלי היום, פירגנה, אמרה שהיא מאמינה בי. כמה זה עוזר כשזה עתה קיבלת בעיטה באגו. עוד דבר אחד החזיק את הראש שלי מעל המים היום: הטלפון לא הפסיק לצלצל, אנשים שעבדו איתי. היו המומים, פירגנו, הציעו עזרה למצוא מקום חדש. טלפון אחרי טלפון של אנשים מקסימים.

עכשיו השאלה מה הלאה אני מניח. רק אתמול כתבתי מה עושים עם הקריירה, וכאילו מלמעלה, בא העסק הזה ושולח אותי הביתה. אז אני אנוח קצת, ואתחיל לראות מה יש שם בחוץ. נראה…

עולה לי בראש זכרון מדהים – כשיצאתי מהבקו"ם אחרי השחרור, התנעתי את האוטו והשיר הבא התחיל להתנגן ברדיו, כאילו בהזמנה. אני חושב שזה דרך טובה לסיים את הפוסט הזה.

[gv data="0rt8rf57N1M"][/gv]
(לינק ישיר לסרט)

fired

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

אבא או מנהל?

היום יותר מתמיד, אני מנסה להבין מה סדרי העדיפויות שלי. קריירה או אבהות?

work-life-balance

לעבוד קשה, לטפס בסולם המעמדות בחברה, להצליח כלכלית ותהיות מסוגל לקנות ולתת לילדים שלי כל פינוק וצורך חומרי? זה נראה כמו מסלול שהרבה בוחרים. הבעיה – הצלחה כזו באה עם מחיר כבד. כל כך הרבה אנשים מגיעים הביתה אחרי שהילדים שלהם ישנים. מחוברים לבלקברי שלהם, מפספסים את הזמן היקר עם הילדים שלהם שגדלים. ופתאום, יש בבית צעיר בן 20, שתיכף עובר לגור לבד, ואתה לא מכיר אותו. זה לא כזה הזוי ובלתי נתפס. לא פעם ולא פעמיים אני נגרר לעבודה, וצריך תזכורת לקום מהמחשב. ימי העבודה נמשכים, בלי לשים לב. אתה רוצה להצליח, אתה רוצה רק לגמור עוד דבר אחד.

wlbalance1

מצד שני, מה יותר חשוב מלחזור הביתה ולבלות עם האנשים שאתה אוהב? להגיע הביתה בשעה סבירה, לבלות עם הילדים, ללוות אותם בעודם גדלים.

איכשהו, הדברים הללו לא תמיד הולכים יחד. מעט אנשים זוכים לטפס בסולם ההיררכי של חברות הייטק, ולבלות זמן איכות רב עם הילדים שלהם. הרבה כתבות התפרסמו על זה, אני לא ממציא כלום.

work-life-balance-kid

אז אפשר להכריז על יום או יומיים שעוזבים מוקדם ואחר כך עובדים בבית בלילה, וצריך מאד מאד להקפיד ללכת הביתה ולא להיבלע בעבודה. אבל יש לזה מחיר – מעטים האנשים שלא עוברים לגור בעבודה עם שק שינה ולא מקודמים, או ככה זה נראה.

אני רוצה להיות אבא טוב, ונוכח, ופעיל. אני רוצה להיות עם הילד שלי כשיש אור בחוץ, ולא רק להגיע בזמן להשכיב אותו לישון. מצד שני, לא חושב שאני אוכל להיות מנהל מוצר גם בגיל 50.

דילמה.

work-life-balance2

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.